אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

שבת

ברכות

דף ב.

מתני' פשט העני את ידו לפנים כו' או שנטל מתוכה והוציא. פרש"י והרע"ב והוציא החפץ והניח בר"ה. ובאמת כפי מה דמסקינן בסוגיא דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי, וה"נ הנחת גופו כהנחת חפץ דמי ואף בלא הניח ברה"ר אלא אחזו בידו ג"כ חייב דכיון שהוציא ידו לחוץ והוא עומד הוי כהנחת חפץ, ועל רש"י אין קושיא שכן דרכו לפרש כפי ס"ד דהש"ס כמ"ש התוי"ט פ"ב מ"ב דפאה. ולפי האיבעיא דעקירת גופו כו' דלא תקשה דנפשוט ממתני' הוצרך לפרש די"ל דמיירי בהניח ברה"ר וכמ"ש התוס' בסוגיין, ואף דהתוס' ישנים כתבו דהרשב"א פי' דהנחה פשיטא לי' דהוי הנחה והאיבעיא רק על העקירה, מ"מ יש לומר דרש"י ס"ל כתוס' דגם לענין הנחה מיבעיא.

ובאמת דברי התוס' ישנים תמוהים לי דאיך השיב רבי דהוי עקירה ואינו דומה לידו וכו' הא בלא"ה צריך הך חילוק דאינו דומה לידו דהא ידו אפילו הנחה לא הוי, דהא פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני ממנו פטור ולא אמרינן דבעה"ב חייב מכח הנחת גופו דכהנחת חפץ דמי וצע"ג אבל על הרע"ב קשה כנ"ל.

שם במתני' פשט בעה"ב את ידו וכו' ונתן לתוך ידו של עני. דוקא כשידו תוך יו"ד אבל למעלה מיו"ד הוי מקום פטור ודינו כדין הזורק בכותל (פי"א מ"ג). הרשב"א בחידושיו והובא בקצרה בהה"מ פי"ג מהלכות שבת.

דף ג.

בבא דרישא [העני חייב ובעה"ב פטור] פטור ומותר. פירוש מותר משום שבת, אף דעדיין אסור משום לפני עור, בלאוי חוץ דשבת לא קמיירי. כן כתוב בהר"ן, וא"ת כיון דמ"מ אסור מאי נ"מ במה דמותר משום שבת, וי"ל הא קיימא לן מומר לד"א לא הוי מומר לכה"ת כולה ומומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכה"ת כולה ושחיטתו אסורה, ולז"א דמותר מצד שבת ושחיטתו מותרת, וזה נוטה לדעת הבית הלל דמחלל שבת גם באיסור דרבנן הוי מומר לכה"ת כולה.

בהר"ן ומקשו הכא האיך פטור בעה"ב ומותר לכתחילה, והא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול כו', ומיהו עיקר קושיא ליתא דאפילו בתרוייהו ישראלים מתוקמא מתני' דכי אמרינן בגמרא דהאי פטור, פטור מותר הוא היינו מצד איסור שבת קאמרינן ולא דייקי' באיסור דלפני עור ובלתא דידיה לא מיירי. ויש אפילו נ"מ דהא קיימא לן מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, אבל מומר לחלל שבת בפהרסי' הוי מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו אסורה, ודעת הרבה מהאחרונים דאפילו במומר לחלל שבת באיסור דרבנן הוי מומר לכל התורה כולה, וא"כ היכא דהוא פטור אבל אסור מצד שבת אם עושה כן בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה, ולזה אמרינן דהכא פטור ומותר מצד שבת, ולא עבר רק על לאו דלפני עור דהוא כמו לאו בעלמא ואינו בכלל מומר לחלל שבת.

שם וצידת נחש. עי' סנהדרין דף קא ע"א ברש"י ד"ה ולוחשין ובבאר שבע שם.

שם שניהם פטורין והא איתעבידא מלאכה מבינייהו וכתבו תוס' להוכיח דהפירכא לא קאי אמתני' אלא אשינויא זו דפטורי דאתי לידי ח"ח. מ"מ תמוה מאד הא באמת הקושיא על מתני' עצמה ואמאי תולה הקושיא בשינויא זו. והנלענ"ד דעל מתני' יש לומר דבפשט ידו לחוץ ונטל העני מתוכו דנמצא דידו של בעה"ב נחה והרגיעה מעט כדי שיטול העני ממנו י"ל דהעני פטור דהוי כמונח כמו הנחת גופו דכהנחת חפץ דמי, והא דלא מחייב הבעה"ב בהרגיע ידו היינו משום דאגד יד שמיה אגד, עיין תוס' בשמעתין ד"ה ידו לא נייח ולקמן דף צ"ב ע"א בתוס' שם, וא"כ לא איתעביד מלאכה מבינייהו דכשנטלו העני נטלו ממקום המונח ברה"ר ואגוד ברה"י ונתבטל עקירה ראשונה דבעה"ב, אבל ברישא דפשט לחוץ ונתנו לידו דעני דלא הרגיעה ידו דבעה"ב ועסק בנענוע ידו בהושטה לידו דעני לא נעשה כמונח בינתיים, אבל לבתר דמשני פטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב אלו דפושט על דעת שיטול העני ממנו דבזה ירגיע ידו מעט מ"מ אתי לידי חיוב חטאת אם הוא בעצמו יגמור ויעשה מה שעושה העני, היינו אף שיניח ידו מעט ויניח אח"כ ברה"ר יתחייב, ומוכח דלא מקרי הנחה כלל כיון דידו וגופו אינם ברשות אחד וכדאיתא באמת בסוגיין משחשיכה אי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת, לזה שפיר פרכינן והא איתעבידא מלאכה מבינייהו, ונכון בעזה"י.

שם בעי מיני' רב מרבי וכו' עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא, כ' בת"י בשם הרשב"א דזה היה פשוט לרב דהנחת הגוף כהנחת החפץ דמי, אולם בתוס' דידן כתבו דה"ה דהוי מצי למבעי' לענין הנחה. ונראים דברי התוס' דידן עיקר, דהא ממה שהשיב לו רבי לרב חייב ואינו דומה לידו, מאי טעמא גופו נייח, ידו לא נייח, מבואר דלצד איבעי' דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי לא הוי צורך לחלק בין ידו לגופו, והשתא לפי' הרשב"א אכתי היה צריך לחילוק זה דתקשי בהושיט בעה"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכו דפטר בי' תנא דמתני' גם לבעל הבית, ואמאי הא תיכף כשפשט הבעה"ב ידו לחוץ הוי הנחה, דהא לענין הנחה ודאי כהנחת חפץ דמי, אע"כ שאני יד דלא נייח. גם מה שהקשו בתוס' ישנים דלפשוט האיבעי' מדתנן לא יצא החייט במחטו [וכן הקשו בתוס' שלפנינו, והיינו דאם איתא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי, א"כ אף אם ישכח החייט ויצא במחטו לרה"ר לא יעבור על איסור דאורייתא ולא היה להו לרבנן לגזור] וכתבו דלפירוש רשב"א לק"מ, ולא ידענא מאי קאמרי, דהא מ"מ התם העקירה רק דרך עקירת גופו.

שם כל פטורי דשבת פטור אבל אסור. וקשה לי ממתני' דר"פ הזורק המושיט חייב והזורק פטור דמיירי אפילו למעלה מי' דהא מושיט הוי אפילו בלמעלה מי', ובפרט למה שצדדו תוס' לומר דמושיט הוי רק למעלה מי' ובכה"ג בזורק אפילו לכתחלה מותר מרה"י לרה"י דרך ר"ה למעלה מי' לשמואל דצ"ז ע"א וצע"ג. ואפשר לדחוק דנקיט פטור להיכא דאין הרשויות שלו ואסור משום עירוב.

רש"י ד"ה פטורי דאתי וכו' כגון עקירות. עי' שבועות דף יד ע"ב תוס' ד"ה ארבעה קמיית'.

תוד"ה בבא דרישא וכו' מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא. עי' טורי אבן באבני מלואים חגיגה דף יג ע"א בד"ה אין מוסרין.

תוד"ה בר וכו' וצד נחש מיירי בדליכא סכנה וכו' וכן מוכח וכו', מה שהקשה, דאמאי אמר רבי יוחנן בן זכאי (קכ"א ע"א) חוששני לו מחטאת הא ודאי חייב כיון דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ידידי, האיך הבין בלא זה, ממה נפשך, במקום סכנה בודאי אין כאן חיוב חטאת כיון דאם בא לשאול אנן שרינן ליה, וכדפרכינן בשבועות (כ"ו ע"ב) בכהאי גונא מסתכן לישרי ליה מר, ובליכא סכנה בודאי חייב חטאת, אלא על כרחך או דר' יוחנן בן זכאי מסופק אם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ולזה פליג דאין כופין בשביל שלא תישך דהוי ספיקא דאורייתא דחוששין שיש כאן חיוב חטאת דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, או דלא היה ברור לו במעשה ההוא אם היו רצין (אחריו לנושכו והוי פיקוח נפש) או לא, ואמר חוששני שמא לא היו רצין ויש חיוב חטאת וכעין זה במתני' פכ"ב משנה ג' דשבת אמר רבי יוחנן בן זכאי חוששני לו מחטאת היינו דשמא היה המעשה שמירח (השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב סביב ויש כאן משום ממחק).

תוד"ה הצד נחש וכו' וליה לא ס"ל כר"ש. עיין סנהדרין דף פ"ד ע"ב תוס' ד"ה מאן שמעת ליה.

דף ג:

בר פחתי. עיין לקמן דף כ"ט ע"א.

שם דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבע"י והוציאן לחוץ משחשכה חייב (דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומיירי כשעמד לפוש משחשכה דבלא עמד לא מחייב דלא בטלה עקירה ראשונה שהיתה מבע"י, וא"כ החיוב על העקירה דמשחשכה אחר שעמד לפוש). ונקט שהי' טעון מבע"י דאי הוי נקט טעון משחשיכה ועמד לפוש לא היה נשמע דעקירת גופו כעקירת חפץ, דהא אי עקירה והנחת גופו לא הוי עקירה והנחה ממילא חייב משום עקירה ראשונה כ"כ בתוס'. וקשה לי, הא זה ודאי מוכח ממתני' דכשמונח ביד הוי הנחה לענין דהנוטל מידו הוי עקירה כדקתני או שנטל וכו' אלא דהאיבעיא רק דהעקירה מצד עקירת גופו דאפשר דלא חייב עלה, כיון שאינו עוקר חפץ ממקומו, ונשאר במקומו הראשון, (מ)וכן לענין הנחת גופו אפשר דלא מקרי הנחה לחייב עלה, כיון דאינו מניח החפץ למקום אחר אלא שמונח במקומו בגופו (וכ"כ המהר"מ לובלין) וא"כ בטען משחשכה ועמד לפוש וגרר והוציא, אם עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי אינו חייב דהעקירה ראשונה נתבטל דהא כשעמד לפוש אלו נטלו אחר מידו הוי עקירה דנטלו ועוקרו ממקום שמונח, א"כ ממילא נתבטל עקירה ראשונה דנעשה כמונח וכשהוציאו הוא אח"כ אינו חייב על עקירה כיון דאינו עוקר החפץ ממקומו שמונח שם.

שם משחשיכה דאי שדי לי' וכו'. עיין עירובין ד"כ ע"א תוס' ד"ה לא יעמוד.

שם תפשוט דרב ביבי וכו'. עי' ב"ק דכ"ג ע"א תוס' ד"ה תפשוט.

שם תפשוט [מדלא משני על רומי' דברייתות בהיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, דהא דקתני אסור להחזיר מיירי בהוצאה מבע"י דאי שדי לי' לא אתי לידי חיוב חטאת, מש"ה קנסוה רבנן, והא דקתני מותר להחזירה בהוציאה משחשיכה, דהתירו להחזירה כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת אי שדי לה, תפשוט דרב ביבי, דבעי רב ביבי הדביק פת בתנור, אי התירו לרדותה דהוי שבות קודם שיבא לידי איסור חטאת תפשוט] דלא התירו. וא"ת ואי נמי תפשוט מי ניחא, והא ע"כ לא אמרינן דלא התירו אלא משום דמעשה הדיבוק כבר נעשה, ואיסור האפי' קאתי ממילא בשב וא"ת. מש"ה לא אמרינן חטא איסור קל בקום ועשה לזכות להנצל מאיסור חמור בשב וא"ת, אבל כאן דאיסור חמור דזריקה יהיה ג"כ בקום ועשה ראוי להתיר איסור קל כדי להנצל מאיסור חמור, וכמ"ש הריב"א בתוס' לקמן (דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים) לחלק בכך, וי"ל דס"ל מסברא דספק איסור בקום ועשה לא חמור מאיסור ודאי בשב וא"ת, ואי לא התירו משום איסור אפיה היכא דבודאי יבא האיסור, ה"נ לא היה להם להתיר משום איסור זריקה, כיון דאין זה ודאי שיבא לידי איסור דשמא לא יזרוק כלל. ועדיין אינו מיושב, דהא ממקום שבא הריב"א לחדש חילוק זה [היינו מדאמרי' ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא לתרום שלא מן המוקף, דלא ליעבד ע"ה איסורא רבה לאכול טבלים] שם נמי הוי האיסור בספק, וגרוע משאר ספק דרוב ע"ה מעשרין, ומ"מ כיון שהאיסור חמור בקום ועשה, אמרינן ליעבד איסורא קלילא.

שם הא ל"ק ותפשוט וכו'. זבחים דף פ"ז ע"ב.

שם והכא בקנסו שוגג וכו'. עירובין דס"ח ע"ב וד"ק ע"א וגיטין דף נ"ג ע"א.

רש"י ד"ה בר פחתי בן גדולים. מלשון הכתוב זרובבל פחת יהודה (חגי א') ומלשון המשנה הפחו' והסגני' (בכורים פ"ג מ"ג).

תוס' ד"ה מהו שתעשה ככרמלית וכו' דהא תנן בפ' בתרא דעירובין עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר. קשה לי הא התם מיירי דלא נח בידו וכדמוקי בעירובין שם התם לא נח, וא"כ מה בכך דידו הוי ככרמלית הא הוי כמטלטל מרה"ר לרה"ר דרך כרמלית דשרי, וצ"ע.

תוס' ד"ה מי קנסוה וכו' ע' מהרש"א. וק"ל דמחלפ' שיטתי' המהרש"ל והמהרש"א, דלשיטת המהרש"ל בתוס' ד"ה בשוגג וכו' דהתוס' לא ניחא להו בסברת רש"י בשוגג דעדיף מרדיית הפת ולזה כ' תוס' דמיירי מבע"י והיינו רק מבע"י, וא"כ מוכח דאי ככרמלית דמי אפילו בשוגג ומבע"י אסור וכמ"ש המהרש"א ולא היה צריך להגי', אבל למהרש"א דתוס' ניידי מרש"י לענין מזיד דאם ברדיית הפת התירו ה"נ הכא אפילו מזיד ולזה כ' דהיינו מבע"י והיינו דקנסו אפילו מבע"י ומש"ה גם משחשיכ' קנסו, וא"כ בשוגג דמותר שפיר י"ל דבין מבע"י בין בשחשיכה ומיירי בכל גוונא דבשוגג אפילו משחשיכה מותר ומזיד אפילו מבע"י אסור, וא"כ י"ל דאי ככרמלית דמי לא היה שוגג מותר במשחשיכה אבל בשוגג מבע"י י"ל דשרי וצ"ע.

תוד"ה ואבע"א וכו' ולרשב"א נראה וכו' ע"ש. תמוה לי מאד דברי התוס' הללו דממנ"פ קשה על המקשן אם ס"ל מסברא דאם לאו ככרמלית דמי ליכא למקנסיה מבע"י א"כ בלאו הוכחה דאדרבה איפכא מסתברא הו"ל לאקשויי דתפשוט חדא דאם לאו ככרמלית דמי ע"כ האסור מיירי במשחשיכה ותפשוט דלא התירו, ואי ניחא להמקשן דאפשר למיקנסיה מבע"י אף אם לאו ככרמלית דמי א"כ עדיין לא פריך מידי דתפשוט דהא שפיר יש לומר דלאו ככרמלית דמי ואסור מבע"י ומשחשיכה, ול"ד לדרב ביבי כמ"ש תוס' אח"כ וברייתא דמתיר מיירי בלמעלה מעשרה כמו לל"ק וכמו שהקשה מהרש"ל בסוגיא עיי"ש. ואם נימא דמ"מ פריך המקשן דאם איתא דבאותו צד דלאו ככרמלית דמי אסור מבע"י ומבערב ואינו מותר אלא למעלה מעשרה א"כ היינו הדין ממש שוה ודומה ככרמלית, והתרצן מתרץ לו דלעולם אף אי לאו ככרמלית דמי אסור מבע"י ומשחשיכה רק דעכ"פ בשוגג מותר ואם ככרמלית דמי אף בשוגג אסור, ז"א דהדרא הקושיא לדוכתה פרוך בל"ז דלמ"ד דלאו ככרמלית דמי תפשוט דלא התירו דליכא למימר דהאיסור מיירי מבע"י והמתיר משחשיכה מטעם דרב ביבי א"כ גם אם ככרמלית דמיא הדין כן דמבע"י אסור ומשחשיכה מותר מדרב ביבי ומה הפרש יש ביניהם, והוא בעיני פליאה גדולה עד מאד. עד שהוכרחתי ליישב ע"פ דברי הרשב"א בחידושיו שהקשה דאיך מדמה הש"ס נידון דהכא לדרב ביבי דשאני התם דבודאי יבא לידי מלאכה דאורייתא משא"כ הכא דאפשר שלא יפול מידו כל היום, ותירץ דהש"ס מדמה דאם איתא דקנסו משחשיכה אף בדבר שאינו שבות רק מקנסא ולא חשו שאפשר שיבא לידי חיוב חטאת ה"ה דלא עקרו השבות שלהם מחמת חיוב חטאת אף בודאי עיי"ש, וכן תירצו בתוס' ישנים.

ומעתה י"ל דשורש קושי' המקשן דאם איתא דלאו ככרמלית דמי אסור מבע"י ומשחשיכה א"כ מה הפרש יש בין ככרמלית דמי ללאו ככרמלית דמי. אע"כ דאסור רק משחשיכה א"כ תפשוט דרב ביבי, אבל בל"ז לא היה יכול להקשות דהיה אפשר לומר דלמ"ד לאו ככרמלית דמי האסור מיירי מבע"י ומשחשיכה מותר מדרב ביבי, והנ"מ דאם ככרמלית דמי אסור אף משחשיכה דלא חשו לדרב ביבי כיון דככרמלית דמי הוא מדין תקנת שבות ולא מקנסא ולא עקרו מחמת ספק חיוב חטאת, אבל אם ככרמלית דמי ומבע"י רק קנס לא גזרו משחשיכה דלא קנסו היכא שאפשר שיבא לידי חיוב חטאת, וא"כ האיבעיא דככרמלית דמי אי לאו הוא במשחשיכה, ולזה הוכיח המקשן מתחילה דליכא אפשרי לומר להיפוך דהוי חוכא ואיטלולא ושפיר קשה כנ"ל, ומשני הש"ס דלעולם למ"ד לאו ככרמלית דמי אסור מבע"י ומבערב ול"ד לדרב ביבי רק אם ככר"ד אסור אף בשוגג וק"ל, ועדיין אין דעתי נוחה בזה וצלע"ג.

תוס' ד"ה בשוגג לא קנסוהו ומיירי מבעוד יום דהשתא ליכא למיפשט דרב ביבי וא"ת משנויא קמא נמי נפשוט איבעיא דרב ביבי כו' עיי"ש. ועי' במהרש"ל שמפרש דתוס' הי' קשה להו דתפשוט דהתירו, ולזה מפרשי דמיירי מבעוד יום עיי"ש. והוא תמוה לכל מעיין דהאיך נפשוט דהתירו דהא השתא קיימינן דלעולם לאו ככרמלית דמי וממילא אין לקנוס מבע"י וכמ"ש מהרש"ל בעצמו בתוס' ד"ה מי קנסיה דאם לאו ככר"ד אינו אסור רק במזיד ומשחשיכה.

תד"ה בשוגג לא קנסוה ומיירי מבע"י, עיין מהרש"ל דתוס' לא ס"ל כרש"י בזה דהכא שוגג קיל יותר וא"כ תפשוט דהתירו ולזה פירשו דמיירי מבע"י. וקשה לי הא מ"מ לק"מ די"ל בפשוטו דהא פירכת הש"ס הי' דתפשוט דאי לאו ככרמלית דמי דמוכח מהא דאוסר דלא התירו וע"ז משני הש"ס דשפיר י"ל דהתירו ואסור באמת רק במזיד דיהי' זהיר מלהשליכו ואם לא התירו באמת גם בשוגג אסור וקיימא אוקימתא ראשונה כאן מבע"י כאן משחשיכה, אבל למה דדחי הש"ס דלעולם י"ל דהתירו שפיר קאמר כאן בשוגג ומיירי משחשיכה וצע"ג.

ונלענ"ד דמהרש"ל לא כתב כן לעיל אלא שהתם כתבו נראה לר"י וכו' ולשיטת ר"י אין הכרח דאם לאו ככר"ד דאסור אלא משחשיכה ובמזיד אבל בחדא מינייהו יש לומר דמותר, אבל הכא דקאי בשיטת רשב"א ולשיטתו יהיה הכרח דאף אם לאו ככר"ד בחדא למעליותא אסור רק בשוגג ומבעוד יום, והיינו אחרי שהרשב"א מפרש דקושיות הש"ס דתפשוט חדא דלמ"ד לאו ככר"ד ע"כ התירוץ כאן מבע"י כאן משחשיכה ותפשוט דלא התירו והו"ל לשנויי דהך שינויא דמשנינן כאן מבעוד יום כאן משחשיכה היינו במזיד דל"ד לדרב ביבי דבודאי לא יפול שיחייב סקילה ומה צריך לתרץ תי' חדש כאן בשוגג וכו' אע"כ דלבתר דמשני דמיירי במזיד נסתר התירוץ דלעיל דכאן מבע"י דאף אי לאו ככר"ד אסור בחדא למעליותא דהיינו במזיד מבע"י ומשו"ה הוצרך לתירוץ חדש כאן בשוגג ולזה היה קשה להתוס' כיון דבחדא למעליותא אסור לשיטת הרשב"א א"כ גם בשוגג יאסר ואם מטעם דרב ביבי א"כ תפשוט דהתירו, ולזה פירשו בתוספות דשני התירוצים קיימים כהדדי וכאן בשוגג היינו בשוגג ומבעוד יום דזהו בודאי מותר אי לאו ככר"ד ומהרש"ל כתב לעיל רק לשיטת ר"י כנלע"ד נכון.

דף ד.

ואלא לאו דאהדר ואידכר מי מחייב. עיין שו"ת תולדות אדם המיוחסו' לרמב"ן סי' ר"ה.

שם וכי אומרים לאדם חטא וכו'. הקשו בתוס' מפ' בכל מערבין דאמרינן ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא, ותירצו דשאני התם דיעשה האיסור ע"י החבר דאמר לי' לע"ה מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי, אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו (ר"ל זה האחר שנתיר לו לרדות) אין אומרים לו חטא כו', והקשו עוד מחציו עבד וחציו ב"ח דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח, אף דעובר בעשה ותירצו דדוקא היכא דפשע כמו הכא קאמר וכי אומרים לו לאדם כו', שוב הקשו מן חציה שפחה וחציה ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו אותו ועשה אותה ב"ח, ותירצו משום שהיתה מחזרת אחר הזנות ודמי לאנוסין. קשה לי הא הך חילוק דפשע לחוד אינו מספיק על האי דעירובין, דהא אם יאכל ע"ה הוא פושע בעצמו דאינו מעשר וע"כ דקיימי ג"כ בתירוצם הראשון, כיון דנעשה האיסור ע"י החבר עליו לתקן, אלא דתירוצם זה הוא על האי דחציו עבד, דהתם הטעם משום דלא פשע, והיינו דבחדא לטיבותא סגיא, או דלא פשע, או דנעשה על ידו, ורק הכא במדביק דהוי תרתי לריעותא, דפשע ולא נעשה על ידו, בזה אין אומרים חטא, ולפי זה מאי קשיא להו מההיא דחציה שפחה, הא י"ל דמיירי בשחרר האדון עצמו חציה דבא האיסור על ידו. ונהי דקושייתם מההיא דחציו עבד, לא ניחא להו ליישב כן, היינו משום דאכתי תיקשי לפי האוקימתא בגיטין דאתיא גם כר' דא"י לשחרר חציו, וחצי עבד לא משכחת לה רק בשני שותפין ששיחרר אחד חלקו, ובזה לא נעשה על ידו, אבל האי דשפחה שפיר י"ל דמיירי בשחרר הוא עצמו חצי. וכוונת התוס' בזה צריך אצלי תלמוד.

שם התירו לו לרדותה וכו', הקשה בספר קקיון דיונה למה לא העמידו דבריהם במקום כרת כמו בערל הזאה ואיזמל וכו', נראה לחלק דדוקא בהזאה וכדומה העמידו דבריהם שלא לחלל שבת אף דבטל מפסח דהוי ב' ענינים, אבל הכא ל"ש להעמיד דבריהם שלא לחלל שבת בהדיא ועי"ז יהי' חילול שבת באפיי' דסוף סוף יבא לידי חילול שבת, טוב יותר בשבות מן מלאכה דאורייתא, ועיין ברש"י ריש ברכות ד"ה כדי להרחיק וברבנו יונה שם, ועיין בפמ"ג בהקדמתו בפתיחה להל' קריאת שמע ד"ה ואי קשיא, ולדברינו הנ"ל מיושב ג"כ קושיתו דשם.

תוד"ה ומ"ש, א"נ בדיוטא אחת וכגון שאין מפסיק שם רה"ר [עמג"א סי' שמ"ח סק"ד] וס"ל להמג"א בכונת תו' דמיירי בפתוח לכרמלית, (עיין באבן העוזר) לפ"ז יהיה מוכח דמושיט מרה"י לרה"י דרך כרמלית לא מתסר מדרבנן דלענין זה לא החמירו לדון לכרמלית לחומרא דרה"ר, ועי' במג"א סי' שנ"ה סי"א, ולפירושו דאבן העוזר אין הכרח לדין זה, ועיין במשבצות זהב סי' שמ"ו ד"ה ודע וכו' שמסתפק שם בדין זה.

תוד"ה וכי אומרי' וכו' ואוריב"א דאפי' במדביק עצמו וכו', ק"ל א"כ איך אמרי' לעיל תפשוט דלא התירו, הא אף אם לא התירו מ"מ הכא ראויי' להתירו כיון דיעשה איסור בידים לזורקו הוי כההיא דערובין דניח' לי' לחבר וכו', ואולי י"ל למה שהקשו המפרשים על הדמיון דלעיל דבהדביק בודאי יהא נעשה האפיה אבל בהוציא ידו אינו ודאי, ולזה י"ל דמדמי אהדדי אם בהדביק אף דודאי יוגמר האפי' לא התירו כיון דיהי' בשוא"ת ה"נ [בהוציא] כיון דלאו ודאי שיוגמר העשיי' דאיסור, ועדיין אינו מספיק כ"כ דהא גם בההי' דערובין הוי רק ספק דיאכל ע"ה בלא מעשר והא אפי' רוב ע"ה מעשרין הן וצ"ע.

בא"ד וגבי חצי' שפחה וכו', ק"ל הא תרוצם דתלי' בפשע לא מספיק לבד דעדיין ק' מההי' דניחא לי' לחבר דהא אם יעשה ע"ה איסור יהי' בפשיעתו דאינו מעשר וע"כ קיימא ג"כ תירוצם א' כיון דנעשה האיסור ע"י עליו לתקן, אלא דתירצו אההי' דח"ע וחציו ב"ח דהתם לא פשע והיינו בחדא לטיבותא מהני אי דנעשה האיסור ע"י אי דלא פשע אידך, ורק הכא במדביק דהוי ב' לריעותא דאינו נעשה האיסור ע"י וזה לא פשע, וא"כ מה הקשו מחצי' שפחה הא י"ל דמיירי בהוא שחרר חצי' דע"י נעשה האיסור מש"ה עליו לתקן, ובההיא דחציו עבד באמת קושייתם רק לפי אוקימת' דבעי לאוקמי בגיטין כר' דא"י לשחרר חצי עבדו ומיירי בעבד של ב' שותפי' וא"כ אין האיסור ע"י, אבל בהאי מימרא דחצי' שפחה י"ל דאיירי בשחרר חצי שפחתו וצ"ע.

בתוס' ישנים ד"ה קודם שיבא וכו' דנ"מ אם יתירו. לא זכיתי להבין דאטו הקושי' הי' דמאי נ"מ הא הנ"מ אם מותר לרדותה, אלא דקושייתם דמה"ת יתירו דהא אף אם לא יתירו לא יהיה איסור סקילה כיון דהוא אנוס מתקנת' דרבנן א"כ מה זה שתירץ דנ"מ אם התירו וכו' דסוף סוף מה מבעי הא ודאי לא התירו. וצ"ע.

תוס' ד"ה קודם שיבא וכו', דודאי לא הי' בדעתו, [אב"ה עי' מ"ש לקמן שבועות דף כ"ח ע"ב].

בא"ד דודאי לא היה בדעתו לרדות. מלשון זה משמע דמש"ה לא הוי התראת ספק. ואלו ממש"כ אח"כ וכן בשבועה לא אוכל זה אם אוכל זה, משמע דשלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי התראת ספק כיון דמחוסר מעשה, אף דלא שייך לומר דהיה בדעתו שלא לאכלו דהא אפילו בהיפוך מראה דעתו לאכלו. (ועמש"כ לק' דף ע"ג ד"ה והאופה).

תוס' ד"ה אבל למעלה מי' יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאת"ל פטור לפי שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' כו' א"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט. קשה לי הא לפי האמת דהוכיחו דלמטה מי' חייב ג"כ במושיט אם כן מוכח דאף דקי"ל כרבנן דר"ע דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש מ"מ למטה ממעלה ילפינן דדמי יותר זה לזה, וא"כ מה הוכיחו דלמא באמת לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש גם למטה ממעלה לא ילפינן, אבל למאן דיליף זורק ממושיט דלא בעי דמי ליה ממש מכ"ש דיליף למטה מלמעלה, ומש"ה לא הוי מצי למימר איפכא דלמעלה מי' ד"ה חייב דאם ילפינן זורק ממושיט מכ"ש דילפינן למטה מלמעלה אבל לעולם לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט גם למטה מלמעלה לא ילפינן, וה' יגיה חשכי. [אב"ה עיין מה שכתוב לקמן צ"ו ע"א].

תמוה לי דהא צדדי הספק הם אם מדמינן למטה מי' לשל מעלה ולא בעיא שיהא דוקא כמו במשכן, או לא וכפי מסקנת התוס' דחייב צ"ל אף דחזינן דלא ילפינן זורק ממושיט ואין מדמין זה לזה, דבעינן כמו שהיה במשכן, מכל מקום למטה מי' משל מעלה עדיף יותר, וא"כ מאי ראיה, דלמא לא עדיף יותר, ושקולים הם, דאם לא ילפינן זורק ממושיט ה"נ לא ילפינן למטה מלמעלה, אבל אי ילפינן אפילו זורק ממושיט ה"נ וכ"ש דילפינן למטה מלמעלה, א"כ לא הוי מצי למימר למעלה מי' דברי הכל חייב דכיון דסבירא ליה דילפינן זורק ממושיט י"ל דה"נ לא ילפינן למטה מלמעלה, וצריך לי עיון גדול.

תוד"ה דר"ע. (עמש"כ לק' בע"ב בגמ' דר"ע סבר וכו').

תוד"ה אבל למטה וכו' כשהחפץ בידו. ע"ל צ"ב ע"א תד"ה התם. (ועי' לק' במערכה ד"ה דרך א').

לקמן דצ"ב תירצו דרבה ס' אגד גוף שמי' אגוד או דעכ"פ למעלה מג' שמי' אגוד, ותמוה לי דא"כ יקשה בהיפוך בנתן לידו של בעה"ב או בנטל ממנו והוציא אמאי חייב הא תיכף כשנטל ממנו הי' מונח מדין קלוטה דלא גרע מדרך הלוכו באויר וכשחזר והוציאו הוי כמו עקירה חדשה ופטור כיון דהי' מונח בדרך פטור דאגודו בידו וכההי' דנתנן על האיסקופ' וחזר והוציאן, וצע"ג.

ונלע"ד אחר העיון ליישב עפ"י דברי תוס' ד"ה דאמרי' קלוטה כמי שהונח' וכו' דלא דמי כלל דכיון שהיא כהונחה דמי וכו', ובתוס' ישנים כ' לדחות דלקולא ל"א קלוטה כמי שהונחה דאל"כ כל זורק ד"א ברה"ר נימא דבתוך ד' כמי שהונחה עיי"ש, ולענ"ד כוונת תוס' עפימ"ש תוס' כתובות דף ל"א ע"ב ד"ה מהלך כעומד, ומעביר ד"א הלכתא גמירי לה ולא ילפינן מינה דהתם מקום חיובא הוא אבל בן עזאי מיירי במקום פטור, וע' במהרש"א הא גם במקום חיוב אמרי' מהלך כעומד דמי בנטל חפץ ע"מ להצניע ונמלך והוציאו דחייב לבן עזאי, היינו דלחיובא אמרינן בכ"מ מהלך כעומד, וממעביר ילפינן דלקולא ל"א מהלך כעומד ומ"מ במקום פטור ליכא למילף ממעביר דל"א לקולא מהלך כעומד ע"ש, א"כ שפיר כתבו דאם איתא דרבי עקיבא ס"ל דקלוט' כמי שהונח' אין ראוי למילף זורק ממושיט דבמקום פטור הו"ל לומר דאפילו לקולא קלוטה כהונחה דליכא ראי' מזורק ד"א דהתם מקום חיובא, וגם אין לומר דנהי דבן עזאי ס' כן, מ"מ דלמא רבי עקיבא [ס'] דלגמרי ילפי' מזורק ד"א דלקולא ל"א כמי שהונח' ולא ס"ל לחלק בין מקום חיוב למקום פטור, דא"כ יקשה מנ"ל לדידן בנטל חפץ להצניע ונמלך להוציא דפטור דמהלך לאו כעומד הא מצינו דבן עזאי ס"ל דמהלך כעומד והיכן מצינו חולק בזה, ורבנן דבן עזאי דמחייבי היינו דס"ל דלקולא ל"א מהלך כעומד דלגמרי ילפי' ממעביר ד"א אבל לחיובא מצי ס' ג"כ דמהלך כעומד, אע"כ דזה סבר' מוחלטת דאם איתא מהלך כעומד ורק דילפת ממעביר ד"א דלקולא ל"א הכי אין לך ראי' רק במקום חיוב אבל לא במקום פטור ומדמחייבי רבנן בדרך סטיו מוכח דס"ל דלא אמרי' מהלך כעומד, וא"כ שפיר כ' דלרבי עקיבא אם אית' דקלוטה כהונח' א"א למילף זורק ממושיט, וא"כ כ"ז כיון דזורק למעלה מי' דבמקום פטור ליכא ראי' מזורק ד"א, אבל על קושייתינו דבנתן לידו של עני דליפטר דמיד שהוציא הוי קלוטה בזה י"ל שפיר דבמקום חיובא ל"א קלוטה כהונח' להקל דזה ילפי' מזורק ד"א, והוא נכון מאד בעזה"י.

ונלע"ד ראי' לדברי תוס' דצ"ב, מדאמרי' פ"ק ו' ע"א אר"י ומודה בן עזאי בזורק, לכאורה קשה הא ע"כ ר"י לא ידע להבריית' שם דמייתי תנ"ה המוציא מחנות וכו' ואם כן מנ"ל לר"י דמודה בזורק דילמא בן עזאי ס' כרבי עקיבא דקלוטה כהונחה דמי, וצ"ל דר"י בא לאשמעי' רק דלא תימא דבן עזאי ס"ל דפטור משום דהיאך אשכחנא כה"ג דחייב וא"כ ממילא גם בזורק אף אם לא ס"ל כרבי עקיבא בקלוטה מ"מ הי' פטור מה"ט דהיכי אשכחנ', ולזה אשמעי' דבן עזאי ס"ל ג"כ דאשכחן כן במשכן דרך צידי רה"ר אלא דפוטר משום דמהלך כעומד אבל בזורק אם ס"ל כפי ההלכה כרבנן דרבי עקיבא דקלוטה לאו כהונחה דחייב ולא נחית ר"י לדין קלוטה אלא דלאותו צד דל"א קלוטה כהונחה אין מקום פטור מפסיק פוטרו והוא נכון בעזה"י.

ואולם יקשה דאמאי לא נקט יותר מודה בן עזאי במושיט דהא בזורק לאו בודאי חייב דהא אפשר דס"ל כרבי עקיבא בקלוטה, אבל מושיט הוא דפסיקא דהא מדין קלוטה ליכא למפטרי' לפי דברי תוס' דשמעתין דכשהוא בידו ל"ש קלוטה, ויהי' החידוש דל"א היכא אשכחנא כה"ג דחייב, אע"כ כדברי תוס' דצ"ב וגם בידו שייך קלוטה, ואפי' לקולא אמרי' כן במקום פטור וכמש"ל וא"כ גם במושיט תלי' בדרבי עקיבא ורבנן ואין הפרש בין דנקט ומודה ב"ע במושיט או דנקט בזורק, והוא ראי' ברור' לענ"ד בעזה"י, ודוק.

בא"ד תימא לר"י אם ברייתא היא בשום מקום דבעינן הנחה על גבי מקום ד'. ותמוה לי דמה מספקא לר"י בזה, הלא להר"י לשיטתיה לקמן (דף ז' ע"ב ד"ה והלכה ונחה) [מפורש בברייתא דר"מ ורבנן ס"ל דבעי ד'], ואי כיון שלא הוצרך לכך רק משום קושייתו לשם מימרא דאביי בעירובין בכיפה, וא"כ היה אפשר לומר דרבה לא ס"ל כאביי, וא"כ טעמא דר"ח דאין בו ד' לא נעשה רה"י א"כ לא הקשו כלום, די"ל דהא דקאמר ר"ז ה"מ אחרים היינו לאפוקי ר"מ ורבנן דר"ז ס"ל כאביי אבל רבה לא ס"ל כאביי וליכא ברייתא וצע"ג.

דף ד:

קלוטה כמי שהונחה דמיא.

א) קושית מהרש"א בתוס' ד"ה אבל למעלה מיוד, דעדיין הו"מ לאוכוחי מאידך צד מדלא אמר רבה אבל למטה מי' ד"ה פטור. ונ"ל דכוונתו דאם היו תוס' ס"ל (כמ"ש בדבריהם ד"ה דאמרינן קלוטה וכו') דרבה לא חש לפרש כל האיבעיות, אם כן מעיקרא גם הכא לא הוכיחו מידי, ומה דתירץ המהרש"א דמש"ה לא אמר דכ"ע ס"ל קלוטה לאו כמו שהונחה דא"כ מתני' דלא כמאן, א"כ תיקשי בהיפוך איך כתבו תוס' הנ"ל דרבה לא חש לפרש כל האיבעיות, הא לא הו"מ למנקט הכי, דא"כ מתני' דלא כמאן.

ב) עיקר תירוצו של המהרש"א תמוה, דהא בפשוטו הא דקאמר רבה הא מני רבי עקיבא היא, היינו לא [ד]כרבנן לא מצי אתיא, דהא אפשר גם רבנן ס"ל דלא בעינן מקום ד', אלא דלא ס"ל דקלוטה כהונחה דמי', א"ו דהא דקאמר הא מני רבי עקיבא, היינו דלרבי עקיבא מוכח בודאי דלא בעי מקום ד', ולרבנן ליכא הוכחה, א"כ עדיין תיקשי באותו צד דלמעלה מי' פליגי, וא"כ לא נזכר כלום בדברי רבי עקיבא ורבנן הדין בלמטה מיו"ד, והו"ל לרבה למנקט אבל למטה מיו"ד ד"ה פטור דקלוטה לאו כמי שהונחה.

ואי דמתני' דלא כמאן, הא אף אם לאו כמי שהונחה אפשר דלא בעי מקום ד', הא אף אם אמרי' דלמטה מי' ד"ה חייב, לא מצינו תנא מפורש דמוכרח דס"ל כן דהך גופא דלמטה מיו"ד חייב דקלוטה כמי שהונחה לא מצינו מפורש בהכרח, כיון דפלוגתייהו רק בלמעלה, וכיון דהדיוק דלמטה מי' ד"ה חייב, היינו רק בדרך אפשר, א"כ אף אם לאו כמי שהונחה י"ל בדרך אפשר דס"ל דלא בעי' מקום ד'. והוא לכאורה פליאה גדולה על רבינו הגדול המהרש"א ז"ל.

ובאמת בפשוטו היה נ"ל ליישב קושית מהרש"א די"ל הא דכתבו תוספות דרבה לא חש לפרש כל האיבעיות, היינו דעיקר אבעיותו רק אם יש נ"מ בדעת רבנן דר' עקיבא דהלכתא כוותייהו, ומש"ה מספקא ליה אם ס"ל למטה מי' חייב או דס"ל פטור, אבל הך דלמעלה פליגי ובלמטה ד"ה פטור ליכא נ"מ, דמה לי אם פליגי למטה ובלמעלה ד"ה פטור, דפטרי רבנן בתרווייהו, או דפליגי למעלה ובלמטה ד"ה פטור דג"כ פטרי רבנן בתרווייהו, משא"כ בהיפוך הוכיחו שפיר דהו"ל להסתפק דלמא למטה פליגי ובלמעלה מחייבו גם רבנן, אולם מצוה להצדיק את הצדיק ולהבין דעת המהרש"א ז"ל.

ג) בתוס' ד"ה אבל למטה מי' וכו', ותימא לר"י אם ברייתא היא בשום מקום וכו' אמאי דייקי מדברי ר"ז ולא בפשוטו מדברי רבה גופיה דקאמר ה"מ רבי עקיבא היא דמשמע דיש ברייתא דפליג דס"ל דבעינן מקום ד', ואי דרבה קאמר לאפוקי מרבנן דרבי עקיבא לפי האמת דפשטה דפליגי בקלוטה א"כ גם מר' זירא ליכא הוכחה, דדלמא הא דקאמר ר"ז הא מני אחרים היא היינו לאפוקי מרבנן דרבי עקיבא ואי דס"ל דהא מני אחרים היא משמע דיש רבנן בההיא ברייתא דאחרים דפליגי עלה, זה אינו, דע"כ ל"ל הכי דא"כ מאי פריך הש"ס והנחה נמי דלמא דפשיט ונפיל וקבלה, דא"כ מאי פליגי רבנן עלה.

ובאמת בדרך הפשט נ"ל דבאמת מרבנן דרבי עקיבא ליכא הוכחה דבעינן מקום ד', די"ל דס"ל רק דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה, רק בדברי רבה דקאמר ה"מ רבי עקיבא היא, י"ל כיון דמסברא בעינן ד' רק דמרבי עקיבא מוכח דס"ל דלא בעינן ד', והיינו מדסבר קלוטה כמי שהונחה, וכיון דבגוף היסוד פליגי רבנן עלה, וס"ל דל"א קלוטה כמש"ד, שייך לומר הא מני רבי עקיבא היא אף דאפשר דגם רבנן ס"ל דלא בעינן ד', אבל מדברי ר"ז דקאמר הא מני אחרים היא והיינו דהנחה כ"ש מהני בזה שפיר תיקשי כיון דמצינו דאחרים ס"ל כן, מה"ת לומר דפליג בזה שום תנא, דהא מרבנן דרבי עקיבא ליכא ראיה דלא מהני כ"ש, אלא ע"כ דיש איזה ברייתא מפורשת, אולם בדברינו שלפנינו יתיישב יותר בעזה"י.

ד) במה שכתב המהרש"א בתוס' הנ"ל דה"ה דה"מ להקשות דרבנן דר' בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע יהיה דלא כמאן, ולכאורה זה לא יתיישב בתירוצם של תוס' דניחא לי' יותר להעמיד מתני' כרבנן וכרבי עקיבא זהו ניחא רק על קושיית תוס' מברייתא המפורשת דבעינן מקום ד', בזה אם נימא דרבנן דרבי עקיבא לא ס"ל קלוטה כדי דנעמיד הברייתא ההיא כרבנן דרבי עקיבא, א"כ נצטרך לומר דרבנן ס"ל דלא בעי' מקום ד' ויהיה משנתינו דלא כרבנן, אבל על קושי' מהרש"א לא יספיק כן, דעדיין נימא דרבנן ס"ל דל"א קלוטה, כדי דרבנן דר' אתיא כרבנן דרבי עקיבא, ומ"מ אפשר דס"ל דלא בעינן מקום ד' ואתי' מתני' אף כוותייהו.

ה) במ"ש בתוס' (ד"ה דאמרינן קלוטה בסוף דבריהם) דר"ח בעי בהזורק כמו רבה דהכא וכו' אמאי לא הוכיחו כן מרבה גופיה, דהא בעירובין (דף צ"ט) מבואר דס"ל גם לרבה דבעי' מקום ד'. וע"כ דהיה אפשר לומר דזהו רק בתר דפשטא, א"כ גם לר"ח י"ל דבתר דאיבעיא אפשטא ליה.

ו) גם אף אם לא נפשטא ליה דלמא מה"ט גופי' דמספקא ליה אין לחייבו ברה"ר דדלמא לרבנן גם למטה מי' פטור ואפשר דבעי' מקום ד'.

ז) איך כתבו אח"כ ומיהו רשב"א פי' בסמוך אף ברה"ר לא בעי ד', עדיין יקשה הא מדקאמר ר"ח ונח על גבי כל שהוא מבואר דס"ל דבעינן עכ"פ הנחה משהו ואיך מספקא ליה דלכ"ע קלוטה כמי שהונחה דמי'.

ח) קושי' תוס' על רש"י דדלמא הא דלא קאמר רבי עקיבא מחייב ב' דס"ל דלא מחייב אתולדה במקום אב.

ט) קושי' הרשב"א על רש"י דאמאי נקט הש"ס ודלמא, הא לפירש"י מוכרח כן [אאב"ה ע' בחלק א' מפסקים לאבא מארי זצלה"ה סימן קנ"ז מה שהשיב על קושיא זו שנשאל עליה מאביו זצ"ל (א"ה הועתק לקמן אחר המערכה)].

י) קושי' מהרש"א בתוס' ד"ה זרק ונח, דאף לגרסת ר"ת עדיין תיקשי על ר"ז דקאמר הא מני אחרים, מה הועיל בזה דדלמא הנחה הוא דלא בעי וכו'.

יא) תמיהת כל האחרונים בדברי תוס' ד"ה באילן העומד במ"ש והא דלא מוקי לה אביי הכא משום דר"ח לא בעי ד' גם ברה"ר, דמ"מ דלמא רבנן פטרי דהיא מקום פטור כיון דהוא למעלה מג'.

ונלענ"ד בעזה"י כשנקדים לבאר כוונת תוס' ד"ה וזרק ונח, ובמה שתירצו דס' ר"י דדוקא קלוטה דרבי עקיבא דליכא הנחה כלל איכא למיפרך אבל אר' דבעי' הנחה כ"ש ה"ה דלעקירה סגי בכ"ש, נ"ל דכוונתם במ"ש בסוגיין דהא דיש לחלק בין הנחה לעקירה היינו או מטעם דמסתמא הי' במשכן כן דנוטלים מתיבה שיש בו ד' ומניחים ליד עושי מלאכה, או דקרא דלא יצא ממקומו בעקירה כתיב, והנה אף אם קלוטה לאו כמי שהונחה מצינו פלוגתא אם מתגלגל החפץ ע"ג קרקע חייב או לא, דהרי בברייתא לקמן (דף צ"ז) דקתני בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן למטה מג' ד"ה חייב, והיינו מטעם לבוד אף דהחפץ מתנענע והולך, ע"כ דס"ל מתגלגל ע"ג קרקע חייב, אולם לקמן (דף ק' ע"ב) מתגלגל קאמרת ס"ל לרבא דבכה"ג פטור, ועיין ברש"י שם דמשמע דאף לרבא מחייב במתגלגל ורק למטה מג' לא הוי כלבוד רק באחזתו הרוח, ועיין התוס' שם דלמסקנת דבריהם י"ל דאף מתגלגל ע"ג קרקע פטור, ואף בתחילת דבריהם דר' יהודה ס"ל תוך ג' צריך הנחה אבל עג"ק ממש אף מתגלגל חייב, מ"מ לרבנן דר' יהודה לפי המסקנא דר"י מחייב א' ורבנן פטרי לגמרי, ע"כ דס"ל דאף מתגלגל פטור.

והנה לכאורה הא דמחייב ר' בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע אף דמיירי ברה"י מקורה ומשום דכמאן דמליא דמי, היינו דהוי כמקום ד', אבל מ"מ מוכח דס"ל מתגלגל ע"ג קרקע חייב, דאף דכמאן דמליא דמיא מ"מ הא החפץ לא נח והוי כמתגלגל על חפצים.

והנה י"ל אם מתגלגל בקרקע חייב אם נימא דבקלוטה למעלה מג' פטור, ע"כ אין הטעם דבעינן שינוח החפץ מתנועתו, דהא מתגלגל בקרקע ג"כ לא נח ושקט החפץ, אע"כ הטעם דבעי' שיהא החפץ ע"ג איזה מקום אבל לא באויר, ואף אחזתו הרוח פטור מה"ט, וא"כ י"ל דזהו כוונת תוס' דדוקא על רבי עקיבא שפיר קשה דדלמא הנחה לא בעי אבל עקירה בעי משום דקרא דממקומו מיירי רק בעקירה ואין מקום בפחות מד' ולא ילפינן הנחה מעקירה, משא"כ לר' דבעי הנחה כ"ש, ע"כ אין הטעם דבעי ניחות' דחפץ דהא לר' דמחייב ברה"י מקורה באמצע ע"כ דמתגלגל עג"ק חייב וכנ"ל. אע"כ דטעמא דר' דבעי שיהיה החפץ על מקום ממש, והיינו ע"כ דילפינן הנחה מעקירה דבעי מקום חפץ משא"כ באויר, וא"כ ע"כ דגם כ"ש מקרי מקום, א"כ ממילא גם לעקירה כן, וע"ז כתבו תוס' דסתמא דהש"ס דפריך על ר"ז לית ליה הך סברא היינו דפריך מאידך סברא לחלק דבמשכן הי' בהנחה פחות מד' ובעקירה הי' ד'.

ומה דלא ניחא להו לתוס' דגם סתמא דהש"ס ס"ל בהא כר"י אלא דפריך על אחרים דדלמא ס"ל דהנחה כ"ש לאו מטעם דבעי מקום לחפץ, אלא מטעם דבעי' ניחותא דחפץ, וס"ל דגם מתגלגל בקרקע פטור, י"ל דא"כ אמאי לא אשמעינן רבותא יותר דגם אחזתו הרוח באויר חייב, אע"כ דבעי מקום לחפץ, אבל ר"ת לשיטתיה דמפרש רק מטעם דדומיא דמשכן בעי' דהיה מקום ד' (עי' בלשונם שכתבו ועוד אור"י דאל יצא וכו' משמע דר"י הוסיף וס"ל ג"כ לסברת ר"ת) מש"ה תירץ בע"א דגרסי' בהזורק יתיב רב יוסף וכו'.

והנה בקושיית מהרש"א על דברי תוס' אלו כמבואר באות י' נ"ל ליישב בג' דרכים.

דרך א' י"ל דגם תוס' ס"ל דאין הכרח לומר דר"י ור"ז ניידו מאוקימתא דרבה לאוקמי כרבי עקיבא מחמת פרכת הש"ס ודלמא הנחה הוא דלא בעי, והיינו די"ל דלא ניחא להו באוקימתא דרבה מטעם אחר, והוא למה שהקשו תוס' בסוגיין דלרבה דמוקי כרבי עקיבא דס"ל קלוטה כמ"ש דמיא, א"כ בפשט עני ידו לפנים ליתחייב מיד משום קלוטה, ועיין לקמן (דף צ"ג ע"א) דתירצו דרבה ס"ל דאגד יד שמיה אגד עיי"ש, א"כ היה מקום לומר דמה"ט ניידו מאוקימתא דרבה דס"ל אגד יד ל"ש אגד, וע"כ מתני' דלא כרבי עקיבא, אמנם זהו ניחא לר"ז אבל לר"י דמוקי כר' אף אם כוונתו לר' דזיז, הא מ"מ באמת מוכח מאידך דר' דרה"ר באמצע דס"ל לר' ברה"י מקורה אמרי' קלוטה כמש"ד, א"כ עדיין יקשה איך אפשר דמתני' ר' מ"מ בפשט העני ידו לפנים דמשמע מסתמא אף בחדר של הבעה"ב דמקורה ליתחייב מיד, אע"כ דס"ל דאגד יד שמיה אגד, וא"כ הא דנייד מאוקימתא דרבה ע"כ משום פרכת הש"ס דהנחה הוא דלא בעי ושפיר הקשו תוספות.

הדרך הב' ג"כ בסגנון זה וביותר דרך פשוט דעל ר"ז ליכא קושיא די"ל דנייד מאוקימתא דרבה משום דמספקא ליה דלמא למעלה מי' פליגי אבל למטה מי' ד"ה פטור, אבל לרב יוסף לשיטתיה דקאמר להדיא (דף צ"ז) הא מלתא איבעי' לי' לר"ח ופשטה נהליה רב המנונא וכו' הרי דידע ר"י מהפשיטות דלמטה מיו"ד פליגי, א"כ ע"כ הא דנייד מאוקימתא דרבה הוא רק משום פירכא דדלמא הנחה דלא בעי ושפיר הקשו תוספות.

הדרך הג' י"ל עפ"מ שהקשה הרשב"א בחידושיו בהא דפריך הש"ס בעירובין (דף צ"ט) אמימרא דר"י דהשתין ורק חייב הא בעי עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד' וליכא, דהא קיימא לן ברה"י לא בעי מקום ד', ותירץ דדוקא הנחה לא בעי אבל עקירה בעי גם ברה"י עיי"ש, ומעתה י"ל דעל ר"ז ליכא קושיא די"ל דלא ס"ל לחלק בין הנחה לעקירה ולא נייד כלל מאוקימתא דרבה מחמת פירכת הש"ס, אבל לר"י דפריך הש"ס אליביה בערובין דאף דברה"י לא בעי הנחה ע"ג מקום ד' מ"מ עקירה בעי, הרי דעכ"פ אפשר דס"ל לר"י לחלק בין עקירה להנחה ושפיר הקשו תוס' דהא מדקאמר ר"י רבי היא ע"כ דלא ס"ל לחלק בין עקירה להנחה והיאך פריך הש"ס אליביה בעירובין.

אמנם נ"ל לסתור זה דלתוס' לשיטתייהו בלא"ה נסתר קושיית הרשב"א, והיינו למה דהעלו בסוגיין דלא משכחת שיהיה הזיז רה"ר וא"כ בלא אביי ע"כ פלוגתייהו דר' ורבנן בזיז כ"ש היינו בהזיז ברה"י, וא"כ ע"כ הא דקאמר ר"י רבי היא בין אי הוכחתו מזיז כ"ש ולא ס"ל כדאביי או דהוכחתו מההיא דרה"י באמצע, מוכח דס"ל דליכא חילוק בין רה"י לרה"ר, דא"כ עדיין תיקשי דלמא ר' רק ברה"י לא בעי אבל ברה"ר בעי, וא"כ שפיר פריך הש"ס בעירובין לרב יוסף לשיטתיה דע"כ לא ס"ל דרה"י עדיפא, והרשב"א דהקשה כן הוא לפי שיטתו דהאריך דגם סוגיין דרה"י בודאי לא בעי ד', וההיא דרה"י באמצע נדחק שם עיי"ש וא"כ נסתר הדרך הג', וצריכים אנו לדרכינו הראשונים.

אולם מה דפירש"י דדלמא הנחה דלא בעי היינו מכח ההכרח מדלא קתני רבי עקיבא מחייב שתים, נראה דס"ל דבפשיטות הסוגיא משמע דר"י ור"ז ניידו מאוקימתא דרבה ודלמא הנחה לא בעי וכמו דס"ל למהרש"א בכוונת תוס', ויהיה קשה לרש"י קושיית תוס' דמה הועיל ר"י ור"ז בתירוצם, ולזה ס"ל לרש"י לתרץ דר"י ור"ז ס"ל דכל כמה דלא מצינו מי שיחלק בין הנחה לעקירה מסתמא לא ס"ל החילוק ורק לר"ע פריך מכח הכרח, רק סתמא דהש"ס דפריך על אחרים ס"ל דגם מסתמא יש למפרך דדלמא ס"ל לחלק כיון דכבר מוכח דרבי עקיבא סבר כן.

והנה בקושיית תוס' על פירש"י כנזכר באות ח', י"ל למה שהקשו תוס' (בדף צ"ז ע"ב ד"ה למימרא וכו') דמאי פריך הש"ס דלמא מיירי בנודע וחזר ונודע ותירצו דא"כ ליכא חידוש דמחייב ב'. והנה לכאורה אין מקום לתירוצם, דהא מ"מ מדחייב ב' מוכח דגם עקירה לא בעי מקום ד', וצ"ל פירכת הש"ס לפי האמת דרבי מיירי ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי והוי מקום ד', ולענין זה פשיטא דאין לחלק בין הנחה לעקירה. (אולם תוס' בסוגיין דנדחקו בד"ה זרק ונח בסוף דבריהם דהש"ס הו"מ למיפרך הא דקשי' לר"י וכו' דהא כל כמה דלא אייתו ההיא דמיירי ברה"י מקורה לא היה קשה דר' אדר' די"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דגם עקירה לא בעי, והא דפריך כן רב יוסף בעירובין אף דר"י לא ס"ל בשמעתין דמיירי ברה"י מקורה י"ל דפריך רק על שמואל לשיטתיה דמוקי במקורה, אבל ר"י לנפשי' לא מוקי במקורה) וא"כ מיושב קושית תוס' דשפיר הוי הוכחה מדלא קתני רבי עקיבא מחייב שתים והיינו בנודע וחזר ונודע ואשמעי' דעקירה ג"כ לא בעי, אע"כ דבאמת עקירה בעי, [אח"כ הראוני בפ"י קצת מזה ובסגנון אחר דהו"ל למנקט חייב שתים ובנודע וחזר ונודע והחידוש דלא נטעי דרבי עקיבא מחייב משום מושיט עיי"ש, ולא נראה לענ"ד כן, דא"כ אף דמחייב רק א' תיקשי דלינקט בהדיא זו כנגד זו דלא נטעה דמדין מושיט מחייב].

ולפ"ז מיושב ג"כ קושיית הרשב"א באות ט'. והיינו דודאי אם לא היה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה, א"כ לא היה הכרח מדלא נקט רבי עקיבא מחייב ב' די"ל דלא מחייב בתולדה במקום אב, ואי בנודע וחזר ונודע ליכא משום חידוש, אלא דבאמת ס"ל להש"ס דודאי יש מציאות סברא לחלק בין הנחה לעקירה, ושפיר מוכח מדלא נקט רבי עקיבא מחייב ב' לאשמועינן דלא בעי עקירה, א"כ י"ל דזהו בעצמו דברי הש"ס ודלמא הנחה הוא דלא בעי, מש"ה מוכרח החילוק לר' עקיבא לקושטא דמלתא, [ובדרך הפשוט לא ידעתי התחלה לקושיית הרשב"א די"ל דמרבי עקיבא מוכח רק דלעקירה בעי הנחה ממש אבל לא דבעי מקום ד', ולזה פריך הש"ס רק כיון דמוכח עכ"פ דעקירה גרע לענין קלוטה אם כן דלמא לעקירה בעי מקום ד', ופשוט].

ומעתה י"ל דהא דקאמר רבה ה"מ רבי עקיבא היא היינו דדוקא דכרבנן לא מצי אתיא, והיינו י"ל דרבה ס"ל מסברתו דאין מקום פחות מד' והספק רק אם דרשינן אל יצא ממקומו קאי על החפץ ממילא בעי ד', או דלא קאי על החפץ ולא בעי כלל מקום חפץ אבל שיהיה כ"ש נקרא מקום חפץ לא ס"ל לרבה כלל, וההיא דזרק ונח בזיז כ"ש ס"ל כדאביי דמש"ה בעי הנחה דליהוי כזורק מרה"ר לרה"י דשדי נופו בתר עיקרו (דע"כ אף דשדיא נופו והוי רה"י היינו דוקא על הנוף ממש אבל לא שיהא האויר של הנוף אויר רה"י דמוכח כן מדדחיק הרשב"א (בתוס' ד"ה לא חייב) דמהיכן יצא לרב ושמואל דלא חייב רבי רק ברה"י מקורה ואמאי לא ניחא להו דהיה קשה להו אמאי בעי לר' ונח ע"ג זיז הא ס"ל לר' קלוטה כמי שהונחה דמיא, אע"כ דלאביי ליכא הוכחה או דצ"ל דליכא דקדוק כ"כ די"ל דנקט ונח ע"ג זיז לרבותא דרבנן, א"כ גם לרבה י"ל כן) וא"כ י"ל דס"ל לרבה דהא דס"ל לרבנן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אין הטעם דבעי ניחותא דחפץ דהא מבואר בברייתא דתוך ג' מודו רבנן אף דהחפץ מתגלגל, ומה לי מתגלגל באויר או בקרקע, אע"כ הטעם דילפינן הנחה מעקירה דבעי מקומו של חפץ, א"כ ממילא בעי מקום ד', דפשיטא לי' לרבה דאין מקום פחות מד', ורק רבי עקיבא ס"ל דלא בעי כלל מקום לחפץ דממקומו על האדם קאי, אבל לרבנן דפטרי בקלוטה ע"כ ס"ל דמקומו קאי על החפץ וא"כ ממילא בעי מקום ד', וזהו ממש כפי מה שכתבתי בכוונת תוס' בהוכחת ר"י מר' דלא בעי ד' אלא דר"י הוכיח דכ"ש מקרי מקום, ולרבה לא ס"ל כן.

(ובדרך חידוד החברים המקשיבים אמרתי דבזה יש ליישב קושיית תוס' ד"ה דאמרינן קלוטה דמאי פריך הש"ס דלמא כרבי עקיבא בודאי אתי, די"ל דהכי פריך כיון דלרבי עקיבא מוכח דלא בעי מקום ד' מהיכי תיתי נימא דפליגי רבנן עליו ואף אם למטה מי' פליגי דלמא רק קלוטה לא ס"ל אבל לא בעי מקום ד', ואי דליכא טעמא דל"א קלוטה רק מחמת מקומו של חפץ כנ"ל דלמא טעמייהו דבעי ניחותא דחפץ ואף מתגלגל פטור, ואי דידע מהברייתא דפ' הזורק דלמטה מג' ד"ה פטור, ולזה קאמר ומי פשיטא לי' לרבה, דהיינו דידע אותה ברייתא דשם קתני דמג' ועד י' פליגי הא מספקא לי' וע"כ דלא ידע הברייתא וא"כ י"ל דרבנן דפטרי דבעי ניחותא דחפץ ואם כן מסתמא גם רבנן ס"ל דלא בעי מקום ד' דמה"ת נעשה פלוגתא רחוקה בין רבי עקיבא לרבנן וק"ל).

ובזה מיושבים דברי המהרש"א ממה שהקשינו אות ב' דתירוצו עולה יפה, דמה"ט לא מספקא לרבה דכ"ע ס"ל דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא דליכא טעמא לומר דלאו כמי שהונחה דמיא אלא משום דדרשינן מקומו של חפץ וממילא בעי ד' ויהיה מתני' דלא כמאן.

ומיושב ג"כ מה שהקשינו על המהרש"א באות א', דכ"ז רק לתירוצם א', דתירצו דר"י הוכיח מר' דזיז דבעי ד' ועפ"י היסוד שיסדנו דס"ל הנחה כ"ש יליף ג"כ מקרא דממקומו. אבל לאידך תירוצם לגירסת ר"ת בעירובין לא צריכין למדה זו, וא"כ י"ל דמה דכתבו דרבה לא חשיב כל האיבעיות היינו להך תירוצא ונסתר הבנין, ואף אם לא כמש"ד מ"מ י"ל דלא בעי ד' וליתא לתירוצו של המהרש"א, ואף דהמהרש"א שם על תירוצם דתוספות דהש"ס פריך דאיכא למיבעי ג"כ דלמטה מי' ד"ה פטור דהא ליכא לספוקי בזה, דא"כ מתני' דלא כמאן היינו דקושייתו דלפי דברי תוס' דלעיל, דס"ל דאם לאו כמש"ד ממילא בעי מקום ד' קשה להו קושי' תוספות דמאי פריך הש"ס דדלמא כרבי עקיבא אתיא בודאי, ולזה תירץ דמ"מ פריך הש"ס דמאן מפיס דרבי עקיבא הוא יותר מרבנן כיון דגם לרבנן י"ל דס"ל קלוטה כמש"ד וגם לרבי עקיבא אינו מוכח להדיא רק מכח משנתינו, ומשני הש"ס בתר דאיבעי' הדר פשטה דמוכח דרבי עקיבא סבר כן, אבל באיבעי' דרבה באמת לא היה מוכח, ועכ"פ לא היה אפשר למנקט דלכ"ע לאו כמש"ד דא"כ ממילא בעי ד' ויהיה מתני' דלא כמאן וא"כ שני דיבורי תוס' עולין כהוגן דתלי בב' תירוצים שבתוספות בפירושא דהא מני רבי היא.

ולפ"ז מיושב הקושיא באות ג' דמהא דקאמר רבה ה"מ רבי עקיבא ליכא למידק, די"ל דליכא ברייתא בשום מקום דבעי ד', והא דקאמר ה"מ רבי עקיבא היינו לאפוקי מרבנן דרבי עקיבא דמוכח דס"ל דבעי ד' דכיון דבעי מקום חפץ ממילא בעי ד', אבל מדברי ר"ז דייקי שפיר דל"ל דקאמר ה"מ אחרים לאפוקי מרבנן דרבי עקיבא, דהא ר"ז מביא ראיה מאחרים דהנחה כ"ש, הרי דכ"ש הוי מקום, א"כ דלמא גם רבנן דרבי עקיבא ס"ל כן, אע"כ דיש איזה ברייתא מפורש דבעי ד'.

ובהכי מיושב ג"כ הקושיא באות ד' הנ"ל דגם בתירוצם דתוס' מיושב קושיית המהרש"א דרבה לא ניחא ליה לומר דרבנן ס"ל קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא, דא"כ יהיה מוכרח דבעי ד' כנ"ל, ויהיה מתניתין דלא כרבנן.

אמנם עדיין יקשה לפום אידך תירוצא דתוס' בההיא דר"י דה"מ ר' היא עפ"י גירסתם בעירובין דנסתר כל הבנין וקיימינן בפשוטו דאף אם קלוטה לא כמש"ד מ"מ אפשר דלא בעי ד' א"כ עדיין תיקשי למסקנא כקושי' המהרש"א דאמאי מספקא לרבה דדלמא לכ"ע קלוטה כמ"ש דמיא א"כ רבנן דר' ברה"י באמצע דלא כמאן וזה לא יתיישב בתי' תוס' כמבואר באות ד'.

אמנם י"ל דג"ז לא קשה מידי, די"ל דמה"ט דהחליטו תוס' דיש איזו ברייתא מפורש דס"ל דבעי מקום ד' מיתרצא גם קושיית מהרש"א בתירוץ תוס', והיינו הא דלא ניחא לרבה לומר דלרבנן קלוטה לאו כמש"ד כדי דרבנן דר' יהיו כרבנן דרבי עקיבא, דהא מ"מ אותו ברייתא דס"ל דבעי ד' הוא דלא כמאן דהא לומר דלרבנן דרבי עקיבא בעי ד' אינו מרווח, דא"כ מתני' דהכא דלא כרבנן, וכיון דממילא אותה ברייתא הוא תנא אחרת דס' דלא כרבי עקיבא ולא כרבנן ממילא קיימינן דאפשר דגם רבנן ס"ל דקלוטה כמש"ד והאי רבנן דר' אתי כאותו ברייתא דבעי מקום ד' ונכון.

ומעתה מיושב הקושיא באות ה' ואות ו', והיינו דודאי הא דכתבו תוס' דמה"ט ניחא לרבה לומר דלכ"ע קלוטה כמש"ד אף דהברייתא דלא כמאן, כדי לאוקמי מתני' אף כרבנן, היינו רק אם ההלכה כמתני' משא"כ אם בלא"ה קיימא לן כהברייתא דבעי ד' א"כ מה בכך דמתני' רק כרבי עקיבא, אדרבא מהי"ת לומר דרבי עקיבא ורבנן תרווייהו דלא כהלכתא, וא"כ לפ"ז יקשה לכאורה לרבה דס"ל להלכתא דבעי ד', כמבואר בעירובין, א"כ אמאי מספקא לומר דלכ"ע כמש"ד.

אולם בזה י"ל דזהו רק למסקנא דפשיטא לי' דודאי אם היה מתני' אף כרבנן היה ההלכה כמתני', רק למסקנא דנפשטה איבעי' והוי מתני' דהכא סתם ואח"כ מחלוקת פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ואין הלכה כסתם, ואף דבתוס' דהכא במ"ש דרבה לא חש לפרש כל איבעיות אזלא בהך סברא דאף אם קלוטה לאו כמש"ד מ"מ אפשר דלא בעי מקום ד', וא"כ דלמא מ"מ מתני' אף כרבנן ומנ"ל למיפרך דלא כסתם מתני', י"ל דס"ל לרבה דמ"מ כיון דמצינו ברייתות מפורשות דבעי ד', בודאי מהראוי דמה"ט ס"ל לרבנן דל"א קלוטה משום דבעי מקום ד', דמה"ת לומר ג' מחלוקות דרבי עקיבא סבר דלא בעי הנחה כלל, ורבנן סברי דהנחה כ"ש, והברייתא סבר דבעי ד', מש"ה אמרי' בודאי דרבנן ס"ל דבעי ד' והוי סתם ואח"כ מחלוקת, ומשו"ה פסק רבה דבעי ד'.

וכ"ז לרבה משא"כ לר"ח שפיר הקשו תוס', כיון דס"ל דברה"ר בעי ד' האיך היה מספקא ליה לומר דלכ"ע קלוטה כמש"ד, והיינו דע"כ ס"ל בקבלה או מסברא דאין הלכה כסתם מתני' דהכא, וא"כ מה"ת למיבעי דלכ"ע כמש"ד שלא אליבא דהלכתא, דל"ל ג"כ דזהו רק לבתר דפשטה דהוי סתם ואח"כ מחלוקת, ז"א, דמאי מחלוקת איכא דלמא גם רבנן סברי דלא בעי ד' רק דל"ס קלוטה כמש"ד.

ואי דאמרינן דמה"ט גופא בקלוטה משום דס"ל דבעי מקום ד', ז"א, דהא ר"ח ס"ל ברה"י לא בעי מקום ד', ואעפ"כ נקט ונח ע"ג דבעי הנחה וכן רבנן דר' ברה"י באמצע פטרי אף דסבירי להו ברשות היחיד לא בעי מקום ד' והרי דלא תלי בהא, וא"כ ליכא סתם ואח"כ מחלוקת, אע"כ דבלא"ה קים ליה דלא קיימא לן כסתם מתני' דהכא וא"כ אמאי מיבעי ליה דלכ"ע כמש"ד, ולזה כתבו התוס' ומיהו רשב"א אומר דאף ברשות הרבים לא בעי מקום ד', וא"כ שפיר י"ל אף דס"ל דבעי עכ"פ הנחה כ"ש היינו למסקנא דנפשט ליה דלרבנן קלוטה לאו כמש"ד או דכיון דמספקא לי' ממילא בלא נח פטור מספק, ומיושב הקושיא באות ז' ודו"ק.

ועתה נבא ליישב הקושיא באות י"א, והוא במה דכתבו תוס' מיד הא דנקט זיז כ"ש אומר רשב"א דברחב ד' מחייבי רבנן אם הוא למעלה מי' דס"ל כריב"י בטרסקל, והנה י"ל מסברא אף דס"ל לרבי דעיקר מחשיב לנוף רה"י או דמכח העיקר נעשה רה"ר כסברת הרשב"א זהו רק בתוך ט' דשם שייכות לרה"ר ע"י כלי או אדם, וכן למעלה מי' למיהוי רה"י ע"י העיקר, אבל אם העיקר ברה"ר והנוף למעלה מי' י"ל דל"ש שדי נופו דבאויר הזה לא שייך לקראותו רה"ר ואינו במציאות כלל, וא"כ לכאורה מעיקרא ליתא לקושיית תוס' דאמאי לא מוקי אביי הכל ברה"ר, דא"כ ע"כ מדמחייב ר' משום שדי נופו מיירי רק בתוך י' והיה קשה אמאי נקט כ"ש הא גם בד' פטרי רבנן כיון דמיירי ע"כ רק למטה מי'.

אמנם בזה היה מקום לומר בסגנון אחר כעין סגנון תוס' והיינו דמיירי בכל ענין אף בנח בצד הנוף, ובזה ברחב ד' מודו רבנן דמחייבי, ומעתה מיושבים היטב דברי תוס', ושיעור דבריהם דהא דלא מוקי הכל ברה"ר משום דגם ברה"ר לא בעי ד'. וגם הא דנקט זיז כ"ש אומר רשב"א משום דבד' מודו רבנן בלמעלה מי' ואם איתא דמיירי הכל ברה"ר א"כ לא משכחת רק למטה מיו"ד, ואמאי נקט כ"ש, ואי דמיירי אף בצד הנוף א"כ גם בכ"ש לחייבו רבנן דהא ברה"ר לא בעי ד' ומש"ה מוקי אביי באילן עומד ברה"י דלר' שדי נופו והוי רה"י ומיירי אף ברחב ד' ומש"ה נקט כ"ש. משא"כ אם ברה"ר היה צריך ד' שפיר הו"מ לאוקמי ברה"ר ואף בצד הנוף פטרי רבנן דבעי מקום ד' ושפיר נקט כ"ש, כנלענ"ד נכון בעזה"י.

שם דר' עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט [ומה דמחייב ר' עקיבא בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע למעלה מעשרה מיירי]. קשה מכדי זורק תולדה דהוצאה היא והרי הוצאה כיון דמלאכה גרוע היא אין לחייב בתולדה אלא דוקא אותן שהיו במקדש, וכמ"ש בתוס' ריש מסכתין ד"ה פשט בעה"ב וא"כ אמאי מחייב רבי עקיבא, כיון דזורק כזה ע"כ לא היה במשכן, וי"ל דבזה עצמו פליגי רבי עקיבא ורבנן, דרבי עקיבא סבר במלאכה גרוע לא צריך שיהיה התולדה במשכן, ומש"ה ילפינן זורק ממושיט, ורבנן סברי כיון דהוי מלאכה גרוע צריך שיהא במשכן וא"א ללמדו, מיהו התם לקמן (דף צ"ו) שפיר פריך הזורק ד' אמות ברה"ר, מנ"ל דקאי על מתני' דהתם דקתני דהזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע פטור, דלא ילפינן ממושיט, אלמא דבמלאכה גרוע צריך שיהיה במשכן. ובתוס' הקשו קושי' זו ודחקו ליישבה, ובל ידעתי על מה.

שם ודלמא הנחה הוא דלא בעי, מה דבדק לן אבא מארי נ"י, על פירש"י דבא מכח הוכחה דא"כ ודאי הכי הוא, ואמאי נקט בש"ס לשון ודלמא.

הנה בפשוטו י"ל דההוכחה רק דעקירה שניא מהנחה, אבל מ"מ אינו מוכח דבעי ממקום ד', די"ל דעקירה בעי ממקום מונח ממש ולא מאויר, אלא כיון דעכ"פ מוכח דעקירה גרע, לזה פריך ודלמא בעי ממקום ד'.

אולם לאשר ידעתי שאאמ"ו נ"י אינו צריך לא לדידי ולא לדכוותי לשדר לן ספיקותיו ולשאול שאלותיו לצעיר ימים וחכמה כמוני היום ואחשבה לדעת שמטרת כוונתו אך לשעשע בדברי מאהבה אשר הטביעה הטבע בלב אבות אל בנים וירא אנכי שבדברי אלו מעטי הכמות והאיכות עוד לא ימצא א"א נ"י מבוקשו לשבור צמאון אהבתו, על כן אוסיף עוד לדבר, ואומר דהנה התוספות דבור המתחיל ודלמא הנחה וכו' כתבו וקשה דלמא הא דלא מחייב ב' משום דלא מחייב אתולדה במקום אב.

ונ"ל ליישב למה דהקשו תוס' (דף צ"ז ד"ה למימרא וכו') הקשה הר"פ מנ"ל דמחייב אתולדה במקום אב, דלמא הא דמחייב ב' היינו בנודע וחזר ונודע וכו', ואומר ר"י דא"כ לא היה ר"י משמיענו שום חדוש עיי"ש, ולכאורה קשה, הא מ"מ יש חידוש דחייב שתים, דמניה ידעינן דאפילו עקירה לא בעי ממקום ד'. אמנם ל"ק מידי, דהא אמרינן לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי. ובזה אין חילוק בין הנחה לעקירה, וכיון שכן מיושב קושיית תוס' הנ"ל היטב דשפיר מוכח מדלא קתני רבי עקיבא מחייב שתים, היינו אף אם אינו מחייב אתולדה במקום אב מ"מ משכחת דחייב ב' בנודע וחזר ונודע והחידוש דאפילו עקירה לא בעי ממקום ד' אלא על כרחך דבאמת עקירה בעי.

ובזה מיושב היטב קושיית אאמו"ר הרב המובהק נ"י על רש"י, דהכי אמרינן, דהא כפי דקתני התם רבי עקיבא מחייב, אפשר למטעי ולספק דדלמא הנחה לא בעי דיש מקום סברא לחלק ממילא מוכח דהאמת כן היא, מדלא קתני רבי עקיבא מחייב שתים לאשמועינן דאפילו עקירה לא בעי, דודאי אם לא היה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה לא היה הוכחה כלל, די"ל מה דלא קתני מחייב ב', היינו דבהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ובנודע וחזר ונודע אין חידוש לזה הקדים, דהא באמת יש לטעות דדלמא הנחה לא בעי ממילא ההוכחה קיימת מדלא קתני להדיא דחייב ב' לאפוקי מסברא זו, ע"כ משום דבאמת עקירה בעי.

ומה דהכריחו לרש"י זה, ולא בפשוטו דמקשה דלמא הנחה לא בעי, דהיה קשה לרש"י דמה מרויח רב יוסף בתירוצו דה"מ ר' היא, דמ"מ יקשה ודלמא הנחה לא בעי וכקושיית תוס' וכן קשה על מה דמשני ר"ז ה"מ אחרים דמה מרויח בזה הא מ"מ לא שמעינן רק הנחה ולא עקירה, ובמהרש"א בתוס' ד"ה זרק ונח, הרגיש דתוס' הו"מ להקשות בפשיטות על ר"ז. אבל באמת יותר הו"מ להקשות, דמה הועיל ר"ת בתירוצו דגרסי' בהזורק יתיב ר"י וכו', הא זהו מספיק על ר"י, דמה דקאמר רבי היא היינו ההיא דהזורק מרה"ר וכו' דלא ס"ל דמיירי ברה"י מקורה אבל מ"מ עדיין ישאר הקושיא על שינויא דר"ז דאמר ה"מ אחרים היא, דמה מרויח בזה הא עדיין קשה דלמא הנחה הוא דלא בעי ולזה הוכרח רש"י לפירושו והיינו דמדרבי עקיבא מוכח דס"ל דעקירה בעי והוי קושיא אלימתא והרויחו בתירוצם דה"מ ר' היא, וה"מ אחרים, דעכ"פ אינו הוכחה ויכולים לסבור דגם עקירה לא בעי.

ולפ"ז מיושב היטב גם קושיית תוס' ד"ה זרק ונח וכו' במ"ש דלגירסת ר"ת בהזורק. יתיב ר"י וקשיא לי' אתי שפיר דר"י היה מתני דברי ר"י על ר' וע"ז הקשו ובסמוך דפריך והא אתמר וכו' הו"מ למיפרך הא דקשיא ליה לר"י בהזורק דר' לא מחייב אתולדה במקום אב, וזהו אינו קושיא כ"כ דבפרכא זו דר' לא מחייב ב', ליכא קושיא רק על העקירה דדלמא בעי ד' לזה עדיפא פריך דאפילו על הנחה ליכא ראיה, וכדמוכח בהא דפרכינן ודלמא כאביי. אבל באמת לענ"ד קשה ביותר, דעדיין יקשה איך אמר ר"י ה"מ ר' היא, והיינו ההיא דהזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע הא ר"י בעצמו הקשה בהזורק על דברי ריא"ש, וא"כ אין קיום לדברי ריא"ש, דר' מחייב ב', וא"כ עדיין קשה דלמא עקירה בעי.

ולפי הנ"ל מיושב היטב, דהא כפ"מ דביארנו בכוונת תוס' בהזורק הנ"ל דעיקר הקושיא רק לפי האמת דמיירי ברה"י מקורה דבזה א"א לומר דמיירי בנודע וחזר ונודע, דא"כ ליכא חידוש דחייב ב' אבל אלו לא מיירי ברה"י מקורה, שפיר היה מקום לומר דמחייב ב' ומיירי בנודע וחזר ונודע, והחידוש דאפילו עקירה לא בעי ד' וכיון שכן רווחא שמעתתא דר"י לנפשיה ס"ל דר' מיירי ברה"י שאינו מקורה, ולזה ס"ל דמה שקיבל ריא"ש מרבותיו דר' מחייב ב' מתקיימת היטב דליכא עלה קושיא ומיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דאפילו עקירה לא בעי, מש"ה אמר ר"י שפיר ה"מ ר' היא, אלא דבהזורק הקשה על שמואל לשיטתיה, דאמר לא חייב ר' אלא ברה"י מקורה, וליכא למימר בנודע וחזר ונודע דא"כ מאי למימרא אבל מ"מ ס"ל לר"י דקבלת ריא"ש מרבותיו היא אמת דר' מחייב ב', וקושייתו בהזורק רק על שמואל לשיטתיה ודוק היטב.

אך עדיין יש לפקפק קצת, דמאי פריך ר"י בהזורק על שמואל דלמא הא דאמר שמואל לא חייב ר' רק ברה"י מקורה לא דקדק כן מדלא נקט רה"ר באמצע כדס"ל ר"י לנפשיה דאין זה דקדוק, אלא דס"ל לשמואל בפשיטות דעקירה בעי ודאי ממקום ד' וכיון דקיבל מרבותיו דר' מחייב שתים, מוכח דמיירי ברה"י מקורה וא"כ שפיר י"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע, והחידוש דחייב שתים דמזה נדע דמיירי ברה"י מקורה, ומשום דכמאן דמליא דמיא ואלו לא היה אמר דחייב ב' היה אפשר דלא מייקי במקורה או דאף במקורה לאו כמליא דמיא, אלא דחייב על ההנחה דאפשר דלא בעי מקום ד' כדסבירא ליה לרבי עקיבא ויש ליישב.

אח"ז מצאתי שהרשב"א ז"ל הקשה קושיית אאמו"ר נ"י ומה שנראה לענ"ד כתבתי. (א"ה ועיין לעיל במערכה ובחי' לק' צ"ו ע"א).

שם ודלמא הנחה הוא דלא בעי [ר' עקיבא דהא מחייב בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע] אבל עקירה בעי אר"י הא מני רבי היא. הקשו בתוס' למה להו לרבה ור"י להעמיד המשנה כתנאי הא הם ס"ל דמחשבתו משוי ליה מקום ותירצו דל"א מחשבתו משוי ליה מקום אלא היכא דלא ניחא ליה כ"א בענין זה כמו משתין ורק וכן זרק בפי הכלב שרצונו שיאכלנו הכלב. תמיהני דהו"ל לחלק רק לענין עקירה דל"ש מחשבתו כו' דעוקרו מ"מ שמוצאו רק ברק והשתין דא"א בענין אחר, משא"כ בהנחה י"ל דבכל ענין שמניחו בכוונה לשם הוי אחשביה ופירכת הש"ס ממתני' באמת רק על העקירה.

שוב ראיתי בבעל המאור שכתב כן. ונ"ל דתוס' קאי בהך סברא שכתבו דפירכת הש"ס, ודלמא הנחה לא בעי היינו דומיא דמקדש דנוטלין מתיבה ונותין ליד עושי מלאכה, וא"כ היה קשה בממנ"פ, אם בההיא דר' עקיבא דזורק דרך רה"ר הוי ג"כ מחשבתו כו' כיון דזורקו דרך אויר זה דהוי כמניחו א"כ לא מוכח מר' עקיבא דלא בעי ד', ואי דלא נקרא מחשבתו כו' דכוונתו רק שילך לרה"י ולא לאויר שברה"ר, א"כ מאי פריך ודלמא הנחה לא בעי הא אם נילף ממשכן נילף גם הנחה, דמה שנתנו ליד עושי מלאכה הוי מקום ד' דמחשבתו משוי ליה מקום, אע"כ דנתינה ליד לא מקרי מחשבתו.

תוד"ה דאמרינן לא הוה מצי למילף כו' (עמש"כ לק' דף צ"א ע"ב).

תד"ה ודלמא הנחה הוא דלא בעי וכו' וקשה דלמא הא דלא מחייב שתים משום דלא מחייב אתולדה במקום אב. ולענ"ד יש ליישב, למה שכתבו התוס' (שבת צ"ז ע"ב) בד"ה למימרא וכו' ואומר ר"י דא"כ לא הוי משמיענו שום חדוש, ולכאורה קשה הא מ"מ הוי חדוש דלעקירה לא צריך מקום ד', אבל באמת לא קשה מידי, דהא רבי איירי ברה"י מקורה, ומטעם דכמליא דמיא, והוי מקום ד', ולענין זה פשיטא דאין חילוק בין הנחה לעקירה, לענין אם כמליא דמי או לא. ולפ"ז ניחא דעל ברייתא דר' עקיבא (בדף ד' ע"ב) שפיר הוי הוכחה (כדברי רש"י) מדלא נקט חייב שתים, ואף אי לא מחייב אתולדה במקום אב, מ"מ לנקוט חייב שתים ויהא בגונא דנודע וחזר ונודע, ומ"מ הוי חדוש דגם לעקירה ל"צ מקום ד' דבזה יש מקום גדול לחלק כמו שכתבו בתוס' (באותו ד"ה ודלמא וכו') דבמשכן היו נוטלים מתיבה שיש בה ד'.

ולפ"ז מיושב לי היטב קושית הרשב"א על רש"י במה דאמרי' בלשון ודלמא הנחה וכו' הא ודאי הוא כן מכח הוכחה, והיינו, דאם לא היה מקום ספק לחלק בין הנחה לעקירה לא הוי קשה דלנקט חייב שתים, די"ל שאינו חייב אתולדה במקום אב, ובנודע וחזר ונודע אין חדוש, לזה אמרי', הא אם שמעת הנחה עדיין יש מקום לומר דדלמא הנחה דוקא לא בעי (מקום ד') אבל עקירה בעי, דיש סברא טובה לחלק, וממילא מוכח כן לקושטא דמלתא מדלא נקט חייב שתים לאשמועינן זה דעקירה לא בעי.

תוס' ד"ה זרק ונח וכו' וי"ל דסבר רב יוסף וכו' ומיהו להש"ס בסמוך לית ליה הך סברא וכו' עיין שם. וסברתם קשה דשפיר י"ל דבעינן כ"ש ולא מקום ד' לענין הנחה דגמרינן ממשכן שהי' נותנים לידי עושי המלאכה והי' הנחה כ"ש אבל לענין עקירה לעולם י"ל דבעי' ד'.

ונ"ל ליישב לשיטת המאור וגם פירכת הש"ס אאחרים ג"כ יתיישב שפיר, והיינו עפ"י מ"ש הרז"ה במאור דפרכת הש"ס אמתני' והא בעינן עקירה והנחה ממקום ד' היינו רק אעקירה אבל על הנחה י"ל דמחשבתו להניח שם משוי לה מקום ד' [וכקושית תוס' ד"ה אלא אר"י] ועיקר הקושיא על העקירה דלענין עקירה דנוטלו היכא שהוא מוצא ל"ש מחשבתו וכו' עיי"ש, ונראה דלדבריו נסתר תירוץ א' של תוס' לעיל (דף ג' ע"א) ד"ה ודילמא הנחה הוא דלא בעי דילפינן ממשכן שהי' נוטלין מתיבתן ונותנין ליד עושה המלאכה, ז"א דהא במשכן היו נותנים בכוונה ליד עושי המלאכה והי' מקום ד' דמחשבתו משוי לה מקום, וא"כ י"ל דגם הנחה בעינן מקום ד' היכא דל"ש מחשבתו משוי לה מקום כמו בנידון דר"ע דמיירי בכ"מ שתרצה תנוח, וא"כ לא פריך הש"ס ודימלא הנחה הוא דלא בעי וכו' קשה מה הפרש יש בין זה לזה דאם ילפינן עקירה ממשכן שהי' מקום ד' קשה הא שם גם הנחה הי' מקום ד' דמחשבתו משוי ליה מקום ד', ובהכרח לומר כתירוץ ב' של התוס' דעקירה יליף מלשון אל יצא איש ממקומו של חפץ.

ומעתה מיושב קושית התוס' דשפיר משני רב יוסף הא מני רבי הוא ול"ש להקשות ודילמא הנחה הוא דלא בעי וכו' ז"א דהא רבי בעי הנחה כ"ש וע"כ דיליף ממשכן שהי' נותנים ליד עושי המלאכה, ואם כן אם איתא דיש חשיבות במקום ד' קשה דניליף ממשכן דבעינן הנחה על מקום ד' דהא במשכן היה מקום ד' דמחשבתו משוי לה מקום משא"כ בנידון דר' דזרק ונח וכו' דהלשון זה לא משמע שזרק שינוח דוקא על הזיז כמ"ש תוס' בעירובין (דף צ"ט ע"ב) ד"ה זרק ונח וכו', ול"ש מחשבתו וכו' אימא דלא הוי הנחה אע"כ דר' לא מחשיב מידי למקום ד' וא"כ ממילא גם עקירה לא בעי ממקום ד' וא"כ מתני' רבי הוא משא"כ לקמן בדברי אחרים דלא קתני רק וקלט אחר שפיר פריך ודלמא הנחה וכו' והיינו אף דבעינן הנחה כ"ש מ"מ אימא גם אחרים מיירי שזרק שינוח על גבי היד חבירו ומשו"ה הנחה לא בעי מקום ד' דמחשבתו משוי לה מקום אבל עקירה דל"ש מחשבתו וכו' יש לומר דבעי מקום ד' וק"ל והוא נכון וברור לענ"ד.

אח"ז רב מצאתי בפנ"י שכתב ג"כ קצת מזה וכתב דקושית המקשן מתחילה על ר"ע ודילמא הנחה וכו' היינו מטעם מחשבתו משוי לה מקום דכ"מ שתרצה תנוח היינו ג"כ מחשבתו משא"כ בההוא דר' מיירי שזרק דוקא שלא לנוח ע"ג הזיז עיי"ש. ולא זכיתי להבין פה קדשו חדא דמנ"ל מלשון דר' דמיירי דלא ניחא ליה לנוח ע"ג הזיז, וגם ע"כ לאו בהכי מיירי דא"כ אמאי חייב הא לא הוי מלאכת מחשבת, גם הסברא דכ"מ שתרצה תנוח היינו מחשבתו זהו דוחק אלא נלענ"ד כדכתיבנא ועולה הכל כהוגן. (א"ה, עי' לעיל במערכה ד"ה והנה בקושיית).

בא"ד ובסמוך דפריך והא איתמר וכו' הו"מ למפרך. קשה לי הא הי' רק פירכא בדרך ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי, וניחא לי' למדחי יותר דאפי' הנחה י"ל דבעי, וכמו דצ"ל אההיא דזרק ונח ע"ג זיז כמ"ש תוס' מקודם, וצע"ג.

דף ה.

ביתא כמאן דמליא כו'. עירובין דף ע"ו ע"ב.

שם אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן וכו'. זבחים טו ע"א. וק"ל דדילמא משו"ה נקט ידו דאיירי ע"כ בלמטה ומוכח מזה דאגד יש שמיה אגד.

תוד"ה לא מחייב ר' נראה לרשב"א. ק"ל אמאי לא בפשוטו דהיה קשה להו הא מהא דאמר ר' ונח ע"ג זיז כ"ש מוכח דס"ל הנחה משהו ולא קלוטה באויר וכמ"ש תוד"ה זרק ונח, ועיין במהרש"א דהא דר' מחייב מרה"ר לרה"ר דרך רה"י היינו דבית כמאן דמלי' דמי, וא"כ מה"ט הכריחו רב ושמואל זה דלא תקשי מההיא דנח ע"ג זיז, וצ"ע.

תוד"ה אמאי חייב וכו' לפי הירושלמי וכו'. הובא לעיל ג' ע"א תוס' ד"ה בעשותה.

תוד"ה כאן דאין כרמלית בכלים (עי' חי' שו"ע או"ח סי' שמ"ט בגל' אבן העוזר).

תוד"ה כגון ששלשל כו' דאי לא הוי שמי' אגד כו' קשה לי א"כ מאי מקשה רבא איכפל תנא לאשמעינן כל הני, והיינו דהוי לי' למתני בקיבל בכנף בגדו כמ"ש רש"י, דלמא נקט ידו דמוכח דאיירי למטה משלשה, כדי לאורויי דאגד יד שמיה אגד מדפטר העני בנתן בעה"ב ידו מלמטה משלשה.

דף ה:

בכותל משופע (עי' חי' עירובין צ"ח).

תוס' ד"ה אגוז ע"ג מים, [אב"ה עיין מ"ש לקמן גיטין דף כ"א ע"א].

בא"ד ויד נמי איהו דמסגי תותא. תמוה לי הא בנותן גט ביד עבדה אמרינן דהוי חצר מהלכת והא הוי דומיא דידו. אע"כ דאמרינן דומיא דידו דא"א להלוך ממנו דהקונה ותמיד ידו אצלו כך בעי' חצר שאינה מהלכת ממנו דהקונה וצע"ג.

תמוה דהא גם במניח גט על ראשה מהני והא מהלכת, וכן בנתן גט ליד עבדה ואינו כפות הוי חצר מהלכת כדאית' בגיטין, ונימא דיד אינ' מהלך דהעבד הוא דממטי לי' מתות' אע"כ דהעיקר דומי' דידה היינו כמו ידה או ראשה דא"י לזוז מגופה ובכ"מ שהיא מהלכת גופה שם, הכי נמי חצר בעי' שאינו הולך ממנה, ודברי תוס' צע"ג.

שם המוציא מחנות [רה"י] לפלטיא [רה"ר] דרך סתיו [כרמלית] בן עזאי פוטר, דקסבר מהלך כעומד דמי. [ונמצא נעקר מרה"י ומונח בכרמלית ועוקר מכרמלית ומונח ברה"ר] . ומה דחייב לבן עזאי במעביר ד' אמות ברה"ר ולא אמרינן תעשה כמו שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר, תירצו בתוס' [דד"א ברה"ר הלכתא גמירא לה, וכן לר' עקיבא דקלוטה כמי שהונחה חייב בזורק ד' אמות ברה"ר ול"א כמי שהונחה בתוך ד' אמות היינו נמי הלכתא גמירי] וכתבו עוד דהריב"א מסופק אם חייב לבן עזאי אפילו לא עמד חוץ לד"א, כיון דלדידי' הוי כעומד. וכן לר' עקיבא אם קלטה כלב אחר ד"א ולא הונח ע"ג קרקע [אם מ"מ חייב מטעם דאחר ד"א אמרינן קלוטה כמ"ש דמיא או לא כיון דתוך ד"א היינו דנין דמהלך לאו כעומד דמי, וקלוטה לאו כמ"ש דמיא אין אוחזין החבל בשני ראשון זהו ת"ד]. לכאורה יש לפשוט ספיקתם מסוגיא ערוכה לקמן (צ"ז ע"ב) מרה"י לרה"ר ועובר ד"א ברה"ר, ר"י מחייב וחכמים פוטרים, ואמרינן עלה מחייב היה ר"י שתים, אחת משום הוצאה ואחת משום העברה, דאי סד"א חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי, הא אפיק לה מרה"י לרה"ר ועי"ש, והיינו דרבנן לא ס"ל קלוטה כמ"ש דתהיה כמו שיצאה מפתח הבית והונחה וחזרה ונעקרה לסוף ד', ור"י סבר כמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף, ועיין שם ברש"י, הרי דאילו לא מחשבינן ליה להונח בתחילת ד' וחזרה ונעקרה לא היה חייב משום העברה, דבהעברה ד"א ברה"ר בעי שיהא עקירה ברה"ר תחילת ד' והונחה בסוף ד' (ומ"ש תוס' בסוכה דף מ"ג ריש ע"א ד"ה ויעבירנו כו', וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה עיקר, א"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעביר ד"א ברה"ר חייב, נראה דרך כוונתם, דלטעם ראשון י"ל דחיישינן דיעמוד לפוש בינתיים, והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש, הוי אח"כ עקירה ברה"ר, ואולם בתוס' עירובין (דף ל"ג ע"א) כתבו המעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב משום מעביר ד"א ברה"ר והובא דבריהם בחה"ר שבת (דף צ"ז ע"א) וצ"ע) הרי דחייב לר"י משום מעביר אף ע"י קלוטה, ולא אמרינן ממנ"פ אם תידון מטעם קלוטה כהונח דמי להוי כהונחה בכל אמה.

[אב"ה זכור אני שבעת שהקשה אבא מארי כן בלימוד הישיבה הוסיף בו דברים, ואמר דדוחק לחלק דהתם כבר היינו דנין קלוטה כהונח לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה"י לרה"ר, מש"ה ממילא הוי אח"כ עקירה גם לענין מעביר ד"א, אבל אמר דשורש כוונת הספק הוא, אם הסברא הא דחייב בזורק ד"א ברה"ר, ולא דנינן ליה לנח באמצע, היינו דל"א כמי שהונח רק כשהגיע למקום חיוב דהיינו אחר הד"א, וסברא זו נזכר במהרש"א לקמן (ק' ע"א) בדברי תוס' ד"ה והא לא (וחידוש היה בעיני אא"מ על המהרש"א שם דלא הזכיר מדברי תוס' דשמעתין, וכאלו מדעתו מקשה דלר' עקיבא לא משכחת זורק ד"א ברה"ר), או דעיקר הסברא דמרשות לרשות דוקא נעשה כמי שמונח, אבל לא בחד רשותא, כמ"ש הרשב"א בחידושיו, וא"כ בסוף בעי הנחה ממש אבל בהאי דר"י דנזרק מרה"י לרה"ר, ברגע שבא מרשות לרשות הוי כמונח.

ואמר עוד דמ"מ מסתבר ליה גם בזה לפשוט כצד שני של הספק, דהא לצד הראשון יהא לבן עזאי כל סוף ד' כעומד דמי, ולר' עקיבא כל סוף ד' קלוטה כמי שהונח דמי, וא"כ במעביר ח' אמות לבן עזאי וזורק ח' אמות לר' עקיבא ואומר כל מקום שתרצה תנוח, יהא חייב שתים, דהוי כמעביר וזורק שתי פעמים ונ"מ בנודע וחזר ונודע, וזה לא שמענו].

עוד תמוה לי דאיך הונח להם בתירוצם, דמה דמשכחת לר' עקיבא זורק ד' אמות, היינו דזורק ד"א הלכתא גמירי לה, הא עדיין יקשה מסוגיא הנ"ל דלר"י חייב שתים משום הוצאה ומשום מעביר, דהא התוס' לקמן (דף פ' ע"א ד"ה והא אמר רבא) הוכיחו מסוגי' דעירובין דר"י לא סבר קלוטה באויר כמ"ש דמיא, אלא דר"י מיירי במתגלגל ע"ג קרקע ברה"ר, א"כ בזה ישאר הקושיא דנימא בכל אמה ואמה דהוי כמונח דהא ההלכה בזורק משכחת לה באינו מתגלגל ע"ג קרקע דלא הוי כמונח. וכן למה דתירצו תוס' בעירובין (דף צ"ח ע"ב) דלר"י לא הוי כמונח אלא באומר כל מקום שתרצה תנוח, אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל"א כהונחה דמיא, בזה יקשה ג"כ כנ"ל, דר"י דאיירי באמר כ"מ שתרצה תנוח אמאי חייב משום מעביר נימא דבכל אמה ואמה הוי כמונח וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד"א.

ובדרשותי תמהתי לצד ספיקא דהתוס' דאם נשרף או קלטו כלב אחר שזרק ד' אמות ברה"ר ל"א בי' קלוטה כמי שהונח דמי דא"כ היה כמונח ג"כ תוך ד"א, א"כ קשיא גם בזורק מרה"י לרה"ר נימא הכי דאיך נחייב אותו משום קלוטה נימא דבאותו רגע שיצא ראש א' מהחפץ מפתח הבית והיה עדיין ראש השני מהחפץ בבית יהיה כמונח הראש שיצא, ואח"כ כשיצא כלו הוי כעקירה, דבכה"ג אינו חייב כמו שפירש"י בפרק המצניע (דף צ"ג ע"ב) עיי"ש וצע"ג.

תוד"ה בשלמא ובירושלמי פריך וכו' (עי' חי' ר"ה כ"ט ע"ב).

בא"ד וריב"א מספק"ל כיון דבד"א כו'. (וקשה לי לאידך צד דמ"מ בסוף ד' אמרי' לב"ע מהלך כעומד וכן לר"ע קלוטה כמי שהונחה א"כ מעביר ח' אמות ברה"ר לבן עזאי וזורק ח' אמות לר"ע לחייב שתים בנודע וחזר ונודע דבסוף ד' הוי כמונח ואח"כ הוי עוד מחדש מעביר או זורק וצ"ע). וקשה לי דלכאורה נפשט ספיקתם מסוגיין בדף צ"ז ע"ב מרה"י לרה"ר ועבר ד"א ברה"ר ר"י מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עליה מחייב היה ר"י שתים א' משום הוצאה וא' משום העברה דאי ס"ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי הא אפיק לה מרה"י לרה"ר ע"ש. והיינו דרבנן לא ס"ל דקלוטה כמי שהונחה שתהיה כמו שהונחה משיצאה מפתח הבית דחזרה ונעקרה לסוף ד' ור"י סובר דכמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף וע"ש ברש"י, הרי דאלו לא מחשבינן להונח בתחלת ד' וחזרה ונעקרה לא היה מחייב משום העברה דבהעברת ד"א ברה"ר בעינן שיהיה עקירה ברה"ר תחלת ד' והנחה בסוף ד' (ומ"ש תוס' בסוכה מ"ג א' ד"ה ויעבירנו כו' וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה א"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעבירו ד"א ברה"ר חייב. נראה דרק כוונתם דלטעם א' י"ל דחיישינן לענין דיעמוד לפוש בינתיים והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש הוי אח"כ עקירה ברה"ר. ואולם בתוס' עירובין (ל"ג א') כתבו דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב משום מעביר ד"א ברה"ר והובא דבריהם בח"ר שבת צ"ז א' וצ"ע) הרי דחייב לר"י משום מעביר אף ע"י קלוטה. ול"א דממנ"פ אם תדון להקלוטה להונחה להוי כהונחה בכל אמה. ואולי יש לחלק דהתם דכבר היינו דנין קלוטה להונחה לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה"י לרה"ר מש"ה ממילא הוי אח"כ עקירה גם לענין מעביר ד"א. ודוחק. אבל עוד תמה אני בדבריהם איך הונח להם בתירוצם דזורק לר' עקיבא הוא משום דזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירא לה. הא עדיין יקשה מסוגיא הנ"ל דלר"י חייב ב' משום הוצאה ומשום מעביר. ועיין תוס' שבת (פ' א') ד"ה והא אמר רבא דהוכיחו מסוגיא דעירובין דר"י לא ס"ל דקלוטה באויר כהונחה דמי אלא דר"י מיירי במתגלגל על הקרקע ברה"ר. וא"כ בזה תשאר הקושיא דנימא בכל אמה הוי כמונח דהא ההלכה דזורק משכחת לה באינו מתגלגל על הקרקע דלא הוי כמונח וכן למה דתירצו תוס' עירובין צ"ח ע"ב דלר"י לא הוי כמונח אלא באומר כ"מ שתרצה תנוח אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל"א בי' קלוטה כמי שהונחה דמי וקשה ג"כ כהנ"ל, דבאומר כ"מ שתרצה תנוח אמאי חייב לר"י משום מעביר נימא דכל אמה ואמה הוי כמונח וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד' דלא הוי כהונחה וה' יאיר עיני.

דף ו.

א"ר יוחנן ומודה בן עזאי בזורק. וא"ת הא ע"כ ר' יוחנן לא ידע דמפורש כן בברייתא בדברי בן עזאי, וא"כ מנ"ל דמחייב בזורק, דלמא בן עזאי סבר כר' עקיבא, דקלוטה כמי שהונחה ופטור בזורק, וי"ל דר"י בא לאשמעינן דאינו טעמא דבן עזאי משום דלא אשכחן כה"ג במקדש אלא דטעמא משום דמהלך כעומד אבל בזורק אי ס"ל כרבנן דל"א קלוטה כהונחה חייב, וא"ת למה נקט ר"י דמודה ב"ע בזורק, ובדרך אם איתא דס"ל כרבנן דר"ע יותר הו"ל למנקט דמודה ב"ע במושיט דחייב [דל"א] דלא אשכחן כה"ג במקדש, דזה אף אי ס"ל כרבי עקיבא כיון דהחפץ בידו, וי"ל דגם כשהחפץ בידו מקרי קלוטה ולר' עקיבא כמי שהונחה דמי, וכמ"ש תוס' לקמן (דף צב ע"א) ומכאן ראיה דלא כמ"ש התוס' לעיל (דף ד' ע"א ד"ה אבל) דבכה"ג לא מקרי קלוטה כיון דהחפץ בידו, דאילו כן הו"ל למנקט מושיט. (ועמש"כ לעיל בתוס' שם).

תוד"ה התם כל היכא כו' למעלה מי' פטור. ע' לק' ק"ב ע"א תד"ה והוציאו.

תד"ה המושיט והזורק חייב כו' ילפינן מזורק ומושיט דרך צדו. לא ידענא היכן מצינו דהי' זריקה במשכן ולקמן בפרק הזורק (דף צ"ו ע"ב) משמע להדיא דלמסקנא לא הי' זריקה במשכן. וכן קשה לי על רש"י לקמן בפירקין (ד"ח ע"א) ד"ה רחבה ששה, שהיו זורקין מחטיהן, והא מסקינן דלא הי' זריקת מחטין במקדש.

תוד"ה יתר על כן וכו' היינו מדרבנן. קשה לי דעדיין יקשה ההיא דר"י דאומר עושה לחי וכו' הרי דלכתחילה מותר בכך, וגם הא לגבי דאורייתא ל"צ לזה, דהא ר"י סבר דשני מחיצות דאורייתא, וע"כ התיקון להתיר דרבנן.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה