חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
ברכות
דף ב.
במתני' כדי להרחיק. עי' תוס' פסחים ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא.
ברש"י ד"ה כדי להרחיק כו' כדי שלא יבא לאכלן, והא דלא נקטו הטעם שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור זמן עונתה כמו דהטעם בק"ש. י"ל דבאו לתרץ הא דבאמת ר"ג לא ס"ל להרחקה בק"ש, ואילו באכילת קדשים משמע דלא פליגי, ודוחק לחלק דבק"ש עובר רק על מ"ע אבל קדשים עובר על לאו דלא תותירו ועשה דאכילת קדשים. לזה פירשו דאכילת קדשים חמור דיעבור בקום ועשה לאכול אח"ז וגם יתחייב כרת משא"כ בק"ש דהוי שב וא"ת. ומ"ש וכן בק"ש, היינו דר"ג אומר דרבנן ס"ל הכי גם בק"ש. ובתוס' זבחים דף נ"ז ע"ב כתבו דלנאכלין לשני ימים ולילה א' לא עשו הרחקה ע"ח דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל לילה אינו ניכר, ואף דלרבנן דעשו גם בק"ש הרחקה משום שלא יאמר וכו' צ"ל דגם בזה יש החילוק דניכר ומרגיש שהגיע העונה לשקוע וממהר לאכול מקודם.
שם וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש כו' דלמא ביאת אורו. אזמן אכילת כהנים בתרומה פריך, מנ"ל דהקרא מיירי בביאת שמש ממש דהיינו צאת הכוכבים, דלמא מיירי רק בביאת אור השמש דהיינו התחלת שקיעה, כך פירשו בתוס'. תמוה לי דמאי פריך דלמא ביאת אורו מה בכך דאיכא לספוקי דביאת אורו הוא, הא מ"מ אסורים לאכול תרומה מספק דדלמא ביאת שמשו, וי"ל דהכי פרכינן כיון דיש ספק בפירוש הקרא אי ביאת שמשו אי ביאת אורו, יהיו מותרים בתרומה בין השמשות מטעם ס"ס, ספק ביאת אורו, ואת"ל ביאת שמשו, דלמא בה"ש לילה, והיה לו ביאת שמש, ואף דשני הספקות לא נולדו יחד, דתחילת שקיעה נולד ספק הא' דשמא ביאת אורו הוא, ואח"כ בתחילת ביאת השמש נולד ספק הב' דשמא בה"ש לילה, מ"מ י"ל דבס"ס דדינא ל"צ שיהיה נולדו יחד. וא"ת והא הכא אתחזיק איסורא ולא מועיל הס"ס, וי"ל דדוקא בספיקא במעשה, בזה חזקת איסור מכריע דכך היה המעשה, אבל בספיקא דדינא ל"ש לומר דהחזקה מכריע הדין, ומ"מ קשה דהא הכא ישל"מ להמתין באכילה עד שיהיה וודאי לילה, ולכמה פוסקים לא מהני ס"ס בדבר שיל"מ, וי"ל למ"ש הפר"ח דבספיקא דדינא לא אמרינן דבר שיל"מ אסור בספק דרבנן, הכי נמי י"ל דבספיקא דדינא ויש ס"ס לא אמרינן בזה חומרא דיש לו מתירין. (ועי' בחי' לקמן כ"א).
במה שדנתי לומר דפרכת הש"ס דלשתרי בבה"ש משום ס"ס ע"ז יש לדון למ"ש תוס' נדה (כ"ז. ד"ה חומר) עיי"ש, תמצית דבריהם, כיון דלפעמים תרצה לדון על ס"ס זו ולמנקט חד ספק בהיפוך מש"ה לא הוי ס"ס, ולכאורה קשה ממ"ש תוס' ביצה (ג: ד"ה ואחרות) מבואר דעת ר"ת דבספק איסור שנתערב כל א' וא' מותר מטעם ס"ס, ס' דהנתערבה הי' היתר, ואת"ל דהי' איסור, שמא לא זהו שנתערב עיי"ש, ואמאי לא נימא ג"כ דהוי ס"ס דסתרי, דהא בתחלה דנין להתיר החתיכה שמא לא זהו שנתערבה, וא"כ ממילא החתיכה שני' היא אותה שנתערבה, ואח"כ כשיבא לאכול החתיכה השני', ג"כ מטעם ס"ס והיינו ספק שמא לא זהו שנתערבה, וממילא החתיכה הראשונה שאכל היא הנתערבה והוי ס"ס דסתרי, וצ"ל דמ"מ אנו דנין הכל על אותה החתיכה שמא לא זהו, ואין דנין על החתיכה האחרת אלא דממילא הוא, אם זהו לא שנתערבה ע"כ דהאחרת הוא שנתערבה, בזה לא מקרי סתרי כיון דלא היינו דנין במפורש על אידך החתיכה דזהו שנפלה, משא"כ גבי ולד דבתחלה דנין להתיר שמא זכר, ואח"כ דנין על אותה הלידה בעצמה שמא נקבה, לפ"ז יש לדון בנ"ד למ"ש תוס' שבת ל"ד: דכל ביה"ש הם שוים או כלם יום או כלם לילה, או חצי' יום וחצי' לילה, א"כ איך נתיר לאכול בתרומה ביה"ש מטעם ס"ס, ואנו דנין שמא ביה"ש לילה, ואם אוכל ברגע הא' של ביה"ש אנו אומרים שמא תחילת ביה"ש [לילה], אם יזדמן לו שיהיה נטמא בשרץ תיכף אחר אכילת תרומה, דהיינו ברגע הב' של ביה"ש ויטבול עצמו מיד באותו ביה"ש, ולמחרתו יטבול עצמו שנית ביום יהא נדון להתיר בתרומה בתחלת שקיעה משום ס"ס, ס' שמא ביאת אורו, את"ל ביאת שמשו, דילמא אתמול כשטבל היינו רגע ג' או ד' בביה"ש, היה יום והיה לו אתמול ביאת שמש, וא"כ הוי ס"ס דסתרי, דבתחלה היינו דנין דרגע א' דביה"ש לילה ומכש"כ אח"כ, ואח"ז אנו דנין שמא אח"כ עדיין יום ואי דבודאי לא יזדמן כך, דמה"ת יטבול עצמו מיד בביה"ש כיון דאינו מועיל לו לטהר עצמו דשמא הוא לילה, הא מטעם זה יעשה כן, כדי לחזור ולטבול למחרתו, ולאכול בתחלת שקיעה, גם למ"ד טבילה בזמנה מצוה, צריך לטבול מיד מחמת ספק שמא יום והוי טבילה בזמנה כמבואר בנדה ל. גם אם הוא בעל קרי צריך לטבול לד"ת, ולמחרתו יטבול ביום משום טומאת השרץ וירצה לאכול בתחלת שקיעה מטעם ס"ס, ומה"ט באמת דיש לדון בדינו דהרדב"ז בתינוק שנולד בע"ש סמוך לערב, והוא ס' אם נולד קודם ביה"ש או בביה"ש, דאין למולו ביום ו' מטעם ס"ס, דלאח"ז יהיה נולד לו תינוק בתחלת ליל שבת, ויהיה ס' אם נולד בלילה או מעט מקודם [היינו] בביה"ש, תרצה למולו בשבת ותנקוט ספק א' בהיפוך שמא ביה"ש לילה והוי ב' דסתרי, [ע' בתשו' ססי' מ"ט.].
ומ"מ אין לסתור דבריי מדלא כתב הרדב"ז מטעם זה שלא למולו בע"ש, די"ל דמסתמא אם מספקי' אם נולד ביום או בביה"ש, ודאי רגיל שיהיה הספק שמא נולד בתחלת ביה"ש שהוא זמן מעט בין יום ובין ביה"ש, ובהיפוך אם נהיה מסופקים אם נולד בלילה או בביה"ש ודאי יהיה הספק שמא נולד בסוף ביה"ש דהוא סמוך ללילה, דעל מעט זמן רגיל הספק אימתי נולד, ובאופן זה לא הוי סתרי, דבשניהם נוכל לדון שפיר הס"ס, דעל הנולד בע"ש ספק יום ספק תחלת ביה"ש, נוכל לומר דתחלת ביה"ש הוא יום, ומ"מ נוכל לדון שפיר על הנולד בליל שבת ספק לילה ספק ביה"ש למולו בשבת, דלמא היה ביה"ש לילה דאין זה סתרי, דהא באמת אפשר דחצי ביה"ש הראשון יום וחציו האחרון לילה כמ"ש תוס' שבת דל"ד, משא"כ בנ"ד שהוא להיפוך, דכשיבא לאכול בתחלת ביה"ש מס"ס ולדון דתחלת ביה"ש לילה, ואח"כ כשיטמא ביה"ש ויטבול מיד ויחזור ויטבול למחרתו ביום ויבא לאכול מתחלת שקיעה דשמא כשטבל היה יום, זהו שפיר סותר לכתחלה, ועדיין פרט הזה צ"ע אצלי.
מ"ש ידידי מחו' נ"י לחלק בין נ"ד לדברי תוס' נדה דהתם כשאנו דנין אח"כ בראי' שניי' ביום מ"א דשמא הי' נקיבה ממילא עבר בודאי איסור במה שהיקל אחר ז' ללידתה, אבל בנ"ד אף אם ביה"ש יום עדיין לא עבר ודאי איסור דדלמא ביאת אורו, נראה דכוונת מעכ"ת נ"י, אם דהתם בנדה אפשר דלא עבר שום איסור דשמא לא הי' ולד, מ"מ כשאנו דנין ביום מ"א בס"ס ואמרינן שמא נקיבה ממילא לאותו צד דהי' נקיבה נכלל בזה שהי' ולד והיה ודאי איסור למפרע, אבל הכא כשאנו דנין דבה"ש יום לא נכלל בזה דביאת שמשו הוא, אבל לענ"ד לא מסתבר לחלק, דהרי כשאנו דנין שמא נקיבה היינו לא דודאי הוא כן אלא דלאותו צד דהי' ולד אמרינן שמא נקיבה, וא"כ עדיין כשמיקל אחר ז' ללידתה ואח"כ ביום מ"א אין כאן ודאי איסור, ואעפ"כ לא מקילין בס"ס משום דמ"מ על ב' הביאות יחד לא הוי ס"ס רק ספק א', וה"נ הכא דלאותו צד דביאת שמשו עבר ודאי איסור.
ובאמת חילוק דמעכ"ת ידידי נ"י אפשר לאומרו על ההי' דרדב"ז, והיינו די"ל דדוקא בההי' דנדה דלחד צד דהיינו ולד היה כאן ודאי עבירה, מש"ה הספק השני דזכר או נקיבה הוי כמאן דליתא וכאילו לא היה כאן רק ספק א' אם היה ולד, אבל בההי' דרדב"ז אף אם בה"ש יום עדיין לא הי' ודאי עבירה דשמא זה הולד נולד קודם בה"ש וזה אחר בה"ש דאף דבמילת ב' התינוקות זה בע"ש וזה בשבת לדון עליהם ביחד ליכא ס"ס, מ"מ י"ל דאנו דנין על כל א' בפ"ע, ושאני בההי' דנדה כיון דאי היה ולד יש כאן בודאי איסור תו לא מצרפי' הספק הב' דזכר או נקיבה לס"ס (ומ"מ לשון תוס' דנדה לא משמע כן) אבל בנ"ד דלאותו צד דביאת שמשו יש כאן ודאי איסור דאכילת תרומה לא מצרפי' הך ספק דבה"ש כלל ודמי ממש לההיא דנדה, וכמו כן בההיא דספק א' בגופו וספק א' בתערובות שכתבתי ג"כ הכי דלאותו צד דאותו שנפל הוא איסור ממילא יש כאן ודאי איסור, וכעת מצאתי שהקשה כן במנחת יעקב בקונטרס הספיקות.
תוד"ה מאימתי ואמרינן לקמן השתא דלא אתמר כו'. ויש לדון דהא מה דאמרינן מאן דעבד כו' ע"כ משום דהוי ספק הלכה כמאן וזה נכון בתפלה דרבנן אבל בקריאת שמע דהיא דאורייתא לרוב הפוסקים הוי ספק בדאורייתא ולחומרא. וכעת מצאתי שעמד בזה הפר"ח בספר מים חיים.
תד"ה מברך כו' כדי להמתין לחבריהם כו' עי' תוס' לקמן ד' ע"ב ד"ה דאר"י, ובתוס' כז ע"ב ד"ה והלכתא, ובמגילה כג ע"א תוס' ד"ה כיון.
בהגהת מוהרי"ב אחר מלת הכל. וע"ע גיטין ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אלמנה.
דף ב:
טהר יומא. עתוי"ט רפ"ב דזבחים ד"ה וטב"י.
בהגהת מהרי"ב אחר תיבת ביה"ש. אבל קשה לי הא בשבת שם איתא דלר"י שיעור בה"ש ב' תלתי או ג' רביעי מיל וצ"ע.
תוד"ה משעה כו' מתי יתפלל כו'. וכי בעני עו"ג יהי' שעורא. בספר חדות יעקב בשם גליון תוס' בכ"י.
בא"ד וכיון שבא זמן כו' (עמש"כ לק' ד' ע"ב).
דף ג.
מפני חשד. עיין שבת כג.
דף ג:
בתרי חשד נמי ליכא. עש"ך יו"ד סי' קמ"א ס"ק כ"ז.
שם וכה"א ועצת אחיתופל כו'. עיין תשובת רשב"א סי' מ"ח.
תוד"ה אין אומרין כו'. ודוקא בד' אמות שלו. עי' תוס' ב"ק ט"ז: ד"ה שהושיבו, שמשם ראיה לזה.
דף ד.
גמרא, חכמים דאית להו דזמן ק"ש עד חצות כמאן ס"ל, [אי כר"א דבשכבך כל זמן שבני אדם עוסקים לילך לישכב זה מקדים וזה מאחר, לימרו כר"א עד סוף אשמורה הראשונה, ואי כר"ג דבשכבך כ"ז שבני אדם שוכבים לימרו כר"ג דזמנו עד עמוד השחר, ומשני] לעולם כר"ג ס"ל והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. יש לפרש דזה היתה כוונת שאלת בני ר"ג במתניתין דריש פירקין והיינו דנסתפקו בדבר, אי מה דאמרו חכמים עד חצות הוא מדינא משום דעד חצות בני אדם עוסקים לילך ולישכב, והא דס"ל לר"א עד סוף אשמורה ראשונה הוא מדין הרחקה בעלמא, או דר"א מדינא, דשיעור מה דהולכין לישכב הוא רק עד סוף אשמורה ראשונה, והא דרבנן סברי עד חצות. ע"כ דס"ל כ"ז שבני אדם שוכבין, ומדינא עד שיעלה ע"ה, אלא דאמרי עד חצות מדין הרחקה, והשיב להם ר"ג רבנן כוותי ס"ל, והביא ראיה ולא עוד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות והיינו כיון דממנ"פ מוכח סברת הרחקה או בדר"א או בדרבנן מסתבר יותר דטעמייהו דרבנן משום הרחקה, כיון דמצינו להם הרחקה כזו ממש בשאר דברים. כן מצאתי כתוב לזקיני מארי מאור הגולה רבינו אברהם ברודא זצללה"ה.
דף ד:
וכל העובר על ד"ח. עירובין כ"א ע"א. ועי' רש"י סוטה ד ע"ב ד"ה נעקר ובתו' שם.
בתהר"י ד"ה וכל העובר, יש לתמוה וכו'. נ"ב בסוגיא שלפנינו זהו פרכת הש"ס מ"ש בכל דוכתא דלא תני חייב מיתה ומ"ש הכא דקתני, ומשני משום דאיכא אונס שינה, ואב"א לאפוקי ממ"ד תפילת ערבית רשות קמ"ל דחובה.
שם מאורתא נמי הוי. ע"ל ט ע"א.
שם כיון דתקינו רבנן השכיבנו. עי' תשובת הרשב"א סימן נ"א.
שם בכל יום ג"פ. בהרא"ש ליתא ג"פ וכן בטור וברוקח סימן ש"ך איתא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו.
שם מפני שיש בה מפלתן, עי' תשובת הרשב"א סימן מ"ט.
בהגהת מהרי"ב אחר הס"ד והלכתא. וע"ע מגילה כ"ג ע"א תוס' ד"ה כיון.
תוד"ה וקורא מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל. ודייק מזה המג"א סימן רל"ה דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי. אבל תמוה לי דא"כ למאי צריכי ללמוד כן מברייתא זו הא משנה ערוכה היא פ"א דשבת מ"ב מפסיקים לק"ש וא"כ מכש"כ דאין מתחילין, אלא ודאי מוכח דכוונתם לאסור אף טעימה וס"ל דלא יאכל קימעא משמע אף דבר מועט, ואף דהתוס' נקטו בלשונם לסעוד, ע"כ דחיק ומוקי אנפשיה דלא בדקדוק כתבו הכי, וכן נראה בדעת המהרש"א בריש מכלתין בתוס' ד"ה משעה שהעני שמקשו הא משהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה כדלקמן דף ד' הקשה המהרש"א דאמאי לא הקשו כן על מתני' דמשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ותירץ די"ל דה"ק משעה שהכהנים היינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ע"ש, ואי ס"ל להמהרש"א כהמג"א אין התחלה לקושייתו, דעל מתני' ליכא קושיא די"ל לאכול היינו עראי משום הכי הקשו על הברייתא דקתני משעה שהעני נכנס לאכול פתו משמע דזהו סעודתו, אע"כ דס"ל להמהרש"א בדעת התוס' כשיטת התה"ד דאף טעימה אסור מכח הוכחתנו הנ"ל, ואף דמ"מ התוס' בקושייתם על העני נכנס לא הוצרכו למינקט הקושיא מכח הברייתא דלא יאכל קימעא דהא בלא"ה עכ"פ סעודה אסורה ממתני' דשבת י"ל דבאו לאלם קושייתם דאפילו טעימה אסור.
ובזה יש ליישב לענ"ד מה שהקשה המאור על רש"י במה שכתב בסוגיין דלמא ביאת אורו היינו שיאור השמש ביום השמיני ויביא קרבנותיו למאי הוצרכו במערבא לפשוט מבריי' הא נפשט ממתני' דמשעה שהכהנים דפשיטא דק"ש דלילה אינו מתחיל אחר שיאור היום והובא במהרש"א, והוא באמת תמיה נשגבה. ולפי הנ"ל ניחא דהיינו דמאי דאמרינן והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא אף די"ל דמיירי באין הכהנים מחוסרי כפרה צ"ל דמכח יתור מורה לנו מתני' דכל כהנים אפילו מחוסרי כפרה אוכלים, וקשה דלמה ליה למימר דאשמע לן במידי דלא עסיק ורק מיתורא, לימא דלאכול היינו אכילה ממש וקמ"ל דאכילה מועטת שרי, אע"כ משום דבאמת מוכחא מברייתא אוכל קימעא דגם אכילה מועטת אסור וע"כ האי לאכול היינו שהותרו בתרומה, וא"כ ליכא חידוש, ומוכח דקמ"ל דכפרה לא מעכבא. וכיון שכן במערבא לא רצו לפשוט ממתני' די"ל דלא ידעו הברייתא דלא יאכל קימעא והיה אפשר לומר דעראי מותר וא"כ י"ל דמתני' לא מיירי ממחוסרי כפרה והחידוש דטעימה מותר, אבל מברייתא פשטו שפיר דלא קתני לשון אוכלים אלא זכאים דמיניה בודאי ליכא למשמע דטעימה מותר א"כ החידוש דאפילו מחוסרי כפרה הותרו בתרומה. ואף דלא היה צריך לזה הסיפא דסימן לדבר צאת הכוכבים דבלא"ה פשיטא דק"ש אינו מתחיל אחר שיאיר היום, מ"מ כיון דהוצרך למפשט מברייתא מביא יותר ממה דמפורש דהוא צאת הכוכבים. וכעין זה כ' התוספות עירובין דף ל"א ע"ב ד"ה והיכא איתמר, וברייתא דמעילה וכו' לא שמיע להו ע"ש. ובאמת גם לזה הדוחק דלא שמיע להו לא צריכנא די"ל כיון דעכ"פ ממתני' לחוד לא הו"מ למפשט רק בצירוף הברייתא דלא יאכל קימעא ניחא להו יותר למפשט מברייתא לחוד דמשעה שהכהנים זכאים וכו'. ומה"ט גם תוספות בעירובין הנ"ל לא הוצרכו לזה דלא שמיע להו הבריי', די"ל כפשוטו דהא ר"ח לא היה רוצה להעמיד הקושיא והתירוץ דעומד ורואהו על מתני' דהא י"ל בדרבנן מהימני אלא דטעמא דמתני' דלא אלימי למיקני ומש"ה באמר לאחר לקבלו מהני, והיה הקושיא רק מכח צירוף הברייתא דנתנו על הפיל דמוכח מזה דטעמא דמתני' בחש"ו משום דלא מהימני, וכיון שהוצרך לזה ברייתא ניחא לר"ח יותר להעמיד קושייתו והתירוץ דעומד ורואה על ברייתא לחוד דנתנו לפיל דודאי לא שייך נאמנות לפיל. והוא נכון בעזה"י.
ראיתי קצת חובה לנפשי במה דכתבתי ליישב קושי' המאור על רש"י, דממתני' י"ל דקמ"ל דטעימה מותר, והא דלא קאמר הכי בגמרא, היינו דסמך אברייתא דלא אוכל קימעא דטעימה אסור, אף דהדברים בעצמותן נכונים ליישב שיטת רש"י, אבל אפשר דעל רש"י בעצמו אינו מספיק, דנראה קצת דע"כ רש"י לא ס"ל כתה"ד דטעימה אסור מברייתא דלא א"ק, והיינו מדנדחק רש"י בדברי הש"ס קורא ק"ש ומתפלל מסייע לי' לר"י וכו' דהסיוע רק לאפוקי דריב"ל דתפלות באמצע תקנום, הא לתה"ד מתפרשת בפשוטו מדאסור לאכול קימעא בין ק"ש לתפלה, ע"כ דצריך לסמוך גאולה לתפלה וכמ"ש במכתבי הראשון.
תו כ' מחו' נ"י להחזיק דבריי בישוב קו' המאור על רש"י, די"ל דרש"י ס"ל כתה"ד, ומה דנדחק בההיא דמסייע לי' לר"י, היינו דס"ל לרש"י דאף בתפלה אסור טעימה, לענ"ד דבר זה אין לו קיום לכאורה מב' פנים, הא', דהא פשיטא דדאורייתא חמיר מדרבנן, וא"כ מהיכן פסיקא לרש"י דטעימה אסור בתפלה, הא ל"ש לדון בזה לאסור מסברא רק בראי' מברייתא דלא אוכל קימעא, וכיון דלא מוכח מזה רק לק"ש מנ"ל לרש"י דהכי הוא בתפלה עד דנצטרך לדחוק בפי' הסוגיא וביותר לפי דברינו בישוב קושי' המאור דממתני' לחוד ליכא למפשט, דדלמא מיירי בלאו מחוסרי כפרה ואשמעינן דטעימ' מותר, הרי דלא פסיקא כ"כ בפשיטות דטעימה אסור וצריכי' למיתי עלי' בראי' ממילא יש לחלק בפשוטו בין ק"ש דאורייתא לתפלה דרבנן, הב' הא ע"כ בתפלה טעימה מותר דהרי סוגיא ערוכה ברכות דכ"ח ע"ב ולית הלכתא כריב"ל וכו', הרי דטעימה מותר סמוך למנחה, אלא ע"כ דטעמא דתה"ד משום דק"ש דאורייתא וכמ"ש להדיא המג"א סימן רל"ה.
אמנם אעפ"כ אפשר לי לקיים דברי מחו' נ"י, דעל סתירה ב' הנ"ל י"ל עפ"י מ"ש המג"א שם בסימן רל"ה דהטעם משום ק"ש דאורייתא דא"א לומר משום דאיכא אונס שינה דתוס' סוכה דל"ח דחו לה"ט עיי"ש, ודברי המג"א תמוהים לי, דהאמת דתוס' דחו היטב ה"ט מדלא מחלק הש"ס בשבת מה"ט, אבל מ"מ הא י"ל דמסברת הש"ס בשבת כיון דכוליה לילה זמניה אתי למפשע, מה"ט י"ל דחמיר ואפילו טעימה אסורה, ומצאתי בעזה"י דעמד בזה בספר מחצית השקל ונדחק, דכמו דכ' תוס' בסוכה דנטילת לולב דהוי זמן מועט ל"ח דאתי למפשע, וה"נ בטעימה דהוי מועט, ודוחק כמובן, ולפ"ז י"ל דרש"י ס"ל הכי לקושטא דמלתא, דגם משום תפלה טעימה אסור וחמור ממנחה כיון דכוליה לילה זמניה, ועל הסתירה הא' דמנ"ל לרש"י הכי, י"ל דס"ל לרש"י דא"כ יקשה לר"י דס"ל ברכות כ"א ק"ש דרבנן, איך יפרנס ברייתא זו דלא אוכל קימעא, דהא לא מצינו מחלוקת דתנאי בק"ש אי דאורייתא או דרבנן, אע"כ דר"י ס"ל דאף דק"ש דרבנן מ"מ אסור טעימה, וה"נ לענין תפלה, ולענין זה לא מצינו חולק, דאף דקי"ל ק"ש דאורייתא מ"מ לענין הך דינא דאף בדרבנן טעימה אסור לא מצינו חולק.
אולם אף דעל כל סתירה בפ"ע יספיק דברינו, אבל מ"מ על שניהם ביחד אינו מספיק, דעדיין קשה מנ"ל לרש"י הכי דדלמא ס"ל להש"ס בהחלט דבדרבנן אף דכל לילה זמנו לא מגרע לאסור טעימה, ואי דלא מצינו בזה חולק על ר"י, דלמא באמת גם ר"י לא ס"ל מה"ט, אלא ס"ל כריב"ל דאף במנחה אסור טעימה, ובזה הא מצינו חולק דהא קי"ל דלא כריב"ל, ממילא י"ל דגם בת"ע מותר וברייתא דאוסר רק משום ק"ש דאורייתא, באופן די"ל בהחלט דאין חילוק בין תפלת מנחה לת"ע, ואתי הסוגיא בפשוטו דמסייע ליה לר"י, והיינו אף דלריב"ל לשיטתיה דאוסר טעימה אין ראיה מברייתא על סמיכת גאולה לתפלה, הא מ"מ ריב"ל דס"ל תפלות באמצע תקנום זהו בודאי נסתר מברייתא. ולישנא דמסייע ליה לר"י ניחא, דלדידן דלא קיימא לן כריב"ל הדין דטעימה מותר בתפלה, ומוכח שפיר דין סמיכת גאולה לתפלה, אמנם אעפ"כ יש לי לקיים דברי מחו' נ"י, די"ל דרש"י ס"ל להלכה דק"ש דרבנן, דהא ר"א ס"ל ק"ש דאורייתא הוא תלמיד לגבי ר"י, וכיון דאנן קי"ל דלא כריב"ל מוכח דאפי' בדרבנן אסור טעימה כיון דכוליה לילה זמנו, וק"ל.
והנה מהקובץ עולה לנו ישוב הגון להא דכ' הרי"ף פ"ג דברכות דאנן קי"ל ק"ש דאורייתא, והקשו האחרונים דמנ"ל להרי"ף הכי, ולפי דברינו ניחא, די"ל דהרי"ף מפרש כפשוטו מסייע ליה לר"י מדאסור בטעימה בין ק"ש לתפלה, והיינו ע"כ דס"ל להש"ס מסברא בהחלט דבדרבנן מותר טעימה וע"ז קשה דא"כ לר"י דק"ש דרבנן אמאי אוסר בברייתא טעימה, ולזה צ"ל דר"י ס"ל כריב"ל דגם במנחה טעימה אסור, אבל לפי ההלכה דלא כריב"ל גם בערבית טעימה מותר, וברייתא אוסר רק משום ק"ש, ומוכח שפיר דין סמיכת גאולה לתפלה, א"כ למאי דקי"ל דלא כריב"ל מוכח מהאי ברייתא דק"ש דאורייתא והוא נכון בעזהי"ת, ידידי הבחור החתן שיחיה ראה בני ראה כמה גדול כח תורתנו הקדושה דע"י משא ומתן להלכה הנה והנה נתישבו היטב דברי הרי"ף בדברים הנכונים בעצמותם.
ובזה מובן היטב הא דריב"ל ס"ל דטעימה אסור סמוך למנחה ואנן לא קי"ל הכי, באיזה סברא חולקים, והיינו דלכאורה צריך להבין על ריב"ל דס"ל תפלות באמצע תקנום נהי דס"ל דגאולה מצפרא הוי וא"צ לסמוך גאולה לת"ע, מ"מ אמאי יקדימו תפלה הא ק"ש דאורייתא ותפלה דרבנן, ונ"ל דריב"ל ס"ל באמת ק"ש דרבנן (זולת דנאמר דריב"ל ס"ל דת"ע מפלג מנחה וק"ש דתלי' בזמן שכיבה חיובו בלילה, וא"כ בא חיוב תפלה קודם חיוב ק"ש, וכעין סברת ב"ש ברכות נ"א ע"ב דמברך על היום ואח"כ על היין שכבר קידש היום ואף דב"ה פליג וס"ל דיין קודם דתדיר, מ"מ יליף ה"נ תפלה תדיר דג' פעמים ביום וק"ש ב' פעמים ביום, ותדיר עדיף מחיוב דאורייתא דהרי קידוש היום דאורייתא ואעפ"כ יין קודם) וא"כ ריב"ל לשיטתיה דס"ל ק"ש דרבנן, א"כ מדאסר' הברייתא טעימה ה"נ אסור מדרבנן, אבל אנן קי"ל ק"ש דאורייתא, א"כ אין ראיה מברייתא מק"ש לתפלה.
ולכאורה דברים אלו אין להם מקום, דאיך שייך דריב"ל למד דינו מברייתא, הא ריב"ל ע"כ לא ידע מהברייתא כיון דס' תפלות באמצע תקנום, אבל באמת לפי דברינו הנ"ל ניחא, דלריב"ל לא קשיא מברייתא, די"ל דהברייתא ס"ל כרבנן דר"י דתפלת המנחה עד הערב, וא"כ חיוב תפלה וק"ש באים כאחד, וריב"ל לנפשיה ס"ל כר"י ובא חיוב תפלה מקודם, וגם לסברת תדיר יש לומר דהברייתא ס"ל ת"ע רשות (וס"ל דכל העובר ד"ח דקתני בברייתא, היינו כיון דאיכא אונס שינה כשינויא קמא ולא להורות דת"ע חובה) ולא מקרי תדיר. אבל ריב"ל ס"ל דת"ע חובה והוי תדיר, ובזה פליגי ר"נ ור"י בפ"ד דברכות וענין סמיכת גאולה ל"ש בערבית, והא דא"א לאכול קימעא קודם תפלה, היינו דריב"ל לשיטתיה דטעימה אסור בדרבנן ואסור מקודם תפלה, דאף אם ת"ע רשות אסור כההיא דאמרינן בשבת מכי שרא המייני' אבל מקודם אסור, ולענין הקדימה איזה קודם תליא בפלוגתא דתנאי אי בדר"י ורבנן אי בדר"ג ור"י, וא"כ ליכא קושיא מברייתא לריב"ל ושפיר י"ל דהוכיח מברייתא זו דטעימה אסור בדרבנן דס"ל ק"ש דרבנן, או כיון דס"ל בפשיטות דבערבית ל"ש סמיכת גאולה לתפלה מוכח מברייתא דטעימה אסור גם בתפלה, אבל לדידן דלא קי"ל כריב"ל לענין טעימה שפיר אמרינן דלהלכה מסייע לר"י דסומכין גאולה לת"ע, ודוק היטב.
מ"ש מעכ"ת ידידי נ"י מה לשון משמע דכתבו תוס', לפי פירושי בתוס' גם קו' מכ"ת מתורץ, דבאו לומר דאפילו טעימה אסור וזה אינו מבואר בשם כ"כ, דהרי מג"א באמת פי' לאוכל קמעא דהיינו סעודה, ומ"ש מעכ"ת לפרש כונת תוס' אסמוך לזמן ק"ש, ימחול לעיין בב"י רל"ה ד"ה ומכלל דבריו שכ' דמתוך זה משמע איפכא.
דף ה:
תוד"ה לא כו' אין אדם זוכה כו'. עי' שבת דף נה ע"ב תוס' ד"ה ארבעה.
דף ו.
אין תפלתו של אדם כו'. עי' ע"ז ד ע"ב תוס' ד"ה כיון, וגרסתם אלא עם הציבור.
רש"י ד"ה ומנין לעשרה וכו' עדה כו'. לקמן כ"א ע"ב.
דף ו:
מיד הוא כועס כו'. עי' בזוה"ק פרשת תרומה [ד' קל"א ע"א] ועי' בתשובת רשב"א סי' נ'.
שם כל הנהנה מסעודת חתן כו'. מג"א סימן קנ"ו.
דף ז:
אפ"ה לא אקנא ביה כו'. ע' ב"ב קכ"ג ע"א וברש"א בח"א.
שם אלא שמות. עי' שם קמג ע"ב תוד"ה שהיו.
שם קינה לדוד מיבעי ליה, עי' בזוה"ק פרשה ויצא ד"ה וירא והנה באר בשדה, דמשני דחשיב דוד דקוב"ה סליק ליה חובוי לההוא עלמא, כיון דחמא דהכא בהאי עלמא בעי למיגבי מיניה חדי תו דחמא כו'.
שם הא בצדיק גמור כו'. עי' זוה"ק ר"פ פינחס.
שם שעה משחקת לו שאני כו'. מג"א ס"ס קנ"ו.
שם גדולה שמושה כו'. עי' תוס' כתובות י"ז ע"א ד"ה מבטלין.
דף ח.
כל העוסק בתורה כו'. ברי"ף איתא ומצוי בבהכ"נ.
שם לעולם ידור כו'. מג"א סי' תר"ח סק"ג.
שם בין פסוקא לפסוקא כו'. עי' יומא ע ע"א בת"י ד"ה ולא מפני.
בתהר"י ד"ה לעולם דהרי מצינו הרבה פסוקים שאין להם תרגום כגון פסוקים של ברכת כהנים. נ"ב בחומשים שלנו יש תרגום על פסוקים אלו.
רש"י ד"ה כמשחל כו' כמושך כו'. כי מן המים משיתהו שמות ב' (מתרגם מן מיא שחלתיה).
דף ח:
כאילו התענה וכו'. אני נבוך בכל נשים הבריאות אם חייבות לאכול בערב יוה"כ דאפשר הן פטורות כמו מכל מ"ע שהזמן גרמא [ועיין בכ"מ פ"ג מהלכות נדרים דמסתפק אם הך דרשא דכל האוכל ושותה בתשיעי כו' דרשה גמורה, או הוא אסמכתא בעלמא, ובין כך וכך הוא זמן גרמא] או לא, כיון דקרא מפיק לה בלשון בתשעה לחודש בערב וכו' ולומר דהוי כאילו התענה תשיעי ועשירי ממילא כל שמחוייב בתענית עשירי מחוייב לקיים ועניתם כו' לאכול בתשיעי, וצ"ע לעת הפנאי.
דף ט.
הכי קאמרי ליה רבנן פליגי וכו'. מצאתי בשם אא"ז הגאון מו"ה אברהם ברודא זצ"ל דבר נחמד למה דאמרינן בסוגיא דף ד' חכמים כמאן ס"ל בדרשא דבשכבך אי כר"א דהיינו כ"ז שב"א הולכים לישכב לימרו כר"א. ואי כר"ג ס"ל דכ"ז שב"א שוכבים לימרו כר"ג. ומשני לעולם כר"ג ס"ל והא דקאמרי ע"ח כדי להרחיק. וא"כ י"ל דשאלת בניו כן היה אם חכמים ס"ל דמדינא ע"ח משום דשיעורא דהולכים לישכב הוא ע"ח והא דקאמר ר"א ע"ס האשמורה הראשונה היינו משום הרחקה, או דר"א מדינא קאמר דשיעורא דהולכים לישכב הוא ע"ס האשמור' הראשונ' וע"כ הא דקאמר' רבנן ע"ח היינו דס"ל דבשכבך הוא כ"ז שב"א שוכבים ומדינא עד שיעלה ע"ה ואמרו ע"ח משום הרחקה, והשיב להם ר"ג כוותי ס"ל. והביא להם ראיה ולא עוד אלא כל מה שאמרו וכו' היינו כיון דממנ"פ מוכח סברת הרחקה אי בדרבנן אי בדר"א מסתבר יותר דטעמייהו דחכמים ע"ח הוא משום הרחקה כיון דענין הרחקה זו ע"ח מצינו ג"כ בשארי דברים. ודפח"ח.
דף ט:
מתני' כאדם הקורא בתורה. אתא לאשמעינן שאע"ג שדברים שבכתב לא נתנו לאמרן על פה אפ"ה ק"ש יכול לקרותה ע"פ ואע"פ שאינו קורא אותה לשם חובה דכיון שניתנה לאומרה על פה לחובה יכול לאומרה ע"פ אפילו שלא לחובה. רבינו יונה. ועיין בב"י או"ח סימן מ"ט שיטות הרבה רבוואתא דנתנו טעם להיתר ק"ש וקרבנות בע"פ. ולדידהו ליתא פירוש זה.
שם ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה מאי קרא (פירש רש"י דמצוה להתפלל עם הנץ) ייראוך עם שמש, ומבואר מדברי הרר"י דהיינו דעיקר זמן ק"ש לכתחילה משיכיר בין תכלת וכו' עד הנץ. והותיקין היו רוצים לקרות ק"ש כדינו לכתחילה, ואם היו קורין מיד אחר משיכיר לא היו יכולים לסמוך גאל"ת דעיקר זמן תפלה מהנץ ואילך דכתיב עם שמש מש"ה היו מאחרים לגמור עם הנץ וכ"כ הרא"ש משמע דק"ש לכתחלה עד הנץ לא נפקא מקרא דייראוך אלא הטעם דעיקר זמן קימה לרוב העולם רק עד הנץ. והא דאמרינן בדף כ"ה דלמא כר"י ולותיקין היינו דמדבריהם מוכח דס"ל דלכתחלה זמנו עד הנץ מדלא איחרו מלקרות אחר הנץ. אבל מלשון הרב [פ"ג מ"ה] משמע דקרא דייראוך ע"ש קאי אק"ש ומיניה ילפי' דאין לקרותה לכתחלה אחר הנץ דייראוך היינו קבלת מ"ש ועם שמש היינו קודם הנץ. ועיין ביומא דף ל"ז בתוס' ד"ה אמר אביי וכו' בשם הר"ר חננאל. ודוק (עיין בספר עטרת ראש).
בתר"י ד"ה וכתב הרי"ף וע"כ צריך שלא ישערו בצמצום. נ"ב, לא זכיתי להבין הא אדרבה אם מתירא מלצמצם שיגיע עד גאל ישראל בתחילת הנץ דמתחיל הרבה קודם הנץ, ואפ"ה חושש שמא יעבור זמן ק"ש מלקרו' עד אחר הנץ, מכ"ש אם אינו רוצה לצמצם ורצונו לקרות רק פרשה א' קודם נץ דהיינו שמאחר הזמן ומתחיל מעט קודם הנץ משך זמן קריאת פרשה א' דיש לחוש יותר דאולי יעבור זמן המעט ותנץ החמה קודם ק"ש, ודברי הרי"ף נראה פשוטים דהחשש משום תפלה דזמנו דווקא אחר הנץ, מש"ה אם יצמצם לקרות עד גאל ישראל קודם הנץ חיישינן אולי יגיע עד גאל ישראל קודם הנץ ויתפלל שלא בכוונה, לזה מאחרים קצת להתחיל מעט קודם הנץ בענין שיקרא עכ"פ פרשה א' קודם הנץ, דאף אם לפעמים יטעה ויתחיל קצת קודם לזה מ"מ כשיגיע לתפלה כבר תנץ החמה, והכי דייק לישנא דהרי"ף, ולדברי רבינו יונה צ"ע.
שם בא"ד מלשון מפרק הרים מדתרגמינן מותק טוריא (מלכים א' י"ט א'), נ"ב ובתרגום שלנו איתא מפרקין טוריא, ובערוך כתב ותיק, בלשון יוני איש בעל מדות ומעלות טובות.
דף י.
בעי רחמי. עי' תענית כג ב' ובזוה"ק פ' וירא. במדרש הנעלם בפ' המכסה אני מאברהם.
שם דנפקי מינאי. עי' טורי אבן ר"ה יז ב' ד"ה ל"ק.
שם אפילו חרב חדה. עי' תוס' נדה טז ב' ד"ה הכל.
דף י:
מאי קיר. ירושלמי [ברכות פ"ד] ופ' חלק ושם איתא עוד דרשות בזה.
שם כל המארח ת"ח. עי' יומא ע"א א'. ובכתובות קה ב'.
שם לא תאכלו על הדם כו'. בתר"י וזה אסמכתא בעלמא הוא. דפשטיה דקרא על אמ"ה. תמוה לי הא אמ"ה נפקא מקרא אחרינ' דלא תאכל הנפש עם הבשר, כדאיתא בחולין (דף קב), ובסנהדרין (דף סג) דרשינן מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה דהוא עובר בל"ת, ת"ל לא תאכלו על הדם, והיינו בחותך כזית בשר אחר שחיטה בעת הפרכוס, דצריך להמתין מלאכול עד שתצא נפשה לגמרי, עי' רש"י חולין (דף לג ע"א) אבל על אמ"ה לא קאי.
שם במשנה והטיתי כו'. עי' תוס' יבמות יד א' ד"ה לא עשו.
שם שעברת על דברי ב"ה. בשו"ת הרמ"א סימן צ"א כתב שאין להקשות מהא דאיתא סוף פרק ח' באכל ושכח ולא ברך דחד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי דדהבא דשמעינן מיניה דיש להחמיר כב"ש. די"ל דוקא בדבר שאין בו קולא כלל אבל במקום שיש קצת קולא בדבר כגון לשכב ולקרות ק"ש דעדיף מעומד דהוא יותר דרך כבוד אלא דיוצא ג"כ בשכיבה לב"ה ולב"ש דוקא בשכיבה אין להחמיר כב"ש עכ"ל. ולפ"ז יהא הדין דבק"ש של שחרית מותר להחמיר כב"ש לעמוד ולקרות ק"ש כיון דאין בו צד קולא וזה דלא כפסק הש"ע סימן ס"ג ס"ב דגם בזה מקרי עבריינא. ובאמת נפלאתי על מאור עינינו הרמ"א שלא הביא דברי הרא"ש בההיא דאכל ושכח ולא בירך שכתב להדיא דאפילו ב"ה מודו שטוב יותר לעשות כב"ש אלא דלא הטריחוהו חכמים עכ"ל. אם כן ממילא לק"מ דהתם רשאי להחמיר כב"ש כיון דלב"ה ג"כ טוב יותר לעשות כן משא"כ הכא בק"ש בין דשחרית בין דערבית אין שום מעלייתא לב"ה אם מחמיר כב"ש. וכ"כ התי"ט פ"א מ"ט דשבת ובמ"א סימן הנ"ל. ובזה מיושב ג"כ קושית הבאר שבע סימן כ"א על הרא"ש פ"ב דשבת ע"ש. די"ל דגם לר"ע יותר טוב להדליק בפתילה מחורכת דאין בו שייכות חשש הטייה.
דף יא.
רש"י ד"ה שלא לחתום כגון ברכת הפירות. כיון שאין בו ענינים הרבה פתיחתה זו היא חתימתה.
עי' רמב"ן במלחמות ספ"ק דברכות כ' אהא דאמרינן אינו רשאי לקצר מ"מ איכא למימר דאם קצר יצא וה"נ מוכח בפ' כיצד מברכין עכ"ל, נראה דכוונתו להך דדף מ' ע"ב ואמר בריך מריה דהאי פיתא דפשטיה דסוגיא אף דלא סיים וחתם יצא.
דף יא:
לעסוק כו'. ברי"ף הגירסא על ד"ת.
שם ועוסקי כו'. ברי"ף הגירסא ולומדי תורתך לשמה.
שם הלכך כו'. ברי"ף והרא"ש הגירסא אמר ר"פ הלכך.
תוד"ה שכבר, (עי' חי' או"ח סי' מ"ז במ"א ס"ק י"ב).
דף יב.
תוס' ד"ה לא כו' לחומרא כו'. ולא שייך הכא לומר ספק ברכות לקולא [ובמג"א סימן ר"ט ס"ק ג' הקשה כן] דכבר כתב הרש"א בפסחים ק"ב ע"א בפי' רשב"ם ד"ה להודיעך כחו, דל"ש כן אלא בברכת המצות דהברכות אינן מעכבות. אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה ע"ש. ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה, דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות. אח"ז ראיתי באבן העוזר (סימן רי"ד) שכ"כ מסברא דנפשיה ולא הביא דברי הרש"א. ועיין מ"ש לקמן (מ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה ר"מ.
לענ"ד למה דהוציא המהרש"א פסחים ק"ב א' מדברי הרשב"ם שם דס"ל ס' ברכות להקל והיינו בברכת המצות אבל בברכת הנהנין אם מסופק אם נפטר המאכל בברכה או לא אסור לאכלו וכאילו מעל, א"כ בעלמא במסופק אם ברך על המאכל א"א לו לחזור ולברך דשמא כבר ברך וגם אסור לאכלו דשמא לא ברך והכא אם נפסוק דלא יברך שנית יהא אסור לאכלו ויהיה הברכה שברך בוודאי ברכה לבטלה. ואם נפסוק דמברך שנית ג"כ לא הוי רק ברכה א' לבטלה, ואין הפרש בין יחזור ויברך בין שלא יחזור ויברך דבין כך ובין כך הוי ברכה א' לבטלה, שפיר הדין דיברך שנית ויאכל, והרי"ף והנך פוסקים דפסקו בהך דינא ס' ברכות להקל וישתה בלא ברכה, צ"ל דגם ברכת הנהנין ס' ברכות לקולא, היינו דמותר לאכלו בלא ברכה שנית ודלא כהרשב"א, ועכ"פ אין כאן תימה על הר"י די"ל כו', אח"כ ראיתי באבן עוזר סי' רי"ד שכ' במלות קצרות דר"י לשיטתיה דפסק בשכרא דאזלינן לחומרא בס' ברכות הנהנין ואפשר דכוונתו למה שכתבנו.
בא"ד שאמר בפה"ע תחת בפה"ג. משמע מזה דאם בירך על היין בפה"ע דלא יצא. [וכ"כ המג"א סימן ר"ח ס"ק כ"ב בשם תשובת ר"י הלוי], ותמוה לי, דהא יין שם פרי עליו, דהא מברכין בפה"ג וא"כ שפיר מברך בפה"ע. אלא דהיה לו לברר יותר שהוא מגפן, וא"כ לא גרע מבירך שהכל דקיי"ל דיוצא. אח"ז מצאתי בעזה"י בתשובת גינת וורדים חלק או"ח סכ"ט דהעלה לעיקר דיצא.
דף יב:
מתני' להביא לימות המשיח. הא דלא קאמר בקיצור כל ימי חייך לימות המשיח כמו דקאמר ראב"ע כל ימי חייך הלילות, י"ל דדייק בלשון להביא לומר דימות המשיח אינו בזה כמו העוה"ז כי אז לא יהיה הזכרת יצ"מ עיקר אלא טפילה לשעבוד מלכיות כדאיתא בברייתא.
תוד"ה כרע וכו' שיגביה כו'. עי' תוס' לקמן ל"א ע"א ד"ה ומוצאו.
תוד"ה והלכתא כו' מחזירין אותו. עיין תוס' לקמן ל"ד ע"א ד"ה אמצעיות.
דף יג.
כל הקורא כו'. מג"א סימן קנ"ו ועיין פר"ח ס"ס ס"ו.
שם בקורא להגיה. מהרר"י כ' דקורא להגיה היינו דדרך מאן שמביט בספר להגי' מעצמו נופלים דברים מפיו מבלי שרוצה לדברם והוי מתעסק וכמו דאמרינן בשופר דמנבח נבוחי שלא רצה לתקוע אלא דמעצמו נעשה התקיעה מפיו דהוי מתעסק ולכו"ע לא יצא.
ראיתי חדשים מקרוב באו והמה חכמים בעיניהם, לעורר על מנהגן שלא ישראל זה יותר מאלפים שנים לקרות ק"ש ככתבה וכלשונה, וכן להתפלל ערב ובוקר בלשוננו הטהור כמו שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה, והם באו בטענה אחרי שרוב ההמון לא ידעו ולא יבינו משפט הלשון ומעשהו, לזה בפיהם ובשפתם יכבדו את ד' ולבם רחק מהם, כי לא יבינו את אשר יהגו בגרונם, ואינם יוצאים בזה ידי ק"ש ותפילה דבעינן כונת הלב שיהא פיו ולבו שווים, שבלבבו יבין כל תיבה ותיבה שמוציא מפיו, ולזה דעתם שההמונים והנשים יקראו ק"ש ויתפללו בלע"ז... וקצתם רוצים עוד שכל הצבור וכן השליח צבור, לכולם יהי' שפה אחת בלשון הלע"ז המובן לכולם.
... הנה היסוד שיסדו שאין יוצאים בק"ש ובתפילה אם אינם מבינים הלע"ז, הוא יסוד שקר, דאף דבשארי לשונות יוצא רק בלשון שמבין בו וכמ"ש המג"א ריש סי' ס"ב, מ"מ יתר שאר ויתר עז ללשון הקודש שאף שאינו מבין יוצא בו, עי' ברא"ש ובטור סי' קצ"ג דדוקא לצאת בשמיעה צריך שיבין אבל לא כשקורא בעצמו, וע"ז רמז המג"א ריש סי' ס"ב בלשונו הטהור: ועמ"ש רסי' קצ"ג.
ואף דק"ש צריך כונה לבד הכונה לצאת שצריך בכל המצוות להסוברים מצוות צריכות כונה, נוסף עוד בק"ש דצריך כונה לקבל מלכות שמים, וכדאיתא בסי' ס"ב עיי' מג"א שם ס"ק ב', ובזה אפשר דבעינן שיבין ג"כ פירוש המלות של כל תיבה ותיבה, מ"מ הא זהו רק בפסוק ראשון אבל השאר הוי כמו כל המצוות דסגי בכונה לצאת, וממילא אף שאינו מבין פירוש המלות יצא, דהא בקורא מתנמנם יצא, וכן מוכח לענ"ד מדפרכינן בריש פרק שני דברכות: שמע מינה מצוות צריכות כונה ומשני בקורא להגיה, ונתחבטו רש"י ותוס'... דמה ריעותא יש בזה דקורא להגיה, ואמאי לא בפשוטו דהקורא להגיה אינו שם ללב פירוש כונת המלות ובלא לב ידבר, אלא ע"כ דגם בזה יוצא. וזה פשוט דאפילו הריקנים שבנו יודעים עכ"פ פירוש של פסוק ראשון דשמע ישראל, ואותם שאין יודעים בקל יוכלו ללמוד את זאת.
וביותר דנלע"ד דגם בפסוק ראשון בעינן רק כונה שמקבל עליו מלכות שמים ואין צריך שיבין פירוש המלות, ומוכח כן דהרי מבואר בברכות דאלולי דרשא דשמע בכל לשון שאתה שומע, היינו דורשים מקרא דוהיו הדברים דבהווייתן יהיו דדוקא בלשון הקודש, אלא מדכתיב שמע מוכחינן דוהיו הדברים קאי שלא יקרא למפרע, והרי אם דרשינן בכל לשון שאתה שומע, ענין שמע היינו הבנה דהא בשאר לשונות בעינן שיבין, וא"כ עדיין קשה הא אפשר לקיים תרווייהו, דבעינן לה"ק ושמע אתי דבעי שיהא שומע ומבין, אלא ע"כ דפסיקא להו דבלה"ק אין צריך להבין פירוש המלות. (א"ה, בסוף תשו' זו כתב רבינו בענין תרגום הלעז, והעתקנוהו בחי' מגילה).
שם ההוא מבע"ל כו'. עיין תוס' סוטה י"ז ע"ב ד"ה דכתיב.
תוד"ה בלשון כו' דהא עזרא כו'. עיין מג"א ריש סימן קל"ה.
דף יג:
זו ק"ש של ריה"נ. עי' בר"י בפרקין י"א. ד"ה מתני' האומנין.
שם אשמעתא דאית בה יצי"מ, במג"א סי' ס"ז דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא, וחתני הגאון מו"ה משה נ"י אב"ד דק"ק פרעסבורג בתשובתו הנדפס בס' ים התלמוד השיג ע"ז דרחמנא קפיד תזכור יום צאתך ולא יום קריעת ים סוף, ולענ"ד אמת בפיו דלהדיא איתא במדרש ש"ר פכ"ב וז"ל שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קרי"ס ומכת בכורות באמת ויציב ואם לא אמר מכות בכורות לא יצא.
תוד"ה שואל דאין לך מפני הכבוד גדול מזה. רצונם כיון דכל הציבור עוסקים באמירת קדושה הוי כמו משיב, וע"כ דקדקו בלשונם דאין לך מפה"כ כו' משמע דמדמו זה למשיב, ולפ"ז בשמע קול רעמים דכל הצבור עוסקים בק"ש אפשר לא הוי כמשיב ואין לו להפסיק כ"א בין הפרקים דגם שואל מפני הכבוד. והמג"א סי' ס"ו סק"ה על מ"ש בשו"ע ס"ג דמפסיק לקדיש באמצע כתב וז"ל דאם פוסק לשאול מפ"כ ב"ו ק"ו מפ"כ הקב"ה ומה"ט נ"ל דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך, ולענ"ד יש לדון בזה, ואעפ"כ בתשובה העליתי דהדין עם המג"א.
ש"ע א"ח סימן ס"ו ס"ג לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק, במג"א סק"ה וז"ל דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם ק"ו מפני כבוד השכינה, ומה"ט נ"ל אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך עכ"ל. ולענ"ד יש לפקפק בזה טובא עיין תוס' די"ג כתבו וז"ל שואל מפני היראה ר"מ ור"י הלכה כר"י דאפילו באמצע משיב מפני הכבוד, א"כ נראה דמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה וכו' עיי"ש, מבואר מדבריהם דלר"מ דאינו משיב מפני הכבוד אסור להפסיק ולענות קדושה רק לר"י דמשיב מפה"כ, ואף דאינו שואל מפה"כ צ"ל דס"ל דקדושה הוי כמשיב כיון דכל הצבור עוסקים בקדושה כמו שדקדקו בלשונם דאין לך מפה"כ גדול מזה, דמשמע דמדמו זה למשיב דמותר מפה"כ, וא"כ כ"ז בקדיש וקדושה דהצבור עונים רשאי לענות עמהם דהוי כמשיב, אבל בשמע קול רעמים דכל הצבור עוסקי' בק"ש אפשר דאין להם לפסוק, וא"כ היה נראה לחלק אם שמעו קול רעמים ובין הפרקים דשואל מפה"כ ב"ו, ק"ו דפסיק לברך על הרעמים, אבל באמצע לא.
אמנם נראה דהדין עם המג"א די"ל דתוס' קאי בשיטת רש"י דמפני היראה היינו דירא שלא יהרגנו והוי פיקוח נפש מש"ה אין לדמות קדושה וקדיש למפני היראה ואסור לר"מ, אבל למה דקי"ל בש"ע דמפני היראה היינו אביו או רבו שצריך לירא ממנו אם כן גם באמצע רשאי להפסיק ולברך על הרעמים אף דהוי כשואל מ"מ הוי כשואל מפני היראה, וזהו מה שדקדק המג"א בלשונו דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו, היינו מפני אדם נכבד דצריך לירא ממנו, ועיין תב"ש וא"ר דפקפקו על המג"א הנ"ל, (הגה עיין בהגהות רע"א על או"ח).
ובעיקר הדין דמפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו, הנה בתוס' לא נזכר רק לקדיש ולקדושה, והרא"ש והטור כתבו סתם לברכו מפסיק, ובב"י וד"מ כתבו דמפסיק ואומר ברוך ה' המבורך ל"ו, ולענ"ד מדברי רבינו יונה יש ללמוד דמפסיק ואומר ברוך ה' המבורך ולא יותר, שהרי כ' וז"ל ולברכו נמי כיון שהיא הפסקה מועטת לענות ברוך ה' המבורך מותר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב דתכ"ד כדיבור דמי עכ"ל, והיינו דשאילת תלמיד לרב הוא ד' תיבות שלום עליך רבי ומורי והוא מפסיק רק בג' תיבות ברוך ה' המבורך והוי תכ"ד, הרי להדיא דס"ל לרבינו יונה דאינו אומר ג"כ לעולם ועד, וכיון דכל הראשוני' סתמו דלברכו מפסיק ולא כתבו איך ומה, ובתוס' לא נזכר כלל ומפסיק לברכו, ע"כ נראה דראוי לחוש לדעת רבינו יונה, ובפרט דעיקר הדין תמוה דמנ"ל דלברכו מפסיק דהא דמפסיקי' מפני היראה או מפני הכבוד אין ראיה דהא גם בק"ש עוסק בשבחו של מקום, ועיקר הלימוד הוא מדפליגי בתפלה אם מפסיקי' לקדיש וקדושה, ואף דקי"ל להלכה דאין מפסיקי' מ"מ כיון דחד מ"ד סבירא לי' דאפילו לתפילה מפסיקי' ראוי לומר דע"כ לא פליג אידך מ"ד רק בתפלה אבל בק"ש מודה דמפסיק וכמ"ש הרא"ש והרר"י, וכ"כ בתב"ש דעיקר הלימוד מההיא דתפלה, וכיון שכן אין הכרח דמפסיקי' לברכו דע"כ לא מבעי לן אלא אם מפסיקין לקדיש ולקדושה בתפלה אבל לברכו לא מצין דמבעי לן, וא"כ י"ל דגם בק"ש אין מפסיקין לברכו, ונ"ל דמה"ט אף שכ' הרר"י להוכיח דמפסיקין לקדיש וקדושה מההיא דתפלה הנ"ל אעפ"כ כ' אח"כ דגם לברכו מפסיק דהוי הפסק מועט וכמו שהעתקתי למעלה לשונו הזהב, והא לקדיש וקדושה דלא הוי הפסק מועט ואפ"ה מפסיקין ואמאי צריך למיתי עלה בברכו משום דהוי הפסק מועט. ולזה נ"ל דכיון דליכא על ברכו ראיה מתפלה מש"ה הוכרח למיתי עלה מסברא כיון דלא הוי רק הפסק מועט, ולדינא צ"ע.
גם בעיקר דברי רבינו יונה אחרי שבררנו דבריו דאין להוכיח לענין ברכו מתפלה ורק מסברא אתי' עלה כיון דהוי הפסק מועט, איך יליף דמפסיקין בק"ש לקדושה הא בסוגי' ברפ"ג מבואר דלא אבעי לן רק לקדיש אבל לקדושה לא מבעי לן, ואדרבא מסוגיא דהתם משמע דלקדושה בודאי אין מפסיקין ממה דפליגי שם אם רשאי להתחיל להתפלל אם א"י להגיע עם הש"ץ לקדושה ותלי שם בפלוגת' אם יחיד אומר קדושה, משמע להדיא דלכ"ע אסור להפסיק בתפלה לקדושה ולא איבעי לן רק לקדיש דחמיר מקדושה, וכיון שכן מנין לנו דמפסיקין בק"ש לקדושה, ואף דהרר"י והרא"ש העתיקום דפליגי בר"פ מ"ש אם מפסיקין בתפלה לקדיש וקדושה, בעונותי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושי' בזה דהא אדרבא שם משמע דהאיבעי רק לקדיש ולא לקדוש' וצ"ע.
בא"ד דמשמע כו'. עי' תשובת באר שבע סימן י'.
דף יד.
מטעמת כו'. עיין ילקוט ש"א י"ד בפסוק ויפדו העם את יונתן.
דף יד:
קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הוי התחלה, קשה לי הא אמרינן במגילה (דף כ"ב ע"א) כל פסוקא דלא פסקי' משה באורייתא לא פסקינן ליה וא"כ איך חלקו הפסוק לשתים ולא אמרו רק עד ועשו להם.
תוד"ה ויאמר וכו' וא"ת א"כ למ"ד וכו'. לא הבנתי דאיך תלי זה אם חובת גברא או קופסא, הא כמו דאמרי' חובת גברא דהוי עשהז"ג, והיינו אף דגם ביום אין חיוב ללבוש טלית בת ד' כנפות אלא דאם לובש ד' כנפות מוטל עליו העשה לעשות ציצית, ומ"מ אמרינן דאם לובש כך בלילה אין עליו חיוב עשיית ציצית, ה"נ למ"ד חובת קופסא, דאם יש לו בגד בת ד"כ בקופסא מוטל עליו לעשות ציצית, וזהו רק ביום אבל בלילה רשאי להניח הטלית בקופסא בלא ציצית, והוי הז"ג, ואף דאין בזה דבר חדש ולא ענין פלפול ושכל, אעפ"כ לא מנעתי לכותבו כי רצוני מאד לשמוע פי' הגון, ה' יאיר עיני העורות והיו למאורות.
דף טו.
ע"כ לא קאמר ר' יוסי לא יצא (אם לא השמיע לאזנו אלא גבי ק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן). קשה לי מה צורך להאריך בזו, ואיך ס"ד דלר"י חרש המדבר ואינו שומע שתרם כיון דלא השמיע לאזנו יהיה אף דיעבד אין תרומתו תרומה, והא במתניתין (דתרומות פרק א' משנה וי"ו) קתני דאלם שתרם תרומתו תרומה, הרי דבדלא בירך כלל ג"כ תרומתו תרומה. וא"כ מה שיאטי דינא דלא השמיע לאזנו לכאן, וכי גרע מלא בירך כלל.
שם וברכה דרבנן, פירש"י דאמור רבנן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. נראה לפרש דאם היו הברכות חלות אחר עשייתו כדרך הודאה על שזכה לעשותו, בזה גם אלו הי' הברכה דאורייתא לא היה ס"ד לומר דבשביל חסרון הברכה לא יהיה תרומתו תרומה, כיון דהמצוה הי' בהכשר וכראוי אין סברא דבשביל מה שעשה אח"כ שלא כהוגן שלא בירך לאחרי' יתבטל המצוה למפרע (ובפרט למה שהקשה לי חכם אחד עמ"ש הצל"ח בחי' לקמן (דף מ') בפירושא דמתניתין דלא שכחתי לברך דהוא מדאורייתא דאף דברכות דרבנן מ"מ מחויב מה"ת להודות לה' שזכהו לעשות מצותו, דקשה עליו מסוגיא דידן דאמרינן וברכה דרבנן הא מ"מ יש חיוב דאורייתא לברך להודות, ולפי הנ"ל ניחא כיון דההודאה אחר עשיית מצוה אינו מזיק ומגרע להמצוה) ולזה דקדק רש"י דמברך עובר לעשייתן דבזה יש מקום לומר דאילו הי' הברכה דאורייתא הי' מעכב על התרומה דהוי כתרם שלא כדין.
עיין בתשב"ץ ח"ג שאלה קי"ג בש"ץ שהוא כובד אוזן כ' איני יודע שום פסול דדוקא לענין תקיעת שופר שעל שמיעה אנו מברכין אבל לשאר מצות אינו נפסל שהרי פסקינן הלכה כר"י בלא השמיע לאזנו יצא וזה שאינו שומע אפי' לכתחלה יוצא דלכתחילה כדיעבד דמי ע"ש ותמוה לי דבריו דהא מבואר בפרק ב' דברכות ובמגילה די"ט דמתני' דאין קורין אפי' כר"י אתי דלכתחילה צריך שישמיע לאזנו וכן פסקינן להלכה הרי דבאין שומע כיון דלכתחילה צריך שישמיע לאזנו אינו מוציא אחרים לכתחילה.
תוד"ה אמאן כו' ומדלא הזכיר. ע' תוס' שבת י"א ע"א ד"ה כגון רשב"י.
במג"א סי' ק"א סק"ב צ"ע אם התפלל בלבו אם יצא וכו', לענ"ד קצת ראי' ממ"ש הרשב"א בחי' דף ט"ו [ד"ה ור"י] דבהרהור לא שייך לחלק בין לשון זה לשאר לשונות, והרי משנה שלימה פ' אלו נאמרי' בכל לשון ק"ש ותפלה וע' בהרי"ף רפ"ה דברכות דמחלק בין יחיד לצבור, ואם איתא דיוצא בהרהור פשיטא דבכל ענין בכל לשון יוצא, אע"כ דאין יוצא בהרהור.
דף טז.
רש"י ד"ה ואין מברכין לפניה שאינה מן התורה. עי' לקמן (דף ל"ה ע"א) תוס' ד"ה לפניו וד"ה אלא. ויומא (דף ע"ט ע"א) תוס' ד"ה ולא בירך. ובסוכה (דף כ"ו ע"ב) תוס' ד"ה ולא בירך. וחולין (דף ק"ז ע"א) תוס' ד"ה ולא בירך.
תוד"ה מעשה לאו מעשה לסתור הוא. לא הבנתי קושית תוס' בזה דהא משנה זו לא מיירי רק לענין הפטור אבל לענין אם רצה לקרות אם רשאי מזה לא מיירי הכא עד מתני' ח'. ולגבי הפטור מביא ראיה ממה דאמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש. וגם הוא לא חזר מהוראתו רק שאמר איני שומע לכם כו' היינו שהוא אינו רוצה לבטל מ"ש. משמע דמדינא פטור וצ"ע. וראיה לזה מדלא פריך הגמרא הכא מעשה לסתור כמו שמקשינן בסוכה).
בא"ד דקמ"ל אם גדול, היינו דבתחלה בא מתני' לאורויי דאדם גדול וראוי ליטול השם בודאי רשאי להחמיר וזה ודאי מוכח ממעשה דר"ג דלכל הפחות אדם גדול רשאי להחמיר. ואח"כ במשנה ח' הוסיף מתני' דבאינש דעלמא יש בזה פלוגתא אם רשאי לקרות ק"ש.
תוד"ה וחותם כו' במלאכת בעה"ב. עי' לקמן (דף מ"ו ע"א) תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה. וצ"ע.
בתהר"י ד"ה ודברת בם כו' בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים כו' כלומר אפילו בק"ש כו', ודברת בם עשה אותם קבע שיהיו כל דבריך בזה, וכן אמרו בירושלמי, מכאן השח שיחת חולין כו'. תמיהני הא ביומא (דף יט) איתא א"ר השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרי', דמשמע ולא בד"א היינו דדבורך יהי' רק בם, דהיינו בק"ש אבל בדברים אחרים לא תדבר היינו דלא תדבר שיחת חולין, ולא דקאי שלא יפסיק בק"ש בד"א, וההוא דעשה אותם קבע היינו שלא יקרא ק"ש דרך עראי שלא ירמוז בעיניו כמו שפירש"י שם.
דף טז:
מתני' וכשמת כו' שאין מקבלין תנחומין על העבדים. אף דבלא"ה אין מקבלין תנחומין על הרחוקים כבר פירשו בירושלמי שתלמידו חביב כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו. רשב"א בחי'.
דף יז.
ברש"י ד"ה אני כו' וכן חברי עם הארץ. עי' סוכה דף ל"ט ע"א תוס' ד"ה הלוקח.
ד"ה פיך ידבר חכמות בלשון ברכה היו אומרים, כי היכי דלא תקשה היאך שינה מלשון הכתוב תהלים מ"ט פי ידבר חכמות, לזה מפרש דלא נתכוין לקרות רק לברך, צל"ח.
דף יז:
מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש. ואם קרא אינו יוצא וצריך לחזור ולקרות אחר הקבורה. עי' מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז.
שם מתני' ומן התפילין. אגב אחרינא נקט דהא מן התפילין בלא"ה פטור אף אחר הקבורה דאבל יום ראשון אסור בתפילין. רשב"א. ולפ"ז ניחא דנקט תפילין באחרונה עיין תוי"ט. ונראה דהרשב"א לטעמי' אזיל דס"ל בתשוב' דחה"מ לאו זמן תפילין הוא. אבל להסוברים דחה"מ זמן תפילין (ונלע"ד דרש"י ס"ל כן ממ"ש בסוכה דף מ"ו ע"א ד"ה מצות הרבה ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין) בפשוטו ניחא דנקט תפילין דבחה"מ דאבל ביום ראשון חייב בתפילין דלא שייך ביה מעולל בעפר קרנו וכמ"ש להדיא המג"א סימן תקמ"ח ס"ק ה' (וק"ל ממ"ש הוא בעצמו סימן תרצ"ו ס"ק ט"ז דאבל ביום ראשון בפורים פטור מתפילין דאקרי פאר הא למה דקי"ל דאין אבילות נוהג בפורים ל"ש בי' מעולל בעפר קרנו והוי כחה"מ) מ"מ כ"ז שמתו מוטל לפניו פטור.
ברש"י ד"ה שבחא דאוריית' כו' הלכות החג כו'. עי' רש"י לקמן ל' ע"א ד"ה שבתא דרגלא כו' ועצרת כו'.
דף יח:
ואף ר' יונתן הדר ביה. עי' סוטה דף ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אבותי.
רש"י ד"ה ונחת כו' כדי לעסוק בתורה. עי' ב"ק דף פ"ב ע"ב תוס' ד"ה אתא.
ד"ה בעינא כך הי' שמו. (עי' חי' יו"ד סי' ר"מ ס"ב).
דף יט.
ואר"י מאי קראה שנא' כמעט כסדום. עיין מו"ק דף י"ח ע"א תוס' ד"ה ואסתייעא.
דף יט:
המוצא כלאים בבגדו. (עי' שו"ת ח"א סי' ח').
דף כ.
שב ואל תעשה שאני. [ומ"ה ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ואירע לו מת מצוה מטמא לו משום גדול כבוד הבריות, משום דביטול הפסח ומילה הוא בשב וא"ת, אבל בקום ועשה אין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה]. הקשה רש"י ז"ל מ"מ נילף מנזיר ומכה"ג דמטמא למ"מ, ושם הוי קום ועשה, ותירצו בתוס' דשאני נזיר שכן ישנו בשאלה, ושאני כה"ג שכן לאו שאינו שוה בכל. וקשה לי על פירושם, דהא לדבריהם ע"כ פרכת הש"ס רק מלשחוט פסחו, וס"ל דהברייתא אתיא כמ"ד נשים בראשון חובה, והוי שוה בכל, אבל מלמול בנו וודאי ליכא קושיא דהא אינו שוה בכל, ולפ"ז קשה הא מדקתני בברייתא ולמול בנו יכול לא יטמא, הא דלא ילפינן מטומאת כהן, דמה דאינו שוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות, היינו משום דחמור שהוא מצוה שבכרת וא"כ היא גופה תקשה מנ"ל דולאחותו אתיא להולך לשחוט פסחו ולמול בנו, וללמוד מן לשחוט פסח דבשב וא"ת אף דשוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות, דלמא הקרא אתיא ללמול בנו ומשום דאינו שוה בכל, אבל בשוה בכל י"ל דלא מהני שב וא"ת. ולשיטת רש"י בפירוש שני דלמול היינו משום דמילת זכרים מעכבתו מלאכול בפסח, א"כ מיירי הכל מפסח, ויש לומר דלמול בנו בעלמא ל"צ קרא, דילפינן מטומאת כהן, כיון דאינו שוה בכל, אבל מדברי תוס' עצמן ד"ה אמרת, נראה להדיא דמפרשים כפי' א' דרש"י דלמול בנו הוא ענין בפ"ע קשה, ע"כ נראה פי' ב' דרש"י ז"ל עיקר.
שם רב גידל הוה רגיל כו' ויתיב כו'. עי' תו' פסחים ק"י ע"א ד"ה האי מאן.
שם מתני' נשים ועבדים. בירושלמי כאן איתא טעמא דעבדים פטורים מק"ש שנאמר ה' אלהינו ה' אחד מי שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא עבד שיש לו אדון אחר. לפ"ז גם חציו עבד וחציו ב"ח פטור. ואולם לפי משנה אחרונה דכופים רבו לשחררו חייב, עי' פ"ק דחגיגה דף ד' [בפרש"י], דכיון דכופין רבו לשחררו אין לו אלא אדון אחד מקרי, ומ"מ נ"מ היכי דהאדון הוא קטן דא"א לכופו או שהוא סריס או שכבר קיים פ"ו כשהיה נכרי קודם שנעשה עבד, דהנהו כיון דאין כופים פטור מק"ש לטעם הירושלמי.
בתוי"ט כתב ועבדים בפ"ק דחגיגה גמרינן לה לה. בפשוטו משמע דנותן טעם להא דעבדים פטורים ממ"ע שהז"ג דילפינן לה לה מאשה, אבל יקשה דמאי ראיה הא הך לה כתיב גבי שפחה חרופה ופטורה ממילא כמו כל הנשים אבל מצד עבדות לפטור עבד לא שמענו, אע"כ העיקר דלא ידענו כלל מצות על עבדים וילפי' לחייב מגז"ש דלה לה מאשה וממילא לא ילפי' חיוב יותר מאשה. ואולם מדברי הרמב"ם פרק י"ב מהלכות ע"ז לא משמע כן מדפסק דעבדים חייבים בהקפה, ולפי דברינו הא לא מצינן חיוב מצות בעבדים רק במה דמצינו בנשים, ועמ"ש בזה בחדושי ליו"ד ריש הלכות עבדים.
ברש"י ד"ה נשים ותפילין נמי מ"ע שהזמן גרמא. אינו מדוקדק דהא יסוד הדין במ"ע שהז"ג דפטורות ילפינן מתפילין דהוקשה כה"ת לתפילין, וא"כ ל"ש טעם זה לפטרן מתפילין, אלא דבתפילין פטורות מהקישא לת"ת ובתר הכי ילפינן כה"ת מתפילין לפוטרן ממ"ע שהז"ג.
בתהר"י ד"ה תפילה וכו', חיובא דרבנן הוא. תמוה לי, הא הוא איבעי' דלא איפשטא אי נשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן, ורוב פוסקים פסקו דהוא דאורייתא, היינו דס"ל דמשמע דרבא ס"ל דהוא דאורייתא, אבל בהיפוך לפסוק דמדרבנן הוא לא ידעתי מקום לזה, והו"ל לרבינו יונה למנקט דהוי ספק, דהא נ"מ באכלו כדי שביעה ומסופקים אם ברכו בהמ"ז, דאם הוא דרבנן א"צ לברך מספק, ואולי י"ל דגם אם הוי ספק א"צ לברך מטעם ס"ס ספק כבר ברכו וספק דאין מחויבות כלל, ולגבי דרבנן סגי בחד ספק שמא ברכו וכתבתי מזה בש"ע א"ח (סימן קפד) וצ"ע.
תוד"ה שב וא"ת, דמה כהן דאינו שוה בכל, הנה הא דלא משני הש"ס הכי ג"כ על פסח ומילה דאינו שוה בכל, צ"ל דבעי לאסוקי אף אם הברייתא ס"ל כמ"ד פסחים צ"א ע"ב אשה בראשון חובה, והוי פסח שוה בכל, לפ"ז קשה לי לקושטא דמילתא מנ"ל ללמוד מולאחותו להולך לשחוט פסחו ולהוציא מזה דין דכבוד הבריות דוחה ללאו דשוה בכל היכא דהוא שוא"ת, דילמא באמת קרא דלאחותו בא ללמוד רק להולך למול ומטעם דאינו שוה בכל, ואי דלמול בנו כיון דאינו שוה בכל כבר נלמד מכהן, ז"א דהא בברייתא קתני ולמול בנו הרי דגם למול בנו צריך קרא, והיינו כיון דיש בו כבוד חמור מכהן, א"כ דילמא באמת קרא רק על למול, וללשון אחר דפי' הקונטרס דלמול בנו מיירי בע"פ [ביאור הדבר דמצד הטומאה לא היה צריך לבטל מפסחו דמיירי בצבור טמאים דבא הפסח בטומאה] דע"י מניעת מילת הבן לבטל מפסח, א"כ גם זה שוה בכל דהיינו ביטול הפסח, ואי דלמא באמת הקרא לא על מילת בני' בע"פ, רק על מילת בנו דעלמא דקבורת מ"מ דוחה מצות מילת בנו בזה שפיר י"ל להך פי' דסתם מילה כבר נשמע מכהן ונזיר, או דבמילה בעלמא גם טומאת קרובים כיון דעל מילת בנו אינו חייב כרת, אבל לשיטת תוס' בעצמם ד"ה לאחותו דגם מילה שייך בי' כרת מבואר דס"ל כפירוש קמא דרש"י דמיירי במילת בנו, דאף דהאב אינו חייב כרת על בנו, מ"מ כיון דשייך בענין מילה כרת חמיר, א"כ תוס' לשיטתי' יקשה כנ"ל דמנ"ל הדין דכבוד הבריות דוחה בשב וא"ת דלמא הקרא רק בלמול בנו ומטעם אינו שוה בכל וצלע"ג.
מ"ש מחו' ידידי נ"י על קושייתי בתוס' ברכות ד"כ דהש"ס מדמי לאו שוה בכל לעשה דאינו שוה בכל דעשה חמיר מל"ת, דהרי עשה דוחה ל"ת, ז"א דהא אמרינן יבמות ד"ז ע"א הדר אמר אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמיר מיני'.