אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

עירובין

שבת

דף ב.

מתני' מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט, ר"ל אם החלל מקרקעיתו עד הקורה גבוה למעלה מעשרים דמסקינן לקמן (דף ג' ריש ע"ב) חלל מבוי תנן אבל הקורה רשאי להניחה למעלה מכ', ובקונטרס לא פירש כן ואחריו נמשך הרע"ב (אב"ה שהם ז"ל פירשו שהוא גבוה וכו' היינו שהניחו את הקורה למעלה מעשרים).

שם ר' יהודה אומר א"צ. בהרע"ב פי' דטעמא דקורה לאו משום הכירא אלא משום מחיצה וכו', ותמהני דלכאורה משמע בסוגיא דטעמא דר"י דס"ל דלמעלה מכ' ג"כ שלטא ביה עינא דהא בסוגין דף ג' ע"א אמרינן דלרבה דס"ל דבסוכה למעלה מכ' דפסול משום דלא שלט ביה עינא הא דפליגי ת"ק ור"י בתרתי בסוכה ובמבוי דאי אשמעינן גבי סוכה וכו', עכ"פ משמע דטעמא דר"י הכא משום דשלטא ביה עינא כמו בסוכה לרבה, גם בסוגיא דף י"ב ע"ב פרכי' לרבה ורבא דס"ל דקורה משום היכר מברייתא דס"ל לר"י שני בתים בשני צידי רה"ר דעושה קורה מכאן וקורה מכאן ומשני דר"י סבר ב' מחיצות דאורייתא, הרי מבואר דהש"ס מסיק דגם לר"י קורה משום היכר, ובכל הסוגיא לא מצאנו בזה פלוגתא דתנאי אם קורה משום היכר או לא וצ"ע.

שם אר"י אמר רב חכמים [דפוסלין מבוי גבוה למעלה מעשרים] לא למדוה אלא מפתחו של היכל דהי' גבוה עשרים אמה. קשה לי דלרב דאין טעם הפסול משום דליכא הכירא דלמעלה מכ' לא שלטא ביה עינא אלא דילפינן מהיכל דעד עשרים מקרי פתח ויותר מעשרים לא מקרי פתח, א"כ גם לחי לא מהני, כמו דלא מהני לרחב מעשרה משום דלא הוי פתח.

רש"י ד"ה מבוי שהניחו את הקורה למעלה מכ'. וכ"כ הרע"ב ובחידושי למשניות כתבתי לתמוה הא מסקינן לקמן דחלל מבוי תנן וא"כ אפשר לקורה להיות מונח למעלה מכ' אלא דהחלל צריך שלא יהיה למעלה מכ'. עוד כתבתי לתמוה במה דכתב רש"י בזה הדבור וכן הרע"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דליהוו היכר. הא קיימא לן דלחי העומד מאליו הוי לחי, דקיי"ל לחי משום מחיצה.

תוד"ה סוכה צריך לכבותה וכו' (עי' חי' שבת כ"א).

ד"ה שלמים וכו' דתמיד של שחר נמי וכו'. עיין זבחים דף סא ע"א תוס' ד"ה קודם שיעמדו.

בא"ד פסולין היינו מדרבנן. עיין הוריות דף ד' ע"א ברש"י ד"ה ספק משחשיכה ובתו' שם. (ועי' חי' פסחים פ"ט).

דף ב:

בין לרבנן בין לר' יהודא (דמכשיר במתניתין בגבוה למעלה מעשרים אמה) לילפו מפתח שער החצר ולמה תנן במתני' והרחב מעשר אמות ימעט הא אשכחן פתח שער חצר דהוי עשרים רוחב ואקרי פתח. תימא דקאמר בין לר' יהודה, דמאי קשיא לר"י, ובמה נוכל ללמוד מפתח החצר יותר מהלימוד מאולם, הא גם אולם היה רחב עשרים וכדפרכינן באמת אח"כ ומוכח מזה בגמרא דר"י פליג גם על רוחב וא"כ מאי עדיפת ילפותא דפתח החצר מילפותא דאולם, ואין לומר דהקושיא דלמאי צריך ללמוד מאולם כיון דנלמד כן מפתח החצר, דהא צריך ללמוד מאולם לגובה יותר מעשרים.

שם אמר אביי פליג בברייתא ר"י דלא פליג במתני' על הרחב מעשר אמות ימעט ובאמת כיון דמאולם גמר ופתח אולם הי' רחב עשרים מש"ה פליג בברייתא גם ברחב ומכשיר. וא"ת והא לקמן (דף יוד ע"א) על מה דפליג ר"י בברייתא ומכשיר ברחב מעשרה שאלו ועד כמה ואר"א עד שלש עשרה ושליש, וא"כ אכתי תקשה למה אינו מכשיר עד עשרים כרוחב האולם. וי"ל דרב לא סבר להא דר"א, גם בגמרא דחי ראיית רב אחי מפסי ביראות, וקאמר דהיא הנותנת [כיון דהתרתה בפסי ביראות פרוץ מרובה על העומד לא התרתה בהן יותר מי"ג אמות ושליש], ותו דגם רב אחי עצמו לא מצינו ליה להדיא דסובר כן, אלא דאמרינן סבר רב אחי קמי' דרב יוסף למימר (עד י"ג אמות ושליש וק"ו מפסי ביראות) ואפשר דהדר ביה מכח והיא הנותנת דדחי בגמרא והתוס' ז"ל הניחו בקושיא (בד"ה אמר אביי).

שם אלא מעתה לא תיהני ליה (לרחב מעשר) צורת הפתח דהא היכל נמי צורת הפתח הוי ליה ואפ"ה עשר אמות הוא דרויח. כתבו בתוס' ז"ל הא פריך שפיר דלא תיהני ליה צורת הפתח, דאי הוי קרוי פתח אף כשגדול ביותר ע"י צוה"פ היה לו לעשותו שוה לאולם. קשה לי הא באמת גם דלתות היו דמהני ודאי ביותר מעשר, והיה אפשר לעשותו שוה לאולם, וע"כ מטעם אחר הוא וא"כ אין ראיה.

תד"ה ואב"א כו' ולהכי נמי כי פריך וכו'. תמוה לי, דהא זהו ליכא קושיא, דהמקשן שפיר פריך דאם נימא דהתם טעמא דהוי צורת הפתח איך מצי יליף לגובה למעלה מעשרים, הא התם הוי צה"פ, דגם לרבנן מהני בגבוה למעלה מכ', כדאיתא במפורש בברייתא לקמן (דף יא ע"א), וה"ל לתוס' למנקט הקושיא איך יליף ר"י יותר מכ' מאולם, הא התם היה לו צה"פ, וגם לפי תירוצם נצטרך לומר דלרב כי היכי דצוה"פ לא מהני לרוחב ה"נ לא מהני לגובה. וצ"ע.

תוס' ד"ה אמר וק' דלקמן. לא ידעתי שעשו מזה קושיא והניחו בקושיא הא זהו אינו שם משנה או ברייתא רק דרב אחי סבר לומר כן ור"י דחי לה והיא הנותנת וא"כ י"ל דאביי סבר כר"י וגם הא ר"א לא אמר כן בהחלט אלא דסבר לומר כן ואפשר דקיבל מר"י דוהיא הנותנת.

דף ג.

אפלוגי בתרתי למ"ל, תמוה לי הא בסוכה אמרי' כולהו כרבה ל"א ההיא ידיעה לדורות הוא דכתיב, אלא דרבה אסבר' לה דטעמ' דמתני' משום קרא למען ידעו ומוכח דתנא דמתני' ס"ל דהוי דרשא גמורה, א"כ מאי פריך דאפלוגי בתרתי למ"ל הא צריכא וצריכ' דאי מדהכא נהי דנדע דלמעלה מכ' לא שלטא בי' עינא מ"מ לא הוי ידעי' דבעי' בסוכה היכירא דהא י"ל דלמען ידעו לדורות כתיב ואשמעי' מתנ' דבעי' בסוכה ידיעה, ואי תני בסוכה הו"א דבהא פליגי דטעמא דר"י דלא בעי' בסוכה ידיעה דלמען ידעו לדורות כתיב וצלע"ג.

קשה לי הא בריש סוכה אמרינן כולהו כרבה ל"א ההוא ידיעה לדורות הוא כתיב, וא"כ לרבה דס"ל דילפינן מהא מ"מ צריכה למתני תרתי דאי קתני מבוי הוי אמינא דסוכה לא בעי הכירא דלמען ידעו לדורות כתיב ואי תני סוכה הו"א דגם ר"י ס"ל היכי דצריך היכירא לא מהני למעלה מכ' דלא שלטא ביה עינא אלא דטעמא דר"י בסוכה דס"ל למען ידעו לדורות הוא דכתיב וצ"ע.

שם סוכה דליחיד רמי אנפשיה. עיין לקמן יח ע"א וברש"י ד"ה בור הרבים.

דף ג:

אמר אביי משמיה דר"נ אמת סוכה ואמת מבוי באמה בת חמשה כו' למאי הילכתא לגובהו [כי מגבה לה טפי מכ' אמות קטנות פסלי] ולפרצת מבוי דקיי"ל דבעשר אמות פסול לה בי' אמות קטנות מפסיל. קשה לי דאמאי לא נקט ולרחבו, דקתני במתני' והרחב מעשר אמות ימעט, ולדחוק נמי דקאמר כיון דהטעם דרחבו יותר מי' הוי פרצה קרי לה ולפרצת מבוי, הא מלשון רש"י דקיי"ל בהאי פרקא משמע דלא קאי אמתני' דהכא דרחבו יותר מי'.

שם לקרחת הכרם. ק"ל אמאי לא נקט ולעבודת הכרם שהוא בד"א.

רש"י ד"ה ולפירצת מבוי כו' בי' אמות פסל להו וכו' דבי' אמות קטנות. לישנא קלילא הוא דהא בי' אמות לא הוי פרצה רק ביתר מעשר.

תוס' ד"ה כמאן וכו'. דאין פתח פחות מד'. לקמן דף י"ב ע"א.

דף ד.

רש"י ד"ה אלו הקרנות וכו' זרת שהוא חצי אמה. עי' לקמן דף כא ע"א ובתוס' שם ד"ה א' מג'.

דף ד:

תוד"ה מותר להשתמש ואין להקשות וכו', ק"ל דלמאי צריך התרצן לומר דמ"ס משום היכר הא להך מ"ד דטפח סגי א"צ טעם דאף אי משום מחיצה מותר כדס"ל להמקשן בפשיטות, וצריך לחדש רק דמ"ד בד' ס"ל דג"ז הוא הכלל אין מחיצה לפחות מד' וא"כ הול"ל בקיצור דכ"ע מותר להשתמש תחה"ק ותרוייהו משום מחיצה דמ"ד טפח ס"ל כסברת המקשן כיון דהוי דופן לא מקרי מחיצה לפחות ד' ומ"ד ארבעה ס"ל דג"ז מקרי מחיצה לפחות מד' וצ"ע.

דף ה.

ומ"ס קורה משום מחיצה. עי' לקמן דף טו ע"א תוס' ד"ה אביי לטעמיה.

שם מתיר בפרצה עד עשר. עי' לקמן דף י' ע"ב תוס' ד"ה ואצבעיים.

שם אמר אביי מנא אמינא לה [דתחילת הכשר מבוי צריך ד' אמות] דתני' אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחין לתוכו, ואי בארבעה טפחים הוי מבוי היכי משכחת לה. כתב רש"י מכדי מיעוט חצרות שתים ואין פתח פחות מארבעה. קשה לי הא הנך שתים יכולים להיות אחד בצד דופן אחד ואחד בצד דופן שכנגדו, וע"כ צ"ל דגם פתח אחד אי אפשר באורך ד', וא"כ למאי צריכים להקדמה דבעי ב' חצירות, הא גם אילו הי' סגיא בחצר אחד לא משכחת לה.

שם לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד"א נידון משום לחי וא"צ לחי אחר להתירו, ד"א נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, ולכאורה כיון דקיי"ל שיעור אורך מבוי ד"א שוחקות, כדאיתא לעיל (דף ג' ע"ב) א"כ גם בלחי כן, דדוקא ד"א שוחקות צריך לחי אחר להתירו, ואף דכללא דכל דשיעורי בד' אמות לחומרא היינו עוצבות, וא"כ הך דינא דלחי הבולט דאמרינן ד"א צריך לחי אחר להתירו, היינו ד"א עוצבות, מ"מ י"ל כיון דקאמר נידון משום מבוי מובן מעצמו דמיירי בד"א שהם בהכשר מבוי דהיינו שוחקות.

אמנם הא לרב יוסף דשיעור מבוי בארבעה טפחים א"כ הא דלחי ד"א צריך לחי אחר להתירו, הוא בכללא דשיעור חכמים להחמיר, וד"א דלחי היינו עוצבות, דהא לר"י לא תלי לחי בהכשר מבוי וא"כ יהיה פלוגתא בין ר"י לרבה בדין לחי ד"א אי היינו עוצבות או שוחקות וזה אינו במשמע, ולזה נראה יותר דגם לרבה ד"א דלחי היינו עוצבות ונכלל בכלל דשיעורי חכמים להחמיר, אף דלרבה תלי' לחי בשיעור מבוי, מ"מ שיעור מבוי באמת מדינא ד"א עוצבות רק דלהחמיר בעינן שוחקות דכעין ספיקא הוא בכל אמות אם שוחקות אם עוצבות ואזלינן בכל מקום לחומרא, וא"כ בלחי ג"כ לחומרא, דדלמא שיעור מבוי באמת ד"א עוצבות ונפיק מתורת לחי ונידון כמבוי, והארכתי בזה בחידושי לש"ע א"ח סי' שס"ג (הועתק לפנינו).

מסתפקנא אם הך כללא דשיערו חכמים להחמיר בשוחקות ועוצבות הוא כעין דרך ספק באיזה אמות ישערו ונקטי' בכל פעם לחומרא, וא"כ היכי דמבוי רחב רק ד"ט מצומצמות לשיטת הי"א סכ"ח, בזה מהני ארכו דמבוי ד"א מצומצמות וגבהו י"ט מצומצמות להתירו בלחי, דממנ"פ אם נשער במרווחים, המבוי א"צ תקון כיון דאין ברחבו שיעור ד"ט מרווחות, ואם נשער במצומצמות, ממילא ארכו וגבהו כשיעור' או דכך הוא מעיקר הדין דהיכא דנזכר אמות וטפחים גבי קולא הפירוש מרווחות, והיכא דקתני גבי חומרא היינו מצומצמות, וכאלו אמרו חז"ל במפורש מבוי רחב ד' טפחים מצומצמו' צריך תקון לחי וצריך שיהא גבהו י"ט מרווחות וארכו ד"א מרווחו', וכן בכלאי' דגדר שנפרץ בעשר היינו מצומצמות ובכה"נ אם מהני הרחקת כרם ד"א מצומצמות כיון דאם נשער מרווחות ממילא מותר מפני הגדר כיון דליכ' י"א מרווחו'.

ונ"ל ראי' מתוס' עירובין ה' א' ד"ה ואי בד' ואע"ג דד' דאר"י וכו' ואמאי לא הקשו בפשיטות דהא מה דאמרי' רוחב בד"ט היינו מצומצמות ומה דאמרי' ארכו בד' היינו מרווחות דהא כל שעורי' דלהחמיר הוא מרווחות, ואי דגם שיעור בתים וחצירות פתוחות לתוכו ושיעור פתח ד"ט הוא ג"כ מרווחות, א"כ לא הקשו תוס' כלום, דשפיר י"ל דבד' דקאמר ר"י היינו בד' ממש, ובעי מרווחות כמו כל שיעורי חכמים להחמיר והרחב הוא ד"ט מצומצם והוי שפיר ארכו יותר על רחבו, ופרכי' שפיר היכי משכחת לה הא בעי' פתוח לתוכו שיעור פתח ד"ט מרווחות, אע"כ כפי צד א' הנ"ל, וא"כ לא הו"מ להקשות בפשיטות דהא ד' היינו מרווחות, דהא י"ל דד' דקאמר ר"י היינו כפי שיעור ד' דרחבו דאם רחבו ד"ט מצומצמות, גם ארכו בד"ט מצומצמות ובדרך ממנ"פ כנ"ל, ופרכי' שפיר דבכה"ג דאיכא ד"ט מצומצמות היכי משכחת לה, לזה הקשו דגם בכה"ג דרחבו ד' טמ"צ בעי' ארכו יותר מדטמ"צ, דהא בעי' ארכו יותר על רחבו.

עוד נ"ל מסוגי' דהתם ראי' מהא דאמר אביי מנא אמינא לה דאר"ה לחי הבולט וכו' ור"י לאפוקי מתורת לחי, ואם איתא דהנך שיעור דמרווחות ומצומצמות מעיקר הדין, א"כ לאביי דנפקא מתורת לחי תליא בשיעור מבוי דאם הלחי כשיעור מבוי נפקא מתורת לחי, א"כ כיון דשיעור מבוי ד"א מרווחות, ה"נ לחי הבולט לא יהא נפקא מתורת לחי עד שיהא ד"א מרווחות, והא מה דאר"ה ד"א צריך לחי אחר, בוודאי משמע ד"א מצומצמות, כפי הכלל המסור דאמות דלחומרא הוא מצומצמות, ואף אם נדחוק כיון דאמר נידון כמבוי נדע דהיינו מרווחות שהוא שיעור מבוי, מ"מ לר"י דאינו תולה זה בשיעור מבוי דהא השיעור מבוי ד"ט אלא דלא נפקא מתורת לחי עד ד"א, א"כ ממילא ד"א היינו מצומצמות, דהוא בכלל מה שאמרו דכל שיעורי' דלהחמיר מצומצמות, וזה אינו במשמע דפליגי רבה ור"י בפירושא דר"ה ד"א צריך לחי אחר, דלאביי ד"א היינו מרווחות, ולר"י היינו מצומצמות, אע"כ כפי צד א' הנ"ל דהשיעורים בדרך ס' ולחומרא, מש"ה גם לאביי ההיא דלחי ד"א צריך לחי אחר היינו דאמ"צ, דמה דשיעור מבוי ד"א מרווחות, היינו רק בדרך ספק ולחומרא, וא"כ בהיפוך לענין לדונו להלחי דיצא מתורת לחי, כיון דיש בו שיעור מבוי, אזלי' ג"כ לחומרא דדאמ"צ הוי שיעור מבוי, וצריך לחי אחר להתירו, ובאמת ההי' לחי אחר סגי בגבוה יטמ"צ מדרך ממנ"פ דאם אתה דן האמות למרווחות, ממילא הלחי הראשון דד"א מצומצמות יש בו דין לחי ומשתרי' המבוי בחד מהנך לחיות, ודו"ק.

רש"י ד"ה ואי אמרת. מכדי מיעוט חצירות שתים. ק"ל בלאו הקדמה זו הא אף אי הוה סגי בחצר א' הוי הראיה נכונה והא באמת אף דבעי' ב' חצרות מ"מ אפשר בחצר א' מצד דופן זה וחצר א' בדופן כנגדו אלא דבאמת גם פתח אחד א"א באורך ד' וא"כ גם אם סגי בחצר א' ישנה לראיה זו.

תוד"ה ואי אע"ג דד' דקאמר ר"י וכו', מדברי תוס' אלו שכתבו דר"י דאמר בד' היינו בד' ומשהו, למדנו דבר חדש דסברי דגם במשך החקק בעינן שיהא בו שיעור מבוי לגמרי, ואם רוחב מבוי ו' אמות בעינן שיחקוק לאורך המבוי ו' ומשהו, ולדידהו צ"ל אף דבאותו החקק א"א שיהיה בתים וחצרות פתוחין לתוכו שהרי בד' טפחים לא משכחת אלא דפתח בקרן זוית וזהו ל"ש בחקק דלא נמשך עד זוית המבוי, צ"ל דלענין בתים וחצרות מהני אותם חצרות שהיו לפנים מן החקק כיון דתשמישן גם באותן חקק וכעין מ"ש תוס' דף כ"ד ד"ה לעביד צה"פ לענין שביל כרמים ע"ש אבל ארכו יתר על רחבו בעי' בתוך חקק, אולם מסתימת כל הפוסקים שכתבו דחוקק ד' אמות ולא אשתמיט חד מהפוסקים לכתוב דאם מבוי רחב יותר ה' אמות דבעי ה' אמות ומשהו, א"ו דגם לענין הך מלתא מצטרפין ג"כ המבוי שלפנים מן החקק ולא בעינן בחקק רק שיעור אורך הכשר מבוי לפתוח, ובזה מתכשר אף אם רוחב יותר, וכן מצאתי להדיא בריטב"א בחידושיו, וגם מדברי תוס' הנ"ל אין סתירה לזה די"ל דכונתם כיון דבעינן בחקק אורך שיעור מבוי ממילא בעי ד' ומשהו דלא משכחת אורך מבוי בבציר מזה כיון דבעינן ארכו יותר על רחבו, כנלע"ד מסתימת כל הפוסקים לולא דפשט דברי האבן העוזר בחי' מורים בהיפך וצ"ע לדינא.

תוס' ד"ה דפתח לי'. ולא דק. עיין ת' מהרלב"ח סימן י"ג.

דף ה:

תוד"ה ארבע אמות נידון משום לחי משום מחיצה כו'. משמע דמסברא העלו כן, דהיה מקום לומר דדין זה דד"א צריך לחי אחר להתירו, למ"ד דלחי אינו כמחיצה, ולענ"ד ההכרח כדבריהם דהא מרא דשמעתא הוא ר"ה דס"ל לקמן (דף טו ע"א) דלחי העומד מאליו הוי לחי וזהו למ"ד לחי משום מחיצה, עיין שם.

ד"ה אינו דין דבחצר הפס מהני משום מחיצה. עיין לקמן דף ט' ע"ב תוס' ד"ה כותל. (ועמש"כ רבינו לק' ט"ו ע"א).

דף ו.

תוס' ד"ה רב אמר וכו' דהא צה"פ מהני מן התורה. עיין לקמן דף כב ע"א תוס' ד"ה והאר"י.

בא"ד איכא למימר דמפולש גמור הוי. עיין לקמן דף י' ע"ב תוס' ד"ה עושה פס.

דף ו:

תוס' ד"ה וכ"ת וכו' דהשתא אפילו במבוי דלא הוי רוחב י"ו אמה. עיין לקמן דף נ"ט ע"א תוס' ד"ה עיר של יחיד.

דף ז.

אמר לי' אביי לר"י הא דר"י דשמואל היא. לקמן דף פה ע"א יבמות יח ע"א כתובות דף יב ע"ב.

דף ז:

אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרה"ר [ובני מבוי לא עירבו עם בני החצר] חצר מותרת ומבוי אסור כיון דיש לבני החצר דריסת רגל עליו, הרבותא דהחצר מותרת אף דהחצר מפולש לרה"ר, ורבים נכנסים לה בזו ויוצאים בה בזו, אולם מבוי אסור, אף דגפופי החצר עודפים על רוחב פרצת המבוי, מ"מ כיון דהעומד במבוי אינן נראים לו, כיון דנפרץ במילואו הוי מחיצה נראה מבחוץ ושוה מבפנים, דאינו נידון משום פתח, ולחי מיהו אלו לא נפרץ במילואו היה המבוי מותר אף דכל חצירות הפתוחות למבוי בפתח הגון אוסרת עליו. [הכא כיון דהוי סתום ולא רגילה בו אלא דנפרץ מותר].

וא"ת למה לא נקט רב דינו בלא נפרץ במילואו ובפתח הגון, דשפיר אסור המבוי כיון דרגילה בו, ובתוס' כתבו דאי הוי נקט הכי לא הוי קמ"ל מידי כיון דפתח הגון הוא פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, וביאר המהרש"א דבריהם, דהא כל הרבותא דרב דרבים הנכנסים ויוצאים בחצר אינם אוסרים אותה, וזה החידוש כשאין מחיצה להמבוי, ונפרץ במלואו, אבל המחיצות ופתח גמור פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי. ותמיהני דא"כ איך פרכינן בסמוך (דף ח' ע"א) על מימרא דרב לא משנתינו היא זו (דהמבוי אסור) חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותר וקטנה אסורה, ומשני דרב היתר החצר אתי לאשמועינן, ומקשה הא נמי תנינא, חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים לה בזו רה"ר לטומאה ורה"י לשבת, ומאי קשיא הא מתני' י"ל בפתח גמור, ואשמע לן רב דגם בליכא מחיצות ופתח דמ"מ לא אתו רבים ומבטלי, וצע"ג.

ובעיקר קושייתם נ"ל בפשוטו דרב אתי לאשמועינן, דאף בלא רגילה בו אסור היכא דנפרץ במילואו, דתשמע מיניה דנראה מבחוץ כו' אינו נידון משום לחי. ואף דלקמן פריך הש"ס (היא הקושיא בדף ח' הנזכרה) ולא משנתינו היא זו, ולא בעי לשנויי דאשמע לן נראה מבחוץ כו' ומתני' בנכנסים כותלי קטנה לגדולה, וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' שם, דא"כ הוה ליה לרב לפרושי אמתניתין בנכנסים הכותלים, מ"מ זה רק אם כל החידוש יהי' האי דנראה מבחוץ, אבל למאי דמשני שם דהיתר חצר אתי לאשמועינן, שפיר י"ל דנקט למימרא בכהאי גוונא לאשמועינן ג"כ דין נראה מבחוץ כו' ומתני' בנכנסים כותלי קטנה.

שם אנא לא ידענא עובדא הוי. לקמן דף יב ע"א ב"ב דף נד ע"ב ושם דף פב ע"ב.

תוס' ד"ה בעירובי קמיפלגי כו' חצר מותרת ומבוי אסור, השתא ס"ד אסור כו'. עיין מהרש"א שכתב אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה כדקס"ד עכ"ל, היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס"ד בצידי חצר או זו כנגד זו ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו, אלא דהתרצן חידש כרב ששת דכאן בעירבו, היינו דהך דר"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו, ודרב בדלא עירבו, ולענין מפולש רב מיירי במצדו או זה כנגד זה, ור"י מיירי דנפרץ באמצע רחבה וזה שלא כנגד זה. אמנם תמוה לי, איך פרכינן בסמוך ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה, הא דברי רבה קאי על ר"י בנפרצה לרחבה דמתיר, דמיירי דוקא זה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י"ל דקיימא כדס"ד דאוסר גם משום מפולש, ומיירי זה כנגד זה, וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו, ושפיר אשמועינן דאפילו זה כנגד זה לחצר מותר וצע"ג.

בא"ד דלאמצע רחבה פשיטא דלא הוי מפולש, תמצית דבריהם דבתחילה ס"ל לרב יוסף דר"י מיירי ע"כ בצידי רחבה, מש"ה היה קשה דרב אדרב, ומסקנא דכאן שעירבו היה בימי רב יוסף וכדאמר בעצמו ל"ש אלא לאמצע. ותמוה לי כיון דרב יוסף לא שמע דבר מדר"י, וכדאמר אנא לא ידענא עובדא הוי וכו', והא ודאי אותה עובדא היה בנפרצה באמצע וגם עירבו, דהא לפי האמת בצדו אסור, וגם לא עירבו אסור משום עירוב ואמאי לא אצרכיה ר"י תיקון, וכיון דמאי דחזא חזא בנפרצה באמצע איך אמר תחילה עובדא הוי וכו' הא זה היה פשוט לו דאמצע בודאי מותר ואיך למד מזה בתחלה דלצדו מותר ולא עירבו מותר הא המעשה שראה לא כך היה, וצע"ג.

לא זכיתי להבין הא באמת דההיא עובדא היה בכלה לאמצע רחבה דהא למסקנא בכלה לצידי לכ"ע אסור ואיך לא אצרכה ר"י ולא מידי וכיון שכן למה דהיה סבר ר"י תחלה דפלוגתייהו רק בצידי דבאמצע ליכא חידוש ושריא לכ"ע איך הביא ראי' מההוא עובדא הא שם היה בכלה באמצע וה' יאיר עיני.

בא"ד מאי ארי' דנפרץ במלואו אפי' לא נפרץ נמי הוה כמפולש, תמוה לי דאם לא נפרץ לא הוי כמפולש כמו דהרחבה והחצר לא הוי מפולש כיון דרחבה ממבוי והגפופי' שלה מועילי' לזה, ה"נ המבוי בלא נפרץ במלואה וצ"ע.

וק"ל הא כמו דהרחבה וחצר לא הוי כמפולש מכח הגיפופין שלהן ה"נ המבוי בלא נפרץ במלואו.

דף ח.

לא משנתינו כו' (עמש"כ לעיל ז' ע"ב).

דף ח:

ולרבה דאמר כו' (עמש"כ לעיל בתוד"ה בעירבו).

על שאלתו שיש בעירו פרצת מבוי פחות מי', כבר כתבתי למעלתו שקשה לי על הב"י (סימן שס"ד) במה שתמה על הה"מ בשם הרשב"א במבוי עקום כמין ח' דא"צ רק לחי מכאן ומכאן דטעמא בעי וכו', וכתבתי הא להדיא מפורש כן בתוספות עירובין (דף י' ע"ב).

ומה שמעלתו רוצה לחלק דדוקא בפס אין דרך לסבב אבל לא במבוי בבתים עשוי כמין ח', לא שם עינו על סוף דברי תוספות הנ"ל שסיימו ומבוי עקום דאצרכוה דלתות לא היה פתוח לרה"ר א' וכו', כוונתם דמיירי במפולש גמור ועקום באמצע וכמ"ש תוספות לעיל (דף ו' ע"א) הרי להדיא דגם במבוי עקום ס"ל לתוס' דלא הוי כמפולש.

ולענין דינא נראה דדיעה זו דהה"מ בשם הרשב"א, רבי' גדולי' חקרי לב המה עם הרשב"א בזה, ותחילה נבאר דברי הרשב"א שבהה"מ דבעקמימות ל"צ תיקון, וגם ס"ל דבעקום כמין ח' לא צריך לצוה"פ, וקשה לכאורה דאיך יפרנס ההיא דמבוי עשוי כנדל דמסקינן דעושה צורת הפתח להאי גיסא לכולהו ואידך גיסא בלחי וקורה, נהי דנפרש דלכולהו היינו במקום שמפולש לרה"ר ואידך גיסא המבוי הגדול בפתיחתו לרשות הרבים מ"מ למ"ל כולי האי הא סגי צוה"פ לגדול בפתיחתו לרה"ר ואינך כולהו בלחי וקורה בפתיחתם לרה"ר, ועיין בהרא"ש (סימן וי"ו) במ"ש והא ליכא לאקשויי לפיר"י למ"ל למיעבד צוה"פ לכולהו ליעבד צוה"פ בפתיחת המבוי וכו' דמבואות קטנים מפולשים כמין ח' וכו' [והרא"ש כתב שם מקודם ועוד ראיה לפירש"י מהא דאמר לקמן מבוי עשוי כנדל וכו' ולפיר"י אתיא כרב, ולא הבנתי הא י"ל דלרב לא מהני, כיון דכל א' הוי עקום כמין ח', ולומר דמ"מ מנא לן למיפרך, דלמא כמין חי"ת לא הוי מפולש, לא ניחא לי, וכי לנו בכח להקשות על כל דין בש"ס דמנ"ל כן, הא בפשוטו י"ל דקים להו להש"ס מסברא בהחלט דעקום כמין ח' הוי כמפולש, כפי מה שהוא באמת להרא"ש וצ"ע] ולשיטת הרשב"א דס"ל כהר"י וגם ס"ל דמבוי עקום כמין ח' לא הוי כמפולש ישאר הקושיא במקומו.

ולענ"ד נראה דהרשב"א ס"ל דנדל היינו מבואות קטנים מב' הצדדים דהמבוי גדול, ולרב נהי דמצד העקמימות של הקטנה עם הגדולה מהני צוה"פ לגדול ולחי להקטנות לצד רה"ר, היינו אם היה רק לצד א', אבל כיון שיש גם מצדו השני מבואות מפולשים לרה"ר, הוי המבוי הקטן שמצד זה ומצד זה ששניהם מפולשים לשני רה"ר מבוי מפולש.

והא דפרכינן כמאן כשמואל למ"ל צוה"פ, והיינו כיון שאין פילוש המבוי קטן מצד זה מכוון נגד פילוש המבוי קטן שמצד האחר, וכי היכי דעקום כמין דלי"ת לא הוי מפולש, ה"נ עקום כזה דהפילוש מבוי שבצד זה אינו מכוון נגד הפילוש שבצד השני לא מקרי מפולש, אבל לרב כיון דעקום כמין ד' הוי מפולש, ה"נ כה"ג המבוי הקטן שבצד זה עם המקום הקטן שבצד השני מקרי מבוי מפולש.

ונ"ל דזהו כוונת תוס' (דף ח' ע"ב ד"ה מבוי העשוי כנדל) והם זה לשלא כנגד זה, היינו דרוצים לתרץ דלשמואל אמאי לא הוי מפולש, הא המבוי קטן שבצד זה עם המבוי הקטן שבצד השני הוי ממש מבוי ארוך ומפולש לזה תירצו דהם זה שלא כנגד זה, אבל לרב גם זה מיקרי מפולש.

והב"י (סימן שס"ד ד"ה ואפילו) אין פתחי הקטנים, למד מדברי תוס' אלו דבמכוונים עדיף, דמבטל להעקמימות דהוי כמבוי ארוך, ולא זכיתי לירד לסוף דעת רבינו בזה, ובפשוטו נראה כמ"ש.

באופן דלהרשב"א מה"ט לא מהני צוה"פ להגדולה לחוד דהמבואות הקטנים שמצד זה עם מבואות קטנים שבצד ב' מפולשין להדדי, ולזה מה דאמרינן עושה צוה"פ להאי גיסא לכלהו, היינו לחד צד במקום פילוש לרה"ר, וכן למבוי הגדול המפולש לרה"ר [דהוי עקום עם הקטנות שבצד השני] ואידך גיסא היינו שמצד השני במקום פילוש דהקטנות לרה"ר עושה לחי, דמה שהם עקומים בעצמותם כמין ח' לא הוי כמפולש.

ומצאתי את שאהבה נפשי בהריטב"א וז"ל לכך פיר"ח שהמבוי הגדול היו לו ב' שבילים מג' צדדין ואינם מכוונים, דא"כ לכ"ע כל חד מינייהו מפולש גמור, [והיינו דגם לשמואל הוי מפולש וכמש"ל בכוונת תוס' בעזה"י] אלא פתחו של מבוי קטן שבצד זה מכוון נגד הסתימה דמצד אחרת, ובהכי פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל כשמואל ורבא כרב, [וזה כמש"ל דהך תליא בדרב ושמואל] ודינו כמפולש ועושה צוה"פ למבואות הקטנים שמצד א' מהך גיסא הפתוחות לרה"ר, ועושה לאידך שמצד הב' לחי וקורה מאידך גיסא הפתוחות לרה"ר והלכה כרבא עיי"ש, והיינו ממש כהנ"ל אלא שקיצר דהא גם לגדול בפתיחתו לרה"ר צריך צוה"פ דהא הוי עקום כמו ד' עם הקטנות שמצד הב' שנתקו רק בלחי, הרי אף דהקטנות שמצד עקום כמין ח', ע"כ דס"ל להריטב"א דזהו לא מקרי מפולש וכ"כ להדיא הריב"ש בתשובה (סימן ת"ה).

והן הן דברי הרמב"ם (פרק י"ז מהל' שבת הי"ט) כדברי הריטב"א, וכ"כ בתורת חיים במסכת עירובין בכוונת הרמב"ם, וזהו ברור, והת"ח הסכים שכן עיקר בפשט הסוגיא, גם הר"ן בשו"ת (סי' ע"ב) כתב דמקום עקמומית אין צריך תיקון, וכ"כ התשב"ץ ח"ב (סימן נ"ו).

ומ"ש מעלתו דהמג"א (סימן שס"ג סכ"ז) כתב בשם הר"ן לאסור, אינו ענין לכאן דהמג"א כתב רק לענין יסוד דין דמבוי עקום דהוא ג"כ בכרמלית אבל בתיקון העיקום מבואר בהר"ן בתשובה הנ"ל כהר"י דא"צ תיקון בעקמומית, והרי דלענין תיקון במקום עקמומית יש לנו דעת הר"י והרשב"א והריטב"א והרמב"ם והריב"ש דא"צ צורת הפתח, וכדאי לסמוך על הני רבוותא בנ"ד בפרצות מצד א', אף שיש ב' וג' פרצות דיש תקנה בלחי בכל פרצה, ויש עוד סניף דעת האליה רבה (סימן שס"ד) דסמך על המהרא"י דמבוי עקום לכרמלית לא הוי כמפולש כן נראה לענ"ד.

שם אר"ח הכל מודים בבין לחיין שאסור [דתחת הקורה פליגי אי שרי להשתמש אבל בין לחיין אסור], וכתבו תוספות טעם החילוק בזה דלחי דהוי אפילו משהו, ואתי לאפוקי, אבל בקורה דרחבה טפח ליכא למיחש, וכתבו, דאין לומר דהחילוק דר"ח סבר קורה משום היכר מש"ה שרי להשתמש תחתיו אבל לחי משום מחיצה וא"י להשתמש אלא מן המחיצה ולפנים דהא אביי אית ליה לעיל לחד לישנא דקורה משום מחיצה ומכ"ש לחי וקאמר בסמוך מסתברא מלתא דר"י בקורה אבל בין לחיים אסור, ורבא נמי אית ליה בפרקין דתרווייהו משום היכר ובסמוך מודה רבא דאסור להשתמש בין לחיים היכא דרחב ארבע, היינו דמשמע דבקורה אפילו ברחב מותר להשתמש. ותמיה לי, דאיך יתיישב זה בטעם החילוק דלחי דהוי אפילו במשהו אתי לאפוקי דזה שייך אם אסרו בלחי משהו, ממילא אפשר דאף ברוחב טפח לא חלקו חז"ל בזה, ושאני קורה דבכל פעם אינו פחות מטפח אבל לר"י דבלחי פחות מד' לא אסרו, א"כ האיסור דלחי רק בד', ובזה יקשה דמ"ש מקורה רחב ד'. ודוחק לומר דהאיסור מתחיל בלחי משהו ופתוח לכרמלית ומש"ה אסרו גם בלחי רחב ד' בפתוח לרה"ר וצ"ע, ובאמת לולי דברי תוס' היה נ"ל מקום לומר דבאמת לרבא גם בלחי רחב ד' מותר, ואף דהראיה רק מההיא דאר"י מקום שאין בו ד' על ד', היינו דבלא ראיה י"ל דבין הלחיים חמיר מקורה מסברת תוס' כיון דלחי סגי במשהו אתי לאפוקי וזהו באמת סברת אביי, לזה מביא רבא ראיה דעכ"פ בלחי בפחות מד' בודאי שרי ויהיה שייכות האיסור רק בד', וזהו בודאי א"א דתיקשה דמ"ש לחי מקורה דאר"י דתחת הקורה מותר, משמע דאף ברחב ד', ואף דאמרינן וכ"ת דאית ביה ד' על ד' היינו דשמא תאמר לחלק בזה, אבל לקושטא דמלתא כיון דבפחות מד' מותר לרבא ממילא גם בד' מותר דתו אין מקום לחלק בין קורה ללחי. ומרווחנא בזה ליישב בזה גם קושיית תוספות בשמעתין ד"ה לרשב"ג, כמובן.

רש"י ד"ה נדל. כדתניא בתורת כהנים. והוא בחולין דף סז ע"ב.

תוס' ד"ה מניח את הקורה. משום מחיצה הוי אפילו דאורייתא. עיין לקמן דף פו ע"א תוד"ה קורה.

בא"ד לא בקעי. עי' בר"ן פ"ק דסוכה דף רלא ע"א ד"ה גרסינן.

דף ט.

שאין בגובהן שלשה וכו', ובתוד"ה שאין (עי' חי' סוכה י"ז).

שם א"ל פוק תני לברא. שבת דף קו ע"א ביצה דף יב ע"ב יומא דף מג ע"ב.

דף י.

רבי היא דאמר בעינן שני פסין, כתבו בתוס' משמע דלרבנן אפילו בחצר מרובעת סגיא בפס משהו, דבמרובעת פליגי כמו שאפרש לקמן, היינו דלרבנן סגיא בחצר פס א' משהו, ולר' מהני פס ד' או ב' פסין, היינו לחיין משהו. וקשה לי לפ"ז איך אמרינן בשמעתין, אלא אי אמרת נראה בחוץ כו' ור' לא סבר כר' יוסי, מהיכן מוכח דלא סבר כר"י, הא כי היכי דאם סובר כרבנן מהני פס ד' או ב' פסין משהו, ה"נ אי סבר כר"י מהני פס ד' או ב' פסין של ג' טפחים, דב' פסין הוי כב' לחיין, וא"כ הגדולה משתרי בפס ד', דנהי דפרכת הש"ס שפיר דלמה לי גדולה בי"א כו' מ"מ לישנא דגמרא ורבי לא סבר כר"י הוא תמוה.

רש"י ד"ה אין הלכה דאתי אוירא כו'. תמוה לי דלמאי צריך לזה הא בלא"ה כיון דלא נעשה ב' מבואות לו יהיה דמקום הפס ממעט להאויר מ"מ הא עדיין המבוי רחב יותר מי' אמות ע"י ב' אוירים דהאוירים הם כ' אמה פחות מקום הפס ורק ע"י הפס נתחלק המבוי ונעשה ב' מבואות והרי במה דפרכינן אחר כך ויעשה פס אמה ולא ידע מהסברא דאתי אוירא דהאי גיסא וכו' ואעפ"כ לא היה מהני פס כ"ש באמצע א"ו כנ"ל וצלע"ג.

תוס' ד"ה ושני טפחים כו' א"נ בפס גמור. קשה לי לפ"ז מאי פרכינן ולימא לבוד מרוח אחת, לוקמי דהיה חצי מכותל זה וחצי מכותל זה, והוי האי פס פחות מטפח דלא מהני.

דף י:

תוד"ה עושה (עמש"כ לעיל ח' ע"ב).

תוד"ה ועושה (עמש"כ לק' י"ד ע"ב).

דף יא.

רי"א לכלאים התירו. עיין לקמן דף צג ע"א תוד"ה חציו.

תוד"ה איפכא. (עמש"כ לק' י"ד ע"ב).

ברמב"ם ה' כלאים פ"ז הט"ז כנגד הפרצה אסור, נ"ב ואם עשה צורת הפתח אף מד' רוחות דהיינו שנעץ ד' קונדיסי' ומתח זמורה על גביהן מהני, אלא דיש חילוק דבעשר מהני אף בעשאה מן הצד וביתר מי' לא מהני מן הצד, כנלע"ד מסוגיא די"א ע"ב, וצ"ע שהשמיט זה רבינו ז"ל.

ואחרי העיון נלע"ד לפימ"ש רבינו פט"ז מהל' שבת דביתר מעשר ופרוץ מרובה על העומד לא מהני צה"פ בשבת, ועי' בהה"מ שם דרבינו ס"ל דמימרא דר"י דלכלאים התירו ולא לשבת כפשט' דמיירי ביותר מי', ולפ"ז ממילא קיימי' כדס"ל להמקשן דר"י אדר"י ל"ק דכאן מן הצד כאן ע"ג, א"כ קיימי' דמן הצד לחוד אף בעשר לא מהני בכלאים, וזה ל"צ לרבינו להביא דסמך עצמו על מ"ש בהל' שבת דצה"פ מן הצד לא מהני, ואף דמ"מ יש חילוק דבכלאים אף ביתר מעשר ופרוץ מרעה"ע מהני, מ"מ לא הוצרך רבינו לבאר זה די"ל דבכלאים דמחיצה א' ג"כ מהני ממילא הוי כמו בשבת דג"כ לענין מחיצה א' מהני אף ביתר מי' ופרוץ מרעה"ע כמ"ש הה"מ שם, ובכלאים אין חילוק בין רוח א' לארבע רוחות וזורע מד' רוחות כיון דבכל צד מחיצה שלו לחוד סגי, וסברא זו כתובה בריטב"א ע"ש, כנלענ"ד בעזה"י. ומ"מ לדינא כפי מסקנת הפוסקים דבשבת בכל ענין מהני צה"פ, ממילא קיימא הדין כפי הנ"ל דבכלאים אף מן הצד מהני אא"כ ביותר מי', ודו"ק.

דף יא:

א"צ ליגע, ומטעם דאמרינן גוד אסיק והקנים עולים עד החבל, ומטעם זה אפי' קנה א' גבוה וקנה א' נמוך לא הוי כפתחא שמאי דראשו א' לשמים וראשו א' לארץ דהא אמרי' דהקנה הנמוך עולה עד למעלה, הרא"ם בתשובה ח"ב סי' כ"ו, וע' מג"א סק"כ, ולפ"ז אם החבל עצמו משופע הרבה הוי כפתחא שמאי, וצ"ע לדינא.

שם נפק ואתא אשכחיה רב ששת. כעין זה לקמן דף לט ע"ב ובב"ק דף צח ע"ב.

דף יב.

א"ר נחמן בר יצחק מאן מודים. עיין גיטין דף לא ע"ב תוד"ה אנא ל"צ. ולקמן דף מג ע"ב תד"ה יתיב. ולקמן דף יח ע"ב תוס' ד"ה מתקיף.

דף יב:

ת"ר לשון ים הנכנס דרך פרצת הכותל בפרצה יותר מעשרה לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא א"כ יש לו מחיצה גבוה יו"ד טפחים, ומקשה ממלא הוא דלא ממלאין [לטלטל המים מחצר לבית, הא טלטולי בחצר מטלטלין והא נפרצה חצר למקום האסור לה הב"ע דאית ליה גדודי] פירשו בתוס' וניכרת מחיצה לבני חצר ולבני בית שהם רחוקים אינה ניכרת ועריבי מיא ומשום הכי אסור והקשו על פירוש זה מלקמן דמשמע רק לר' יהודה בעינן שיראו ראשי קנים [גבי מחיצה שבבור בין שני חצרות] משום דקפיד אעירובי מיא, והשתא הך ברייתא נמי סברה הכי. ותמיהני דאיך שייך כאן ענין עירובי מיא, דבשלמא התם בשני חצירות שייך כן דהמים שמצד השני באים לכאן דרך המחיצה, וכששואב שואב מה דשבת בחצר חבירו דאסור לטלטלו בביתו, אבל הכא מה בכך דשבתו בכרמלית, הא עתה שבאו תוך החצר נעשו רה"י ואינו עוקר מכרמלית, ואם באנו לדון כיון דבבית לא מנכרא מחיצתה הוי כליכא מחיצה, א"כ גם בלא עירובי מיא אסור, דהמים שבחצר נפרצו למקום האסור, ול"ש הכא כלל ענין עירובי מיא, וה' יאיר עיני.

שם אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. עי' לעיל ח' ע"ב תוד"ה מניח ולקמן דף פו ע"א תד"ה קורה.

שם ורבא אמר אחד זה ואחד זה. עיין בהרא"ש פ"ק דסוכה סי' ט'.

שם איתבי' יותר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו ב' בתים בשני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן כו' ונושא ונותן באמצע וח"א אין מערבין רה"ר בכך אלמא לחי משום מחיצה וקשיא לרבא דאמר דאחד לחי ואחד קורה משום היכר. והוי מצי לשנויי דרבא כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, וסוברים דלא נעשה מחיצה שלישית ע"י הלחי או הקורה והזורק לתוכה פטור, דהכי איתא להדיא בפ"ק דשבת (דף ו') על הא דת"ר ד' רשויות וכו' חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' וכו' זו היא רה"י גמורה, ושאלו שם בגמרא רה"י גמורה למעוטי מאי, למעוטי הא דר"י דתניא יתר על כן כו' ואמאי קרי לה גמורה, מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה, ה"מ לטלטל אבל לזרוק מודו לי' דחייב הזורק מרה"ר לתוכו קמ"ל. ובתוס' כאן (ד"ה איתביה) וכן לקמן (דף כב ע"א ד"ה דרבנן) כתבו דגם רבנן לא אסרי אלא דמדרבנן בעי ג' מחיצות גמורות [אב"ה רצונו דהוא תימא על התוס' דכתבו בפשיטות דלרבנן רק לטלטל אסור מדרבנן דהא מברייתא דשבת מוכרח או דרבנן פליגי עלי' אף לזרוק או דעכ"פ הך ברייתא פליג על ר"י גם בלזרוק ובפשטא דמלתא משמע דמכח הברייתא זו קמ"ל דרבנן דר"י גם בלזרוק פליגי].

רש"י ד"ה לחי מכאן. אלמא לחי משום מחיצה. ק"ל הא הקושי' לכ"ע דמדברי ר"י מוכח דאפילו קורה משום מחיצה. ויש לדחוק דלענין קורה ברייתא דלעיל דקתני זורק לתוך מבוי יש לו לחי חייב משמע דווקא לחי ולא קורה פליג בזה עלה ר"י אבל לענין לחי לא מצינו מאן דפליג.

תד"ה הב"ע. משום דר"י קפיד אערובי מיא. לא זכיתי להבין דעירובי מיא שייך בבור שבין ב' חצירות דמים שבצד השני בא לכאן דרך המחיצה ואסור לשאוב דשבתו בחצר חבירו ואסור להביאם לביתו. אבל הכא מה בכך דשבתו בכרמלית הא עתה שבאו תוך החצר נעשה רה"י גמורה ואינו עוקר מכרמלית. אם נבא לדון כיון דבבית לא מנכרא מחיצות הוי כליתנייהו למחיצה א"כ גם בלא טעמא דעירובי מיא אסור דמים שבחצר נפרצו למקום האסור לה וא"כ ענין עירובי מיא לא שייך הכא כלל. וה' יאיר עיני.

תד"ה איתיביה. ואפילו רבנן כו'. וכן כתבו לקמן כ"ב ד"ה דרבנן אדרבנן. תמוה לי הא מצינו מאן דפליג על ר"י דהיינו ברייתא פ"ק דשבת דף ו' זהו רה"י גמורה ואמרי' עלה ואמאי קרי לה גמורה וכו' אבל לזרוק מודו קמ"ל הרי דמברייתא זו מוכח או דרבנן דר"י פליגי עלה אפילו לזרוק או דעכ"פ הך ברייתא פליג עלה ובפשטא דמלתא משמע דמכח הברייתא שמעי' דרבנן פליגי עליה אפי' לזרוק וא"כ איך כתבו ואפילו רבנן וכו' ומאי פריך הש"ס וצ"ע.

דף יג.

ברמב"ם ה' סוטה פ"ד ה"ט ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה, בתשו' מהר"י לבית לוי סי' ל"ז הקשה מסוגיין דשקיל וטרי אם מוחקי' מגלת סוטה מס"ת הא בעי' דוקא שיכתוב כהן ע"ש, ובאמת י"ל דמיירי היכי דאתרמי דכהן כ' הס"ת, אולם ממה דאמרי' לכל מטילי' קנקנתום חוץ מפרשת סוטה, הא בישראל שכותב ס"ת דבלא"ה לא יבא ליטול פרשה זו לסוטה ויהיה מותר להטיל קנקנתום, ועיין.

תוד"ה אבל וכו' והתם פסול מדרבנן וכו'. הב"ש אה"ע סי' ק"כ סק"ז נקט איזה פעמים בהחלט דסתם הוי דרבנן ע"פ דברי תוס' עירובין די"ג, לענ"ד אינו כן דתוס' כ"כ רק למה דס' ר"פ דאף מאן דסובר דאין מגילת' כשר להשקות סוטה אחרת אלא מודה בס"ת נצטרך לומר דבגט הוי דרבנן אבל למ"ד דאף מס"ת אין מוחקי' כדקי"ל כר' יעקב ממילא הוי דאורייתא וכמ"ש שם תוס' תחלה אההיא דאמרינן למאי ניחוש לה וכו' דס"ל כמ"ד אין מוחקי' מס"ת הרי להדיא דלהך תנא הוא דאורייתא ובטל הגט ואין חוששי' לה.

דף יג:

אמר רבינא אני אדון ואטהרנו. עיין תשובת רמ"א סימן קז.

שם יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים. עיין רש"י כתובות דף נז ע"א ד"ה הא קמ"ל.

דף יד:

מתני' ר"י אומר רחבן ג' טפחים, וז"ל הר"ר יונתן י"ל דדעתי' דר"י דבעי דבר חשוב במחיצה שאפי' יפליגנו מן הכותל בשלשה דלא ליתי אוירא דהאי גיסא וכו', ותמהני דאף בלחי ג' אם מפליגו מן הכותל בג' לא מהני, דאף דרבינו יונתן לשיטתי' ס"ל דטעמא דלחי שהפליגו מן הכותל ג' דלא מהני דהטעם משום דאתי אוירא מהאי גיסא ומבטל לי' וממילא אם הלחי יותר מג' מותר להפליגו ג', מ"מ בלחי ג' לכאורה לא מהני, דאף דקי"ל פרוץ כעומד מותר מ"מ כיון דמהאי גיסא שוה פרוץ לעומד ומהאי גיסא רבה על העומד מבטלים ליה כדאיתא בסוגיא ד' י' ע"ב וצלע"ג.

שם אפילו כחוט הסרבל. עיין לקמן דף פ' ע"ב תד"ה אבל קורה. ובתה"ד סימן עד.

הנה ביסוד מימרא דרבא (דף י"ד) דלחי שהרחיקו ממבוי ג' טפחים דפסול, מבואר בדברי הרר"י במתניתין דלחיין שאמרו, דהטעם דאתי אוירא מהאי גיסא ומה"ג ומבטל ליה ולפ"ז יהיה הדין באם הלחי רחב מג"ט דמותר להרחיקו ג"ט וכמו שכתוב כן להדיא בש"ג, ואולם יפה כתב המג"א דמדברי התוספות (י' ע"ב) מבואר דלא סבירא להו הכי.

ומ"ש מעכ"ת נ"י לחלק דדוקא במבוי רחב יותר מי' ס"ל דצריך תיקון לחי וכמ"ש מהרש"א שם הטעם אבל במבוי י' מהני עכ"ל, איני מבין כוונת רו"מ, כיון דמבואר בתוס' דמדינא היה לדונו להפס ללחי והיינו כיון דע"י הפס נתמעט הפרצה להוי מבוי י' דמהני תיקון לחי, מש"ה היה ראוי לדון להפס בתורת לחי אלא דאתינן עלה מדין לחי שהרחיקו ממבוי, אם כן ה"ה בעלמא במבוי י'.

ומה שרמז מעכ"ת על המהרש"א, לא ידעתי המכוון דהמהרש"א כתב דפרכת הש"ס ומ"ש מדרב אמי ור"א לא דלתסר מדין פרצה דהא הוי רק פרצה י' אלא דלבטל התיקון והוי מבוי בלא לחי, אבל מ"מ לפי האמת דאמרינן לא שביק פתחא רבא וכו' ומהני תיקון הא דלא חשבי' הפס ללחי, היינו משום דהרחיקו ג"ט ממילא ה"נ במבוי בעלמא פסול בהרחיקו אף בלחי רחב, וראיית המגן אברהם ברורה וחזקה.

ומ"מ היה נראה דהוי ספק פלוגתא דרבוואתא, דעת הרר"י ודעת התוס', והיה ראוי להקל בדרבנן.

ומ"ש התב"ש בחידושיו להכריע כדעת התוס', דסתמא דהש"ס לא משמע דהטעם דאתי אוירא מה"ג וכו' אלא מטעם דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בו, זה אינו, דהך מלתא שהגדיים בוקעין לא הוי טעמא לשורש הדין דהרחיקו פסול, אלא דבא לומר דאפילו לרשב"ג דהוי לבוד עם ד' טפחים וא"כ לא מקרי הרחיקו מכל מקום הכא כיון דהגדיים בוקעים בו מבטלין מדין לבוד, וכדאיתא מפורש האי לישנא (בדף ט"ז) והדרן לדינא דהרחיקו פסול, אבל ביסוד הטעם דהרחיקו פסול מזה לא נזכר כלום ושפיר יש לומר דהטעם דאתי אוירא מה"ג.

ומ"ש התב"ש שם דגם ר"י לא כתב כן אלא לר"י דס"ל דרוחב לחי ג"ט אבל לרבנן בכל ענין פסול בהרחיקו, אינו מובן, דהיכן מצינו רמז דפליגי רבנן על ר"י בזה בלחי רוחב שהרחיקו, הא יש לפרש בפשוטו דסבירא ליה דל"ג בסמוך אטו ברחוק.

והתב"ש נזהר בדבריו דאנן למידין הכי מלישנא דאמרינן דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בו דמשמע דמה"ט פסול ולא מטעם דאתי אוירא מה"ג, הנה מלבד דכבר כתבנו דאין שום הכרע ומשמעות מלישנא דמחיצה שהגדיים בוקעין, גם עדיין יקשה היא גופא לרבא מה"ת להמציא פלוגתא חדשה בין רבנן לר"י, ובאמת אם היינו מחליטים כדברי התב"ש דלשנא דרבא דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים משמע דמה"ט אף בלחי רחב פסול, ואף דלר' יוסי כשר בלחי רחב מ"מ רבא לא ס"ל הכי, היה נראה יותר לומר באופן זה למה דחזינן ריש עירובין (דף ג' ע"א) דס"ל לרב דפליגי תנאי בקורה אמלתרא גבוה מן ב' אמות, דלתנא דיליף מהיכל פסול ואידך תנא מכשיר, מבואר שם טעמא דפלוגתייהו מאן דמכשיר ס"ל קורה משום היכירא וכשר באמלתרא, א"כ י"ל דרבא ס"ל לדמות לחי לקורה וס"ל הא דמכשיר ר"י בלחי רחב דס"ל לחי משום מחיצה וליכא טעמא למפסל בהרחיקו רק משום דאתיא אוירא מה"ג אבל רבא לנפשיה ס"ל כתנא דמכשיר בקורה אמלתרא גבוה מכ' אמה דס"ל קורה משום היכר, וה"נ לחי משום היכירא כדס"ל לרבא לשיטתיה להדיא (שם דף ט"ו ע"א) דלחי משום היכר, ובעי דוקא סמוך למבוי, דבענין אחר לא הוי היכירא כ"כ א"כ ממילא לדינא דקיי"ל לחי משום מחיצה כשר בלחי רחב שהרחיקו, אבל לומר לדינא דאף אי לחי משום מחיצה פסול דפליגי בזה ר' יוסי ורבנן, זהו לא ניתן להאמר.

ומ"ש התב"ש להוכיח פירושו בכוונת הרר"י, דאל"כ יסתרו דברי הרר"י אהדדי, דהר"י כתב כתוס' דבפס ג' בעי לחי או קורה, לענ"ד דטעמא דהרר"י דבעי תיקון לאו מטעם שכתבו תוס' דמדין הרחיקו הוא, אלא מטעמא כיון דהפס ההוא צריך למעט הפרצה לתקן המבוי שיהיה ראוי לתיקון לחי נידון הפס כמבוי עצמו ובעי לחי אחר, ואין הפס משתמש ב' דברים כ"א למעט הפרצה ולדונו ללחי.

ונראה ראיה לזה מהירושלמי דאיתא התם, היה רחב ט"ז אמה אר"ח בשם רב עושה פס ג"א וכל שהוא ומרחיקו מן הכותל ב"א, וכ"ש נידון משום לחי והשאר וכו', משמע להדיא דהפס עצמו רחב ג"א וכ"ש, ומרחיקין מן הכותל ב' אמות, ואנו מחשיבין הפס כ"ש ללחי, וכן משמע להדיא במפרש ק"ע שם, ואם נידון מטעמא דתוס' דהרחיקו ממבוי גם בפס רחב ג"א ומשהו לא יהא מהני דסוף סוף רחוק מהמבוי ג"ט, אע"כ הטעם דא"א לחשוב הפס לתיקון ב' דברים, ובעינן שיהיה הפס כ"כ שיהיה בו שיעור ג"א למעט הפרצה ועוד משהו לדונו ללחי, ואף דלא מנכר המשהו בפ"ע, לא דמי לההיא דפ"ק דעירובין (דף ה' ע"ב) דבעי' דמטפי ביה או דמבצר ביה דהכא כיון דהפס בעצמו ראוי ללחי אלא דאינו עולה לב' דברים, מש"ה כשיש בו שיעור לזה ולזה מהני [אף דעדיין יקשה גם בפס ג' נימא ב' אמות וד"ט יהיה לפס והשאר ללחי, מ"מ י"ל כיון דמדרך לעשות אמות שלימות כדצ"ל במה דאמרינן בסוגיא מרחיק ב' אמות ועושה פס ג"א, ואמאי לא נקיט מרחיק ב' אמות וב' טפחים ועושה פס ב' אמות וד"ט, ע"כ דאורחא דמלתא הכי, א"כ לא מינכר למחשב מקצת ללחי והכל נידון משום פס אא"כ עושה ג"א ומשהו בזה שפיר נידון המשהו ללחי] וא"כ דברי הר"י אינם סותרים, וקיימו כפשטן דהטעם רק משום דאתי אוירא מהאי גיסא, ובלחי רחב כשר בהרחיקו, וא"כ יש לדון להקל בדרבנן מכח ספיקא דרבוואתא, ובשגם שהב"י והלבוש נקטו רק הטעם דאתי אוירא מה"ג, וכל זה בלחי אבל בצה"פ עדיף יותר דלא מצינו מפורש בתוס' דיסברו לפסול דודאי אין ללמדו מלחי, אף דקיי"ל לחי משום מחיצה מ"מ בכמה דברים דבעינן ג"כ היכרא, וכמ"ש תוס' (דף ה' ע"ב) אבל בצוה"פ דהוי מחיצה מעליא, מה"ת לנו להמציא לפוסלו.

ומה שדן התב"ש בראיה מתוס' (דף י"א ע"א) מדלא אוקי ההיא דצה"פ למעלה מכ' בהרחיקו ג"ט ממבוי, ובתוספות שבת כתב לדחות דיש לומר דקושית ר"ת מהברייתא דקתני דומיא דרישא דלא מיירי בהרחיקו, ומה"ט לא היה מסתבר לר"ת לאוקמי במפולש או ביותר מעשרה. לא הועיל בזה כלום דפשיטא דאין ראיית התב"ש מכח קושיית התוס' דודאי כי היכי דלא אסקו בתחילה לאוקמי במפולש או ביותר מי' ה"נ לא אסקו לאוקמי בהרחיקו, אלא דראיית התב"ש מדברי התוס' בתירוצם מדלא אוקמי בהרחיקו, ובזה אין מספיק דחיית התב"ש, דהא לפי תירוצם דמיירי במפולש או ביותר מי', ולא חששו לדומיא דקורה הוה ליה לאוקמי בהרחיקו.

אבל לענ"ד לדחות, די"ל דאם לא היה להם פתרון אחר בברייתא רק דמיירי בהרחיקו, א"כ היה מוכח מהברייתא דינא דהרחיקו פסול, וה"ל לרבא או לסתמא דהש"ס להביא סייעתא מברייתא זו, אף דבמה דא"ר ואפי' לרשב"ג וכו' זהו לא מוכח מברייתא, מ"מ משמע דעיקר חידושו דרבא שורש הדין דהרחיקו פסול, לזה נקטו בתירוצם גווני אוחרי.

ובלא"ה אין לבנות דיק להמציא דין חדש על דקדוק קל כזה. א"כ כיון דחזינן דהד"מ הביא בפשיטות להלכה דברי הא"ז להקל בצה"פ בהרחיקו ולא מצינו בהיפך מפורש בתוס', י"ל דלמעט בפלוגתא עדיף, ואף דפליגי בטעמא דלחי שהרחיקו, מ"מ לענין הדין בצורת הפתח שהרחיקו לא מצינו דפליגי, דמסתבר בפשוטו דצה"פ דהוי מחיצה מעליא מה גרעון בזה בהרחיקו.

ומה דלא ניחא להתוס' לומר דגם בלחי בהרחיקו כשר לדינא כיון דקיי"ל לחי משום מחיצה ורבא רק לשיטתו דס"ל לחי משום היכר פוסל בהרחיקו, היינו כיון דסתמא נקבע מימרא דרבא בלי חולק וזכר דבר דרבא לטעמיה משמע דהלכה פסוקה היא, גם מדחזינן בירושלמי דרב ס"ל דבעינן פס ג' ומשהו, והיינו לשיטת תוס' מטעם הרחיקו מהכותל הוא, ומה דנקט הירושלמי ג"א ומשהו היינו בהכרח דיהיה משהו בצד הכותל וא"כ מצינו דרב ס"ל הרחיקו פסול אף דס"ל להדיא בסוגיין (דף ט"ו ע"א) בעובדא דכוזא דמיא דלחי משום מחיצה מש"ה פסקינן לדינא דפסול, והיינו משום דמ"מ בעי היכרא ג"כ אבל בצה"פ דהוי מחיצה גמורה י"ל דמודו תוס' דכשר, ובפרט דבלחי גופא יש לדון הרבה להקל מטעם ספק דרבוואתא כנ"ל, אם כן בצה"פ יש לסמוך להקל בשעת הדחק כנלע"ד.

ונלענ"ד ראי' דלא (כהאב"ע) [כהתב"ש] מדברי הש"ע סי' שס"ג סכ"ו בסופו או בב' פסין משהויין או בצה"פ, ותמוה לי הא צה"פ הוא קנה מכאן ומכאן וקנה ע"ג א"כ ממילא הוי ב' פסין ע"י קנה שמכאן ומכאן ולמה יעשה לחנם הקורה שע"ג, ולזה הכרח לומר דה"ק או ע"י צה"פ היכי דא"א ב' פסין כגון שמרוחקין מכותל ג' ניתר ע"י צה"פ, הרי דבצה"פ מהני בהרחיק ג'.

דף טו.

דהא סמכינן עלי' מאתמול. בשו"ע סי' שס"ג סי"א ובלבד שיסמכו עליו מע"ש. נסתפקתי אם מהנו שסמכו על זה הלחי להתיר הטלטול אף שלא היה ההיתר מדין לחי או דבעינן שסמכו עליו מדין לחי והיינו בענין דמע"ש הי' כותל רביעית סתום ובשבת נפרץ הכותל ונשאר בו מצידו שראוי לידון משום לחי אם נימא כיון דההיתר טלטול הי' ע"י סתימת כותל שבכללו גם המעט שנשאר שמתיר עתה משום לחי או דמ"מ לא מהני כיון דלא סמכו עליו בהיתר לחי זולת מדין מחיצה. ואמרתי להביא ראיה מסוגיא דעירובין דף צ"ג ע"ב אמר רבא אימר מבע"י נפרצה א"ל אביי וכו', ולכאורה יקשה הא בלא"ה מוכח דמיירי בנפרצה מבע"י דאל"כ במה הותרה הגדולה ע"י פסין הא לא סמכו עלי' מאתמול אע"כ כיון דהם היו בכלל המחיצה שסמכו עלי' מקרי סמכו עליו זולת שנאמר דבפסי החצר לא בעי כלל סמכו עליו מאתמול כאשר לא נזכר מזה דבר בשו"ע ואחרונים. ומסוגיא דעירובין דף ה' ע"ב לכאורה לא משמע לחלק דא"כ איכא למיפרך מה לחצר דמהני בעומד מאליו אף בלא סמכו וצ"ע לדינא.

מה שכתב מר נ"י להסכים בדחייתי על ראייתי דבפסי חצר בודאי לא בעי סמכו עליו דהם כמחיצה גמורה, לענ"ד לאו מילתא דפשיטא כ"כ הוא דאולי תלוי במחלוקת רש"י ותוס' פ"ק דעירובין אם בפסי החצר ג"כ הדין דד"א יוצא מתורת פס ונידון משום חצר דלא מינכרא מילתא, א"כ י"ל דגם בעינן סמכו עליו דבלא"ה לא מינכרא כ"כ, וא"כ ישאר הוכחתי קיימת לשיטת רש"י דנידן דידי מקרי סמכו עליו, ובזה לא מצינן חולק על שיטת רש"י.

בש"ע א"ח (סי' שס"ג סי"ב) לחי העומד מאליו, נלענ"ד לענין פסי חצר כשר אף בלא סמכו עליו מאתמול ועדיף בזה מלחי, וראיה ברורה מפ' כל גגות (דף צ"ג) א"ל דלמא בנפרצה מבע"י, ואם נימא דגם בפסי החצר בעינן סמכו עליה מאתמול, אמאי קאמר דלמא בנפרצה מאתמול דרך ספק, הא ע"כ מיירי בהכי, דאלו בנפרצה בשבת גם הגדולה תתסר, דהא הגפופים לא סמך עלייהו מאתמול.

ואין לומר כיון דמ"מ סמך מע"ש על המחיצה מדין מחיצה והי' אותו מקצת בכלל, מקרי סמך עלייהו מאתמול, ז"א, דנ"ל פשוט וברור במבוי שנפרצה כותל רביעי בשבת ונשתייר ממנה לחי דלא מקרי סמיך עלה כיון דלא סמך בתורת לחי ליכא קול ולא הוי היכרא, דהא באמת קיימא לן דלחי משום מחיצה, גם קיימא לן דמחיצה העומד מאליו הוי מחיצה ואעפ"כ בעי בלחי סמך עלה, משום דבעי קצת היכר וה"נ כן, וא"כ תקשי כנ"ל דגם הגדולה תיתסר, אע"כ דבפסי לא בעי סמכו.

ומעתה נ"ל במבוי שיש לו לחי העומד מאליו ולא סמך עלה מבע"י ורחב ד' דמהני מדין פס לדעת רש"י עירובין (דף ה') דגם במבוי מהני פס אולם לשיטת תוס' שם לא מהני במבוי היתר פס, כנלענ"ד ברור.

ואין להקשות דלפ"ז דס"ד דהש"ס דגם במחיצה מעליא בעי לרבא סמך עלה מאתמול, יקשה ממתניתן דחצר קטנה שנפרצה לגדולה, דגם הגדולה תיאסר, זהו לק"מ, די"ל דבאמת הי' הכרח לאוקמי בנפרצה מבע"י, גם כיון דבכל הכותל סמכו לשם מחיצה ואותו מקצת דהיינו הגפופים בכלל, מקרי סמך עליה דמחיצה מבע"י, משא"כ למסקנא דדוקא בלחי בעי סמך דהטעם משום קלא בזה נלענ"ד דבעינן סמוך לשם לחי וכנ"ל, ולא מהני במה שהי' בכלל המחיצה.

ולכאורה הי' מקום להתיר מטעם אחר, דאף דלא מקרי סמיך, מ"מ כיון דקיי"ל באיתנהו למחיצות דהואיל והותרה הותרה, א"כ י"ל כיון דיש כאן לחי דמקרי מחיצה אלא דלא הוי היכרא כ"כ כיון דלא סמך, מ"מ מקרי איתנהו למחיצה ולא משכחת לא סמך אלא דמבע"י לא הי' מחיצה רק הך לחי, ולא הי' ידוע מהלחי או שלא הי' ידוע מהלחי אם כשר, אבל בנפל המחיצה בשבת י"ל דמותר מדין הואיל והותרה הותרה.

ומסוגיא דעירובין (דף ט"ו ע"א) דרב יתיב אההיא מבואה וכו' ליכא ראי' בהיפוך די"ל דרב לטעמיה דס"ל דלא אמרינן כלל הואיל והותרה הותרה ואדרבה י"ל דבזה פליגי רב ור"ה, דר"ה ג"כ לטעמיה אזיל דס"ל דבאיתנהו למחיצות אמרינן הואיל והותרה, מש"ה רצה לסמוך על הדיקלא, ורב לטעמיה דלא ס"ל דאמרינן הואיל והותרה, מש"ה אסור, וא"כ לדידן דקיי"ל הואיל והותרה הותרה י"ל דקיי"ל בההיא עובדא כר"ה.

אבל מה אעשה דלהדיא מפורש בש"ע (סימן שס"ג סי"א) כגון שיהי' שם לחי אחר וכו' ובהכרח צ"ל דס"ל מסברא כיון דליכא קלא ולא רצו חז"ל לסמוך על הך לחי, הוי כליתנהו כלל ומקרי ליתנהו למחיצות.

ואפשר דלמדו כן דהרי בדברי ר"ה קתני או שניטלו קורותיו, הרי קורה דהוא רק משום היכר נימא הואיל והותרה, אע"כ כיון דחז"ל אמרו דבליכא קורה אין לסמוך על ג' מחיצות דמבוי, מקרי ליתנהו למחיצות, אף דיש לחלק קצת, מ"מ כיון דהדין מפורש בש"ע, פשוט דאין לעשות מזה צד קולא.

היוצא מדברינו דיש מקום להקל בנ"ד דנשאר ב' לחיין דצוה"פ, והיינו מכח הוכחתינו הנ"ל מוכח, אי דמקרי סמך כיון דהמקצת הי' בכל הכותל אי דבפסין לא בעינן סמכו, כיון דהמבואות דין חצר יש להם כיון דאין בתים וחצירות פתוחים, יש לסמוך על ב' הלחיין מדין פסין.

ואף דיש לפקפק כיון דבנפרצה הכותל ונשאר גפופים בעינן טפח מכאן ומכאן כדאיתא (סי' שס"ג ס"ב) וה"נ כיון דהי' צה"פ דכסתום דמי, וכשנפסק נשתיירו הקנים, י"ל דבעינן שיהי' רחבן רוחב טפח, אבל אינו מוכרע, עכ"ל.

מ"ש רומעכ"ת על דברי שכתבתי להוכיח דבפס חצר לא בעי שסמכו עליו מבע"י דלדעתו יש הוכחה בהיפוך מסוגיא דעירובין (דף ט' ע"ב) אמר רבא ומותבינן אשמעתין חצר קטנה וכו', קטנה נמי תשתרי בנראה מבחוץ וכו' וקשה מאי פריך דלמא מיירי בלא סמך עלה מאתמול אע"כ דגם בפסין בעינן שסמכו עליו, וא"כ מדשרי גדולה ע"כ דמיירי בנפרצה מבע"י וסמכו עליו עכ"ד.

במח"כ שגה בזה דאם איתא דלא בעי סמכו מאי פריך הש"ס דלמא מיירי בנפרצה בשבת דלא סמכו, הא אדרבא כיון דקיימינן עתה דבפסי החצר לא בעי סמכו, א"כ שפיר פריך דתשתרי קטנה אף דלא סמכו.

ואדרבה מזה סייעתא לדידי, דעל ראייתי מסוגיא (בדף צ"ג) פקפקתי לעיל, די"ל כיון דסמכו על כל הכותל, והגפופין הם המקצת מהכותל מקרי סמכו עליו, אבל מסוגיא הנ"ל נתחזקה ראייתי דאם איתא דבעינן סמכו אלא דזה מקרי סמכו, א"כ מאי פריך דלמא מיירי בנפרצה בשבת, דלגבי גדולה כיון דהגפופין הם מקצת מהכותל דסמכו עליו מקרי סמכו מבע"י, אבל לגבי הקטנה מקרי לא סמכו, אע"כ דלא בעינן בפסין סמכו.

אמנם באמת גם מזה ליכא סייעתא, דהרי רבה הוא מרא דשמעתא דקאמר ומותבינן אשמעתין ולרבה דס"ל (בדף צ"ג) דאמרינן הואיל והותרה הותרה מוכח דמיירי בנפרצה מבע"י וכדא"ל אביי לרבה שם לא תימא מר אימר אלא ודאי, וא"כ שפיר פריך.

והנה לכאורה יש לדון בזה, דהרי בסוגיא דעירובין (דף י"ז) מבואר דרי"צ ס"ל דאף אם בעלמא אמרינן הותרה הותרה מ"מ באיתנהו לדיורין גרע, א"כ בההיא (דדף צ"ג) דמבעי לר' אושעיא דיורין הבאין בשבת מהו שיאסרו, ופירש"י שם כגון כותל שבין ב' חצירות, מבואר דזהו מקרי נתוספו דיורין כיון דנפרץ זה לזה הוי כדרים במקום אחד, א"כ קשה לכאורה הא דא"ל אביי אימר ודאי נפרצה מבע"י, דהא מר הוא דאמר וכו', ומאי ראי' דלמא התם בנסתם הפתח דליכא הוספת דיורין, אמרינן הואיל והותרה, אבל בחצר שנפרצה לגדולה לא אמרינן הואיל והותרה, וצ"ל דאביי לא ס"ל לחלק בין איתנהו לדיורין, וס"ל כר"ה בעירובין (דף י"ז) דבאיתנהו לדיורין ג"כ אמרינן הואיל והותרה, ולא ס"ל מקום לחלק בזה, א"כ י"ל דמה"ט באמת אמר רבה אימר בנפרצה ולא אמר ודאי נפרצה, דרבה לנפשיה ס"ל לחלק דבנתוספו דיורין י"ל דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה, מאי קאמר רבה ומותבינן אשמעתין, לוקי באמת בנפרצה בשבת ולימא דבאיתנהו לדיורין ל"א הואיל והותרה, והגיפופין לא מהני, דלגבי הקטנה מקרי לא סמכי מבע"י וכנ"ל, אע"כ דבפסין לא בעי סמכו מבע"י.

אמנם לקושטא דמלתא נ"ל דנפרצה החצר לא מקרי איתנהו לדיורים, דהא מ"מ אין דרים ביחד, דהא אין לבני חצר זו רשות להשתמש באחרת אלא דאוסרין זה על זה מדין נפרצה במלואה למקום אסור לה, א"כ לא מקרי נתוספו דיורין.

ומה דנקט רש"י באיבעיא דר' אושעיא דנתוספו דיורין כגון כותל חצר שנפרץ היינו דניחא לרש"י לפרש האיבעיא מעין הפשיטות כותל חצר ולזה מפרש כותל חצר והיינו דנתוספו דיורין, ר"ל היכי דדיורין אלו אוסרין על אלו מדין נפרצה במלואו, א"כ אין חילוק בין כותל חצר שנפל לנסתם הפתח, ומוכח שפיר דלרבה מיירי בודאי נפרצה מבע"י.

והכי משמע ג"כ מתוס' שם ד"ה לא תימא וכו' וא"כ תיקשי דאביי, ואם איתא לדברינו הנ"ל ליכא קושיא כ"כ, דנהי דאביי אמר כן דסברתו דאין לחלק בין איתנהו לדיורין, ומוכח דמיירי בנפרצה מבע"י, הא מ"מ מדאמר רבה אימר היינו דלנפשיה ס"ל לחלק, די"ל דאיתנהו לדיורין גרע, א"כ מש"ה לא חשיב אביי ג"כ לההיא דרב דכותל חצר שנפרץ כיון דראה דדעתו דרבה לחלק דבכותל חצר גרע, אע"כ דס"ל לתוס' דכותל חצר שנפל לא מקרי איתנהו לדיורין, רק בההיא (דדף י"ז) שנים ונתוסף א', זהו מקרי איתנהו לדיורין, א"כ ליכא סייעתא לדברינו לענין פסי החצר.

אמנם לעומת זה מדברי הרא"ש נראה דכותל חצר מקרי איתנהו לדיורים, ממ"ש ספ"ק דעירובין, והלכה כר"ה דאמר הואיל והותרה וכו' ואביי ג"כ וכו' ואם איתא דכותל חצר לא מקרי איתנהו לדיורים אין ראיה משם כלל, ואף דאיבעיא דר' אושעיא משמע דמיירי בנתוספו דיורים ממש, הא מ"מ דר"ח דפשיט היינו מכח כ"ש כיון דבכותל חצר שנפרצה לא אמרינן הואיל והותרה, מכ"ש בנתוספו דיורין, ורבה דחי דאימר בנפרצה מבע"י וליכא למפשט וע"ז קאמר אביי לא תימא אימר אלא ודאי, היינו דבכותל חצר דליכא הוספת דיורין ממילא מיירי ע"כ דמבע"י נפרצה, א"כ ליכא למפשט האיבעיא מהתם, אבל עדיין לא שמענו דיסבור אביי דגם בנתוספו דיורין אמרינן הואיל והותרה אלא דבא לומר דליכא למפשטיה לאיסור, אבל מ"מ ליכא גם ראיה להתיר, אע"כ דס"ל להרא"ש דכותל חצר מקרי נתוספו דיורין, ועדיין צ"ע.

מסתפקנא אם היה מחיצה ונפל בשבת, ונשאר שם רוחב טפח, אם נימא דמהני, כיון דאותו קצת היה בכלל המחיצה שסמכו עליו, מקרי סמכו עליו, דעל כל המחיצה סמכו להתיר בטלטול, ואותו מקצת בכלל, ומסברא היה נראה דבעי' דוקא סמכו עליו בתורת לחי, דהא קיימא לן לחי משום מחיצה ובמחיצה העומד מאליו מהני, ומשמע גם בלא סמכו כגון שהיה מחיצה אחרת ונפל בשבת, ובאים עתה לסמוך על זה המחיצה, וע"כ הא דבלחי לא מהני דבעי' היכר שמחשבים אותו למחיצה ע"י שסמכו עליו מבע"י, וא"כ בעי' סמכו בתורת לחי, אלא דלפ"ז קשה מסוגי' דעירובין צ"ג ב' ת"ש חצר קטנה שנפרצה לגדולה, וקשה דא"כ גם הגדולה לתסרי למה דהי' ס' דמיירי בנפרצה בשבת, א"כ לא סמכו מאתמול על ההיתר דגפופים אע"כ מוכח דמקרי סמכו כיון דהגפופים היו בכלל המחיצה שסמכו עליו, אם לא דנימא דפסין עדיפי מלחי וא"צ לסמכו עליו, א"כ אחת מאלה מוכח או דבכה"ג מקרי סמכו, או דבפסין לא בעי' סמכו וצ"ע לדינא.

והנה בעיקר פיסקא דדינא יש לע' מנ"ל דבכי ה"ג שהיה הלחי אחר ונפל בשבת דלא מהני, דלמא לא מקרי לא סמכו אלא דלא ידע מאתמול מלחי זו או דלא טלטלו בשבת העבר ע"י לחי זו כמ"ש המג"א סק"ט, אבל בכה"ג שהיה שם לחי אחר, י"ל דהא קיימא לן בשבת כיון דהותרה הותרה, רק בנפל לחי כיון דליכא מחיצות ל"א כיון דהותרה הותרה א"כ דלמא כיון דלחי זו הוי מחיצה, אלא דחסר ההיכר, י"ל דמקרי איתנהו למחיצה ואמרי' הואיל והותרה הותרה, ומההיא דעירובין ט"ו א' דרב יתיב אההי' מבואה אחוי לי' וקם אדוכתי', אין ראי', דרב אזיל לשיטתי' דס"ל דגם באיתנהו למחיצות ל"א הואיל והותרה הותרה. ואדרבא בזה מרווח יותר הא דאמר ר"ה לא סבר מר לסמוך אדיקלא, דר"ה לשיטתי' דס"ל דבאיתנהו למחיצות אמרי' הואיל והותרה הותר' שפיר יש לסמוך אדיקל', ואולי כיון דקתני בבריית' גם נפלו קורותיו ואנן קיימא לן דקורה משום היכר, א"כ בנפל הקורה לקרי איתנהו למחיצות, כיון דחסר רק ההיכר, אע"כ מ"מ כיון דחז"ל אמרו דבמחיצות ג' אין מתירים אלא ביש להם היכר קורה, היכא דנסתלק ההיכר, הוי כבטלו המחיצות ה"נ הך לחי באין לו היכר בטל שם מחיצה ממנו מדרבנן, ועדיין צ"ע.

שם וכל דירה שתשמישה לאויר. לקמן דף כב ע"א.

תוד"ה ת"ש וכו' והמ"ל ולטעמיך, ק"ל הא מ"מ קשה על התרצן דנטעו מתחלה, הא זה אינו מספיק דמ"מ לא הוי מחיצה מכח הנוף שא"י לעמוד ברוח מצוי' ובעי' דמילא בהוצא ודפנא וממילא ל"צ שנטען מתחילה לכך, ואף אם נדחוק דלא נחית בסוגיא לדינא דראב"י דבעי' יכולה לעמוד ברו"מ, יקשה דאיך פרכי' עלה א"ה מאי למימרא הא הוי חידוש דאף דא"י לעמוד ברוח וצע"ג.

דף טז.

שלש מדות במחיצות. (עי' תור"ע כלאים פ"ד מ"ד).

דף טז:

אמר אביי מדרישא. כעין זה בב"ק דף מ' ע"ב.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה