אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

גיטין · דף סו.

דף סה:

בשלמא מתנה אית' אחר מיתה. תמוה לי הא גם מתנה ליכא לאח"מ דאין קנין לאח"מ אלא בשכ"מ תקנת חכמים משום שלא תטרף דעתו, וא"כ בפשיטו יש חילוק דבמתנה שייך תקנה אבל גט א"א להקל באיסורא, ואי דיכולי' חכז"ל לומר דהוי גט ובדרך אפקעינהו, א"כ מה תירץ דאין גט לאחר מיתה הא מ"מ אפשר ע"י אפקעינהו, וצ"ע.

שם דמי חמרא לא קאמר, והקשו בתוס' דהא זו הוי דבר שלא בא לעולם, ותי' דמפרשי חמרא לדמיו, אי נמי דמיירי בנמכר קצת יין, ולכאורה נראה בב' אופנים דהנך תרוצים פליגי לדינא, האופן הא' דלכאורה יש לעיין בתירוצם הא' דמ"ש פירות דקל דלא מפרשי דקל לפירותיו, ומ"ש דמי חמרא דמפרשי חמרי לדמי, ואפשר לומר כמ"ש הכ"מ פכ"ג ה"ט, מהלכות מכירה לחלק בין פירות דקל לפירות שובך דבשובך השובך טפל לפירותיו מפרשים דשובך לפירות קאמר, אבל בפירות דקל דפירות טפילים לדקל לא מפרשים דדקל לפירותיו קאמר ע"ש, א"כ י"ל דדיוקא דסיפא הוא העיקר דדווקא בפירות דקל שהם טפלי' להדקל משום הכי לא מפרשים דקל לפירותיו, אבל בדמי חמרא דדמים חשובים כמו חמרא ואין אחד טפל לחבירו מפרשים דחמרא לדמי, וא"כ יש לומר דבזה פליגי ב' תירוצים בתוס' דבתירץ הב' ס"ל דלא מפרשים חמרא לדמיו, והראי' שמביאים בתי' הא' מערוכין, אינה ראי' גמורה (כמו דנקטו בלשונם דמשמע בערוכין) דבאמת י"ל דמה דאמרינן התם דמי שור זה עלי עולה היינו דמחייב עצמו ליתן דמי שיווי השור כמו דמי פלוני עלי וכנראה דס"ל הכי בתוס' ערוכין שם ד"ה אר"ח.

האופן הב' עפ"י סוגיא דלעיל מ"ב ע"ב עבד שמכרו רבו לקנס מהו ובתוס' שם נקטו ב' סבורת דבעבד אין הקנס יוצא מגופו ואם לא עבידי דאתי, וכנראה דמספקי להו בפי' האיבעי די"ל דהחילוק דבדקל לפרותיו הפרות יוצאים מגוף הדקל, משא"כ בעבד לקנס, ומה דקאמרינן משום יימר, היינו לר"מ דמהני אפי' דבר שלא בא לעולם ממש, אבל לרבנן בלא"ה לא מהני דעבד לקנס לא עדיף יותר מפירות דקל כיון דאין הקנס יוצא מגופו, או דהחילוק דגם בדקל לפירותיו בעינן עבידי דאתי, וא"כ מה דאמרינן מי יימר זהו צריך גם לרבנן לחלק בין דקל לפירותיו לעבד לקנס ועיין בחידושי הרשב"א שם דכ' בשם הרמב"ן דהחילוק דבעינן שהפירות יוצאין מגופו. (ומה דקשה מסוגיא דכתובות דנ"ח יוקדשו ידי לעושיהן עיין מ"ש בחלק א' סי' קמ"א). ואח"כ כתב בשם תוס' דהטעם דהוי ב' מי יימר, ועיין בהה"מ שכתב הטעם דהוי ב' מי יימר, ואם כן לכאורה חמרא לדמיו תליא בזה דלהה"מ דמי חמרא לדמיו לדקל לפירות כיון דעבידי דאתי, ולהרמב"ן דמי חמרא לדמיו לעבד לקנס והוי ספק איבעיא כיון דאין הדמים יוצאים מגוף החמרא. ובמ"ל פכ"ב מהלכות מכירה הביא חבילות תשובות במעות לפירות אי מהני, ולא זכיתי לספרים ההם, זולת לתשובת מהר"ם אלשיך ראיתי שכתב בפשיטות דלא מהני וכתב לחלק בין דקל לפירותיו, דבמעות לפירותיהם אי אפשר לבוא לפירות כאחד בהסתלקות הקרן מרשותו על ידי מכירה עיין שם ופלא בעיני שלא הביא דברי הראשונים דהרי דעת הה"מ מבואר דלא סבירא ליה לחילוק זה, וגם להרמב"ן הוי רק בכלל ספק איבעיא ומטעם אחר כיון דא"י מגופו, אבל לא דוודאי לא מהני, וא"כ י"ל דבזה פליגי הני ב' תירוצים בתוס' דלתירץ הב' ס"ל דחמרא לדמיו לא מהני דהוא ספק איבעיא וכדעת הרמב"ן הנ"ל, ולפ"ז בדמי בית הוי ספיקא דדינא, דלתירוצ' ב' בתוס' לא מהני אי מטעם דלא מפרשינן בית לדמיו, ואי מטעם דגם בפירש בית לדמיו ג"כ לא מהני.

אמנם לכאורה נראה דדעת רוב הפוסקים להלכה דדמי בית מהני, דממאי דפירש רש"י והר"ן בההיא דדמי חמרא ל"ק דליזבין חמרא וליתוב מדמיו, מבואר דס"ל דלא כתירץ ב' דתוס' הנ"ל דאף דעדיין לא נמכר היין, מ"מ צריך למיזבן היין וליתן דמיו, ואין לדחוק דמה דאמרינן דמי חמרא ל"ק היינו לרווחא דמלתא דאפילו ספק לא הוי דאלו אמר דמי חמרא הי' עכ"פ ספק כמו בעבד לקנס, דז"א דהא לעיל מ"ג ע"א איתא אר"א ת"ש הרי דר' אבא פשיט דעבד לקנס לא מהני, ואילו בסוגין אמרינן אליבא דר"א דהכי קשיא ליה דמי חמרא ל"ק, וא"כ יקשה דהא לר"א לשיטתיה דפשיטא ליה דעבד לקנס לא מהני גם דמי חמרא לא מהני, אלא ע"כ דס"ל דאינו דומה לעבד לקנס, גם בהרמב"ם פי"א מהלכות זכייה הכ"ב, מבואר דדמי יין מהני, והכי מבואר מפסקי הטור וש"ע סימן קנ"ג ס"ג דבאומר דמי חמרא ונמכר היין ונאבד מקצת דמים ההפסד לפי חשבון מבואר דס"ל דמהני, והכי מבואר מדברי הרמ"א סימן ר"ט ס"ד האומר שיקנה דמי היין לכשימכר היין הוי דבר שלא בא לעולם ומקורו במרדכי שהביא ג"כ ב' תירוצים דתוס' וקבע הרמ"א להלכה לעיקר כתירץ הא' דדווקא לכשימכר הוי דבר שלא בא לעולם, משמע דבדמי יין סתם לא הוי דבר שלא בא לעולם, ומדסתמו כן להלכה ולא הביא שום חולק, וגם האחרונים שמו יד לפה ולא כתבו דיש בזה ספיקא דדינא משמע דלכ"ע מהני, וע"כ צריך לומר דאף להרמב"ן הנ"ל מ"מ בדמי חמרא כיון דהוא חליפי היין ותמורתו הוי קצת כיוצא מגופו, וכעין מש"כ הרשב"א גיטין ליישב ההיא דתוספתא באויר חורבה כיון דהוא חלק מחורבה הוי כיוצא מגופו, וכעין סברת הש"מ הנ"ל דנראה כאלו יוצא מגופו, ה"נ י"ל בדמי חמרא כיון דהוא חליפי היין נראה כאלו יוצא מגופו, ושאני קנס דמעלמא בא ואינו תשלומי העבד, ואף דעיקר קושית הרשב"א מהתוספתא דהוא במונח דא"י לשייר עצמו אויר אלא א"כ ע"י חורבא לאוירא, זה אינו מוסכם דהרשב"א עצמו בתשובה שהובא בבית יוסף סימן רי"ד כתב דיכול לשייר לעצמו אויר לחוד, וכן מבואר מדברי הר"ן שהביא הב"י סימן רנ"ג דכתב דלר"פ דס"ל הואיל ויורש יורשה ה"נ אויר כיון דיורש יכול ליתן במתנת שכ"מ ע"כ הא דמשכחת דמורש אויר לחוד היינו שלא הי' למוריש רק אויר ע"י שיור שמכר בית לאחר ושייר לעצמו אויר, הרי דס"ל דיכול לשייר עצמו אויר, מ"מ בלא הוכחה י"ל מסברא דדמי חמרא הוי כיוצא מגופו, וגם הא דמפרשינן דחמרא לדמיו י"ל אף להראב"ד דס"ל בפירות שובך דלא מפרשינן שובך לפירות מ"מ מודה בדמי חמרא כיון דהוא חליפי היין שייך יותר לומר דחמרא לדמיו קאמר, ובפרט דמשמע בסי' רי"ג דקיימ"ל באמת בפירות שובך דמפרשים שובך לפירות והכי נמי בדמי חמרא, ולכאורה באמת מההיא דפירות שובך דהוא מתני' פ"ה דב"ב ק' לכאורה להרמב"ן הנ"ל הא אין הפירות יוצאין משובך עצמו, וצ"ל כמ"ש התוי"ט דמיירי מתני' דאין באין לחזור מהמקח, א"כ ממילא לדינא דקיי"ל בסי' רי"ג דלא הוי דבר שלא בא לעולם, וא"י לחזור מבואר דלא קיי"ל כהרמב"ן הנ"ל, ואולי י"ל דהוי כעין ס"ס, ספק דאינו דומה לעבד לקנס וכדעת הה"מ, וס' דעבד לקנס גופו מהני. עכ"פ כיון דסתימת פסקי הש"ע מורים דבפירות שובך ודמי חמרא מהני, והכי מבואר נמי מדברי רש"ל שהובא בטו"ז יו"ד סימן רט"ו סק"ד, כסף זה להרווחים מדמיו לא הוי דבר שלא בא לעולם, מי אנכי נבער מדעת לגבר חיילים להוליד דפירות שובך ודמי חמרא הוי ספיקא דרבוואתא ועיין מ"ש מזה בתשובה סי' פ"ג.

כתב מהריב"ל בתשו' (ח"א סי' נ"ח ובחלק ב' סי' מ"ג) דדמי שכירות מקרי דבר שלב"ל ואף דתוס' בגיטין כתבו דדמי חמרא הוי כמו חמרא לדמיה, והרמ"א (סי' ר"ט ס"ד) האומר לחבירו שיקנה ממנו דמי היין לכשימכור היין מקרי דבר שלב"ל, ומקורו מהמרדכי דהביא ג"כ ב' תירוצים דתוס' הנ"ל, וא"כ הרמ"א סתם להלכה כתירוצם א' הנ"ל, דדוקא באומר לכשימכור, אבל בסתם דמי היין מפרשין יין לדמיו וידידינו הגאב"ד דפראגא כתב דדמי שכירות הוי דבר שלב"ל, כמ"ש הרמ"א (סי' ר"ט) ולעניית דעתי אדרבא משמע בהיפוך דדוקא באומר לכשימכור.

מ"מ נלענ"ד דהרי צריכים להבין מה הפרש יש בין דמי היין לפירות דקל דלא מפרשי' דדקל לפירותיו קאמר, ולזה נ"ל למ"ש הכ"מ (פכ"ג ה"ט מהל' מכירה) לחלק בין פירות דקל לפירות שובך, דכיון דהשובך טפל להפירות מפרשין שובך לפירות, אבל בפירות דקל דהפירות טפלים להדקל לא מפרשין דקל לפירותיו, א"כ י"ל דדיוקא דסיפא עיקר, דדוקא בפירות דקל דפירות טפלין לעיקר, אבל בדמי חמרא וכן דמי בית, דהדמים חשובים כמו החמרא והבית, מפרשינן יין ובית לדמיו, וא"כ זהו רק בדמי הבית אבל בדמי שכירות בית דהוי טפל לבית הוי ממש כמו פירות דקל.

גם לסברת סמ"ע (ר"ס רי"ג) וביאר יותר בדרישה, דלמה אמר פירות שובך הלא הפירות אין יוצאין מהשובך, והו"ל לומר פירות היונים, אע"כ דשובך לפירות קאמר, וזהו ל"ש בדמי שכירות הבית, אלא דלפ"ז גם בדמי חמרא ובית יקשה אמאי מפרשי חמרא ובית לדמיו, ולהב"י הנ"ל ניחא, עכ"פ בפשטא לא עדיף דמי שכירות מפירות דקל.

וכתב הרשב"א גיטין (דף מ"ב) באיבעי' דמוכר עבדו לקנס בשם הרמב"ן דהאיבעי' דאינו דומה לדקל לפירותיו דהתם הפירות יוצאין מגופו של דקל, והרשב"א שם כתב לחלק דהוי ב' מי יימר, ובתוס' שם נקטו ב' הסברות דנראה דספוקי מספקא להו איך הוא האיבעיא, ואפשר דבהא פליגי ב' תירוציהם בגיטין (דף ס"ו) שהבאנו לעיל, דלתירוצם בתרא דכאן גבי מוכר עבדו לא מהני גם חמרא לדמיו כיון דאינו יוצא מגופו ממש, ובאמת קשה לי מסוגי' דכתובות, יקדשו ידי לעושיהן, הא מעשה ידיה אינו יוצא מגופן דידים, ומצאתי בשיטה מקובצת כתובות שהקשה כן מסברא, דבאינו יוצא מגופו ראוי דלא מהני, ותירץ כיון דהמע"י בא מהנענוע ומלאכות הידים הוי כיוצא מגופו עיי"ש, וההוא דפירות שובך צ"ל כמ"ש התוי"ט, דמיירי דלא באו לחזור.

שם מתני' מי שהיה מושלך וכו', (במש"כ הר"ן בשם הרמב"ן עי' בחי' ב"מ דף כ"ב בזה).

שם אף על פי שאין מכירים. ונחלקו בזה הפוסקים אם קאי רק על הפירכא ודלמא צרה אבל זה קיימא דבעינן דחזו בבואה דבבואה או דקאי על הכל דגם לשד לא חיישינן בשעת הסכנה. וקשה לי דמאי פרכי' הא י"ל דכל עיקרו דמתני' לאשמעינן רק דאע"ג דלא אמר תנו הוי ככתבו ותנו דבפחדיה טריד ולא פריש ופשטא דמלתא מורה כן דהוי כמו מתני' דקודם דיוצא בקולר. וכן מדקתני במתני' שאח"ז הבריא שאמר כתבו רצה לשחק בה, דמשמע דכך סדרא דמתני' דביוצא בקולר ומושלך אע"ג דאמר רק כתבו הוי כתנו אבל בריא שאמר כתבו לא הוי כתנו. וא"כ י"ל דפשיטא שראינו שהשליכו בעלה לבור והשמיע קולו מבור שיכתבו גט לאשתו. אף דלא אמר תנו כותבים ונותנים. והכי דייקא לישנא מי שהיה מושלך בבור ואמר, משמע דידענו מי שהושלך בבור. או עכ"פ דראינו דא' הושלך לבור ואמר כל השומע קולו. וכיון דידענו שאיש אחד הושלך לבור מה"ת ניחוש עוד (ואפשר כיון דאמר מן הבור, ושם מצוין שדים, אף שראינו שהשליכו אדם לשם חיישינן דילמא היה הקול מן השד וע"ז פריך הגמ' עיין בב"ש סימן י"ז סק"ו) גם בפירכת ודילמא צרה היא הא י"ל כפשוטו דחמשה צרות של האשה המה לפנינו וידעינן שהמושלך אינו מהם וזה יספיק גם כן במתניתין דפרק בתרא דיבמות. גם ק"ל לס"ד מקמי דמייתא הך דתנא דבר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אע"פ שאין מכירים יקשה הא בגיטין דעלמא דצריכים שיהיו מכירים שזה שמו וזה שמה. וא"כ מאי איריא דניחוש לצרה הא בלא"ה ניחוש זה שאומר אין שמו כן ויהיה מי שיהיה שמא משקר שאין שמו כן כמו דחיישינן בכל גיטין דעלמא. וכרמב"ם איתא הלשון אע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו ולא ידעתי מאי רבותא בזה במה שהעלוהו הא בלא העלוהו ממילא אין מכירים אותו וכ"ז צל"ע.

שם מתני' רצה לשחק בה. לא זכיתי להבין לשון זה דמה ענין שחוק לכאן, הא באמת אם כתבו ומסרו להבעל ונתן לה דמהני דהכתיבה הוי כתיבא מעליא ולא בדרך שחוק ולגבי הנתינה ממילא א"א ליתן כל כמה דלא עשה שליח והוא לא כיון לשחוק אלא שלאחר הכתיבה עשה הוא שליח ומה צורך למליצה דמשחק בה (ואפשר דסבר המשנה דמי שאומר כתבו גומר בלבו ליכתוב וליתן כמו בחולה. אך מחמת שיכול לומר שרציתי לשחק בה לכן אמרינן דצריך לעשות שליח גם על הנתינה. ולהיות ידוע שהדיבור הזה והקודם לא היה כתב יד רבינו אך העתק, ואולי יש בזה איזה חסרון מהמעתיק).

שם תוד"ה כדי אלא לפי החשבון, וכ"כ הרא"ש, ובאמת ק"ל במה דמחלק חילוק בין הפקיד טלה אצל חבירו דבטלה הי' מבורר שלו תחילה ע"ש, דמ"מ יקשה מ"ש מההיא דמנחות דף ק"ח בית בבתי אני מוכר לך מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך ומת א' מראהו מת הרי אף דלא הי' מבורר איזה בית ואיזה עבד הקנה מ"מ יכול לומר שלך מת וצלע"ג.

בא"ד וא"ת ור"ה מה הוצרך להשמיענו. לא זכיתי להבין דאיך הי' ס"ל בקושייתם דר"ה בא להשמיענו זה דמהני בלא קנין, איך נשמע זה בדמיון מתנה לגט, דבגט דנין דעתו לתת וכפי' תוס' דמהני בדיבור אבל מתנת שכ"מ לא נתקיים המתנה בדיבורו, וע"כ דהראי' רק דקולר הוי כשכ"מ וכמ"ש בתירוצם וצע"ג, ועיין ברש"י לקמן דף ע"ב שכתב כדתנן המסוכן ודוק.

תוד"ה וליחוש כו' לחבירו ומכירו. לשון ומכירו אינו מובן לי דכיון דלא חיישינן בעיר לשד מה צריך להיות מכירו וכי אין נותנין שלום לאדם שאינו מכירו.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה