אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

גיטין · דף יג.

דף יב:

תן שטר שחרור זה לעבדי, הקשה חתני הא אין שליח לדבר עבירה.

בזכרוני שעמדתי בזה, ובביאור הדבר דלרבנן ליכא קושיא כיון דמדין זכייה אתינן, הוא שלוחו של עבד, והעבד לא עבר כלום, ואך הקושיא לר"מ דאמר אם רצה לחזור יחזור, משמע דאחר דמטא לידיה דעבד קודם שחזר מהני השחרור דהוי שלוחו דהאדון להולכה, בזה יקשה הא אין שליח לדבר עבירה. וידעתי שגם חתני היה כוונתו לזה, ואך כתבתי כן בכדי להוסיף דגם לרבנן אינו מיושב כ"כ, למ"ש תוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב ד"ה בשלמא) דנכרי שאומר לישראל זכה בחפץ זה לפלוני ישראל אמרינן ביה אין שליחות לנכרי, משום דהוא ג"כ שלוחו דנותן, א"כ ה"נ י"ל בזה א"ש לדב"ע.

אולם מדברי תוס' גיטין (דף י"ג ע"ב ד"ה במעמד ג') נראה דחולקים על יסוד זה, דהא כתבו דבנכרי כיון דזכיי' ליכא גם ע"י מע"ג לא קנה, ואעפ"כ ס"ל שם בפשיטות דנכרי הנותן שאמר לישראל מנה לי בידך תנהו לפלוני ישראל במע"ג דקנה ישראל משמע דבזה גם דרך זכיי' קונה, עכ"פ לר"מ קשה כנ"ל ולומר דר"מ ס"ל דלעולם בהם תעבודו רשות דחוק, דעדיין יקשה בתוס' שכתבו דמתני' דתנו גט שחרור לא יתנו לאח"מ, אתי גם לרבנן אלא דבאינו מוסר מיד ליד ל"א תן כזכי, או דאתיא כר"מ דשחרור הוא חוב, והא מדקתני לא יתנו לאח"מ, משמע דמחיים נותנים לו, ויקשה הא אשלד"ע, וכי נימא דגם סתמא דמתני' דלא כהלכתא וס"ל דלעולם בהם תעבודו רשות.

וישבתי לי דמיירי בענין דליכא עבירה כגון לדבר מצוה, או במקבל דמיו, עיין ר"ן גיטין (דף קמ"ה סוף ע"ב) ושחרור דמי לפרעון דאי לאו דעבד לה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה, ומשמע דראוי הוא מדינא לשחררו כמו דמדינא חייב לפרוע חובו וראוי לזרז לעשות חיובו, משום הכי אמרינן ביה הולך כזכי.

ובזה מובן דלכאורה קשה אמאי בשחרור אמרינן תן כזכי, דדמי לפרעון חוב דאי לאו דעבד נייח נפשיה, ומ"ש במתנה דל"א תן כזכי, הא ג"כ נימא דאי לאו דעבד נייח נפשיה, דמה"ט אמרינן בכמה דברים מתנה כמכר, והיינו דמתנה אינו מוכרח כ"כ דעבד ליה ניח נפשיה דמצוי לפעמים ג"כ דנותן לו בחנם לגמרי, אבל בשחרור חזקה דלא עבד איסורא, ובודאי עביד ליה נייח נפשיה כ"כ דהוי כקיבול דמיו וראוי לשחררו, ומה"ט אפשר דמיושב קושיות תוס' גיטין (דף ל"ח ע"א ד"ה המשחרר עבדו) והיינו דאמרינן חזקה דלא עביד איסורא, ובודאי עביד ליה נייח נפשיה דראוי עליו לשחררו.

[ובדברי הר"ן גיטין (דף קס"ב ע"א הנ"ל) דהא דמשני מצוה שאני, דהיינו דהעשה דלעולם בהם תעבודו הוא רק שלא יתן להם מתנת חינם, כענין לא תחנם, וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה הוא דעביד אלא לצורך עצמו, נתקשיתי מסוגיא דע"ז (דף ס"ד ע"א) מדר"י נשמע לר"ע, הא לא דמי דמכח מצוה דלמעוטי תפלה עביד לצורך עצמו, וליכא מתנת חנם ואין כאן איסור, אבל לרבי עקיבא י"ל דאסור דמ"מ מקיים בכלאים הוא ולא שרינן איסור משום המצוה, גם קשה בסוגיא דשם דמשמע דאפשר דהברייתא כר"י וכרבנן דמתנת חינם מותר למעוטי תפלה, הא לרבנן דקיום בכלאים ליכא איסור כלל וא"כ מה מצוה איכא במיעוטא תפלה דכלאים, ואף לרבי עקיבא קשה קצת דהא הר"ן כתב ענין מעוטא תפלה כיון דישראל מצווה לאבד ע"ז, אבל כלאים נהי דאסור לקיימו מ"מ אינו מצווה לשרש אחריו ולשרשו, עכ"פ לרבנן דמותר אפילו לקיימו, בודאי קשה כנ"ל].

ואני פקפקתי בכל שחרור אף במסרו לו בעצמו נימא אי עביד לא מהני, דגם בעשה הכי הוא, מדפרכינן בתמורה והרי תורם מן הרע על היפה כל חלבו עיי"ש, ולומר דהוי גזירת הכתוב דמהני, מנ"ל זה דלמא קרא דשחרור מיירי בענין דליכא עבירה וכנ"ל, אבל במקום איסור נימא דלא מהני.

ומ"ש חתני ני' בלשונו בקושייתו הנ"ל, שהשליח מקרי בר חיובא אם היה עבד שלו עכ"ל, אף דלענינינו א"צ כ"כ לזה, דבלא"ה הקושיא שפיר עכ"פ ללישנא דאי בעי עביד, אעפ"כ תשתעשע בדברי חתני נ"י אשר קיצר באמרים במעט הכמות ורב האיכות, (ועי' בחי' ב"מ דף י' ע"ב המשך הדברים).

רש"י ד"ה האומר כו' שמשעה ראשונה זכה לו השליח. אבל שיטת הרי"ף דגם באומר תן (אף דלא מצו למיהדר מ"מ) בעי דמטא לידה. ולא קשיא מהאי (דלקמן דס"ג) אשתך אמרה התקבל כו'. דשאני הכא כיון דלא אמר בלשון זכה ואפקיה בל' תן מקפיד שיהיה נתון לה וכן מבואר ברמב"ם ריש פ"ו מה' עבדים. והרא"ש והר"ן שהקשו על הרי"ף מהאי דהתקבל הנ"ל איני מבין עומק כוונתם. ואי דלא ניחא להו לחלק בכך היה להם להקשות מסברא על הרמב"ם.

תוד"ה עבדא וי"ל דמודו כו', ומ"מ לישנא דקיימא לן עבדא בהפקירא ניחא ליה קשה דהא באמת בעבד לא קיימא לן בהפקירא ניחא ליה.

ונראה לפמ"ש (דף יד ע"א) דשמואל דאמר דבחוב הולך לאו כזכי ולשיטת ר"ת דהולך ותן הכל חד א"כ בעבד בתנו אמאי אם רצה לחזור לא יחזור אף דהוי כחוב דמסתמא עביד ליה נייח נפשי' כמ"ש הר"ן הא אפילו בחוב לא הוי כזכי לשמואל, היינו דשמואל אמר כן לפי ההלכה דקיימא לן ספ"א כר"ש הנשיא דהולך במתנה לאו כזכי ס"ל לשמואל דה"ה בחוב ומתני' בעבד י"ל כתנא די"ל בברייתא דאפי' במתנה הולך כזכי, ואף דר"מ ס"ל שם דהולך לאו כזכי א"כ אמאי אמר ר"מ במתני' דבעבד יכול לחזור דהוי חוב דפסיל ליה מתרומה הא לר"מ בלא"ה יכול לחזור דהולך ותן לאו כזכי, וצ"ל דר"מ לדבריכם קאמר דאף לדידכו מ"מ לאו זכות הוא לעבד דפוסלו מתרומה, לפ"ז לא מצינו כלל סברת דעבדא בהפקירא ניחא ליה דאף דר"מ ס"ל דאפילו בעבד ישראל א"י לחזור מ"מ י"ל דהטעם דר"מ לשיטתו דהולך לאו כזכי אלא דהקשה לרבנן לדידכו דעכ"פ בעבד כהן דפוסלו מתרומה לאו זכות הוא לו, ולזה אמרינן דקיימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה היינו דקיימא לן כרב דבחוב לכ"ע הולך כזכי וא"כ בעבד דהוי כמו חוב וכמה דכתיבנא מוכרח דטעמא דר"מ בעבד ישראל דאינו יכול לחזור משום דבהפקירא ניחא ליה וראוי לומר דבנכרי דאינו מפקיע עצמו משיעבוד גם לרבנן בהפקירא ניחא ליה ומדוקדק לישנא דקיי"ל. (ועי' לק' דף י"ד).

תוד"ה האומר תנו גט כו'. אי נמי אפילו כרבנן וכגון כו'. תמהני על מה דס"ל לרש"י וכן תוס' בתירוצם ב' דאף בלא מסרו מיד ליד כל שנטלו בחיים אמרי' תן כזכי. וכן תוספות בתירוצם הג' ס"ל דבכה"ג ל"א תן כזכי עכ"פ דמשמע דזכי ממש בכה"ג מהני. ותמהני הא אלו העבד עצמו נטלו ולא מסרו רבו לידו לא מהני דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דמבואר לקמן ספ"ב דבגט אשה לא מהני ובפשוטו דמלתא ודאי גם בשחרור הכי הוי דלכל מילי שחרור וגט שווים. וא"כ איך אפשר שיזכה השליח הזה בשביל העבד הא זכיי' מטעם שליחות אתרבאי ולא עדיף מעבד עצמו דא"י ליטלו מעצמו. וגם ל"ל דזכיי' ודאי לא מהני אבל תנו אי הוי כזכי עדיף יותר די"ל דהכוונה דבתחלה כשיטול יהיה רגע אחד שלוחו של בעל ואח"כ יזכה בשביל העבד דלא מקרי טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבתחלה היה ידו כיד הבעל וא"כ קבל מיד הבעל. דמלבד שהוא דוחק דמנ"ל לתוס' לומר לפרש דתנו משמע תרתי הולכה וזכיי' דדלמא סובר רק חדא או הולכה או זכיי' גם אף אם נסבול זה הדוחק הא באמת גם כה"ג לא מהני דלא חזרה שליחות אצל הבעל כדאיתא לקמן ספ"ב. וצע"ג.

והיה נראה בדברי תוס' ליישב דבאו לתרץ לפ"מ דמבואר לקמן (דף סג ע"ב) דיש בזה פלוגתא אם אמרי' הך סברא דלא חזרה שליחות אצל הבעל. ולזה יקשה להסוברים דשליח הולכה יכול להיות שליח קבלה אמאי לא יתנו לאחר מיתה נימא דתנו היינו דבתחלה יהיה שליח הולכה ואח"כ יזכה עבור העבד. ומוכרחים להמציא הדין דבלא מסרם מיד ליד ל"א תן כזכי. וכיון דמוכח כן עכ"פ להך מ"ד ממילא קיימי' כן לדינא לדידן לענין ממון דל"א בכה"ג תן כזכי. והיה מיושב בזה דברי תוספות לעיל (דף יא ע"ב) ד"ה כל האומר תן וכו' אור"ת דתן לא הוי כזכי כו' ומתני' לא משמע דמיירי בהכי, ולכאורה אמאי צריכים לדחוק דלא משמע מתני' בהכי. ובתוס' ב"ב ביארו יותר דלא משמע כן מדלא קתני זה. ואמאי לא בפשוטו דס"ל להש"ס דמסתמא אתי בודאי ג"כ אף כרבנן דר"מ וע"כ הא בשחרור לא יתנו לאחר מיתה. היינו בלא מסרו מיד ליד ודומיא דהכא ג"כ דתנו מנה. ואפשר דתוס' אזלי בשיטתם דכתבו בסוגיין דל"צ להיות סיפא דומיא דרישא ולפי הנ"ל ניחא. דמ"מ לפי ההלכה דקיימא לן שליח הולכה א"י להיות ש"ק ממילא דרישא ג"כ במסרו מיד ליד ובשחרור לא מהני דא"א לומר בי' תן כזכי כנ"ל. ובממון שפיר מהני. אולם סברת כל הפוסקים הרשב"א והר"ן משמע דלדינא כתבו כן גבי שחרור דל"א כה"ג תן כזכי כיון דלא מסר מיד ליד משמע דזכי מהני וצע"ג. אח"ז מצאתי בקצות החשן (סימן קצ"ה).

וקשה לי הא בכה"ג ל"ש כלל לומר תן כזכי דאפי' בזכי במפורש לא מהני כיון דהיא עצמה אם אינו נותן לה מיד ליד אלא דמראה לה הגט ואומר קחי גיטך ולקחה הגט לא מהני דהוי כטלי גיטיך מעג"ק וה"נ מסתמא בשחרור דדמי בכל דבר לגט אשה וא"כ ה"נ לא מהני לאחר ליטלו מעג"ק ולזכות עבורה. ואי דרצו לתרץ גם למ"ד דס"ג ב' דיכולה לומר לשליח הולכה הוי את ש"ק ולא בעי' שחזרה שליחות אצל הבעל וא"כ נפרש דתן היינו דבתחלת נטילתך תהיה את שליח דידי ואח"כ זכה עבורה. מ"מ בזה בוודאי בפשוטו יש לחלק דל"א תן כזכי היכא דצריך להיות תחילה שלוחו ולא מצי לזכות לה מיד בנטילתן ול"א דתן הוי תרי ענינים הולכה ולקבלה וצ"ע. ואולי שבאו לתרץ דא"כ למאי טרחו בגמ' למצוא טעם בסיפא דמתני' בתנו מנה דאמאי יתנו לאח"מ הא י"ל דהתם אמרי' מטעם תן כזכי דיכול לזכות מיד עבורו ומיירי בנטלו בחייו והיינו לשיטת ר"ת בתוס' לעיל די"א ב' דגם במתנה אמרי' תן כזכי. ואולם זה אינו מספיק דהרי תוס' רצו לתרץ דמתני' כר"מ דוקא והא יקשה ג"כ כזה דא"כ בסיפא בפשוטו הטעם מטעם תן כזכי ועיין.

בא"ד בכוונת התוס', למה דמבואר בסוגיא דב"מ דלאביי דס"ל עדיו בחז"ל גם בשטר שחרור אמרי' כן. וע' בתוס' ב"מ (דף כ) די"ל דמותר למפרע בבת חורין דהעמידו חכמים דבריהם לעקור ד"ת. ובזה אני מסתפק אם אמר לעבד טלי גיטך זה מע"ג קרקע די"ל דמהני כיון דממילא השחרור למפרע משעת חתימה ובההיא שעתא ודאי לא היה מעשה נתינה אלא דבעי מטי לידיה. אפשר לומר דהענין מטי לידי' לא בעי כל דיני נתינת גיטין וקידושין כיון דאין בנתינה זו ענין שחרור אלא מכח מטי לידיה משוחרר למפרע. או דנימא דבעי מטי לידיה ככל דיני נתינות גיטין דאז כיון דעכ"פ מד"ת משוחרר מכאן ולהבא תקנו חכז"ל דיהיה שחרור למפרע. והנה אם נדון דמהני טלי גיטך י"ל דקושי' תוס' לאביי איך יפרש מתני' דהכא דנימא תן כזכי אף דלא מסר מיד ליד מ"מ כיון דעבחז"ל ולמפרע משוחרר מהני טלי גיטך לענין שיהיה עדבחז"ל וישתחרר למפרע. וצ"ע בפרט הזה. ודוק.

בא"ד ואשמעי' במה דנקט זה. ע' מהרש"א דנדחק דזו הסברא מועיל רק בשחרור דהוי זכות. ומה שהכריחו למהרש"א משום דהוקשה לו דברי תוס' במ"ש וא"ל דהכי דייק אי בשכ"מ הו"ל למתני כתבו גט לאשתי ותנו שחרור זה לעבדי דמשמע דבגט ניחא דליכא חידוש. אבל לענ"ד נראה בפשוטו דהרי כפי תירוצם הא' וב' בודאי י"ל דגרסי' זה והחידוש בפשוטו דלא תימא דהא אשמעי' דאתי' כר"מ דהוי חוב. ובתירוצם הב' אשמעי' דבלא מסר מיד ליד ל"א תן כזכי. אלא דבתירוצם הב' דלא נטלו עד אחר מיתה דל"ש לומר כזכי וליכא חידוש. הוצרכו לחדש סברא דיש חידוש כיון דהותחל כ"כ מחיים וכו' ע"ז כתבו התוס' לדחות דע"כ לא גרס זה והיינו לכל התירוצים. והוכיחו מפירכת הש"ס דלתני כתבו. וע"ז כתבו ואין לומר דהכי דייק היינו אף דלתירוצם הב' דהחידוש דהותחל כ"כ מחיים זהו בודאי נדחה מתוך פירכת הש"ס דליתני כתבו. אבל מ"מ יהיה אפשר לקיים לתירוץ הא' והב' הגירסא דגט זה דהחידוש בפשוטו וכנ"ל. ויהיה פירכת הש"ס דלתני תנו גט ושטר שחרור זה דהא בהכי חידוש דבעי למסתם כר"מ או להורות דבלא נתן מיד ליד ל"א תן כזכי זהו בודאי ל"ש בגט. כנלענ"ד ברור בעזה"י.

תוד"ה לא יתנו לאחר מיתה. אצטריך לאשמעי' דאף על גב דמינה המגרש. לכאורה קשה לפי תירוצם הב' הנ"ל דמיירי בלא נטלו השליח עד אחר מיתה דלפי תירוצם דאף בלא מסר לו מיד ליד אמרי' תן כזכי ואלו נטלן בחיי האדון היה זוכה מיד להעבד. א"כ בעבד ליכא שום חידוש שלא יתנו לא"מ דהא לא מינהו כלל שליח במקומו דהא האדון היה דעתו לזכי דהיה סבור שיטלנו מיד בחייו וא"כ נעשה רק שליח לזכות להעבד והיינו שליח לקבלה וכשמת האדון פשיטא דלא יטלנו ויתנו להעבד כמו שאין העבד עצמו יכול ליטול אח"ז ואיך ס"ד דיהיה במקום האדון לשחרר להעבד דאטו בשביל דמת האדון יהיה לו דין שליח הולכה כיון דבשעה שאמר לו תנו היה דעתו לזכי. ואולי אף דתנו הוי כזכי. מ"מ סובל ב' פירושים והאדון נתן לו ב' כחות להיות שליח הולכה או קבלה. גם י"ל דהחידוש דלכ"ע אף לר"מ דהשחרור הוי חוב ותנו לא הוי כזכי ומינהו במקומו, אף דתוס' לא ניחא להו לאוקמי מתני' כר"מ היינו דגוף הדין יהיה לר"מ דוקא ולא לרבנן. אבל אם הדין נכון לכ"ע שפיר י"ל דהחידוש דאף לר"מ לא יתנו לאחר מיתה.

ובעיקר דברי תוס' ק"ל דהא מ"מ כבר שמעי' דין זה ממתני' דלקמן (דף כח ע"א) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים הרי מבואר דלאחר מיתה לא יתנו לה אף דמינהו בחייו, וצע"ג.

תד"ה תנו מנה. ואשמעי' דלא תקנו מעמ"ש בשטר אלא בממון. נראה הא דס"ל ללמוד דגם בשארי שטרות לא נקנים במע"ש. הינו מכח שטר שחרור דהוי זכות. ואפ"ה לא תקנו מע"ש אבל בודאי מגט אשה ליכא ראיה די"ל דלא תקנו מע"ש רק במידי דזכות דהוי כמו זכיה בבעין. וכעין מ"ש תוס' לקמן דלנכרי כיון דזכי לא מהני גם מע"ש לא מהני. א"ו דראייתם רק מן שטר שחרור. והיינו די"ל דמתני' אתיא גם לרבנן דשחרור הוא זכות. ובזה ניחא מה דקשה לכאורה הא אף אי רישא לא מיירי מזה. מ"מ לכאורה מוכח הדין דבשטרות לא מהני מע"ש מדלא מפלג מתני' בדידיה. דבגט שחרור אם היה ביד אחר ואמר תנו דיתנו לא"מ. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דמתני' בפלוגתא לא מיירי. מש"ה לא נקט בשחרור מע"ש דלר"מ דהוי חוב לא מהני אבל אי רישא מיירי מזה בודאי משמע דאף לרבנן לא מהני ומוכח דאף בשטרי זכות לא מהני מע"ש כנלענ"ד נכון. (ועמ"ש הרש"א בשו"ת ח"א סי' רכ"א אות ו').

תד"ה והא לא משך וכו' אע"ג דבפ"ק דב"מ סבר. ועיין בתוס' שם שכתבו בדרך אחר ועיין בהר"ן נדרים דף ה ע"ב ד"ה רי"א.

בא"ד ועוד מפרש ר"ת וכו', והרשב"א בחדושיו כאן הוכיח כן ממה דפרכינן בסוגיא דב"ב קע"ה והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים הא מ"מ יש בזה משום מצוה לקיים דברי המת, אע"כ דבלא השלישו לא אמרינן כן, ולכאורה תמוה, דהא י"ל דפרכינן לשמואל לשיטתיו ספ"ו דכתובות (דף ע) דלית ליה מצוה לקיים דברי המת, ולישנא והא רב ושמואל אינו מוכח דפריך גם לרב, אלא כיון דנזכר בכ"מ ורב ושמואל אמרי תרוייהו מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים מש"ה נקט כן הקושיא מכח זה על שמואל.

תוד"ה אית ספרים דגרסי שכ"מ שאמר כו'. אכן קשה לר"י כו'. ולענ"ד לולי שאיני כדאי היה נ"ל לקיים הגירסא והיינו דבאומר תנו מנה לפלוני אנן מספקינן אם דעתו למתנה או שמודה שיש לחבירו מנה בידו ולא מהני אלא היכא דמהני בממנ"פ. ומש"ה מוקמי' מתני' בשכ"מ ובצבורין דבבריא חיישי' דמתנה קאמר ולא מהני בלא קנין. וכן בשכ"מ בלא צבורים חיישי' דלמא הוא הודאה ויש לחוש דעל מנה קבור קאמר ולא מהני אלא בשכ"מ ובצבורין ומונחים דממנ"פ מהני אי למתנה קאמר דברי שכ"מ ככתובין ומסורים דמי. ואי להודאה מהני ג"כ כיון דצבורים ואמר זה וליכא למימר דלמא הודאתו שחייב לפלוני מנה בתורת הלואה וממילא כיון שמת מטלטלים דיתמי לא משתעבד די"ל דבחוב אמרי' תן כזכי ובנטלו בחיים אמרי' מיד זכה לו, אבל בבריא חיישי' דלמא למתנה מכוין ובמתנה ל"א תן כזכי. וק"ל.

[תוד"ה עבדא. מ"ש בקושית תוס' לר"י דס"ל גיטין ס"ד ע"ב דקטן זוכה לאחרים והיינו מדאורייתא לשיטת תוס' שם, וה"נ זוכי' לקטן מדאורית', אין זה מספיק, כיון דתוס' בקושיתם הי' סבורים דפלוגתיהו דר"מ ורבנן בין בקטן ובין בגדול אמאי נקטו קושיתם על ר"מ ואליבא דרב יהודא, יותר הו"ל למנקט קושיתם על רבנן ואליבא דר"ח דקיימא לן כוותי' דאין לקטן זכי' מה"ת, וא"כ אם זוכי' לעבד הוא רק משוחרר מדרבנן ואסור בשפח' ובב"ח והי' חובה ואמאי א"י לחזור. גם אם איתא דתוס' כתובות די"א [ע"א] ד"ה אבל, אזלי בשיטתם גיטין הנ"ל לר"י יש זכי' לקטן מדאורייתא, אמאי נדחקו בדבריהם הקודם דר"ה ס"ל כמ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה הא בפשוטו י"ל דר"ה ס"ל כר"י דזכי' לקטן מה"ת.

ובעיקר דברי התוס' ק', דמה הועילו בתירוצם דר"ה ס"ל כמ"ד דיש כח, דעדיין יקשה לפי ההלכה דקיימא לן אין כח א"כ לא משכחת גר קטן, דאף ע"י אביו הוא רק מדין זכי' וכדמוכח מדברי תוס' שם דלא משכחת גר קטן דאוריית' רק במעוברת שנתגיירה, איך מצינו ידינו ורגלנו במתני' דהגיורת פחות מבת ג' כתובתה מאתיים. ואם נדחוק דבאמת מגיירי' לקטן והוא גר מדרבנן ואסור בבת ישראל, ומתני' מיירי באחר שגדלה חזרה וטבלה עצמה לשם גרות ואח"כ נישאה דהיא בחזקת בתולה כיון דנתגיירה פחות מב"ג והיא גיורת מדרבנן אינה מופקרת לזנות, והא דמקשי' על ר"ה היינו לאביי דמותיב ממשנתנו דאזלה ואכלה בגיותה, דמוכח דאביי מוקי למתני' בנשאה כשהיא קטנה, דא"כ איך אמרי' רבא מ"ט לא כאביי וכו' הא י"ל דרבא ס"ל כפי ההלכה וע"כ מתני' בטבלה אחר שגדלה לשם גרות ואח"כ נשאה וממילא ליכ' לאותובי ממתני', וצ"ע.]

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה