חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין · דף לג.
ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה. זהו לא נאמר אלא אליבא דרשב"ג דס"ל דאף בביטול בב"ד אלא דהביטול היה שלא בפני השליח ועבר על תקנת ר"ג דאינו מבוטל אבל למה דקיימא לן כר' דביטלו מבוטל. אף דבביטול שלא בב"ד גם לר' אינו מבוטל מ"מ א"צ לטעמא דאפקעינהו אלא דבמקום טעם חשוב יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כמ"ש תוס' ריש פירקין ונ"מ לדינא בקידשה אחר קודם הגט הזה דאם צריכים לבוא לידי אפקעינהו א"כ קדושיו קידושין אבל אם נימא דעקרה לד"ת ולא אפקעינהו אין קידושין השני' קידושין ודאי אלא דחיישינן דהוי כאילו אמרה נתגרשתי. (ועי' תויו"ט שכתב כך טעמא אפי' לרבי).
תוד"ה אפקעינהו. דאין לחוש אלא כשמחפה עליה שלא כדין. לכאורה עדיין קשה דאמאי תקנו זמן מחשש שמא יחפה מה"ת ניחוש שיחפה שלא כדין הא יכול לחפות כדין ע"י ביטול הגט. וצ"ל אולי לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות ואף דבארוסה ל"ש כן מ"מ כיון דרב מנגיד מאן דמבטל גיטא ימנע מלעשותו ליבטל (ויחפה) טפי ע"י הגט שא"ב זמן.
בא"ד דאל"כ נזיר. עיין שבת דף ד' ע"א תוס' ד"ה קודם ומכות דף ט"ו ע"ב תוס' ד"ה במאי קמיפלגי.
בא"ד והא התראת ספק הוא שמא ישאל על נזירתו. לכאורה עדיפא הו"ל להקשות אפי' למאן דס"ל שמיה התראה הא גם בשעת העונש דמלקות עדין בספק שמא ישאל עליו ולא עשה למפרע איסור ולא היה חייב מלקות. וע' מהרש"א ואין זה מספיק על קושייתינו דשמא באמת מחר ישאל ואגלאי מלתא דלא היה מחוייב מלקות. והנראה די"ל דבאמת אין לוקין עד שכלה ימי נזירתו. דאף דקיימא לן אכלה כולה נשאלין עליו. היינו מטעם דחל התרת חכם על העונש מלקות. ואף דלא אתרו ביה. דלדעת הרא"ש ג"כ נשאל עליו. היינו דמ"מ איסור עונש המלקות עליו. וכמ"ש הרא"ש במכות. אבל אחר שלקה דקיימא לן ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הוי כאחיך ונסתלק מעליו העונש לא חלה התרת חכם כלל. מש"ה שפיר יכולים ללקות ואין מניחין לו לשאל באמצע המלקות. ואח"כ ממילא א"א לשאול עליו. ועיקר קושי' המהרש"א רק איך ימצא מלקות מן התורה הא יצעק מקודם שבאו ללקות.
כעת אני עומד בעיון קצת בתוס' גיטין ל"ג א', ד"ה ואפקעינהו מדנקטו קושייתם רק למ"ד התראת ספק לא שמה התראה ולא הקשו ביותר, איך מענישין במיתה להבא על א"א קטנה דלמא ישלח לה גט ויבטל שלא בפניה, וכן בנזיר שמא ישאל ולא עבר כלום, והיינו דדלמא באמת אין ממיתין אותו עד אחר שתמות היא או בעלה, וכן בנזיר אין מלקין עד שיכלו ימי נזירותו, ואף דקי"ל דאכלה כולה נשאל עליה, הא כתב בת' שער אפרים סי' ע"ב דדוקא היכא דאיכא עונש קרבן או מלקות אבל במזיד ולא אתרו לא, וכ"כ הכנה"ג בשם הראב"ד בס' תמים דעים, ואף להרא"ש דכתב דאף במזיד ולא אתרו נשאל, מ"מ הא כתב הא איכא עונש מלקות, וא"כ ע"י דלוקים ופקע עונש מלקות מכיון דנקלה ה"ה כאחיך א"י לשאול עוד ולזה הקשו רק דהתראה היה בספק. ולפ"ז אפשר דגם אחר שתרצו דרוב אין מגרשין וכן בנזיר, היינו הכל דשם התראה מעליא היא, וכדדייקו בלשונם "דכה"ג לא הוי התראת ספק", אבל מ"מ י"ל דאין מענישין אותו עד שיצא הספק מכל וכל וכגוונא הנ"ל, והרי לפ"מ דכתב בשבת ד' א' דכיון דמחוסר מעשה הוא לא מקרי התראת ספק הא זהו ודאי רק לענין ההתראה, אבל פשיטא דא"א לענשו בשביל זה, ובהדביק פת למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד לוקין ואתרו בי' למלקות אם הי' הדין דמלקין בשבת וכי היינו רשאים להלקותו קודם שתאפה הא אולי ירדה הפת ולא תאפה, וכן בההיא דנדה מ"ו ב' בתוד"ה ר"י ור"ל, וי"ל דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות, נראה ג"כ דמשום זה מקרי ההתראה גמורה אבל לא להלקות דהרי לא סמכינן על חזקה זו לחליצה וצריכה בדיקה, ואולם העומד לנגדי סוגיא דסנהדרין ס"ט ע"ב "ואימא איילונית היא" ואדעתא דהכי לא קדשה, ויעויין במהרש"א קדושין "דהא א"א לומר דבאמת אין ממיתין עד שתגדיל ויבורר שאינה איילונית דמ"מ הוי התראת ספק" ולפי הנ"ל מ"מ אין ראי' דבנפשות הולכין אחר הרוב דלמא ע"י הרוב מקרי התראה, וא"כ משמע דדין התראה ודין העונש חדש /חדא/ הוא. ובאמת הסברא קשה לדמות כיון דלפי אמת בכל מקום אזלינן בתר רוב א"כ פשיטא דמקרי התראה ודאי מכח הרוב, אבל מ"מ י"ל דאין מענישין עד שיבורר הדבר לגמרי.
והנה הדבר פשוט דאף אם בלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי התראת ספק כיון דמחוסר מעשה, מ"מ לא מלקי' לי' עד שעבר ממש ולא אכל להתנאי' דרק ההתראה לא מקרי בכלל התראת ספק כיון דמחוסר מעשה אבל פשיטא דא"י להלקות בספק ומזה נ"ל לדון במ"ש תוס' גיטין דף ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו דהקשו דבא על א"א איך ממיתין הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטל הגט שלא בפניו דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיני' ותהיה פנויה למפרע. וכן בנזיר השותה יין דקתני במתני' דלוקה הא הוי התראת ספק שמא ישאל על נדרו ומדלא הקשו דאף למ"ד שמה התראה מ"מ איך ממיתין בבא על א"א קטנה או באונס במקום דאין ממיתין אותה איך ממיתין אותו שמא ע"י ביטול גט שלא בפניו תהיה פנויה למפרע ולא נתחייב מיתה. וכן בנזיר שמא ישאל ולא נתחייב מלקות. נלע"ד די"ל דבאמת אין ממיתין אותו מיד אלא דממתינים עד שתמות היא או בעלה, ובנזיר מלקין אותו אחר שכלו ימי נזירתו. דאף דקי"ל אכלה כולה נשאל עליה מ"מ הא כתב בתשובת שער אפרים סי' ע"ב דדוקא היכא דאיכא עונש כרת או מלקות אבל במזיד ולא אתרו לא. וכ"כ בכנה"ג בשם הראב"ד בס' תמים דעים. ואף דהרא"ש כתב דגם במזיד ולא אתרו נשאל, מ"מ הא כתב הרא"ש הטעם ומיהו איכא עונש מלקות, א"כ במה שמלקים אותו אין עוד ספק שישאל דלאחר שלקה דהרי הוא כאחיך אין מה לחול עליו השאלה. לזה נקטו הקושיא רק למ"ד התראת ספק לא שמה התראה, ולפ"ז י"ל דאף לאחר דתירצו התוס' דלא מקרי התראת ספק דרוב אין מגרשים וכן בנזיר, היינו דלא מקרי בגדר התראת ספק וכדדייקי בלשונם שם דהתראה כה"ג שמה התראה. אבל מ"מ י"ל דאין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה פנויה למפרע דהיינו אחר שתמות היא. ובנזיר אחר שיכלו ימי הנזירות. וכן בתוס' בנדה דמ"ו ב' ד"ה ר"י וכו' וי"ל דאזלי בתר רוב שמביאים ב"ש היינו ג"כ דמקרי התראה מעליא אבל מ"מ אין מלקים עד אחר שנתברר דהיה מופלא סמוך לאיש דהרי בכל מילי דאורייתא לא סמכי' על רוב זה שהביאו ב"ש בזמנן לחליצה וכדומה כך היה נלענ"ד. ואולם קשה לי מסוגיא דסנהדרין דף ס"ט ואמאי דלמא איילונית היא ועיין במהרש"א קדושין דף ט"ו הא אפשר לומר דממיתין אותו אחר שתגדל ויתברר דאינה איילונית היינו דא"כ הוי התראת ספק ע"ש ולפי הנ"ל הא מ"מ י"ל דכה"ג כיון דרובן לאו איילונית מקרי התראה מעליא אבל מ"מ אין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה איילונית. ובאמת בלאו כל הנ"ל קשה מסברא דאיך אפשר לדמות העונש המיתה לההתראה. דהא כיון דבכל התורה אזלי' בתר רוב א"כ מקרי התראה ודאי דזהו הוי כמו כה"ת דרוב כודאי. אלא לענין נפשות לא אזלי' בתר רובא וממתינין להמית אותו עד שתגדיל ויתברר דאינה איילונית. וכן יש ראיה לכאורה מתוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב ד"ה בן סורר וא"ת דלמא שנה לפני גדלות כדאשכחן נדה דף מ"ו וכו'. והיינו ע"כ דלאו התראת ס' הוא דשמא לא יביא ב"ש לסוף השנה ואינו סמוך לאיש. היינו ג"כ כיון דרוב מביאים ב"ש בזמנן לא מקרי התראת ס' ואם נימא דזהו רק לענין ההתראה אבל מ"מ אין עונשין על זה עד שיתברר אח"כ א"כ אם נדרוש סמוך לאיש דהיינו שנת י"ג, א"כ לאחר י"ג אינו נעשה בן סו"מ דהוא איש וממילא לא משכחת במופלא סמוך לאיש בן סו"מ דהא עתה א"י להענישו דשמא לא יביא ב"ש סוף השנה ואינו עתה סמוך לאיש ואם נמתין עד אחר שיביא ב' שערות סוף השנה הא אח"כ יפטר כיון דאשתני דינא כדאיתא במתני' סנהדרין דף ע"א ע"ב ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור. ואמרי' שם בסוגיא הטעם דכיון דאשתני דינא ה"נ בזה כשיביא ב"ש אשתני דינא כיון דאילו עבד השתא אינו מחייב. ואם דגומרים דינו עתה וממתניתין בעונש עד אחר שיביא ב"ש הא הוי בכלל עינוי הדין לגמור דינו עתה להמיתו אח"ז. כדאיתא בסנהדרין דף ל"ה ע"א ולומר דגומרים דינו שמחייב מיתה אם יביא ב"ש בסוף השנה. ובזה ליכא עינוי הדין כיון דעדיין ליכא חיוב מיתה ודאי רק על תנאי. הא מ"מ בכה"ג נימא אשתני דינא דהא הטעם דנגמר דינא ואח"כ הקיף זקן התחתון דפטור דגברא קטילא הוא וזהו שייך אם היה ראוי להמיתו אז דבזה קודם שהקיף זקן בר קטלא הוא והוי כהוקף אחר דקטלו לי' אבל אם זהו עצמו הגמר דין שמחייב מיתה לאחר שיביא ב"ש ועתה א"י להמיתו א"כ עדיין אינו בר קטלא עד זמן שהביא ב"ש וא"כ מקרי אשתני דינו. אע"כ דבאמת יכולים להמיתו מיד מכח הרוב דיביא ב"ש בזמנו, וצע"ג.
תד"ה ר' סבר. כיון שלשליח עצמו אומר כן כו'. נראה דאין כוונתם דאם איתא דבטלה כולה איך מהני הביטול לפני א' מהם הא לגבי האחרים דהביטול שלא בפניהם מקרי אין דבר שבערוה פחות מב'. דז"א דמ"מ כיון דעכ"פ אותו העד שמבטלו בפניו הוא בטל ממילא נתבטלו האחרים מדין עדות שבטלה מקצתה. וא"כ אין זה ע"י ביטולו שמבטל אותם עד דנידון ביה אין דבר שבערוה. אלא דממילא כיון דבטל קצתו בטל כולה. אלא צ"ל דכוונתם כמ"ש בסוף דאם איתא דבטלה כולה יש חשש ממזרת אפי' בדיעבד לא בטל דבביטלו שלא בב"ד גם רבי מודה דלא בטל ומה דסיימו ואם בטלו כולה קאי על כל התירוץ הן אי מיירי בפני ע"א והן אי מיירי בפני ב' זה שלא בפני זה.
והנה בעיקר קושי' התוס' נראה דקאי רק לר"נ אבל ר"ש ליכא קושיא דהא א"ל דמיירי בביטל בפני ב"ד דהיינו ג'. דא"כ גם לרשב"ג יהא מהני דהא בפני ג' ליכא חשש ממזרות רק עגונות. והכא ל"ש עגונות לשיטתייהו דס"ל כרש"י דעגונות היינו כדי שיהיה לו טורח ולא יבטל. וא"כ הכא דהיה לו הטורח לרוץ להשליח ולבטלו מה בכך דלא בטלו בפני כולם הא היה לו הטורח כדרך כל מבטלי גיטין וכי בשביל שעשה יו"ד שלוחים יהיה צורך דוקא לטרוח יותר לבטל בפני ג' וכדמוכח לומר בכוונת תוס' במ"ש בזה הדבור וע"כ למ"ד משום תק"ע לא דמי אהדדי אלא דקושייתם דאליבא דר"נ י"ל דמיירי בביטלו בב"ד דהיינו בפני ב' דלר' בטלו מבוטל ולרשב"ג אינו מבוטל משום חשש ממזרת כתקנת ר"ג והוצרכו לשנויי דסתמא קתני אפי' בפני א', או בזה שלא בפני זה.
בא"ד ולפ"ז א"ש מה שמסתפק כו'. לכאורה נראה דכוונתם דלפ"ז היינו לפי התירוץ השני. דלפי תי' הא' יקשה אף דנ"מ למפסק לעיל כר' והכא כרשב"ג לענין אם בטלו בפני הא' או זה שלא בפני זה. מ"מ כיון דבאמת מה דאמר רשב"ג א"י לבטל היינו אפילו בפני ב'. דהא באמת ס"ל לרשב"ג בטלו אינו מבוטל. א"כ לא שייך למפסק הלכה כרשב"ג דמשמע בכל גוונא דרשב"ג. וכמו דצ"ל מה דלא ניחא להו בפשיטות דנ"מ למפסק כרשב"ג לענין דלכתחילה אינו יכול לבטל. אע"כ כיון דבאמת רשב"ג דקאמר א"י לבטל היינו דאפילו דיעבד לא בטל משמע דקיימא לן כרשב"ג בכולו דאפילו דיעבד לא בטל עד דלבסוף כתבו דלשיטת רש"י צריכים לדחוק דמשמעות א"י לא היינו דיעבד. והיינו דלרשב"ג הכא מיירי רק מגוף הדין אם רשאי לבטל. אלא דרשב"ג לנפשי' סבר דלקושטא דמלתא דאפילו דיעבד אינו בטל וזהו נכלל במה דס"ל לעיל בטלו אינו מבוטל. אבל הכא בפלוגתא זו לא מיירי רק מן לכתחלה. מש"ה שייך שפיר הלכה כרשב"ג. וא"כ שפיר י"ל כנ"ל דלתירוצם הא' כיון דבאמת מה דקאמר רשב"ג א"י לבטל היינו בפני ב' ל"ש לומר הלכה כרשב"ג. אמנם עדיין י"ל דדילמא מה דמספקי' בהי מינייהו אמר הלכה כרשב"ג היינו דדילמא ס"ל כר"ש בפני ג' ושפיר אמר הלכה כרשב"ג דהא רשב"ג מיירי באמת דוקא בפחות מג' לתירוצם הא' דהכא ליכא תק"ע וכנ"ל, ובפחות מג' באמת גם לדידן ביטלו אינו מבוטל. ולזה נראה יותר דמה דקאמרי ולפ"ז א"ש היינו דלב' התירוצים אתי שפיר לאפוקי אם נדחוק על קושייתם הא' דיכול לבטל משמע לכתחלה היה קשה דאיך יכול למפסק לעיל כר' והכא כרשב"ג וק"ל.
בא"ד וע"כ למ"ד מפני תק"ע לא דמי אהדדי. ביאור דבריהם דהכא ל"ש תק"ע כיון דהיה לו הטורח לבטל בפני א' וכמ"ש לעיל. ואולם אעפ"כ לכאורה תמוה דמה סתרו בזה דברי רש"י הלא כמו דס"ל לתוס' בתירוצם הא' דהכא מיירי בלא ביטל בפני ג' וכנ"ל ה"נ י"ל לרש"י דהכא מיירי שלא ביטל בפני ג'. ואי דא"כ להך מ"ד הוא בכלל תקנה הראשונה. וא"כ לא יהיה דמי אהדדי דלמ"ד בפני ב' יהיה הכא בכלל תקנה השני'. ולמ"ד בפני ג' יהיה הכא בכלל תקנה הראשונה אבל לתירוצם הא' ניחא דמיירי הך בביטלו בפני א' או זה שלא בפני זה דהוי מתקנה הראשונה דמה בזה ענין קושיא וכי צריך להיות דמי להדדי הלא בברייתא לא נזכר כלל מזה אם מתקנה הראשונה או משניי' ורש"י נקט לה לקושטא דמלתא למה דקיימא לן כר"נ ממילא הוא בכלל תקנה שנייה. ובאמת לר"ש הוא מכלל תקנה הראשונה, והנלע"ד בכוונתם דבאו לתרץ עצמם לאפוקי דבפשוטו נסתר דבריהם. ויש ראיה לפי' רש"י דקאי אתקנה שניה והיינו מדקתני הך פלוגתא בתר פלוגתא דביטלו מבוטל דממע /משמע/ דמיירי כמו ברייתא דלעיל דמיירי מצד תקנת ר"ג ה"נ מיירי הכא אם עבר בזה תקנת ר"ג או לא. ולזה כ' דאין זה הכרע דהרי למ"ד מפני תק"ע דע"כ מיירי רק מתקנה ראשונה א"כ לא דמו אהדדי היינו דאין ב' ברייתות דומות זו לזו. א"כ י"ל ה"נ למ"ד בפני ב' א"צ להיות דומות להדדי. כנלענ"ד נכון בעזה"י.
מבואר דס"ל דלאו מדין עדות הוא דמזה הטעם היה יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה. ואך היה התקנה שיהיה ב"ד של שנים וצריך לבטל בפני ב' ביחד.
במל"מ פ"ו מגירושין הי"ח, וז"ל נמצינו למדין דהיכא דביטל לג' מהם בפניהם אפי' לרשב"ג יכול לבטל, (נעה"ג) ממילא גם אם ביטל בפני א' מהם ובפני ב' אחרים מהני דמשום חשש ממזרות ליכא דהא בי תלתא קלא אית להו ומשום עגונות ליכא דהא ביטל בפני שליח א', וק' לפ"ז היכי אמרינן בסוגיין ואס"ד אידך נמי כרשב"ג למ"ל אטמורי לבדר אבדורי, הא יהי' בידו לצרף ב' מן השוק ולבטל בפני א' מהם, ועי' בתוס' דרוצים לאסוקי דקאי אף בטעמא דעדות שבטלה מקצתה ועי' בהרשב"א שכ' כעין זה להוכיח דצריכין בי עשרה היינו בפני אותם י' דאל"כ מאי מהני לבדר אבדורי הא יכול לצרף ט' מן השוק ע"ש.
ובעיקר דברי המל"מ לפמ"ש הרשב"א דתק"ע היינו דכסבור שביטל ולא ביטל והיינו שהקול יוצא שביטל ולפעמים הי' הביטול אחר שהגיע הגט לידה והיא סבורה שהי' קודם ותעגן שלא כדין עיי"ש. א"כ שייך נמי הכא פעמים שיבטל מקצת אחר שכתבו ונתנו לה הנשארים והיא תחוש שמא ביטל מקודם וא"כ צריך לבטל בפני כולם, וגם ל"ק ראיית המל"מ מהאיבעי' דכולכם דתיפוק לי' משום תק"ע דהא בכולכם דכולם כותבים ליתא להך חששא וליכא תק"ע, ונפ"מ לדינא אף למאי דקיימא לן כרבי אם מבטל באמת כולם לסברת המל"מ מותר לבטלם בפני ג' מהם ולסברא זו אסור ועיין.
ואדאתאן לזה הי' לכאורא מקום לקיים סברת רבינו המל"מ ומה שהקשינו מההוא דלבדר אבדורי הי' אפשר לומר דתוס' דכתבו דקאי גם ללישנא דבטלה כולה היינו באמת רק לשיטתייהו דס"ל דהכא גם בג' איכא חשש ממזרות דלא ידעו הדין דבטלה כולה, וגם מה דלא הוכיח הרשב"א בקיצור דלא [קאי] ללישנא דבטלה כולה [מדלא] חיישינן דיבטל בפני ג', י"ל באמת דהרשב"א לטעמי' דלפי פירושו בתק"ע גם הכא שייך כן וכנ"ל, אכן לפי פירש"י בההיא דתק"ע אם לא נימא כסברת תוס' הנ"ל באמת יהא מוכח דההיא דלבדר אבדורי קאי רק ללישנא דצריכין בי עשרה למשלפי', אמנם נראה דעדיין יקשה גם ללישנא דבטלה כולה דמאי קאמר לבדר אבדורי מ"מ נחוש שיצטרך ב' מהשוק ויאמר לא' מהם שמבטל כל העשרה כיון דבפירוש ביטל כולם, אע"ג מוכח דגם להתוס' דמפרשי תק"ע כפירש"י מ"מ גם הכא שייך תק"ע דאף כך מדת חכמים ז"ל דלכל מי שמבטלו צריך לבטלו בפניו ויהי' הטירחא יותר, ומה שהוכיח רבינו המל"מ [מא] דמניעת חתימת האחרים ע"י כח התפשטות ביטולו דבטלה כולם, בזה נכלל בתקחז"ל דאין כחו לבטלם אלא בפניהם כדי שיטרח יותר ולא לעגנה, משא"כ בכלכם דמניעת חתימת האחרים בלא כח ביטולו דהא [א"ר] לחתום כיון שאין כלם חותמין בזה שפיר מהני דביטולו הוא לזה שמבטלו בפניו וממילא אי אפשר לאחרים לחתום כן נראה לע"ד בעזרת הש"י, וגם על ראיית הרב המגי' ממ"ש תוס' ולמ"ד משום תק"ע לא דמי אהדדי, מ"מ נ"ל לחלק דדוקא כשהוא מבטל רק ב' אלא דאנן אמרינן דמכח דבטל מקצתו ממילא בטל כולו בזה ל"ש תק"ע דהא מה שהוא עשה לבטל הב' טרח כראוי לילך להם ולבטל ומה שאנו אומרים דנתבטלו האחרים משום בטלה מקצת בטל כולו זהו ענין דממילא ולא מכחו, אבל אם הוא אומר שמבטל לעשרה בזה שייך תק"ע דחז"ל תקנו דכל אותם שמבטל הן מעט הן הרבה צריך לטרוח לבטלם בפניהם, וא"כ שפיר אמרינן דלבדר אבדורי דבממנ"פ אם יאמר לכל א' שמבטל אותו שייך תקנת ממזרים דאף אם יבטל אותו בפני ב"ד מ"מ שמא יטעו ויסברו דלא בטל כולה ואם יאמר לכל אחד שמבטל כולם ממילא שייך תק"ע כיון דהוא מבטל אותם כנלע"ד בעזה"י ודו"ק.
אחרי כתבי כל זה זכיתי לקנות ספר שער המלך וראיתי שהלך ג"כ בדרך המל"מ דהא ל"ש תק"ע מכח הוכחת המל"מ מאיבעי' דכולכם מאי והקשה מכח זה על הרשב"א דאמאי לא הוכיח בפשוטו דהאי דלבדר אבדורי קאי ללישנא דצריכין בי עשרה למשלפי' דאילו לטעמא דבטלה כולה הא יש לחוש שיבטל לכל א' בפני ב"ד ואף לסברת תוס' דיטעו לומר בטלה כולה מ"מ שמא יאמר שמבטל כולם והניח בצ"ע. ולענ"ד העיקר כמ"ש הרשב"א בודאי ליכא קושי' דלשיטתי' בודאי שייך הכא תק"ע דפעמים דיבטל אחר הנתינה והיא תחשוב דביטל מקודם בפני האחרים שלא חתמו ובטל כולה וליכא ראי' כלל מההיא דכלכם, ופלא על הגאון ההוא שנעלם זה מעיניו, והו"ל להעמיד קושייתו על תוס' דכ' להדיא דקאי הא דלבדר אבדורי גם ללישנא דבטלה כולה וגם ס"ל בפירוש תק"ע כדפירש"י שיהי' לו טרחה לבטל בזה שפיר ק' דדילמא יאמר לכל א' שמבטל כולם, ולזה צ"ל כנ"ל דשייך תק"ע גם בזה ושאני בההיא דכלכם דלאו מכח ביטול אתינן עלי' אלא משום דהאחרים א"י לחתום לבדם וכנ"ל, ואזלי דברי תוס' אלו לפי תירוצם הב' דחיישינן שמא יטעו דבזה בממנ"פ אם לא יבטל כולם שייך ממזרות ואם יבטל כולם שייך תק"ע, אבל לתירוצם א' דלא ס"ל לחשש שמא יטעו עכצ"ל דהא דלבדור אבדורי קאי רק ללישנא דצריכין בי עשרה דללישנא דבטלה כולה יש לחוש שיבטל לכל א' בפני ג' דליכא ממזרות וגם תק"ע ליכא כיון דהוא אינו מבטל כולם ורק מכח בטלה כולה דזה מוכח ממ"ש תוס' וע"כ למ"ד משום תק"ע לא דמו אהדדי וכמ"ש הרב המגיה ודו"ק.
בגליון השעה"מ כתב רבינו וז"ל לענ"ד נראה פשוט דמ"מ שייך תקנת עגונות אף דמבטל בפני קצת מהעדים מ"מ כיון שמבטל כולן צריך ג"כ בפני כולן דכך תקנו חז"ל דמי שמבטלו צריך להיות בפניו כדי שלא יטרח ולא תתעגן. וכן נראה ג"כ מדברי רבינו המהרש"א דדוקא לסברת תוס' דלא ידעי הדין דבטלה כולה בזה שייך רק ממזרות אבל לא תק"ע דהא באמת לא תתעגן דאינה יודעת דבטלה מקצתה בטלה כולה עיי"ש, וא"כ בין כך ובין כך לא מהני ביטול בפני ג' או דשייך בי' תקנת ממזרות לשיטת תוס' הנ"ל או דשייך בי' תק"ע. ומה שהכריח המחבר דע"כ ל"ש בזה תק"ע מדאיבעי בכלכם מהו הא מ"מ שייך בי' תק"ע, לענ"ד אינו דדוקא בלא כלכם דהאחרים אינם יכולים לחתום מצד ביטולו דבטלה מקצתו בטלה כולו ומתפשט כח ביטולו עליהם בזה שייך התקנה דאין יכול להטיל עליהם כח ביטולו אלא בפניהם כדי שימנע מלבטלם אף דכבר הי' לו טרחה שביטל בפני קצת מהעדים מ"מ יהי' לו טורח יותר כשיבטל גם האחרים בפניהם משא"כ בכלכם דאין פסול האחרים מכח ביטולו דוקא דכל שהא' א"י לחתום ממילא אין במציאות שיחתמו הם ואמרי' בה דזה שבטלו בפניו נתבטל כדינו וממילא א"א שיחתמו האחרים בזה לא שייך דמשום תק"ע נחייב אותו להטריח הרבה לבטל בפני כולם כיון דלא [מ]כח בטולו נתבטלו עדותן, והוא ברור לענ"ד בעזה"י.
וביותר לפי"מ דמפרש הרשב"א דתק"ע היינו דפעמים שניתן הגט לידה והדר מבטל לה ושמעה היא ולא ידעה אימת בטלי' וסברה דמקמי דלמטי לידה ביטלי' ומעגנא שלא כדין עכ"ל, א"כ ממילא אין התחלה לקושי' המחבר, דבלא כולכם שייך תק"ע דמה בכך דמבטל בפני קצת מהעדים, הא מ"מ לפעמים האחרים יכתבו לה הגט ואחרי שניתן לידה יבטל הבעל לראובן ושמעון בפניהם והיא סבר' דמקמי דמטא הגט לידה בטלי' לראובן ושמעון וממילא בטל' כולם והאחרים כיון שלא ידעו מהביטול נתנו לידה הגט ומיעגנא שלא כדין, משא"כ בכלכם דא"א שהאחרים יחתמו לבדם, והוא פשוט וחידוש על גודל רוחב לבב המחבר כי לא נחת לזה דעכ"פ להרשב"א לשיטתי' שפיר שייך תק"ע גם הכא ואין ראי' כלל מאיבעי דכלכם.
וראיתי שגם המ"ל נקט לה בפשוטו דהכא ל"ש תק"ע כיון דמבטל בפני מקצת מהעדים ודייק לה ג"כ מאיבעי דכלכם, עפר אנכי תחת כפות רגלי הגאונים האלו ובדבר הזה לענ"ד כמ"ש ובפרט לפי פירושו דהרשב"א בההיא דתק"ע.