אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

גיטין · דף לב:

דף לב.

בטל מהו תיקו. והרי"ף השמיט לאיבעי' זו. ואפשר לומר ע"פ מה שהקשה הרשב"א במה דפרכי' למימרא דבטל לישנא דלהבא משמע הא י"ל דאומר דבטלו כבר והיינו לר' דבטלו מבוטל ומהימן במיגו דמבטלו עכשיו. ותי' דקתני דומיא דא"א דמדין להבא הוא ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מה מיבעיא אם בטל מהני הא אף אם הוא לשון עבר מהני מדין מיגו, וצ"ל האיבעיא לרשב"ג דבטלו אינו מבוטל. וא"כ לדידן דקיימא לן דבטלו מבוטל אין נ"מ באיבעיא זו וק"ל.

ובעיקר האיבעי' דבטל מהו ק"ל הא חזינן בדברי רב ששת מבוטלת וכו' וא"כ הרי התם דבטל הוא אף דיש לפרש להבא מ"מ מהני דלישנא דמהני קאמר ומ"מ מבוטלת לא"כ הרי מוכח דמבוטלת אין בה ספק דודאי להבא משמע. א"כ מכ"ש בגט דלהבא הוא לישנא דמהני דבודאי מהני לשון בטל. והרי עכ"פ חזינן דיותר משמע מבוטלת להבא ממה דמשמע בטילה היא להבא ואיך נימא בגט איפכא דבטל הוא משמע להבא ובטל לחודא משמע לשעבר וצלע"ג. אח"כ הראו לי דהפ"י מקשה כן אבל הוא נקט הקושיא רק לשיטת תוס'. ואני לא ידעתי דלכאורה זה קשה בין לרש"י ובין לתוס'. וצ"ע.

ברמב"ם (הל' גירושין פ"ו הל' כ"א) השולח גט ביד השליח וביטל הגט הרי חוזר ומגרש בו כשירצה שלא ביטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות, מ"ש בני הגנ"י דכוונת הרמב"ם, דדוקא במזכיר ענין שליחות שאומר גט ששלחתי ולא שנתתי בידך בטל בזה מפרשי' דהביטול קאי על השליחות ולא על הגט עצמו, לענ"ד משמעות הרמב"ם אינו כן דאף דבהלכה ט"ז נקט דינא דמתני' באמר לשלוחו גט ששלחתי מ"מ בהלכה כ"א דנקט השולח גט ובטלו משמע דאף דאמר בסתם כשרואין הגט ביד השליח דגט זה בטל והרי כתב אח"כ אבל אם היה הגט ביד הבעל כגון שאמר גט זה בטל משמע דדוקא כשהגט ביד הבעל דל"ש לפרט כלל ענין (ענין) ביטול רק על הגט אבל בגט ביד שליח גם בלשון זה גט בטל לא בטליה לגיטא ותלי הכל באם הגט ביד הבעל או ביד השליח, ולזה מורים ג"כ דברי הה"מ דמ"ש וי"א אברייתא דגט זה לא יועיל דאינה מופרסם בשליח והיינו דלא נזכר כן שהגירושין ע"י שליח אלא דהבעל אמר כן על גט שבידו, ובאמת דא"כ דברי הה"מ תמוהים דאם נאמר מהברייתא לא משמע דמיירי ע"י שליח א"כ איך תלה זה בשיטת הרמב"ם דמהני ביטול על הגט עצמו הלא אף לאינך פוסקים דאיך אפשר לומר דקאי אברייתא דלענין זה קתני בברייתא דבריו קיימים כיון דחוזר ומגרש וכל כמה דאינו חוזר ומגרש פשיטא דלא הוי גט כאן בנשאר הגט בידו ויהיה מזה משמעות כדברי בני הגנ"י דלהרמב"ם מיירי דלא הזכיר לשון שליחות ומפרשי' דמבטל לגט ממש וע"כ דפלוגתת הר"ן ור"ש (גיטין ל"ב ע"ב) קאי אמתני' אבל לאידך פוסקים קאי אברייתא דאף דלא ניכר בדבריו לשון שליחות מ"מ לא מהני ביטול דגט עצמו אך מ"מ לדעתי א"א לפירושא זה בכוונת הרמב"ם דהחילוק רק בין אם ישנו הגט ביד השליח דאף אם לא הזכיר בביטלו לשון שליחות מ"מ אמרינן דבטל רק לשליחות ובין אם ישנו ביד הבעל דפשיטא דא"א לפרשו רק על ביטול הגט דאין שום דבר אחר שיחול עלי' ענין ביטול.

אה"ע סי' קמ"א ס"ז חוזר ומגרש בו ואם אמר יהא כחרס י"ל דאינו חוזר ומגרש בו דלשון זה סובל יותר לביטול גט עצמו דאל"כ באמר יהא כחרס אמאי חוזר ומגרש הא לשון זה משמע יותר לביטול גט מביטול שליח. ולענין סברא זו מאן דפליג ולהסוברים דזהו ביטול לגט עצמו דחוזר ומגרש בו אלא דהר"ן ס"ל דפלוגתא דר"נ ור"ש קאי אברייתא דסמוך לי' מקודם והוכיח מזה דטעמא דחוזר ומגרש דלא מהני ביטול הגט, ואינך שיטות דס"ל דמהני ביטול גט לעצמו יפרשו באמת דקאי אמתני' ולא אברייתא ולפ"ז יהא מוכח דאף שלא יועיל ולא יתיר סובל יותר לביטולו דגט עצמו דהא בברייתא קתני בחד בבא לא יועיל יהא כחרס דדבריו קיימין וכיון דביהא כחרס דבריו קיימין היינו דא"ח ומגרש הכל באינך דלא יועיל אלא דהר"ן רצה לאלם קושייתו דביהא כחרס בודאי סובל יותר לביטול הגט עצמו ומ"מ אינו מוכרח די"ל דלאינך שיטות לא מיירי הברייתא בגט ביד שליח אלא ביד בעל עצמו וכמ"ש הה"מ וממילא דבריו קיימין לגמרי דא"ח ומגרש בו דממילא אין פירוש אחר רק לביטולא של גט עכ"פ ביהא כחרם כדמפורש בר"ן דיש לפרשו יותר על ביטול הגט עצמו ואף באינך לא יועיל י"ל גם לפירושו דהרמב"ם באמת כן הוא דמזכיר דין דחוזר ומגרש בהל' כ' ושם לא נזכר רק מלשון בטל ואח"כ בהלכה כ"א מזכיר לשונות דביטול הגט לא יועיל וכו' ואפשר להעמיס כן ג"כ בדברי הש"ע בדינא דס"ו הא מילתא בפנ"ע ולא קאי על אינך לשונות דלא יועיל וצ"ע לדינא.

תוס' ד"ה התם דיבור ודיבור וכו' דאם בטלו בפירוש. וכן נראה דעת הרשב"ם ב"ב דף מ ע"ב ד"ה גילוי מילתא בסוף הדבור.

בא"ד ומדקאמר בפ"ב כו'. ק"ל האיך אפשר שיהיה ראיה הא אף אם נידון דמבטל בפי' אינו חוזר ומגרש בו היינו מכח פירכת הש"ס דכמו דקיימא לן כר"י דאמר חוזרת ה"נ בטל לגמרי. אבל מ"מ לר"ל דס"ל התם אינה חוזרת. ה"נ ס"ל הכא דא"י לבטל גט, וא"כ עדיין יקשה הא לעיל הוא מרא דשמעתתא ר"ל דאמר חיישי' שמא פייס והא לר"ל בודאי חוזר ומגרש בו. וצ"ל דלכאורה באמת יש לדקדק דאמאי פרכי' דוקא מר"י דאמר חוזרת הא אף לר"ל דאמר אינה חוזרת מ"מ מדיכול לבטל השליח היינו דכל כמה דלא אתי' גיטא לידה הוי דיבור בעלמא כדאיתא בקידושין, וא"כ ה"נ לבטל גיטה דהוי רק דבור בעלמא כיון שלא אתי' לידה. וצ"ל דמ"מ יש חילוק קצת דלגבי זה דנגמר מעשה כתיבת הגט שיהיה ראוי לגרש מקרי יותר מעשה. וא"כ י"ל דהש"ס רוצה למיפרך מר"י כדי לאלומי הקושי' דאלו לר"ל יש לדחוק ולחלק קצת, מ"מ מדר"י ודאי קשה דכיון דס"ל אפילו התם חוזרת מכ"ש הכא. אבל למה דמשנינן גיטא גופא קיימי' באמת דגם לר"ל אם מבטל בפי' הגט אינו חוזר ומגרש בו.

בא"ד ועוד דשמא התם דלא נחתם לא חשיב גמר מעשה. אינו מובן כראוי דהא ר"ש דס"ל ע"מ כרתי א"כ בכתיבה כבר נגמר המעשה ודאי דלא חשיב השטר עד שיהיו ע"מ א"כ גם בנחתם לא ליהוי מעשה דהא עדיין לא מיקרי שטר דהא אין ע"ח כרתי ולא יוגמר כח השטר רק ע"י ע"מ ואין תועלת בע"ח רק שלא תצטרך להביא ע"מ דאמרי' מסתמא נמסר כהלכתו. וא"כ בגוף הכשר קיומו וגמרו דהשטר לא ידעתי הפרש בין נחתם ללא נחתם.

בסה"ד לא חשיב גמר מעשה. ועיין לקמן דף פב ע"א תד"ה צא והשלם ודף פח ע"א תוס' ד"ה ודלמא אמלוכי.

תד"ה ור"נ אמר כו' ואומר ר"י דנ"מ וכו'. לכאורה י"ל דנ"מ להלכה אף לרשב"ג באם בטל הגט בפני ב' שלא בפני ב"ד וזנתה קדם הביטול דאם ב' הוי ב"ד וממילא הא דאמרו חז"ל דביטלו אינו מבוטל הוא מדין אפקעינהו והיא למפרע פנוי' אין הולד ממזר אבל לר"ש דב' לא הוי ב"ד לא הוצרכו להפקיע הקדושין דהא בלא ב"ד גם לרבי אינו מבוטל ולא פרכי' ומי איכא מידי משום דכיון דאיכא טעם חשוב יש כח לעקור ד"ת ממילא גם לרשב"ג בכה"ג לא אתינן עלה משום אפקעינהו ולא עקרו הקדושין למפרע והולד ממזר.

בא"ד מ"מ בפחות מב' כו' עיין במהרש"א דהקשה דהא בדברי התוס' דלקמן דבטלו שלא בפניו בודאי בעי ב' דאין דבר שבערוה פחות מב' ע"ש. ולכאורה נראה ליישב דצריכים להבין עיקר הדברים דמ"ש דאם ביטל בפניו אין זה בכלל אין דבר שבערוה אם בטל שלא בפניו הוי בכלל אין דבר שבערוה. ונ"ל דהנה ביסוד אין דבר שבערוה הוא מב' פנים. הא' דבמעשה בעצמותו אף אם שניהם מודים לא חל המעשה אא"כ נעשה בפני ב' עדים כמו במקדש ומגרש בעדים אף דשניהם מודים אין ממש בקידושין וגירושין א"כ נעשה בעדים. הב' אף אם היכא דהמעשה בעצמותו מהני מ"מ אין הב"ד רשאי לפסוק ולהאמין עד שיעידו ב' עדים וכמו עדים שזינתה דהזנות בעצמה אף בלא עדים אוסרת על בעלה. ומ"מ א"א לדון בלא הודאת בע"ד עד שיעידו ב' עדים ולזה ס"ל להתוספות דגבי ביטול י"ל דבעצמותו מהני בלא עדים דאינו דומה לקידושין וגירושין כיון דאינו ענין מעשה וחלות הקנין רק ביטול וסילוק כח השליחות. אבל מ"מ לענין בירור הדברים שביטל בעי ב' עדים כמו כל דבר שבערוה. ומש"ה במבטל בפני השליח דהשליח יודע בעצמו הביטול ומוטל עליו שלא למסור הגט דבעצמותו חל הביטול אף בלא עדים. אבל בביטול שלא בפניו א"א לברר הביטול ולדון דהגט בטל עד שיעידו ב' עדים ומש"ה צריך שיבטל בפני ב' עדים. ולפ"ז י"ל דאף בביטול שלא בפני עדים ושלא בפניו אם מודיע כן לעדים שבטלו בב"ד דהעדים צריכים להאמין לו דהא בידו לבטלו עתה בפניהם, בזה מהני דהא הביטול בעצמותו מהני בלא עדים. ולענין הבירור יעידו העדים שאמר כן הבעל בפניהם. ולפ"ז י"ל דמ"ש תוס' בפחות מב' היינו דהביטול היה בפחות מב'. אבל מ"מ הודיע כן לעדים או לשליח שביטל דאלו מטעם אין דבר שבערוה מהני שיעידו העדים או השליח דהבעל אמר דביטל אבל מצד ביטול שלא בב"ד לא מהני. דאף דמודיע כן לעדים והוציאו קול שמודיע להשליח וליכא חשש קלקול ממזרת מ"מ כיון דהביטול בעצמותו לא מהני מכח קלקול ממזרת ממילא גם במה שמודיע שביטל לא מהני כמ"ש לעיל להוכיח מדברי הרשב"א ומיושב קושית המהרש"א.

אמנם אחרי העיון נראה דליתא דעיקר סברת הרשב"א ניחא דמכח שתקנו חז"ל דביטלו שלא בב"ד לא מהני ולא חלה הביטול. מש"ה לא מהני במה שמודיע כן להעדים או להשליח. אבל מ"מ יקשה לר"נ דאמר בפני ב' למאי הלכתא תקנו כלל דבטלו שלא בב"ד לא מהני. הא בלא"ה לא משכחת ביטול שלא בפניו בפחות מב' דהא בכה"ג אין דבר שבערוה דלא יהיה בירור על הביטול בפחות מב' ולא יהיה משכחת דמהני הביטול אלא כשיודיע להשליח או להעדים וממילא ליכא קלקול ולאיזה אופן אמרי ותקנו דביטול בעי שיהיה בב"ד. ואם נימא דהתקנה היה לענין ביטול זה שלא בפני זה דמדין דבר שבערוה מהני ומ"מ ליכא קול מעליא ויש חשש ממזרות וממילא לבתר תקנה אף במודיע אח"כ לשליח או לב' ביחד לא מהני כאן דהביטול לא חלה כלל. מ"מ כיון דממילא צריכים לבוא להך גוונא דזה שלא בפני זה למאי הלכתא נקט תוס' בגוונא הנ"ל לנקטו בקיצור דנ"מ בביטלו זה שלא בפני זה וא"כ קושית המהרש"א לנכון.

ומה"ט אין ליישב ג"כ דברי תוס' דנ"מ בביטלו בפני א' ואותו העד הוא מעידי הקיום על חתימת העדים דבזה ל"ש אין דבר שבערוה לפ"מ דבררנו דהביטול בעצמותו חל כמו בביטול בפניו אלא דלענין בירור בעי ב' עדים ובכה"ג נאמן העד מדין מגו דאין זה כתב ידם. דמ"מ יקשה על שורש התקנה דלמאי הלכתא תקנו דביטול שלא בפני ב"ד לא מהני הא בלא"ה לא יהיה באפשרות דמהני בפני ע"א אלא בכה"ג דיהיה הע"א מעידי קיום ובכה"ג ליכא חשש קלקול דאם יהיה קיום מבלעדו לא יהיה נאמן מדינא על הביטול. ואם נצטרך לו לקיום ממילא כשתרצה להנשא ע"י הקיום שלא יודיע ג"כ הביטול באופן דלקושטא דמלתא י"ל כנ"ל לדינא שאם יש איזה נ"מ בשורש התקנה כגון לענין ביטול זה שלא בפני זה. ממילא י"ל הדין דאם ביטל בפני א' ואח"כ הודיע לב' ביחד או להשליח דביטל בפני א'. וכן אם הע"א הוא מעידי הקיום אף דהוי בירור על הביטול מ"מ לא מהני כיון דבשעה שביטל לא חלה הביטול כלל אף דליכא חשש קלקול מ"מ חלה תקנת חז"ל דלא מהני ביטול שביטל בפני א'. אבל מ"מ קושיית המהרש"א נכונה דכל כמה דלא משכחת גוונא לתקנת חז"ל דמדינא יהיה מהני הביטול. מ"מ שייך חשש קלקול. וקשה למאי תקחז"ל דלא מהני הביטול וכיון דצריכים למצוא גוונא הו"ל לתוס' למנקט בקיצור הנ"מ באותו גוונא.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה