אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

גיטין · דף ב.

גיטין

כתב רש"י ד"ה צריך השליח המביאו וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח הולכה. ופי' הר"ן דאי שליח קבלה כיון דהאשה נתגרשה בקבלתו א"א שיאמר בפ"נ ובפנ"ח וטעמא דמלתא כיון דמדינא ל"צ אלא מפני חשש ערעור דיבוא הבעל ויערער מש"ה אין לחוש לזה כשנתנו לשליח הולכה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל אינו גומר ומגרש עדיין לפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהבעל בעצמו נותנו לידה או ליד ש"ק שלה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל גומר ומגר' מסתמא לא יערער אח"כ. מיהו אם בא הבעל וערער צריכים לקיים כמו במביא בא"י דאנן ל"ח ואם ערער צריך קיום.

תוד"ה ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. ועוד יש לדקדק מסוף פ' גט פשוט, וע' במהרש"א שהקשה דאמאי לא הוכיחו בקיצור אליבא דרב דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו מוכח דטענינן מזוייף דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה. ונראה ליישב, דהנה בלא"ה יש להקשות על ראיית תוספות מפ' גט פשוט דדלמא דוקא לרב לשיטתיה כיון דסבר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו מש"ה תקנו חז"ל לטעון מזוייף ליתמי משום דאל"כ לא שבקת חיי. אבל לפי ההלכה דקיימא לן צריך לקיימו י"ל דלא טענינן מזוייף דלא שייך לא שבקת דהא נטעון פרוע. ולזה צ"ל דודאי ראיית התוספות הראשונה דגם אף דטענינן פרוע. מ"מ שייך לא שבקת. דכל א' יכתוב שטר מכר או מתנה, הוא ראיה חזקה ואין להסתפק בו, אלא שהוסיפו בראיה שנייה היינו מלבד שיש ראיה דלא שבקת דאולי לא חשו חז"ל לזה והביאו ראיה מסוגיא דב"ב. וממילא ליתא לקושייתנו הנ"ל דשפיר הוכיחו מסוגיא דב"ב דאם באת לומר דדוקא לרב לשיטתי' ומטעמא דלא שבקת ממילא אמרי' לראיה ראשונה דגם לדידן שייך לא שבקת דכל א' יכתוב שטר מכר. אם נימא דלא חשו ללא שבקת ממילא אין חילוק בין לרב ובין לדידן. ולפ"ז ממילא מיושב קושית המהרש"א דלא הו"מ לאכוחי בקיצור ממה דסבר רב דא"צ לקיימו א"כ שייך לא שבקת דהא קיימי' השתא דלא חשו ללא שבקת. ואדרבא אם ננקוט ההוכחה דלרב דסבר א"צ לקיימו שייך לא שבקת לא היה בהוכחה מספיק לדידן דדלמא דוקא לרב. אבל לדידן דקיימא לן צריך לקיימו דל"ש לא שבקת לא טענינן מזוייף. ולזה הביא ראיה מסוגיא דב"ב דהיינו בדרך ממנ"פ דאם טעמא דרב משום לא שבקת גם לדידן שייך כן לענין שטר מכר או מתנה. וק"ל.

בא"ד וא"ת בפ"ק דב"מ כו'. בסוגיא דשטר הקנאה דמוקי שמואל באין חייב מודה, ופרכינן אין בו אחריות מבני חרי מיהא גבי, ולכאורה קשה, דלוקי באינו חייב מודה דטוען פרעתיך, ומבנ"ח מצי גבי דהא ל"ח לפרעון, אבל יש בו אחריות לא יחזיר, כיון דעכ"פ אח"מ ואינו רוצה שיחזירו למלוה, אנו טוענים שמא לא לוה ולא מטא לידיה.

