חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - מגילה נקראת · דף טז.
אלא, מלמד (תחילת העמוד) ששמשי [סופר המלך, ושונא ישראל היה (689)] מוחק מה שהיה כתוב בספר הזכרונות, משום שלא רצה שייעשה כבוד למרדכי, וגבריאל כותב מחדש את מה שנמחק (690).
אמר רבי אסי: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: ומה כתב שלמטה שלזכותן של ישראל - אינו נמחק, על ידי שבא גבריאל מלמעלה - וכותב, כתב שלמעלה, שגבריאל כבר שם - לא כל שכן שלא יהא נמחק!? (691)
"ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר". אמר רבא: לא מפני שאוהבין את מרדכי אמרו כך, אלא מפני ששונאים את המן (692) .
כתיב: "והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו". תנא: לו הכין (693) , לצורך עצמו (694) (695).
כתיב שאמר אחשורוש להמן: "מהר קח את הלבוש וגו' ועשה כן למרדכי".
אמר ליה המן לאחשורוש: מנו [מיהו] מרדכי?
אמר ליה: "היהודי".
אמר ליה: הא גברי טובא ששמם מרדכי איכא ביהודאי!
אמר ליה: "היושב בשער המלך".
אמר ליה המן: סגי ליה למרדכי בחד דיסקרתא [כפר], אי נמי בחד נהרא ליטול ממנו מכס.
אמר ליה: הא נמי הב ליה למרדכי, "אל תפל דבר מכל אשר דברת" (696) .
"ויקח המן את הלבוש ואת הסוס". אזל, אשכחיה למרדכי דיתבי רבנן קמיה, ומחוי להו [הראה להם] הלכות קמיצה (697) לרב נן.
כיון דחזייה מרדכי להמן, דאפיק לקבליה [שיצא לקראתו], וסוסיה מיחד בידיה, מירתת. אמר להו לרבנן: האי רשיעא - למיקטל נפשי קא אתי! זילו מקמיה, די לא תכוו בגחלתו.
בההיא שעתא נתעטף מרדכי, וקם ליה לצ לותא.
אתא המן ויתיב ליה קמייהו, ואוריך [המתין] עד דסליק מרדכי לצלותיה.
אמר להו: במאי עסקיתו?
אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה, מייתי מלי קומציה דסולתא - ומתכפר ליה (698) . אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא (699) דידי (700) .
אמר ליה מרדכי: רשע! עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי?! [דהא אמרן לעיל, שקנה מרדכי את המן בככרות לחם, ואם כן, כל נכסיו שייכים למרדכי].
אמר ליה המן: קום לבוש הני מאני, ורכוב האי סוסיא, דבעי לך מלכא. אמר ליה: לא יכילנא, עד דעיילנא לבי בני [שאכנס לבית המרחץ לרחוץ], ואשקול למזייא (701) [ואספר את שערי], דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי.
שדרה אסתר, ואסרתינהו (702) לכולהו בי בני, ולכולהו אומני [ספרים] (703).
עייליה איהו, המן, לבי בני - ואסחיה [הרחיצו]. ואזיל ואייתי זוזא [מספריים] מביתיה, וקא שקיל ביה מזייה דמרדכי (704).
בהדי דקא שקיל ליה למזייה, אינגד ואיתנח [נאנח].
אמר ליה מרדכי: אמאי קא מיתנחת?
אמר ליה: גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבנוהי, השתא לישוייה בלאני [בלן] וספר?! אמר ליה: רשע! ולאו ספר של כפר קרצום היית?! (705)
תנא: המן, ספר של כפר קרצום היה עשרים ושתים שנה.
בתר דשקלינהו למזייה, לבשינהו למאניה.
אמר ליה המן למרדכי: סק [עלה] לסוסיא ורכב!
אמר ליה: לא יכילנא למיסק, דכחישא חילאי [תש כחי] מימי תעניתא.
גחין המן, וסליק מרדכי על גביה לסוסיא.
כי סליק - בעט ביה בהמן.
אמר ליה המן: מי לא כתיב לכו "בנפל אויבך אל תשמח"?
אמר ליה: הני מילי בישראל (706). אבל בדידכו - באומות העולם - כתיב: "ואתה על במותימו תדרוך". (707)
"ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי המן, חזיתיה ברתיה דהמן, דהות קיימא אאיגרא [על הגג]. סברה, האי דרכיב אסוסיא - אבוה הוא, והאי דמסגי קמיה - מרדכי הוא (708).
שקלה עציצא [כלי חרס] דבית הכסא (709), ושדיתיה ארישא דאבוה.
דלי המן לעיניה, וחזת ברתיה דאבוה הוא! נפלה מאיגרא לארעא מחמת צערה על מה שעשתה לאביה - ומתה (710) .
והיינו דכתיב: "וישב מרדכי אל שער המלך", ואמר רב ששת: ששב לשקו ולתעניתו (711) (712) . וכתיב בתריה: "והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש", והיינו, אבל - על בתו שמתה, וחפוי ראש - על שאירע לו (713) . "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו' ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו". קרי להו "אוהביו", וקרי להו "חכמיו"?! (714)
אמר רבי יוחנן: כל האומר דבר חכמה, ואפילו באומות העולם (715) - נקרא חכם (716) .
והיינו דבר החכמה שאמרו לו חכמיו:
"אם מזרע היהודים מרדכי וגו'". והכי אמרו ליה: יש זרע ביהודים, שאם הוא בא מהם - לא תוכל לו. דאי משאר שבטים קאתי מרדכי - יכלת ליה. ואי משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה קאתי - לא יכלת ליה (717) .
ומנלן דאינו יכול להם?
יהודה - דכתיב: "ידך בערף אויביך". אינך, שאר שבטים - דכתיב בהו: "לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך".
"כי נפל תפול לפניו". דרש רבי יהודה בר אלעאי: שתי נפילות הללו למה?
אמרו לו: אומה זו משולה לעפר, ומאידך משולה גם לכוכבים. שכשהן יורדין - יורדין עד עפר. וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים.
"וסריסי המלך הגיעו ויבהילו" - מלמד שהביאוהו בבהלה (718) , ולא הספיק לרחוץ יפה מטינופו (719).
"כי נמכרנו אני ועמי וגו' כי אין הצר שוה בנזק המלך". הכי אמרה לו אסתר: צר זה - המן - אינו שוה [אינו חושש (720)] בנזק של מלך. דאיקני [נתקנא] בה בושתי - וקטלה. השתא איקני בדידי - ומבעי למקטלי!
"ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה". הני "ויאמר" "ויאמר" תרי זימני למה לי?
אמר רבי אבהו: בתחלה - דבר עמה על ידי תורגמן. כיון דאמרה ליה: מדבית שאול קאתינא, ומזרע מלכים אנא, מיד: "ויאמר לאסתר המלכה" בעצמו (721).
"ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה". אמר רבי אלעזר: מדהוה סגי לה למימר "המן הרע הזה", ואמרה נמי "איש צר ואויב" (722) - מלמד שהיתה מחווה ידה כלפי אחשורוש, ונתכוונה לומר כלפיו "איש צר ואויב" (723), ובא מלאך וסטר את ידה, והסיטה כלפי המן (724) . "והמלך קם בחמתו וגו' והמלך שב מגנת הביתן". מקיש שיבה - לקימה. מה קימה - בחימה היתה, אף שיבה - בחימה (725) .
ואמאי שב בחימה?
דאזל לגינה, ואשכח למלאכי השרת דאידמו ליה כגברי, וקא עקרי לאילני דבוסתני. ואמר להו: מאי עובדייכו?
אמרו ליה: דפקדינן המן למעבד הכי (726).
אתא לביתיה, "והמן נופל על המטה". "נופל"? הא "נפל" מיבעי ליה למימר!?
אמר רבי אלעזר: מלמד שבא מלאך והפילו עליה, שהיה נופל ורוצה לזקוף, והמלאך מפילו. אמר אחשורוש: ויי מביתא - ויי מברא [מבחוץ]. "ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"?! (727)
"ויאמר חרבונה (728) וגו' גם הנה העץ אשר עשה המן עומד (729) בבית המן וגו'" (730). אמר רבי אלעזר: אף חרבונה רשע - באותה עצה, לתלות את מרדכי - היה (731). כיון שראה שלא נתקיימה עצתו, מיד ברח.
והיינו דכתיב: "וישלך עליו ולא יחמול", שהקדוש ברוך הוא משליך פורענות על הרשע בלי חמלה. וסיפיה דקרא: "מידו ברוח יברח", שבני סיעתו וחבריו של הרשע בורחים ממנו.
"וחמת המלך שככה". מדכתיב: "שככה", ולא כתיב: "שכה", משמע ששכו שתי חימות. שתי שכיכות הללו למה? (732) אחת - של מלכו של עולם, ששככה חמתו על שהשתחוו לצלם. ואחת - של אחשורוש, שגזר מתחילה להשמיד את היהודים [מהרש"א].
ואמרי לה: אחת - של אסתר, שכעס אחשורוש על מה שעשה המן לאסתר, ואחת - של ושתי, על מה שעשה לושתי (733).
כתיב ביוסף, כשנתודע לאחיו: "לכלם נתן לאיש חליפות שמלות (734), ולבנימן נתן שלש מאות כסף (735) וחמש חליפות".