חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - מגילה נקראת · דף טז:
ותמהינן: אפשר, דבר שנצטער בו אותו צדיק, (תחילת העמוד) יכשל בו הוא עצמו?
ומאי היא שנצטער בו אותו צדיק?
דאמר רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת (736), שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו, שעשה לו כתונת פסים, נתגלגל הדבר - וירדו אבותינו למצרים! (737)
אמר רבי בנימן בר יפת: רמז רמז לו (738) יוסף לבנימין, שעתיד בן לצאת ממנו, שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות (739). שנאמר: "ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו'" [ומרדכי מזרע בנימין היה, דכתיב ביה: "איש ימיני"].
כתיב התם: "ויפול על צוארי בנימן אחיו".
ותמהינן: כמה צוארין הוו ליה לבנימין?! (740)
אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים (741), שעתידין להיות בחלקו של בנימין - ועתידין ליחרב.
"ובנימין בכה על צואריו" - בכה על משכן שילה, שעתיד להיות בחלקו של יוסף - ועתיד ליחרב (742) .
כתיב התם: "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין". אמר רבי אלעזר: כך אמר להם יוסף: כשם שאין בלבי על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי עליכם.
"כי פי המדבר אליכם". כפי - כן לבי [שאיני מדבר אחת בפה - ואחת בלב].
"ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים".
מאי היא "מטוב מצרים"?
אמר רבי בנימין בר יפת, אמר רבי אלעזר: שלח לו יין ישן (743), שדעת זקנים נוחה הימנו (744) .
"וילכו גם אחיו ויפלו לפניו". אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: היינו דאמרי אינשי: תעלא [שועל], בעידניה, בזמן ששעתו מצלחת - סגיד [השתחוה] ליה.
ותמהינן: אמאי קרי ליוסף כלפי אחיו "תעלא"? וכי מאי בצירותיה דיוסף מאחווה [מאחיו]?
אלא, אי איתמר - הכי איתמר: כתיב: "וישתחו ישראל על ראש המטה". אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: תעלא בעידניה - סגיד ליה. והכא שפיר קרי ליוסף כלפי ישראל "תעלא", ולהכי השתחווה ישראל ליוסף (745).
"וינחם אותם וידבר על לבם". אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: מלמד שאמר להם דברים שמתקבלין על הלב (746) .
והכי אמר להו: ומה עשרה נרות - לא יכלו לכבות נר אחד (747), נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות?
כתיב במגילה: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".
אמר רב יהודה: אורה - זו תורה (748). וכן הוא אומר: "כי נר מצוה ותורה אור". (749)
שמחה - זה יום טוב (750). וכן הוא אומר: "ושמחת בחגך". ששון - זו מילה (751) (752). וכן הוא אומר: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", והיינו מילה, שניתנה במאמר - ולא בדיבור.
שנאמר: ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וגו'" (753).
ויקר - אלו תפלין (754). וכן הוא אומר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש, הגלויים לעין כל.
ועל כל מצוות אלו גזר המן שלא יעסקו בהן (755) [וגזר על אלו, לפי שהן עדותן של ישראל. מהרש"א], ועתה חזרו לקיימן בפרהסיא.
כתיב: "ואת פרשנדתא וגו' עשרת בני המן".
אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ומילת "עשרת" הכתובה אחריהם - צריך לממרינהו בנשימה אחת (756) (757) . מאי טעמא?
משום דכולהו - בהדי הדדי נפקו נשמתייהו (758) .
אמר רבי יוחנן: וי"ו דויזתא, צריך למימתחה בזקיפא [קלשון] - כמורדיא דלברות ["לברות" הוא שם נהר. ומורדיא הוא עץ שרב החובל מנהיג בו הספינה, להרחיקה מן האבנים ומן המכשולים. רש"י בבא מציעא פ"ז ע"א].
ובהך "למימתחה בזקיפא", ישנם כמה פירושים בראשונים:
הר"ן מפרש, דהיינו שצריך להאריך בקריאתה, ולא לחטוף (759).
ובתוס' הרא"ש פירש, דהיינו שצריך להגביה קולו.
עוד הביא הר"ן, די"א דצריך לעשותה גדולה יותר משאר אותיות.
והריטב"א פירש, שצריך להגביה ראשה הכפוף - כלפי מעלה (760).
מאי טעמא?
משום דכולהו בחד זקיפא אזדקיפו. שנתלו כולם בעץ אחד (761), זה למטה מזה.
אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן - נכתבות כך: אריח, שהוא הכתב - על גבי לבינה שהיא החלק [ולבינה היא כפליים מאריח], ולבינה - על גבי אריח.
חוץ משירה זו, דהיינו עשרת בני המן, ושמות מלכי כנען שנפלו בידי יהושע, שבהן נכתב אריח על גבי אריח, ולבינה - על גבי לבינה (762) . מאי טעמא?
שלא תהא תקומה למפלתן (763) של שונאי ישראל (764). שלא יהא להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו (765).
כתיב: "ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים וגו'". אמר רבי אבהו: מלמד שבא מלאך, וסטרו על פיו. שהרי התחיל לדבר בלשון כעס (766), וסופו שאמר: "מה שאלתך עוד ותעש".
"ובבאה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה על ראשו וגו' על ראשו ותלו אתו ואת בניו על העץ" (767).
ותמהינן: "אמר"? הא "אמרה" מיבעי ליה למימר?! דלכאורה הכי הוא משמעות הכתוב, שבבואה לפני המלך, אמרה לו שמלבד הספר שאמר לשלוח לכל המדינות, ישוב מחשבתו הרעה וגו' [תוס'].
אמר רבי יוחנן: אמרה לו: יאמר בפה - מה שכתוב בספר (768) .
"דברי שלום ואמת". אמר רבי תנחום, ואמרי לה אמר רבי אסי: מלמד שמגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה, דהיינו כספר תורה עצמו (769).
"ומאמר אסתר קיים". מאמר אסתר אין, ואילו "דברי הצומות וזעקתם" דכתיב לעיל מיניה - לא קיים?
אמר רבי יוחנן: האי "קיים" - אדקרא דלעיל מיניה נמי קאי, והכי קאמר קרא: דברי הצומות ומאמר אסתר - קיים דברי הפורים האלה.
"כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו". רצוי לרוב אחיו - ולא לכל אחיו (770). מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין (771) , כיון שבטל מדברי תורה (772) ונכנס לשררה.
אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה - יותר מהצלת (773) נפשות (774). דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ארבעה אינשי, ולבסוף - בתר חמשה.
דמעיקרא, בימי כורש, כשעלה זרובבל מן הגולה ומרדכי עמו, כתיב: "אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן" - חזינן דחשיב למרדכי בתר ארבעה.
ולבסוף כתיב: "הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן" - אחשביה קרא בתר חמשה.
אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה - יותר מבנין בית המקדש.
שיש לתמוה, אמאי לא עלה עזרא עם זרובבל בימי כורש, אלא רק בשנה השביעית לדריוש האחרון, לאחר שנבנה הבית? אלא, שהיה עזרא לומד תורה מפי ברוך בן נריה, וכל זמן שברוך בן נריה קיים בבבל, לא הניחו עזרא ועלה.
אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה - יותר מכבוד אב ואם (775) .
מנלן?
שהרי על כל אותן י"ד שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר (776) , ולמד שם תורה - לא נענש על שלא כיבד את אביו באותן שנים. ואילו על שאר השנים שנשתהה יעקב בבית לבן ובדרך - נענש (777).
ומנלן הא?