ועיין בהר"ן גיטין פ"ק שכתב דתוס' הוכיחו דלא טענינן מזוייף מהא דפרכינן מבנ"ח מגבי גבי, אף דטוען מזוייף לא סמכו שלא יכול לגבות בלי קיום, והר"ן דחה דאנן טענינן דלא לוה, והא דטען מזוייף היינו משום דמלתא דלא רמיה עיי"ש, ולכאורה יפלא אמאי נקט הוכחה מהמקשן ולא מגוף הדין דאמאי באחריות לא יחזיר, הא בלא קיום לא יגבה, וכדנקטו באמת התוס' שלפנינו, וגם אדרבא מהמקשן ליכא ראיה דפריך בממנ"פ, דאי אמרת באין בו אחריות נכסים יחזיר דסמכו שלא יגבו בלא קיום, גם באחריות יחזיר מה"ט, וא"כ הראיה רק מגוף הדין, וצ"ל דכוונת הר"ן דבמתני' ליכא לאקשויי כיון דאומר מזוייף ואין רוצה להחזיר, אנן חיישינן דלא לוה ולא מטא לידיה, ולזה הקושיא על פרכת הש"ס דהא באין בו אחריות נכסים שפיר הדין דיחזיר וע"ז תירץ הר"ן דגם לגבי בני חרי אנן אמרינן דמשום דלא רמיא אמר מזוייף.

ובאמת קשה לי על דברי תוס' שלפנינו, דמה ראיה מגוף הדין הא אנן חיישינן לגבי לקוחות דלא לוה ולא מטא לידיה, ולפ"ז ישאר קושייתי דמ"מ נוקי למתני' באומר פרעתי דל"ש לגבי בנ"ח דלא רמיא, ולגבי לקוחות אנן חיישינן דלא לוה, ונ"ל דפרכת הש"ס דבאומר פרעתי נאמן במגו דלא לויתי, ודוקא בהקנאה דל"ש לא לוה, בזה א"נ לומר פרעתי, אבל בלא הקנאה נאמן במגו, דהא שמואל ס"ל דנאמן לומר פרוע במגו דמזוייף.

ולפ"ז קשה באמת, דלוקי בחייב מודה, והא דלא יחזיר, היינו כיון דהוא אלו טען פרעתי נאמן במגו דלא לוה, מש"ה אנן טענינן פרעתי, ואינו נאמן בהודאתו לחוב ללקוחות, כנראה מהש"כ (סי' צ"ט ס"ק י"ב) דאף היכי דנאמן רק במגו לא מהני הודאתו לחוב לאחרים.

והי' נ"ל דהא בלא"ה קשה לשיטת התוס' דאף קיום לא מהני דבריעותא דנפילה אמרינן דימה וזייף, והא דשמואל דמצא הקנאה יחזיר, כ"ז שלא אמר מזוייף אנן לא טענינן דימה וזייף, מכל מקום הא עדיין קשה אמאי יחזיר נטעון עבורו שפרע דנאמן במגו דדימה וזייף.

ולזה אפשר דמוכח לשמואל, דשטרי בידך מאי בעי אלים כ"כ דאפילו בריעותא דנפלה לא חיישינן לפשיטי דספרי זייר ליה, א"כ מוכרחים לומר דאינו מצוי כלל וכלל להניח שטר פרע, והוי ג"כ בכלל לא שכיחי ולא טענינן, ומש"ה שפיר פרכינן בחייב מודה אמאי לא יחזיר, דאנן לא טענינן פרוע, דלשמואל הוי בכלל לא שכיחי.

אבל מה אעשה, דהא התוס' לא ס"ל כן, דהא כתבו דע"כ אין זה ראיה דלא טענינן מזוייף דמ"מ יחזיר, דהא נטען פרוע במגו דמזוייף, הרי דס"ל דאף לשמואל טענינן פרוע, ולא מקרי מלתא דל"ש, א"כ יקשה כנ"ל הן על מימרא דשמואל דנטעון פרוע במגו דמזוייף, הן על פרכת הש"ס על חייב מודה, וצ"ע (ועי' ח"א סי' קצ"ז).

בא"ד אלא ה"ט דלא יחזיר כיון דאתרע בנפילה, ולענ"ד אפשר לומר בדרך אחר והוא מבואר בטור חוה"מ (סי' מ"ו) שכ' בשם רב שרירא גאון ועיין בש"ך שם הא דמהני קיום ע"י דמיון חתימות כיון דמן התורה לא בעי קיום אלא דרבנן הוא דאצטריך קיום משום הכי מהני קיום גרוע. אבל היכא דבעי קיום מדאורייתא לא מהני קיום דדמיון חתימות. ובעי' שיעידו החתומים שזה כתב ידן. ולפי זה יש לומר דבנפל כיון דאתרע בנפילה גם מדאורייתא חיישי' למזוייף ובעי' קיום מן התורה. וא"כ מש"ה לא יחזיר דכיון דנפל בעי' קיום גמור ע"י עדות העדים וחיישי' דאם יוחזר למלוה כשיבא לב"ד ולא ידעו מהנפילה ויקיימו ע"י דמיון חתימות. ובאמת לא מהני כיון דנפל. וק"ל.

כתב הר"ן (קמד ע"א) דהא דפרכינן כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר מבני חרי מגבי גבי. אף דכשיבא לגבות נטעון מזוייף. מ"מ אף ע"י קיום אינו ראוי לגבות דאנן נטעון שמא כ' ללוות ולא לוה והוא טען מזוייף משום מלתא דלא רמי' עליה. ולכאורה תמוה לי דהר"ן סותר עצמו לדבריו סוף גיטין (קפט ע"ב) במ"ש להשיג על הרמב"ן די"ל דשמואל ס' דל"א עבחז"ל והא דקאמר אומר היה ר"מ היינו דבעי לאוקמי מתני' בכל שטרות אף בהקנאה ע"ש והא לשיטת הר"ן הנ"ל אף אם מיירי בהקנאה אינו מוכרח דאומר הי' ר"מ דהא בהקנאה ממילא ליכא קושי' דמבנ"ח מגבי גבי דהא כשיבוא לגבות נטעון אנן מזוייף. ולשמא כ' ללות ל"ש בהקנאה והוא לכאורה קושי' אלימתא. ונראה דלק"מ דהכי אמרי' דשמואל ס"ל דמתני' מיירי בכל שטרות בין בהקנאה בין בלא הקנאה. מש"ה א"א לומר דמיירי בחייב מודה דא"כ בהקנאה ביש בו אחריות אמאי ל"י, אע"כ דמיירי באין חייב מודה וא"כ יקשה בהיפוך בשטרי דלאו הקנאה באין חייב מודה אמאי יחזיר הא מבנ"ח גבי ונטעון אנן כ' ללות ולא לוה. אע"כ דאומר היה ר"מ וכו'. והוא נכון ואמת בעזה"י.

כתב הפנ"י דהנ"מ בין אם טעני' מזוייף ללקוחות או לא דנ"מ בשליח שמביא גט בא"י ולא אמר בפ"נ דאם טענינן מזוייף א"י לגבות כתובה עיי"ש, ולכאורה הדברים תמוהים דהא גם אם לא טענינן מזוייף נטעון פרוע, דהבעל נאמן במגו דמזוייף, אבל באמת ניחא, דהא התוס' ס"פ הכותב הקשו על מגו דלא גרשתיך הא יתחייב שאר כסות ועונה, ותירצו דהוי טענו חיטים והודה בשעורים, וזה שייך בהיא טוענת ברי גירשתני דמודית או דמוחלת שאין לה מזונות, אבל בזה דהשליח מביא לה הגט דהיא טוענת עפ"י עד שהיא עושה ותובת כתובה אם הבעל יטעון מזוייף, יצטרך ליתן מזונות, דהיא לא הודית כלל, ולא מחלה רק שתבעה עפ"י העד, ואם הבעל אומר דהעד משקר בזה לא פקע זכותה מחיוב מזונות, א"כ אין הבעל נאמן פרוע במגו דמזוייף.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה