חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין · דף ב:
אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א, אף דהשליח מעיד קודם הגירושין שגט זה כשר לגרש בו דנכתב לשמה, ובזה עתה אינו מוציאה מחזקתה דהא גם כפי עדותו עתה היא אשת איש אלא שמעיד דאפשר לגרשה בגט זה וזה אינו נגד החזקה דהא פשיטא דיכול לגרשה בגט כשר, אעפ"כ מיקרי חזקת איסור במה דנדון אחר הנתינה דמגורשת ע"י גט זה עפ"י עדות העד.
שם ואפילו לר"מ דחייש למעוטא. לכאורה קשה להפוסקים דאף לרבנן דר"מ מ"מ לחומרא אמרי' סמוך מעוטא לחזקה א"כ גם לרבנן קשה דנימא סמוך מעוטא לחזקה חזקת אשת איש. ואפשר דהנך פוסקים ס"ל כמ"ש הר"ן קדושין פ"ג בסוגיא דאומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' דהא אין דבר שבערוה פחות משנים הוא דוקא באתחזק איסורא. א"כ לא מצי למיפרך מכח סמוך מיעוט לחזקה כיון דמכח החזקה נעשה פלגא ופלגא הוי ספק בלי חזקת איסור. וע"א נאמן. לזה פריך רק לר"מ דחייש למעוטא ואף בלי חזקה חיישי' ממילא נתקיימה החזקה לדונו בחזקת איסור ולא מהני ע"א. וצ"ע. (עי' מש"כ לק' בתוד"ה הוי).
רש"י ד"ה לפי שאין בקיאין. וממילא שיילי' לי'. לכאורה קשה דהכא נקט רש"י בפשיטות דשיילינן ליה ולקמן בד"ה לא גייז כתב רש"י כמסתפק או דשיילינן ליה או דאמרי' דסתמא לשמה קמסהיד. ונראה דלשיטת תוס' ד"ה ורבנן הוא דאצריך היינו דדלמא משכח כתוב ועומד מאיש ששמו כשמו ממילא ניחא קושי' תוס' ד"ה לפי דאמאי לא נקט משום מחובר דהא לענין מחובר ל"ש דאשכח שמו כשמו דמה בכך הא בין כך וב"כ לא כתבו במחובר, כיון דקיימא לן סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ואף דלהס"ד דהש"ס דסופרים אין בקיאין יקשה מ"ש דנקט לשמה ולא מחובר. די"ל דבאמת לאו דוקא נקט לשמה דה"ה מחובר דמה דהקשו תוס' ע"ז מדפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר אינו קושיא לרש"י די"ל דפרכת הש"ס לקמן למסקנא דספרי מגמר גמירי והחשש רק דמשכח שמו כשמו וזהו ל"ש לענין מחובר כנ"ל באופן דלהס"ד דסופרים אין בקיאין לשמה לאו דוקא וה"ה מחובר. אבל למסקנא דמגמר גמירי לשמה הוא דוקא. ויעויין בר"ן דאסבר לן סברא דסתמא לשמה קמסהיד היינו כיון דאמירתו הוא רק מטעם לשמה ממילא ע"ז מסהיד דהוי לשמה. הנה כ"ז הוא אם אמרי' דרק משום לשמה מסהדי אבל אי נימא דגם משום שאר פסולים כגון מחובר וכדומה מסהדי ל"ש סתמא לשמה דדלמא על מחובר וכיוצא מסהיד. ולפ"ז ניחא דלהס"ד דלשמה לאו דוקא ס"ל לרש"י בהחלט דשיילי' ליה על לשמה ועל מחובר וכדומה כיון דל"ש סתמא לשמה. אבל למסקנא דלשמה דוקא מסופק רש"י אי שיילי' או נימא סתמא לשמה. וק"ל (ע' מ"ש רבינו בזה בהמשניות מס' גיטין אות ב' הג"ה ונעתק לפנינו).
לענ"ד י"ל בכוונת רש"י עפ"י דברי תוס' ד"ה לפי שאין בקיאים וכו' ומפרש ר"ת דבכל הלכות גיטין בקיאים וכו' והא דפי' הקונטרס דממילא שיילי' וכו' ואומר ר"י דמסתמא לשמה מסהיד. נראה מהמשך דבריהם דאי הוי אמרי' דלשמה לאו בדוקא אלא גם משום מחובר וכדומה פסול באמת היו צריכים למישיילי' דלא היה שייך לומר דסתמא לשמה מסהיד כיון דאין ידוע לשליח על מה דהצריכו להעיד בשביל זה. וכ"כ המפרשים, והנה בעיקר קושיא דאמאי נקט רבה לשמה ולא נקט אינך פסולי'. זהו שייך רק לס"ד. אבל למה דמסיק דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך ופירש"י דלמא דאשכח דכתוב ועומד לשם א' מבני עירו ונמלך הוא לגרש. ממילא זהו שייך רק לענין לשמה אבל לאינך דברים ליכא חשש דהא הסופר מגמר גמר ובודאי כתב כדינו בלי פיסול. ומה"ט ליתא לקושית תוס' דאם נימא דלשמה לאו דוקא הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. הא ג"ז נכלל בכלל מוליך ומביא. די"ל דהתם קאי למסקנא דהחשש רק משום לשמה. לפ"ז י"ל דבתחלת הסוגיא דאין בקיאים היינו דלא בקיאי' בדינים וממילא לשמה הוא לאו דוקא דהצריכוהו לומר בפ"ג גם משום אינך פסולים בזה כ' רש"י דשיילי' ליה אם נכתב לשמה וה"ה דשיילי' לי' על שארי פסולים. אבל לבתר דמסקי' סתם ספרי ממילא החשש רק משום לשמה מש"ה כ' רש"י די"ל דסתמא לשמה מסהיד. גם לפי אידך טעמא דכ' הר"ן דל"צ לשיילי' כיון שהוא שלוחו של בעל זה ואומר בפ"נ תולין להקל ואמרי' שבעלה של זו כתב וכו' זהו לא שייך רק למסקנא דהחשש רק לשמא נכתב לשם אחר ונמלך הוא לגרש. אבל לס"ד דאין בקיאים מה בכך דתולין דהבעל זה כתבו מ"מ החשש דהבעל זה כתבו בפסולים אחרים מש"ה כ' רש"י דשיילינן לי'.
והנה בעיקר קושית תוס' הנ"ל מהא דפרכינן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. לכאורה תמוה דהא מ"מ בלאו פסול מחובר צריך ג"כ לומר בפ"נ בשביל פסול דלשמה א"כ מהא דשוו למוליך ומביא לא נשמע פסול מחובר מש"ה פרכינן דליחשוב מחובר. והא דפריך ממחוב' ולא בהיפוך דמדין מוליך ומביא לא נשמע פסול דשלא לשמה דדלמא צ"ל בפ"נ משום מחובר. זה אינו דאם מחובר פסול משום ג"ש דלה לה ממילא גם שלא לשמה פסול. ורק בהיפוך י"ל דדלמא שלא לשמה פסול. משום דלה דכתיב בשפחה הוא לה לשמה ול"צ בזה לג"ש דלה לה אבל מחובר דאיתא מוכתב ונתן דאינו מחוסר קציצה דזהו נכתב רק בגט אשה לא ידענו דפסול בשיחרור והכי דייק לישנא דרש"י לקמן דף ט' ע"ב דעל מה דפרכי' והאיכא מחובר כ' דכתיב וכתב ונתן ושחרור ילפי' לה לה מאשה. ולא נקט רש"י כן מקודם לזה במאי דפרכי והאיכא לשמה. והיינו כנ"ל דלענין לשמה דאתי' מן לה בעצמו ל"צ לגז"ש דמלה דכתיב בשחרור דרשינן לה לשמה ורק לענין מחובר צריכין מדין גז"ש. וא"כ לכאורה אין התחלה לקושית התוס'. אח"כ אמרו לי שהקשה כן בפ"י.
ולענ"ד בהקדם דברי תוס' ג' ב' ד"ה דתנן אין כותבים וכו' ותימא לר"י דהכא משמע דלא מתוקמא כר"מ וכו' ביאור דבריהם דאף די"ל דעיקר הטעם דהולד ממזר כיון דלא אמר בפנ"ח. ובפנ"כ דנקט היינו דרך גררא בעלמא מ"מ הא לר"מ לא נתקן מעולם לומר בפנ"כ וליכ' זה נוסחא כלל ל"ש לומר דנקטה אגב גררא. ואף לתירוצם ב' שתירצו בתחלה דפירכת הש"ס חתימה בעי כתיבה לא בעי היינו ואמאי קתני בסיפא דאי לא אמר בפנ"כ פסול. אבל על גוף התקנה י"ל דתקנו כן משום דלכתחילה וא"כ שפיר י"ל דגם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום לכתחילה ומש"ה נקט ר"מ ול"א בפנ"כ ובפנ"ח והולד ממזר משום דלא אמר בפנ"ח. וביותר י"ל דהא לכאורה קשה על תירוצם הנ"ל דהא י"ל כיון דהוצרכו לתקן בפנ"כ משום לכתחלה תקנו זה ג"כ משום אחלופי כמ"ש תוס' (ד"ה ע"ב) ד"ה רבה אית ליה דרבא עיי"ש. וא"כ י"ל דגם אם התקנה בפנ"כ רק משום לכתחילה. מ"מ כיון דתקנו שיאמר כן תקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ זהו רק למסקנא דלרבה ג"כ משום קיום וא"כ בפנ"ח הוא באמת גם משום קיום בזה שייך אחלופי משום קיום דעלמא. אבל להס"ד דהש"ס הכא דרבה לית ליה דרבא ואין בעדות דבפני נחתם ענין קיום ל"ש כלל אחלופי. וא"כ למסקנא שפיר י"ל דלר"מ ג"כ בפני נכתב מעכב בדיעבד דקתני משום לכתחילה וממילא תקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ שפיר הקשו דכל בנין דתוס' רק למה דנקט הש"ס תחלה הקושי' כתיבה לא בעי דתנן אין כותבים במחובר. וא"כ י"ל דלכתחלה בעינן כתיבה לשמה גזירה אטו חתימה כמו מחובר. מש"ה הקשו דדלמא התקנה משום לכתחלה. אבל באמת למה דאמרי' אח"כ והא אר"נ אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה וכו' וכ' תוס' שם דאפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה וחילקו שם בין לשמה ובין מחובר. א"כ שפיר קשה לר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ דהא אפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה ואמאי נקט ר"מ בלישני' ול"א בפנ"כ דמשמע דהתקנה היה לומר כך. ואי דנימא דתקנו משום מחובר דלכתחילה פסול ותקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ קושייתם למה דהוכיחו בשמעתין דוק' משום לשמה תקנו ולא משום מחובר. וביותר דלהך תירוצם הנ"ל דפירכת הש"ס כתיבה לא בעי קאי על סיפא דמתני' דאם ל"א בפנ"כ פסול. ובררנו דהיינו לס"ד דרבה לית ליה דרבא וליכא משום אחלופי. והא מ"מ קשה למסקנא למה צריך לשנויי (כר"א) דמשום מזוייף מתוכו הא למסקנא דרבה אית ליה דרבא י"ל דכיון דתקנו משום לכתחי' תקנו ג"כ משום אחלופי ונצטרך לומר דכל הסוגיא קאי רק לס"ד דרבה לית ליה דרבא וזה דוחק כמ"ש תוס' (ע"א שם) בד"ה מאן האי תנא. ואך באמת לק"מ דהא אחר דפריך מדר"נ דאומר היה ר"מ וכו' דאפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה מוכרחים לתירוצא דהש"ס דמזוייף מתוכו. או לשינויי דרב אשי ה"מ ר"י היא. וא"כ אי נימא דתקנו ג"כ משום מחובר עדיין קשה הא למסקנא ל"צ כלל להנך שינויי דהא י"ל דתקנו משום מחובר ולענין לכתחילה ותקנו ג"כ משום אחלופי. ואי דצריכא לתרוצא על לישנא דרבה דנקט מטעם לשמה היא גופה קשה דלפי תירוצא דהש"ס אתי מתני רק כר"א או כר"י אמאי נקט באמת רבה משום לשמה לנקוט משום מחובר ואתי' כב"ע /כר"ע/. אע"כ מוכח להך תירוצא דלא תקנו רק משום לשמה [ומה דלא נקט תוס' בשמעתין זה להוכח' דתקנו רק משום לשמה. היינו דהא י"ל כתירוצם קמא דמשום לכתחילה בעלמא לא היו מתקנים כלל] וא"כ שפיר הניחו תוס' קושייתם בתמי' מתקיימת דלר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ דבממנ"פ לתירוצם קמא הא לא תקנו כלל משום לכתחילה. ולאידך תירוצא הנ"ל הא מוכח דמשום מחובר לא תקנו וכיון דאפי' לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה לר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ. ואחרי כל אלה מובנים היטב דברי תוס' שהתחלנו דשפיר הוכיחו מפרכת הש"ס והאיכא מחובר דהא נכלל בכלל מוליך ומביא ואי דאף אם מחובר היה כשר צריך לומר משום לשמה. הא שם מוקמי' להך ברייתא כר"מ דע"ח כרתי ולפי הך סברא דמשום מחובר ג"כ תקנו א"כ לר"מ צריך לומר בפנ"כ משום מחובר לענין לכתחלה. וא"כ שפיר נכלל בכלל מוליך ומביא דהא מטעם לשמה לא היה צ"ל בפנ"כ דהא אפי' לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה ומוכח שפיר מדין מוליך ומביא דמחובר פסול בשחרור וממילא גם שלא לשמו פסול כנ"ל. אע"כ דמשום מחובר לא תקנו כלל ודברי תוס' ברורים ומאירים.
רש"י ד"ה ורבנן הוא דאצריך. כגון שנכתב לשם א' מבני עירו וכו'. לכאורה קשה דליסגי באמירת בפנ"כ לחוד כיון דנכתב לבעל האשה הזאת ומה חשש עוד. ואי דחיישי' שמא לאחר הכתיבה לבעל האשה הזאת נתנו הבעל לאחר ששמו כשמו והוא החתים עליו עדים לגרש בו את אשתו. וחזר ונתן הגט לבעל הזה. מ"מ קשה דאם ניחוש לזה בלא"ה פסול דשלא לשמו הוא כיון דהעדים חתמו לאיש אחר ממילא לא העידו על הגירושין של בעל זה וחתימתן לאו כלום היא. ובלא"ה קשה איך שייך גבי חתימה שלא לשמה דכל שלא חתמו לשם בעל זה להעיד שמגרש אשתו ממילא ליכא עדות כלל. רק גבי סופר שייך שכ' להתלמד אבל גבי עדים אם חותמים להתלמד ליכא עדות כלל. ואף בשאר שטרות הוא פסול רק להפוסקים דסוברים דעדים בעי שיאמרו בפירוש שחותמים לשמה ניחא דעדים יחתמו לבעל זה ואפ"ה הוי שלא לשמה אינם אומרים בפירוש שחתימתן לשמה. אבל לאינך שיטות דלא בעי אמירה בפירוש קשה. ואולי י"ל דהכי חיישי' דחתמו לגרש בו א' משתי נשיו לאיזה שתצא מפתח ביתו תחילה דמכח דאין ברירה הוי שלא לשמה. כמבואר לקמן. וא"כ עכ"פ בין כך וב"כ לפירש"י דכולם בקיאים דיני דלשמה והחשש רק משום שמו כשמו. האיך שייך כן בעדים דאם חתמו לאיש אחר לא מקרי עדות כלל. ואם נדחוק דגבי עדים באמת איכא מעוטא דמעוטא דלא בקיאים בלשמה. והא דהוצרך לומר בסופר טעם דשמו כשמו ולא ניחא ליה ג"כ משום מעוטא דמעוטא דלישנא דהש"ס סתם ספרי דדייני משמע דכלהו בקיאין. מ"מ היא גופא קשיא על הגמרא כיון דמעיקרא היה ס"ל דהוי רק רוב ועלה קאמר ואפי' לר"מ כו' למה הוצרך לחדש דסתם ספרי מגמר גמירי וכלהו בקיאין לימא דהוי עכ"פ מעוטא דמעוטא כיון דעכ"פ צ"ל כן גבי חשש דהעדים. וצע"ג.
תד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. דבריהם תמוהים דהא בפשוטו י"ל הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר היינו דממוליך ומביא לא נשמע הדין דמחובר פסול בשחרור דהרי אף אם היה מחובר כשר מ"מ היה צ"ל בפני נכתב משום לשמה. בשלמא בהיפוך ל"ק דלא נשמע הדין דשלא לשמה פסול דדלמא מוליך ומביא משום מחובר די"ל דאם מחובר פסול בשחרור ע"כ משום דילפי' לה לה מאשה ממילא גם לענין לשמה כן. ולזה פרכי' רק והא איכא מחובר דהא י"ל דמוליך ומביא משום לשמה והיינו דגם בשחרור דכ' כי חופשה לא ניתן לה דרשי' נמי לה לשמה. אבל מחובר דליכא לימוד גבי עבד רק מגז"ש לא ידענו. אח"כ הראו לי דגם הפ"י כתב כן. וזהו לכאורה תמי' גדולה על התוס'.
והנלע"ד דלכאורה קשה איך עלה על דעתם דה"ה מחובר ולא בדוקא נקט משום לשמה. הא בסוגיא פרכי' אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי ועלה אמרי' וכי לא בעי כתיבה לשמה מדאורייתא וכו' והאר"נ אומר הי' ר' מאיר. ע' בתוס' שם דאפי' לכתחילה מותר לכתוב שלא לשמה ומחלקים בין לשמה דל"ש למגזר כתיבה אטו חתימה ובין מחובר דגזרי' אטו חתימה. ע' היטב. א"כ קשה מה פריך הש"ס נהי דלשמה לא בעי בכתיבה לר"מ. הא י"ל דתקנו משום מחובר. ובהכרח צ"ל דאף דנקטינן השתא דה"ה מחובר מ"מ מדנקט רבה לשמה ולא נקט מחובר משמע דמשום לשמה לחוד מספיק הטעם לזה פרכי' כתיבה לא בעי וכו' וליכא בכתיבה רק משום מחובר והיה לו לרבה למנקט מחובר. וע"ז משנינן ר"א היא ומשום מזוייף מתוכו ומספיק בטעם לשמה לחוד ויעויין עוד בתוס' לקמן בסוגיא דהניחו בקושיא דלר"מ אמאי תקנו בפנ"כ הא כתיבה לא בעי לשמה. ואמאי נקט ר"מ בלישנא ול"א בפנ"כ ובפנ"ח יוציא. ובתוס' ב"מ (דף נא) נדחקו דבפנ"כ לאו דוקא ושיגרא דלישנא היא, הנה כ"ז לפי האמת דמסקו התוס' דמשום מחובר לא חיישי' דבקיאין בדינא דמחובר. אבל אם נימא דלשמה לאו דוקא וה"ה מחובר. וצ"ל פירכת הש"ס כתיבה לא בעי. סובב הכל על לישנא דרבה דנקט משום לשמה א"כ ממילא גם לר' מאיר צ"ל בפנ"כ משום מחובר. והנה לא מבעיא לפי תירוץ ב' דתוס' דלקמן דגם משום לכתחלה תקנו לומר בפנ"כ אלא דפירכת הש"ס על מה דקתני ברפ"ב אמר בפנ"ח ולא אמר בפנ"כ פסול. בודאי י"ל דגם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום מחובר דהא עכ"פ לכתחלה פסול במחובר. ובאמת בדיעבד אם אמר בפנ"ח לחוד ולא אמר בפנ"כ כשר לר"מ. והא דקתני בדר"מ ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח יוציא והולד ממזר. היינו משום בפנ"ח ואגב גררא נקט בפנ"כ כיון דעכ"פ ענין בפנ"כ הוא בעולם. גם לר"מ אינו דוחק כ"כ לומר דשגירת לישנא הוא ובפרט לפ"מ דנכתב לקמן דכוונת תוס' על סיפא דמתני' ב' אומרים בפנ"כ וב' אומרים בפנ"ח אבל בא' אף בדיעבד פסול אם לא אמר בפנ"כ דכיון דתקנו משום לכתחלה תקנו ג"כ משום איחלופי. וכמו שיתבאר בדברינו בארוכה בעזה"י. ממילא ניחא ביותר דגם לר"מ תקנו בפנ"כ משום לכתחלה דמחובר וממילא תקנו ג"כ משום איחלופי אף דבדיעבד פסול משום אחלופי, אלא אפי' לתירוץ א' דתוס' לקמן דמשום לכתחילה לא תקנו בפנ"כ. מ"מ י"ל דרבה ס"ל דחתמו היינו תורף ור"א היא ממילא י"ל דלר"מ אפי' דיעבד פסול מחובר מדרבנן אטו חתימה כיון דבלא"ה צריכים לחלק בין לשמה ובין מחובר לענין לכתחילה ה"נ י"ל דבמחובר אפי' דיעבד פסול.
ולפ"ז דברי תוספות נכונים וברורים. ושיעור דבריהם כך הם דאם איתא דלשמה לאו דוקא אלא דה"ה מחובר וא"כ ממילא גם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום מחובר. ואם כן מה פרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר. הא י"ל דברייתא אתי' כר"מ ובפרט דהא חזינן דלבתר דמשנינן לקמן דפסולי דאורייתא לא חשיב וערכאות דרבנן דעדי מסירה כרתי פרכי' עלה מהא מדסיפא ר"ש כו' מבואר דדעת המקשן דהיינו ת"ק דהברייתא דערכאות ס"ל דעדי חתימה כרתי. וא"כ ממילא שמעי' מחובר מדין מוליך ומביא כיון דקתני דשוין ג"כ לשחרור עבדים לענין מוליך ומביא. והיינו כמו דצ"ל בגט אשה גם בפנ"כ ה"נ בשחרור וא"כ ע"כ משום מחובר דהא לר"מ ליכא טעמא אחרינא על בפנ"כ רק משום מחובר. וכיון דידענו דמחובר פסול בשחרור ממילא גם שלא לשמה פסול כיון דמחובר פסול משום גז"ש דלה לה ה"נ לשמה. ולזה הוכיחו תוס' דמשום מחובר ליכא תקנה כלל דבקיאין בדינא. וע"כ באמת צ"ל לר"מ אין צ"ל בפנ"כ. או דיש טעם אחר ושפיר פרכי' והא איכא מחובר והוא נכון בעזה"י. ואולי חנני ד' לכוין דרך האמת (ועי' מש"כ לק' דף ג' ב' תוד"ה דתנן).
בא"ד אלמא לרבה דוקא נקט לשמה. ק"ל הא לפי המסקנא דסתם ספרי מגמר גמירי אלא (דאשכח) משום דאיכא דמשכח שמו כשמו, וזהו ל"ש לענין מחובר דהא גם אם כ' הסופר לשם יב"ש אחר לא כ' אמחובר, וגם אף לתוס' דפירשו משום דחיישי' דלהתלמד כתב, מ"מ ל"ש חשש מחובר אלא היכי דכ' להתלמד וא"כ בכל חשש מחובר הוי ממילא שלא לשמו ומש"ה נקט לשמו וצ"ע.
תוד"ה דאתיוה דאינו חשוד להכשילה, ומה דהצריכו לומר השליח בפ"נ ובפ"נ והאמינוהו בכך ולא האמינוהו לומר שליח אני מהבעל, וממילא ליכא חשש, צ"ל כמ"ש המהר"ם שי"ף דבאומר בפני מידק דייק יותר.
בשו"ע סי' קמ"ב ס"א בהגה י"א דאם יש לשליח הרשאה וכו' וי"ח דהרשאה לא מהני קיום, ובד"מ שבטור אות ב' סיים דאיכא למיחש שמא אותו גט נאבד וזה מזוייף, וז"ל הריב"ש דאפילו בחד שליח ואחר לצרף עם השליח להעיד על השליחות דכתבו הפוסקים דמהני וא"צ לומר בפ"נ דהוי כאתיוהו בי תרי, דכיון דיש עדים שהוא שליח בגט זה כדי לגרשה שוב אין הבעל יכול לערער, מ"מ אפשר דדוקא כשהעד המצטרף להשליח הוא עתה בכאן עם השליח ומכיר הגט בטב"ע או בסימן מובהק ומעיד שעל גט זה נעשה שליח ואז הוי כנתקיים הגט זה בחותמיו, כיון דמיד בעל בא לו, אבל בנ"ד אעפ"י שיש שטר שליחות ביד השליח שהבעל מינה אותו לשליח ומסר גט כשר בידו ופ' ופ' עדיו, מ"מ אפשר שאותו הגט נאבד וזה מזוייף, ואעפ"י שאין חוששין לזה מ"מ אין גט זה מקויים אלא בקיום הגט ולא בתקנת חז"ל עכ"ל וכן נראה להדיא דעת הרא"ש ממ"ש ריש גיטין וכן נראה מסברא וכו' כי היכי דיקיים השליח כתב השליחות יקיים חתימת הגט עכ"ל, מבואר דאף בקיום שטר שליחות צריך ג"כ קיום חתימת הגט, והרי הרא"ש כתב מקודם בההיא דאתיוה בי תרי כדברי תוס' הנ"ל, א"ו דס"ל לחלק, דוקא בההיא דאתיוה שהם אומרים ששלחם בגט זה והוי עדים שנתגרשה, אבל עדים שמסר לו גט לגרש, זהו לא הוי כעידי גירושין, וה"נ דעת הרמ"ה בטור וש"ע שם סעיף ה' אם יש עדים שהבעל מסר לסומא גט זה וכו' מדנקט גט זה דוקא משמע דמסר לו גט בעלמא לא מהני, וכדעת הריב"ש הנ"ל.
תוד"ה ע"א וכשעברו שבעה טהורה ממילא, עיקר סברת תוס' דמה שאומרת עכשיו שספרה ז' נקיים לא הוי נגד החזקה דמה שידענו מקודם דראתה דם קודם הז' ימים, אותה ראיה אינה מזקת ואינה גורמת לאסרה עתה אחר עבור ז' ימים, דמשום אותה ראיה לחוד ממילא מותרת עכשיו כיון שעברו ז' ימים, אלא דבאת לאסרה שמא ראתה ג"כ אח"כ וע"ז לא נתחזקה שתראה עוד, משו"ה לגבי ראיה האחרת לא מיקרי חזקת איסור.
תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה. משמע דלא אתחזק נאמן דהוי דבר שבערוה דלמאי הוצרכו לומר דהש"ס ר"ל בדרך את"ל דבאתחזק איסורא נאמן דהוי דבר שבערוה, ולא נקטו בפשוטו דפרכינן בדרך ב' קושיות, הא', באתחזק, הב', אף אם לא אתחזק הוי דבר שבערוה, מזה נשמע לכאורה דס"ל דבלא אתחזק קל בדבר שבערוה נאמן.
ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה להפוסקים דגם לדרבנן דר' מאיר אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא, אם כן איך אמרינן שם רוב בקיאין הן ואפילו לר"מ וכו', הא גם לרבנן לא מהני רוב בקיאין דנימא סמוך מיעוטא לחזקה, ולזה י"ל דלרבנן דמכח סמוך מיעוטא לחזקה ונעשה פלגא ופלגא, א"כ הוי ספק בלא חזקה דנאמן גם בדבר שבערוה אבל לר"מ דבלא החזקה חיישינן למיעוטא נשאר החזקה בתקפו ואין הע"א נאמן.
אולם מסוף דברי תוס' נשמע בהיפוך מדכתבו דאצטרך וספרה לה דס"ד דהוי דבר שבערוה מבואר דאלו הי' דבר שבערוה לא היתה נאמנת, אף דליכא חזקת איסור.
ובדברי תוס' קשה לי, למאי הוצרכו לדחוק דהוי ס"ד דהוי דבר שבערוה, הא מקודם הקשו, דאמאי נאמנת על הספירה, הא אתחזק איסורא, ותירצו דלא מקרי אתחזק איסורא דאינה בחזקת שתראה עוד. הרי דהסברא פשוטה הי' להם דמקרי אתחזק איסורא, אלא דתירצו דמ"מ י"ל דלא מקרי אתחזק איסורא, א"כ דלמא זהו גופא הוא האיבעיא אם ע"א נאמן אפילו באתחזק, דגם זה יכולין ללמוד מן וספרה לה דמקרי אתחזק איסורא, או דיש ללמוד רק בלא אתחזק דספירה לא מקרי אתחזק, וצ"ע.
וכן משמע מהר"ן שם (דף קע"ב) שכ' הו"ל דבר שבערוה ואין פחות מב' אף דלא אתחזק איסורא עכ"ל, [ואולם מדברי הר"ן קדושין (דף רל"ד) משמע בהיפוך דדוקא להוציא מחזקתו א"נ]. (ועי' שו"ת סי' ק"ז).
כתב מעכ"ת בישוב קושייתי על סתירת הר"ן מגיטין לקדושין, ותוכן דברי רומ"פ דדברי הר"ן רק בע"א דמתיר במעשה דידי' וכו'.
לשון הר"ן לא משמע כן, דהא כתב לחלק, דהא דבמת בעלה בעי טעמא לעיגונא דהתם אתחזק איסורא משמע בלאו הכי היה נאמן בדבר שבערוה.
בא"ד וא"ת אי ע"א וכו' אמאי איצטריך וספר' לה. ק"ל הא תוס' כ' לעיל א"כ אפי' אתחזק איסורא הרי דבפשיטות מקרי זה אתחזק איסורא אלא דתירצו דאינה בחזקת שתראה כל שעה וכו' וא"כ י"ל בפשיטות דזהו גופ' האיבעי דהש"ס אם נוכל למילף מוספרה גם באתחזק איסור וכקושי' תוס' או דליכא למילף כולי האי דהתם אינה בחזקת שתראה כל שעה וצ"ע.
בסה"ד דחשיב כמו דבר שבערוה. עיין מהרי"ק שורש עב.
תד"ה ורבנן הוא דאצריך. פסול לגרש בו לר"מ וכו'. נראה ביאור דבריהם דהא דאף במקום דחיישינן לב' יב"ש כמו בנפל הגט ושיירות מצויות לר"ז דס"ל בחד לישנא דחיישי' מ"מ מקרי מוכח מתוכו כיון דאנן לא ידעי' מן יב"ש אחר. וכמ"ש תוס' להדיא לקמן (דף כ"ד ע"א) ד"ה בעידי מסירה. מ"מ קושייתם בדרך ממנ"פ והיינו לרבה לשיטתי' דס"ל בסוגיא דשיירות מצויות דאף בנפל ל"ח רק בשיירות מצויות והוחזקו. לזה בממנ"פ למאי תקנו לומר בפנ"כ דהא בלא הוחזקו ל"ח כלל לב' יב"ש. ואם יהיה לפעמים הוחזקו בלא"ה פסול מטעם מוכח מתוכו. אולם למה שכ' תוס' אח"כ ואפי' לר"א צריך ע"מ שידעו שעשאו הבעל שליח. לא זכיתי להבין דאמאי לא הקשו בפשוטו יותר דבהוחזקו אמאי לא ניחוש אולי אינו שליח מבעל האשה הזאת. ודלמא יב"ש אחר שלחו. וכיון דהוי ספק גמור א"א להאמין להשליח דהוי דבר שבערוה. ואם נדחוק דמיירי שבידו כתב הרשאה ומשולש יב"ש בן יעקב ששלח גט לאשתו. ורק בגט לא נשלש ונכתב רק יב"ש ואתחזק עוד יב"ש אחר. וא"כ מוכח דבעל של האשה הזאת שלח גט על ידו ומסתמא זה הגט שבידו א"כ גם ע"מ יודעים שהבעל עשאו שליח ע"י כתב הרשאה כיון דהב"ד דנין לודאי מכח ההרשאה זהו הגט שנשלח מבעל זה ממילא מקרי בירור ויודעים עידי המסירה שכן הוא.
גם ביסוד דבריהם שצריכים ע"מ שידעו שהבעל עשאו שליח. לא ידעתי מאין פסיקא להו זה הא לקמן (דף פו) מסיק אביי נהי דכתיבה לשמה בעיא נתינה לשמה מי בעי. וא"כ י"ל דכמו שא"צ לידע שם באיזה גט מתגרשת זאת. ה"נ אין צריכים שידעו שהוא שליח הבעל. והם רק עדים שהאיש הזה מסר גט לאשה ואומר שהבעל שלחו ואין עליהם לחקור הדין אם נאמן השליח הזה ע"ז דזהו מוטל על הב"ד לחוד. הגע עצמך אשה שעשתה שליח לקבלה והבעל מוסר הגט להשליח הזה בע"מ. והע"מ א"י שהאשה עשתה שליח לקבלה רק שהיא מבררת אח"כ בב"ד ע"י אמירתה שעשתה שליח, הזה נימא ג"כ כיון דהע"מ לא ידעו בשעת מסירה שהשליח היה במקום האשה שהוא שליח לקבלה לא היה מסירה כדין. והרי היא משנה ערוכה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכים ב' שיאמרו בפנינו אמר וב' שיאמרו בפנינו קבל. הרי לן דהע"מ ע"צ שידעו מהאמירה. ואעפ"כ מקרי ע"מ שהם מעידים רק שבא הגט מיד בעל לזה שאומר שהוא שליח קבלה ויבורר אח"כ אם האמת אתו. ה"נ מקרי ע"מ שמעידים שבא הגט לאשה מיד זה שאומר שבא בתורת שליחות מהבעל ויבורר אח"כ אם נאמן השליח ומהני אף לר' ירמיה לקמן (דף פו ע"ב) דס"ל דלר"א בעי נתינה מבוררת היינו דהתם נתערבו הגטין וא"י באיזה גט בא לגרש אותה. משא"כ הכא הם ע"מ שנמסר להאשה גט זה מהאיש אשר אומר שהוא שליח מהבעל הזה לכ"ע מקרי ע"מ, וד' יאיר עיני להבין דברי רבותינו הקדושים על בוריין לאמתה של תורה.
בא"ד ואומר ר"י דהא דאצרוך רבנן וכו'. קשה לי לפ"ז למאי הוצרכו תוספות לומר דלשמה ל"ד דה"ה מחובר וכיוצא בו הא בפשוטו נימא כיון דהסופר בקי בכל הדינים א"כ איך שייך החשש דמחובר, ודאי רק שכ' להתלמד במחובר. א"כ ממילא פסול משום שלא לשמה. וממילא נקט בקיצור משום שלא לשמה. גם קשה לי הא התוס' כ' ד"ה סתם ספרי דהוי כמו מעוטא דמעוטא א"כ בפשוטו ניחא דחיישינן למעוטא דמעוטא שכתבו שלא לשמה ולמאי הוצרכו לומר שכ' להתלמד. ולולי שאיני כדאי וידעתי חולשת שכלי וקוצר בינתי. היה נ"ל דדברי תוס' אלו הם משני בעלי תוס' ומאן דאמר הא לא אמר הא. דדברי תוס' אלו שכ' לשמה ל"ד היינו לפי שיטתם דסתם ספרי היינו מעוטא דמעוטא, וממילא שייך כן בכל הפסולים. ודברי תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין וד"ה סתם ספרי המה בחדא שיטה ודברי תוס' ד"ה ורבנן בשם ר"י הוא כן, כדעת ר"י דסתם ספרי היינו כולם בקיאין אלא דחיישי' דכ' להתלמד, ובאמת לשמה דוקא. ואולם מה דקשה לי איך שייך זה החשש בעדים. וא"כ בפנ"ח ל"ל, ונצטרך לומר דגבי עדים מעוטא אין בקיאין, ממילא גבי סופר נמי נימא כן. ואי מל' סתם ספרא, היא גופא תקשי על הש"ס דאמאי ל"א על סופר ועדים חד טעמא דהוי מעוטא דמעוטא, וכמו שהקשיתי לעיל על פירש"י ז"ל.
[תוס' ד"ה דאתויה בי תרי וכו' וקשה דאטו בכיפא וכו'. עי' מהרש"א ותירוצו דחוק, דתוס' כתבו כן לקמן בדרך תירץ על רש"י די"ל דלא בעי למנקט אלא הנהו דלמר צריך ולמר ל"צ, אבל לעשות קושי' מזה בודאי אינו.
וקושי' המהרש"א בפשוטו לק"מ, די"ל דקושיתם באמת על פירש"י לשיטתו דפי' דידעתי מהני וא"כ ע"כ אתיוהו בי תרי היינו בלא ידענו, ומה דלא מפרשי' הם לשיטתייהו דאתיוה בי תרי ואומרים ידענו, היינו באמת משום אידך קושייתם דלמ"ל דאתיוה בבי תרי. דגם בב' מן השוק ואומרי' ידענו מהני.]
[שם. תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה וכו'. ממה דלא פירשו כפשוטו דפרכת הש"ס ועוד דאף אם לא הי' איתחזק איסורא מ"מ הוי דבר שבערוה, נראה דס"ל, דבלא אתחזק גם בדבר שבערוה נאמן וכמ"ש הר"ן פ"ג דקידושין במתני' דהאומר קדשתי את בתי. [ודברי הר"ן שם סותרין לדבריו פ"ו דגיטין בההי' דצא וקדש לי אשה וכתבתי מזה בתשובה. ולפי"ז יקשה מ"ש אח"כ דאיצטריך וספרה לה דס"ד דהוי דבר שבערוה, הא בערוה ג"כ, בלא איתחזק מותר, ויתר הי' להו לומר דהוי באמת דבר שבערוה, ואשמעי' דמ"מ נאמן בלא אתחזק, ואם נימא דכוונתם דהי' ס"ד דמקרי אתחזק היכי דראתה, א"כ בפשוטו לא הקשו מידי די"ל דבזה גופא מספקא להש"ס, אם נימא דהיכי דראתה מקרי אתחזק ומוכח מפסוק דגם באתחזק ע"א נאמן או דלא מקרי אתחזק כיון דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, אע"כ דפסיקא להו בהחלט דודאי מקרי לא אתחזק, וא"כ גם אם הוי דבר שבערוה ל"צ קרא, וצ"ע.]