חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - מגילה נקראת
דף ב.
מתניתין:
המגילה נקראת פעמים ביום י"א באדר, פעמים בי"ב בו, פעמים בי"ג, פעמים בי"ד, ופעמים בט"ו (1) .
אבל לא פחות מי"א [לעולם אינה נקראת לפני י"א], ולא יותר מט"ו [לעולם אינה נקראת אחרי ט"ו באדר].
והשתא מבארינן, היאך המגילה נקראת בכל אחד מימים אלו:
בני כרכין (2) המוקפין חומה מימות יהושע בן נון (3) - קורין בט"ו באדר (4).
ואילו בני כפרים ועיירות גדולות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע - קורין בי"ד [ובגמרא יתבאר, מנא ילפינן דיש חילוק בין מוקפות לשאינן מוקפות] (5).
ואף שבשני ימים אלו, נכללו הדרים בכל מקום, היינו מעיקר הדין. אלא, שהקילו חכמים על בני הכפרים (6) , ותקנו שיהיו מקדימין לקרוא ביום (7) הכניסה (8) , דהיינו - ימי שני וחמישי, שמתכנסין בהם בני הכפרים אל העיירות למשפט, כיון שבתי דינים יושבים בעיירות בשני וחמישי כתקנת עזרא [בבא קמא פ"ב ע"א] (9), והיות ובני הכפרים אינם בקיאין לקרות המגילה בעצמם, וצריכים שיקראנה להם אחד מבני העיר (10), הקילו עליהם חכמים, שיוכלו לקרות בשני וחמישי הקודמים לי"ד באדר.
וקולא היא להם, שהרי כבר באים הם בימים אלו לעיר למשפט [והטעם, מפני מה הקילו עליהם - מבואר בגמרא].
ויום הכניסה חל לפעמים בי"א, לפעמים בי"ב ולפעמים בי"ג.
כיצד חל חיוב קריאת המגילה בכל אחד מימים אלו?
אם חל להיות יום י"ד ביום שני, שהוא יום הכניסה, אזי כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום [שאין דוחין את בני הכפרים מיום כניסה זה, ליום הכניסה שלפניו (11)], ומוקפות חומה - קורין למחר, ביום שלישי.
ואם חל יום י"ד להיות ביום שלישי או ברביעי, אזי בני הכפרים מקדימין לקרוא ביום הכניסה, דהיינו י"ג באדר - אם חל י"ד בשלישי, וי"ב - אם חל י"ד ברביעי, ועיירות גדולות קורין בו ביום כדינם, ומוקפות חומה - קורין למחר.
חל י"ד באדר להיות ביום חמישי, שהוא יום הכניסה, כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום [כדלעיל, שאין דוחין את בני הכפרים מיום הכניסה - ליום הכניסה], ומוקפות חומה - קורין למחר.
חל י"ד להיות בערב שבת, כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו י"ג, ועיירות גדולות וגם מוקפות חומה קורין בו ביום (12) (13) .
ואין בני המוקפין קורין בט"ו שחל בשבת, לפי שגזרו חכמים שלא לקרוא במגילה בשבת, מפני שאין הכל בקיאין בקריאתה, וחיישינן שמא יטול מגילה בידו וילך אצל בקי כדי ללמוד, ויעבור על איסור הוצאה [כדלקמן ד' ע"ב, עיי"ש. וליום א' שלאחר השבת - אין דוחין את המוקפין, דהא הוי ט"ז, ואמר קרא "ולא יעבור" כדלקמן].
חל י"ד להיות בשבת, כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה, דהיינו, י"ב באדר (14) [וטעמא דבני עיירות מקדימין ליום הכניסה, מפרש לקמן [ד' ע"ב], דהואיל וממילא נדחו מהזמן הקבוע להם, דהיינו שבת, ידחו כבר ליום הכניסה שבני הכפרים קורין בו], ומוקפות חומה - קורין למחר (15) .
ואם חל י"ד להיות אחר השבת, ביום ראשון, אזי כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום חמישי, י"א באדר (16), ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה - קורין למחר.
גמרא:
שנינו במשנתינו: מגילה נקראת בי"א וכו'.
מנלן די"א י"ב וי"ג ראויין לקריאת המגילה, הא בקרא כתיב רק י"ד וט"ו?
וקא מהדר בתמיהה: מנלן?! הא לא מקרא ילפינן לה, ולא חובה היא עליהן, אלא תקנת חכמים היא, כדבעינן למימר לקמן [במשנה הבאה], דחכמים הקילו על בני הכפרים שיוכלו להיות מקדימין קריאתה ליום הכניסה, כדי שיהיו פנויים ביום הפורים, ויספקו אז מים ומזון לאחיהם שבכרכים (17), ואם כן, מאי קשיא לך מנא נפקא לן מקרא, הא תקנת חכמים היא!? (18)
ומבארינן: אנן הכי קאמרינן, מכדי, על כרחך, כולהו הני יומי דקורין בהן, אנשי כנסת הגדולה (19) - שהיו בימי מרדכי ואסתר, ותקנו את שמחת פורים וקריאת המגילה - תקנינהו, שיהא אפשר לקרות בהם,
דאי סלקא דעתך, דאנשי כנסת הגדולה, ארבעה עשר וחמשה עשר בלבד תקון, ליכא למימר הכי, דמי אתו רבנן שאחריהם ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה, והתירו לבני הכפרים לקרות בימים אחרים? והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו (20), אלא אם כן הוא גדול ממנו [מבית דין חבירו] - בחכמה ובמנין?! (21) (22)
אלא פשיטא, כולהו, כל ימי הקריאה, אנשי כנסת הגדולה תקינו. ואם כן, ודאי רמזינהו להני יומי במגילה! והיינו דמבעיא לן, היכא רמיזא בקרא דתקינו האי מלתא?
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא "לקיים את ימי הפורים (23) האלה בזמניהם". ולשון "זמניהם" משמע, דזמנים הרבה תקנו להם.
ומקשינן: מנלן למילף חמשה זמנים, דילמא האי "בזמניהם" מיבעיא ליה לגופיה, לי"ד וט"ו המפורשים בקרא, שיקיימו בהם את מצוות הפורים?
ומבארינן: אי לגופיה אתא, אם כן לימא קרא: "לקיים וגו' בזמן", דמשמע דבעינן למעבד מצוות הפורים בזמן המפורש בהם. ומאי האי דכתיב "זמניהם"? משמע דזמנים טובא תקנו להם.
ומקשינן: ואכתי מיבעי ליה האי דנקט קרא "זמניהם" לשון רבים, למימר דזמנו של זה - מוקפין, לא כזמנו של זה - פרזים! דאי הוה כתיב רק "בזמן", הוה אמינא דזמן אחד לשניהם, אי בעו - ליקרו תרווייהו בי"ד, ואי בעו - ליקרו בט"ו?
ומבארינן: אם כן, דלהכי אתא קרא, לימא קרא "זמנם". מאי האי דכתב קרא "זמניהם"? שמעת מינה לכולהו הני תלת מילי: שבתיבה הזאת נכללים זמן וזמנים וידעינן לגופיה וזמנם חלוק, ותיקנו הרבה זמנים.
ומקשינן: אם כן, אימא דאיכא זמנים טובא, ואפילו קודם י"א באדר, ואחרי ט"ו בו (24), יהא אפשר לקרוא את המגילה (25) ?
ומתרצינן: קרא ד"זמניהם" דמרבית מיניה יומי אחריני - דומיא ד"זמנם" מרבי. מה זמנם האמור בהם בפירוש - תרי יומי נינהו, דהיינו י"ד וט"ו, אף זמניהם - תרי יומי אתא לרבויי, ותו לא.
ומקשינן: אי תרי יומי אתא לרבויי, ואימא תריסר ותליסר [י"ב וי"ג], ומנלן דקורין בי"א?
ומתרצינן: כדאמר רב שמואל בר יצחק לקמן [לתרץ קושיית הגמ']: יום י"ג באדר זמן קהילה לכל היא, שבין בשושן ובין בשאר מקומות נקהלו בו היהודים להנקם מאויביהם (26), וכיון שעיקר הנס נעשה בו - לא צריך לרבויי. (27) הכא נמי, לא תקשי דלמא לרבויי רק תריסר ותליסר, דהא י"ג זמן קהילה לכל היא - ולא צריך לרבויי שקורין בו.
ומקשינן: ואימא דאתרבו מקרא שיתסר ושיבסר [ט"ז וי"ז] באדר, ומנלן דאתא קרא לרבויי רק ימים הקודמים לי"ד? ומתרצינן: "ולא יעבור" כתיב [כך הוא לשון הכתוב: "וקבל היהודים עליהם ועל זרעם וגו' ולא יעבור וגו' להיות עשים את שני הימים האלה וגו'"], דמשמע שלא יעבור את שני הימים האלה - לקרות לאחריהם.
ורבי שמואל בר נחמני אמר: מהכא מרבינן יומי אחריני לקריאה: דאמר קרא: "וישלח ספרים אל כל היהודים וגו' לקיים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר וגו' כימים אשר נחו בהם היהודים וגו'".
ולכאורה הוה ליה לקרא למכתב: "ימים אשר נחו בהם", דמשמע דהם - ארבעה עשר וחמשה עשר באדר, האמורים בתחילת הפסוק - הם הימים אשר נחו בהם. מאי האי דכתב קרא "כימים"?
אלא, אתי האי קרא לרבות עוד שני ימים כמותן, דהיינו אחד עשר ושנים עשר, שקורין בהם את המגילה.
ומקשינן: ואימא דתריסר ותליסר מרבי קרא? אמר רב שמואל בר יצחק: י"ג זמן קהילה לכל היא, ולא צריך קרא לרבויי.
ומקשינן: ואימא שיתסר ושיבסר מרבי קרא?
ומתרצינן: "ולא יעבור" כתיב.
והוינן בה: רבי שמואל בר נחמני, דיליף לה מ"כימים", מאי טעמא לא אמר מ"בזמניהם"?
ומבארינן: משום דהך דדרשינן את מלת "בזמניהם" לתלת מילי: "זמן", "זמנם", "זמניהם" - לא משמע ליה למדרש הכי.
ומאידך, רב שמן בר אבא דיליף מ"זמניהם", מאי טעמא לא אמר מ"כימים"?
אמר לך: ההוא "כימים" - לדורות הוא דכתיב, ולא לרבויי מיניה ימים אחרים. דהכי הוא משמעותיה דקרא: וישלח ספרים אל היהודים, לקיים לדורות את יום י"ד וט"ו באדר - כאותם ימים אשר נחו בהם היהודים בזמן הנס.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו - דברי משנתינו שבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה - דברי רבי עקיבא סתימתאה [שרבי עקיבא אמרה, כהרבה משניות שסתם רבי, ולא פירש מי אמרן, והן דברי רבי עקיבא] (28), דדריש לרבויי כל ימים אלו, מ"זמן - זמנם - זמניהם".
אבל חכמים חולקין עליו, ולא דרשי להך דרשה, ואומרים: אין קורין אותה אלא בזמנה המפורש במקרא, דהיינו י"ד וט"ו.
מיתיבי, אמר רבי יהודה: אימתי הקילו חכמים על בני הכפרים שיקדימו ליום הכניסה, בזמן שהשנים כתיקנן, שמעברין אותן על פי בית דין, ומקדשין את החדשים על פיהם, ושולחין שלוחין לכל ישראל להודיע אימתי התקדש חדש ניסן, ועושין כל ישראל מועדין על פיהן, וישראל שרויין על אדמתן, והשלוחין מגיעים עד הפסח לקצה ארץ ישראל, להודיע להם שהוקדש החודש.
אבל בזמן הזה, שאין ישראל שרויין על אדמתן, ולא יגיעו השלוחין אל כל ישראל עד הפסח, הואיל וישראל מסתכלין בה - בקריאת המגילה, ואומרים: ביום י"ד באדר קרינו את המגילה, אם כן נשארו ט"ו יום לחודש אדר, ומונין עוד ט"ו יום בחודש ניסן, ועושין הפסח.
ואם נקדים את קריאת המגילה, שמא יטעו ויחשבו מיום קריאת המגילה, ויקדימו לעשות הפסח לפני זמנו, ונמצא שאוכלין חמץ בימים אחרונים של הפסח! להכי אין קורין אותה אלא בזמנה, דהיינו י"ד וט"ו (29).
והשתא, רבי יהודה, שמחלק בין זמן שהשנים כתיקונן - לזמן הזה, אליבא דמאן אמר למילתיה? אילימא אליבא דרבי עקיבא, הא אפילו בזמן הזה סבירא ליה דאיתא להאי תקנתא, דבני הכפרים מקדימין. דהא רבי עקיבא בזמן הזה הוה, ושנה הלכה זו במשנה (30). ואילו רבי יהודה קאמר, דבזמן הזה, אין קורין אותה - אלא בזמנה!?
אלא לאו, רבי יהודה - אליבא דרבנן אמרה. ואפילו הכי קאמר, דבזמן שהיו השנים כתיקנן, וישראל היו שרויין על אדמתן מיהא - הוה קרינן גם בשאר הימים! חזינן, דרבנן נמי דרשי "זמן - זמנם - זמניהם"?!
ומסקינן: תיובתא דרבי יוחנן, דאמר דלרבנן לעולם אין קורין אותה אלא בזמנה - תיובתא (31) .
איכא דאמרי: הכי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה, שגם בזמן הזה מקדימין ליום הכניסה. אבל חכמים אמרו: בזמן הזה, שאין ישראל שרויין על אדמתן, הואיל ומסתכלין בה, אין קורין אותה אלא בזמנה. דאף דאינהו נמי דרשי "זמן זמנם זמניהם", אחר החורבן החמירו - שמא יטעו בחשבון.
תניא נמי הכי, אמר רבי יהודה: אימתי אמרינן דבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה, בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן. אבל בזמן הזה, הואיל ומסתכלין בה - אין קורין אותה אלא בזמנה.
רב אשי קשיא ליה ברייתא דרבי יהודה דלעיל, דאמר דבזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה - אדרבי יהודה דמתניתין דלקמן, (תחילת העמוד) ומוקים לה לברייתא - כרבי יוסי בר יהודה.
דף ב:
והכי קשיא ליה: ומי אמר רבי יהודה דבזמן הזה, הואיל ומסתכלין בה, אין קורין אותה אלא בזמנה?
ורמינהי ממתניתין דלקמן: אמר רבי יהודה: אימתי הכפרים מקדימין ליום הכניסה, במקום שנכנסין בשני ובחמישי לעיירות לדין. אבל מקום שאין נכנסין בשני ובחמישי, אין בו קולא לבני הכפרים, ואין קורין אותה - אלא בזמנה.
משמע, דבמקום שנכנסין בשני ובחמישי מיהא - קרינן ביום הכניסה, ואפילו בזמן הזה, ולא חיישינן להא דמסתכלין בה?!
וסלקא אדעתין, דמשום הכי - מוקים לה לברייתא כרבי יוסי בר יהודה.
ותמהינן: ומשום דקשיא ליה דרבי יהודה דמתניתין - אדרבי יהודה דברייתא, מוקים לה לברייתא כרבי יוסי בר יהודה, הא בברייתא תני דרבי יהודה אמרה?! (32)
ומבארינן: רב אשי שמיע ליה, דאיכא דתני לה לברייתא כרבי יהודה, ואיכא דתני לה כרבי יוסי בר יהודה. ומדקשיא ליה דרבי יהודה דברייתא - אדרבי יהודה דמתניתין, תריץ ואמר: מאן דתני לה כרבי יהודה - לאו דווקא. מאן דתני לה כרבי יוסי בר יהודה - דווקא, דודאי רבי יוסי בר יהודה אמרה. ובאמת פליג רבי יוסי בר יהודה - ארבי יהודה דמתניתין, וסבר, דאין קורין אותה - אלא בזמנה.
שנינו במשנתינו: כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר וכו'.
מנהני מילי, דהמוקפין חומה קורין בט"ו?
אמר רבא, דאמר קרא: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וגו' עושים את יום ארבעה עשר". והרי נאמרו במקרא קודם לכן שני ימים: ארבעה עשר וחמשה עשר. ומדאמר קרא דפרזים [ערים שאין מוקפות חומה, ונקראות "פרזים" משום שמתוך שאין להן חומה - ישיבתן נפוצה ופרוצה] עושין בארבעה עשר, מכלל דמוקפין - עושין בחמשה עשר, דשדייה לקרא ד"חמשה עשר" - אמוקפין.
ומקשינן: ואימא דפרזים עושין בארבעה עשר, אבל מוקפין כלל וכלל לא עושין (33), והאי דאמר קרא חמשה עשר - שדי ליה אשושן, שעושין בט"ו כדרך שעשו בשעת הנס?
ומתרצינן: וכי בני מוקפין לאו ישראל נינהו, דאמרת דלא יעשו את ימי הפורים כלל?!
ועוד, הא "מהודו ועד כוש" כתיב [ואף על גב דלא כתיב האי לישנא בעניינא דעשיית ימי הפורים, הא כתיב "בכל מדינות המלך אחשורוש", דהיינו נמי מהודו ועד כוש], ואם כן, על כרחך דגם במוקפין עושין את ימי הפורים! וכיון דרק בני פרזים עושין בי"ד, שמעינן מינה, דבני מוקפין - עושין בט"ו.
ומקשינן: ואימא דפרזים עושין בארביסר, כדכתיב במגילה, ואילו מוקפין עושין בארביסר, וגם בחמיסר, כדכתיב: "להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה", דמשמע, שיעשו את הפורים שני ימים!? ומתרצינן: אי הוה כתב קרא: "את יום ארבעה עשר וחמשה עשר" - הוה משמע כדקאמרת, דיעשו את שני הימים. אבל השתא דכתיב: "את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר", אתא מלת "את" בתרא - ופסיק (34) , למימר דהני - פרזים - בארבעה עשר, והני - מוקפין - בחמשה עשר.
ומקשינן: ואימא דפרזים עושין בארביסר, ואילו מוקפין, שלא נקבע זמנם בפירוש, אי בעו - יעשו בארביסר, אי בעו - יעשו בחמיס ר?
ומתרצינן: אמר קרא "בזמניהם". ודרשינן: זמנו של זה - פרזים, לא זמנו של זה - מוקפין. ואם כן, על כרחך דזמנם של מוקפין - בחמשה עשר דווקא (35).
ומקשינן: ואימא דיעשו מוקפין בתליסר, וקרא דכתיב "חמשה עשר" - נימא דמיירי בשושן, שיעשו הם בט"ו כבשעת הנס? ומתרצינן: כיון שלא מצינו שייחד הכתוב זמן למוקפין, מסתברא דיעשו כבני שושן, שעושין בחמשה עשר כבשעת הנס.
אשכחן עשייה דמשתה ויום טוב, דפרזים עושין בי"ד. דהא קרא ד"על כן היהודים הפרזים וגו' עושים את יום ארבעה עשר וגו'" - בעשיה מיירי.
אבל זכירה - קריאת המגילה - מנלן?
ואמרינן: ילפינן לה מהקישא. דאמר קרא: "והימים האלה נזכרים ונעשים", איתקש זכירה - לעשייה, דעבדינן לתרוויהו בחד יומא (36).
ואמרינן: מתניתין דאמרה דכרכין המוקפין חומה שקורין בט"ו, היינו דווקא מוקפין מימות יהושע בן נון - דלא כי האי תנא:
דתניא: רבי יהושע בן קרחה אומר: כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש - קורין בחמשה עשר.
מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה?
משום דמדמינן כי [כמו] שושן. מה שושן - מוקפת חומה מימות אחשורוש, וקורין בה בחמשה עשר, אף כל עיר שמוקפת חומה מימות אחשורוש - קורין בה בחמשה עשר.
ותנא דידן, דתלה במוקפין מימות יהושע בן נון, מאי טעמא?
יליף גזירה שוה "פרזי" - "פרזי" (37). כתיב הכא במגילה: "על כן היהודים הפרזים", וכתיב התם בכיבוש ממלכת עוג על ידי משה ויהושע: "ויתן ה' אלקינו בידינו גם את עוג וגו' ונלכד את כל עריו וגו' ערים בצרות חומה גבוהה וגו' לבד מערי הפרזי הרבה מאד".
מה להלן, בכיבוש ממלכת עוג - מיירי בערים מימות יהושע בן נון (38), אף כאן, במגילה, מיירי בפרזים מימות יהושע בן נון. ואם הוקפה לאחר מכן, לא חשיבא מוקפת לענין מגילה.
והוינן בה: בשלמא רבי יהושע בן קרחה - לא אמר כתנא דידן, דבעינן מוקפין מימות יהושע, משום דלית ליה גזירה שוה ד"פרזי"
- "פרזי", שלא למד האי גזירה שוה מרבותיו [ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו, אלא אם למדה מרבותיו].
אלא תנא דידן, מאי טעמא לא אמר כרבי יהושע בן קרחה דיליף משושן?
ותמהינן: מאי טעמא?! משום דהא אית ליה גזירה שוה ד"פרזי" - "פרזי", דהכי יליף מרביה, למילף הך גזירה שוה!
ומבארינן, הכי קאמר הגמרא: אי ילפת לה מגזירה שוה, אלא שושן, היאך קבעוה בחמשה עשר? דעבדא כמאן (39) ? לא כפרזים, שהרי פרזים עושין בי"ד ! ולא כמוקפין, שהרי לא ידעינן בה שהוקפה מימות יהושע (40) ?!
אמר רבא, ואמרי לה שאמרה כדי [שם חכם (41)]: שאני שושן, הואיל ונעשה בה נס, שניתן להם להרוג בשונאיהם שני ימים, ועל כרחם לא נחו עד ט"ו, להכי קבעו כך לדורות.
ומקשינן: בשלמא לתנא דידן, דסבירא ליה דבעינן מוקפת מימות יהושע בן נון, ורק שושן שאני, היינו דכתיב: "מדינה ומדינה ועיר ועיר". דמשמע דיש מנהג חלוק במדינות, ומנהג חלוק בערים. דהאי דכתיב "מדינה ומדינה" - לחלק בין המוקפות חומה, דהיינו בין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון, שקורין בט"ו - למוקפת חומה מימות אחשורוש, שקורין בי"ד (42).
והאי דכתיב "עיר ועיר" נמי - לחלק בין הפרזים, דהיינו, בין שושן - לשאר עיירות, דשושן, אף על פי שאינה מוקפת מימות יהושע, קורין בה בט"ו.
אלא לרבי יהושע בן קרחה, דאמר, דאף מוקפות מימות אחשורוש - קורין בט"ו, בשלמא קרא ד"מדינה ומדינה", לחלק בין מוקפין מימות אחשורוש - לשאינן מוקפין אתא, דהיינו, בין שושן - לשאר עיירות.
אלא "עיר ועיר" למאי אתא, הא לדידיה אין עוד חילוק בין מוקפת למוקפת, או בין פרזים לפרזים?
אמר לך רבי יהושע בן קרחה: ולתנא דידן מי ניחא? הא לדידיה נמי תקשי! דכיון דאית ליה גזירה שוה ד"פרזי" - "פרזי", לחלק בין מוקפות מימות יהושע - לפרזים, קרא ד"מדינה ומדינה", דאמרת דאתא לחלק בין מוקפת מימות יהושע, למוקפת מימי אחשורוש - למה לי, הא ילפינן לה מגזירה שוה?
אלא, האי קרא ד"מדינה ומדינה" - לדרשה אחריתא הוא דאתא, וכדרבי יהושע בן לוי הוא דאתא. דאמר רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו - אף על פי שאינו נראה עמו, וכל הנראה עמו - אף על פי שאינו סמוך [כדמפרש לקמן] - נידון ככרך.
ולהכי סמך קרא "עיר ועיר" ל"מדינה", למימר דעיר הסמוכה למדינה - תהא כמותה (43).
ועד כמה חשיב סמוך, שיהא נדון ככרך?
אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: כמחמתן לטבריא והיינו שיעור מיל (44) . ותמהינן: ולימא בפירוש מיל, ואמאי קאמר: כמחמתן לטבריא?
ומבארינן: הא קא משמע לן, דשיעורא דמיל כמה הוי - כמחמתן לטבריא (45) .
והשתא מייתינן עוד מימרות דרבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא, אגב הך דאמר לעיל בשיעור מיל [ולהלן בדף ג' ע"א, יתבאר המשך המקרא ד"מדינה ומדינה"]:
ואמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: האותיות מנצפ"ך (46) , שהן האותיות הכפולות שבא"ב [שיש להן שתי צורות, צורה אחת כשהאות באה באמצע מילה, וצורה אחרת כשבאה בסוף מילה], הצופים - נביאי הדורות (47) - אמרום (48) .
וסלקא אדעתין השתא, דהם חידשום.
ותמהינן: ותסברא? והכתיב: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (49), ודרשינן מהאי קרא שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, משעת נתינתה, דדווקא אלה הן המצוות, ותו לא! (50) ועוד, האמר רב חסדא: מכיון שהיו האותיות חקוקות בלוחות משני עבריהם [כדכתיב: "מזה ומזה הם כתובים" (51)],
דף ג.
האותיות מ"ם וסמ"ך שבלוחות - (תחילת העמוד) בנס היו עומדין (52) . שהרי היו מוקפות אויר מכל עבריהם, ולא היה להם מקום חיבור בלוחות. חזינן דאות מ"ם סתומה, היתה כבר בזמן מתן תורה!?
ומתרצינן: אין, באמת אותיות מנצפ"ך פתוחות וסתומות, מהוה הוו כבר ממתן תורה. ולא הוו ידעי (53) הי מינייהו באה באמצע תיבה, והי - בסוף תיבה (54). ואתו צופים ותקינו, דפתוחין - באמצע תיבה, וסתומין (55) - בסוף תיבה.
ומקשינן: סוף סוף, הא דרשינן "אלה המצות"
- שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה! והיאך תקנו צופים הי מינייהו באמצע והי בסוף?
אלא, באמת ידעו מעיקרא איזו באמצע תיבה ואיזו בסוף, ושכחום (56). וחזרו הצופים ויסדום (57) . ועוד אמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרו (58) , כפי ששמעו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע.
תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו, מפי (59) חגי זכריה ומלאכי.
וכשאמרו יונתן בן עוזיאל, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה (60) . יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם?!
עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו, ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם! גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל היאך לפרש את המקראות הסתומין.
ועוד ביקש יונתן בן עוזיאל לגלות תרגום של כתובים.
יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! (61)
מאי טעמא אמרה לו כך?
משום דאית ביה - בספר דניאל - קץ משיח.
ותמהינן: ותרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו? והרי היה כבר תרגום לתורה בימי עזרא! דהא אמר רב איקא בר אבין, אמר רב חננאל, אמר רב: מאי האי דכתיב [נחמיה (62) ח' א' - ח']: "ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר ציווה את ישראל וגו' והלויים מבינים את התורה לעם וגו' ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא"?
האי דכתיב "ויקראו בספר תורת האלהים" - זה מקרא, דהיינו לשון עברי של התורה.
"מפורש" - זה תרגום של תורה, שהרי התרגום מפרש את התורה.
"ושום שכל" - אלו הפסוקין, דהיינו היאך הם נפסקין, וקרי להו שום שכל, משום שעל ידי הפיסוק - מבין האדם את המקרא [ר"ן במס' נדרים דף ל"ז ע"ב] (63).
"ויבינו במקרא" - אלו פיסקי טעמים, דהיינו הנגינות, שמפסיקות העניין על ידי הניגון (64) (65). ואמרי לה - אלו המסורת, דהיינו חסירות ויתרות שבתורה שנמסרו במסורת (66) [תוס' במס' נדרים שם].
חזינן שהיה כבר תרגום לפני אונקלוס, והיכי אמרינן דהוא אמרו?!
ומתרצינן: באמת היה כבר תרגום לתורה, ושכחום, וחזרו [אונקלוס] ויסדום.
והוינן בה: מאי שנא אתרגום דאורייתא - דלא אזדעזעה ארץ ישראל, ואתרגום דנביאי
- אזדעזעה?
ומבארינן: משום דאורייתא - מיפרשא כבר מלתא בלשון המקרא (67), ולא נתגלו רזים בתרגום. מה שאין כן דנביאי, דאיכא מילי דמיפרשן בלשון המקרא, ואיכא מילי דמסתמן במקרא - ונתגלו בתרגום.
ודוגמא לדבר: דכתיב: "ביום ההוא יגדל המספד [על משיח בן יוסף שיהרג לעתיד לבא, מצודת דוד] בירושלם, כמספד הדדרימון בבקעת מגידון".
ואמר רב יוסף (68): אלמלא תרגומא דהאי קרא, לא ידענא מאי קאמר קרא (69). שהרי לא מצינו בשום מקום במקרא, שהיה מספד להדדרימון בבקעת מגידון!
ופירש בתרגום, דקאי האי קרא אתרי הספידי, והכי פירושא דקרא: ביומא ההוא, שיהרג בו משיח בן יוסף, יסגי [יגדל] מספדא בירושלים, כמספדא דאחאב בר עמרי מלך ישראל, דקטל יתיה הדדרימון (70) בן טברימון - ברמות גלעד, וכמספדא דיאשיה בר אמון מלך יהודה, דקטל יתיה פרעה חגירא [שהיה נכה] - בבקעת מגידו (71) , וקונן עליו ירמיהו לפני כל ישראל.
ואיידי דאמרינן לעיל, דאית בספר דניאל קץ משיח, מייתינן לקרא דלקמן, למימר, דאף על גב דחגי זכריה ומלאכי, דהוו בדורו של דניאל, הוו עדיפי מיניה בכך שהם היו נביאים, מכל מקום איהו נמי עדיף מינייהו. דאיהו חזי את המראה, כדלקמן, וגם דהוא ידע את הקץ [מהרש"א].
כתיב: "ואשא עת עיני וארא והנה איש אחד לבוש בדים וגו', וראיתי אני דניאל לבדי את המראה. והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, ויברחו בהחבא [למקום מסתור] ".
מאן נינהו אותם אנשים אשר היו עם דניאל (72) ? אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: זה חגי, זכריה, ומלאכי (73) .
אינהו - חגי זכריה ומלאכי - עדיפי מיניה [מדניאל], ואיהו - עדיף מינייהו.
אינהו עדיפי מיניה, דאינהו נביאי, שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום, ואיהו לאו נביא, שהרי לא נשתלח לישראל בשום נבואה. אבל רוח הקודש היתה שורה עליו, וידע הכל [תוס' הרא"ש] (74).
ואילו איהו - עדיף מינייהו, דאיהו חזא את אותו מראה, ואינהו - לא חזו.
ותמהינן: וכי מאחר דאינהו לא חזו, מאי טעמא איבעיתו, כדכתיב "אבל חרדה גדולה נפלה עליהם"?
ומתרצינן: אף על גב דאינהו גופייהו לא חזו, מזלייהו [שר שלהם למעלה] - חזו, ולהכי איבעיתו.
אמר רבינא: שמע מינה, האי מאן דמיבעית, ואינו יודע ממה הוא נפחד, אף על גב דאיהו לא חזי מידי - מזליה חזי, ולהכי מבעית.
מאי תקנתיה, מה יעשה כדי שלא יוזק?
ליקרי קריאת שמע! (75)
ואי קאים במקום הטנופת, שאינו יכול לקרות שם קריאת שמע, לינשוף [ידלג] מדוכתיה ארבע גרמידי [אמות], שמשנה מקום - משנה מזל.
ואי לא, שאינו יכול לדלג משם, לימא הכי: עיזא דבי טבחי שמינא מינאי! [ופירש"י בסנהדרין [צ"ד ע"א] דלחש הוא זה. כלומר: לך אצל העיזים - והניחני. עיי"ש שגירסת הגמ' שונה מגירסת הגמ' שלפנינו] (76).
והשתא הדרינן לדלעיל, דדרשינן לקרא ד"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר".
והשתא דאמרת דקרא ד"מדינה ומדינה ועיר ועיר" - לדרשה אתא, האי דכתיב: "משפחה ומשפחה" - למאי אתא (77) ?
אמר רבי יוסי בר חנינא: להביא משפחות כהונה ולויה, שמבטלין עבודתן במקדש, ובאין לשמוע מקרא מגילה. דאמר רב יהודה אמר רב: כהנים בעבודתן (78), ולוים בדוכנן [שהיו אומרים על הדוכן שירה], וישראל במעמדן [שהיו עומדין על תמידי הציבור בשעת הקרבתן, כדתנן במס' תענית דף כ"ו ע"א, עיי"ש], כולן מבטלין עבודתן, ובאין לשמוע מקרא מגילה (79) . תניא נמי הכי: כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן, כולן מבטלין עבודתן - ובאין לשמוע מקרא מגילה.
מכאן - סמכו של בית רבי, שהיו מבטלין תלמוד תורה (80), ובאין (81) לשמוע מקרא מגילה (82) . שהיו למדים קל וחומר מעבודה: ומה עבודה שהיא חמורה יותר מתלמוד תורה, מבטלינן מפני מקרא מגילה ! תלמוד תורה - לא כל שכן דמבטלין!?
ומקשינן: וכי עבודה חמורה יותר מתלמוד תורה?
והכתיב: "ויהי בהיות יהושע ביריחו [במלחמה], וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וגו' והנה איש עמד לנגדו, וחרבו שלופה בידו. וילך יהושע אליו, ויאמר לו: הלנו אתה - אם לצרינו? ויאמר: לא כי אני שר צבא ידוד עתה באתי. ויפל יהושע אל פניו ארצה וישתחו".
ולא שבקינן למקשה לאסוקי לקושיא, ותמהינן: והיכי עביד יהושע הכי, שהשתחוה לאותו אדם, והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום (83) לחבירו בלילה (84) , משום דחיישינן שמא שד הוא (85) !? ומתרצינן: שאני התם, דאמר ליה ההוא גברא: "כי אני שר צבא ה'".
ומקשינן: ודלמא משקרי, ומנין ידע שהוא באמת שר צבא ה'?
ומשנינן: גמירי דלא מפקי השדים שם שמים לב טלה.
והשתא הדרינן לקושיא דלעיל.
כתיב התם, ששאלו יהושע: "הלנו אתה - אם לצרינו"? והשיבו המלאך: "אני שר צבא ה', עתה באתי". ודרשינן מתשובת המלאך, שהאשימם בשני דברים.
וכך אמר לו המלאך: אמש, כשהעריב היום, נשתהיתם במארב העיר, ולכן בטלתם תמיד של בין הערבים. והיה לכם להקריבו, שהרי אין זמן מלחמה בלילה (86).
ועכשיו - בלילה, בטלתם תלמוד תורה, שהרי אין נלחמים בלילה, והיה עליכם לעסוק בתורה!
אמר לו יהושע: על איזה מהן (87) , משתי עבירות אלו, באת (88) ?
אמר לו: על של עתה באתי, על עבירה של עכשיו, דהיינו - ביטול תורה (89).
מיד חזר בו יהושע, וכשבא לילה אחר במצור [על העי] - עסק בתורה. כדכתיב: "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק" [עיי' בתוס' שכתבו דלא כתיב קרא הכי],