אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

גיטין · דף יד:

דף יד.

אי הכי. עיין בחדושי בכור שור גיטין מז ע"א.

שם נימא בהא קמפלגי דמ"ס הולך כזכי ומר סבר לאו כזכי, ונתקשיתי לשיטת ר"ת בתוס' לעיל דף י"א ב' דהולך ותן הכל חד ובמתנה גם תן לאו כזכי, והא דבעבד אם רצה לחזור לא יחזור דאמרי' אי לאו דעבד לי' נייח נפשי' לא הי' משחררו והוי כחוב, א"כ איך נוכל לומר דשמואל סבר דאף בחוב הולך לאו כזכי, אמאי בעבד א"י לחזור, וכעת נ"ל ליישב די"ל כדס"ל לרב יוסף ספ"א דגיטין דהברייתא דהולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו וכו' מיירי בברי ופליגי בהולך כזכי והלכה כר"ש הנשיא דהולך לאו כזכי, וא"כ י"ל דהכי אמרינן דרב ושמואל פליגי בהא, דרב סבר דבחוב לכ"ע הולך כזכי ושמואל סבר דחוב ומתנה שוים, וכפי הלכה דקיימא לן כר"ש הנשיא דהולך במתנה לאו כזכי הו"ה בחוב, א"כ י"ל דמתני' דבעבד א"י לחזור אתי' כתנא דיש אומרים בברייתא הנ"ל דס"ל דאפילו במתנה הולך כזכי, אבל הלכה כר"ש הנשיא דהולך לאו כזכי, ואף דעדיין יש לגמגם דהא באותו סוגיא ס"ל לר"מ דהולך לאו כזכי ולשמואל דחוב ומתנה שוים א"כ אמאי אמר ר"מ במתני' דעבד יכול לחזור דהוי חוב דפוסל את עבדו מתרומה, הא אף אם הוי זכות הא ס"ל דהולך לאו כזכי, ומ"מ בזה י"ל דר"מ לדבריהם קאמר אף דלדידכו דהולך כזכי מ"מ הא הוי חוב בעבד כהן דפסלו מתרומה. ובזה נתיישב לי היטב ההיא דכתובות דף י"א דהא דקיימא לן דעבד בהפקירא ועי' תוס' שם דאף דקיימא לן כרבנן בנכרי שאינו משועבד גם רבנן ס"ל דבהפקירא ניחא לי', ביאור דבריהם הא דמזכיר הש"ס דעבדא בהפקירא ניחא היינו כיון דמצינו דר"מ ס"ל בהפקירא ניחא להו ודאי דע"כ לא פליגי רבנן רק בעבד משום דמשועבד אבל בנכרי מודו, ומ"מ לישנא דהא קיימא לן עבדא בהפקירא ניחא ליה אינו מיושב, דהו"ל למנקט דהא ר"מ ס"ל עבדא בהפקירא ניחא, אבל לישנא דקיימא לן לא יתכן, ולפי הנ"ל נ"ל לפרש דבאמת לא מצינו מפורש דר"מ ס"ל עבדא בהפקירא אלא דסתמא דגמ' בגיטין י"א דפריך ולר"מ התינח עבד כהן אבל עבד ישראל מא"ל, והיינו דסתמא קתני במתני' דר"מ סבר דיכול לחזור ומשמע וודאי אף בעבד ישראל ומשני בהפקירא ניחא להו, ואם היינו אומרים דחוב ומתנה שוים לענין הולך לא הי' קשה קושיית התוס' די"ל דר"מ לטעמי' דס"ל בברייתא דהולך לאו כזכי והו"ה תן מש"ה יכול לחזור אלא דפריך לרבנן אף לדידכו עכ"פ בעבד כהן הוי חוב דמפסידו מתרומה, רק לפי האמת דקיימא לן כרב דבחוב לכ"ע כזכי שפיר פריך ש"ס דמ"ט דר"מ בעבד ישראל ומוכרח לשנויי דבהפקירא ניחא לי', וא"כ י"ל דשיעור דבריהם כך הוא, דהא קיימא לן עבדא בהפקירא, היינו דהא קיימא לן דטעמא דר"מ בהפקירא ניחא לי', ר"ל דקיימא לן שהולך בחוב לכ"ע כזכי, ומוכרח דטעמא דר"מ משום עבד בהפקירא ניחא לי', וראוי לומר דרבנן מודו בנכרי, כנלענ"ד.

שם ר"פ אמר הא והא בבריא הא דמית מקבל בחיי נותן וכו' פרש"י דכיון שמת הנותן זכה המקבל משום מלקד"ה ומוריש לבניו, מכאן תמוהים לי דברי הרמ"א סי' רנ"ב ס"ב דדבר שלא ניתן במתנה רק מצוה לקיים דברי המת אם קדמו היורשים ומכהו /ומכח/ מה שעשו עשוי, דלשיטת הרמ"א דמכירתם מהני מהני ע"כ דמלקד"ה לא הוי ענין קנין, וא"כ לא זכה המקבל רק שמוטל על היורשים המצוה, וכיון דמת המקבל קודם שהגיע השליח לשם וא"א לקיים המצוה במה זכו יורשיו.

רש"י ד"ה מספקא להו אי כזכי. עיין מ"ל פ"ד מהל' מלוה הלכה ו ד"ה ולענין הלכה.

תוד"ה הא בשכיב מרע. נסתפקתי ביסוד הדין דאמרינן שכיב מרע שאמר יטול פירות דקל דלא מהני, דכיון דהוי דבר שלב"ל וליתא בבריא, אם בעידן אמירתו עדיין לא גדלו הפירות ובשעת מיתתו כבר גדלו הפירות אם נימא דבעי בשעת אמירתו שיהי' בעולם, דאמירתו הוי כקנין בריא, או דדנין דכל שלא חזר נמשך אמירתו עד שעת מיתתו, וכאלו צוה בשעת מיתתו, ובפשוטו נראה הצד הראשון דבעינן דבשעת אמירתו, באו לעולם, ואולם מדברי תוס' ואפילו לא נולדו יורשי מקבל עד מיתת הנותן, ואמאי לא נקטו בפשוט יותר, דאפילו לא נולדו עד אחר אמירתו הילך מנה, משמע דזה מהני, כיון דבשעת מיתתו באו לעולם, ועדיין צ"ע.

עוד הקשיתי מדברי תוס' על הש"ך חוה"מ (ססי' ר"י) דהכריע כהריטב"א ונ"י, דתוך מ' יום לעיבורה דהוי כמים בעלמא, לכ"ע המזכה לעובר ל"ק, אם כן למאי נקטו תוספ' הקושיא למ"ד המזכה לעובר ל"ק, הא לכ"ע קשה אם מת המקבל והניח אשתו מעוברת ואח"כ מת הנותן תוך המ' יום לעיבורה דלא לקני.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה