אור ברסלב
חברותא על בבא בתרא פרק חמישי - המוכר את הספינה › דף פג:

חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - המוכר את הספינה · דף פג:

דף פג:

מתניתין:

משנתנו עוסקת באדם שמכר לחבירו (1) חלק מבהמה, ודנה האם מן הסתם כוונתו היתה למכור עמו עוד חלק ממנה.

וכתב הרמב"ם [מכירה כז יא]: אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו - שהוא מנהג המדינה, והשמות הידועים ביחוד לכל דבר ודבר. ובמקום שאין מנהג הולכין אחר אלו הכללות שביארו חכמים.

א. המוכר לחבירו את ראשה של בהמה גסה [בקר], (2) לא מכר מן הסתם את הרגלים עם הראש.

ב. וכן להיפך - אם מכר לחבירו את הרגלים, לא מכר עמהם מן הסתם את הראש.

ג. וכן אם מכר לחבירו את הקנה [היא הריאה, ונקראת על שם הקנה שלה (3)], לא מכר מן הסתם את הכבד עם הקנה.

ד. וכן להפך - אם מכר לחבירו את הכבד, לא מכר מן הסתם גם את הקנה שלה עם הכבד. (4)

דינים אלו נאמרו דוקא בבהמה גסה, אבל בבהמה דקה:

א. אם מכר את הראש, הרי זה מכר מן הסתם את הרגלים (5) עם הראש.

ב. ומכל מקום, אם מכר את הרגלים של בהמה דקה, הרי זה לא מכר את הראש, כי הראש דבר חשוב הוא בפני עצמו.

ג. וכן, אם מכר את הקנה, מכר מן הסתם את הכבד עמו.

ד. ומכל מקום, אם מכר את הכבד של בהמה דקה, מן הסתם - לא מכר את הקנה עמו, כי הקנה דבר חשוב בפני עצמו הוא, ואינו דין שיהא החשוב טפל למי שאינו חשוב להמכר עמו. (6)

במה דברים אמורים: במקום שלא נהגו למכור (7), אבל במקום שנהגו למכור - הכל כמנהג המדינה. (8)

עד כאן דנה המשנה מה נכלל מן הסתם במקח שאדם עושה עם חבירו, עתה דנה המשנה בדין אדם שלקח מקח מחבירו, ונמצא שהמוכר לא נתן לו את מה שסוכם ביניהם.

המאנה את חבירו במקח, בין מוכר שהונה את הלוקח ובין לוקח שהונה את המוכר, אם היתה האונאה בטיבו של המקח, יד המתאנה על העליונה, אם רצה לקיים את המקח - מקחו קיים, ואם רצה לבטל את המקח, הרי המקח בטל. (9) ארבע מידות, ארבעה (10) דינים שונים נאמרו במוכרין:

א. מכר לו חטין יפות, אדם שאמר לחבירו: חיטים יפות אני מוכר לך, ונמצאו אותם חיטים שהם (11) חיטים רעות. (12)

והרי, הלוקח הוא שהתאנה והפסיד ממקח זה, ולא המוכר, לפיכך, הלוקח יכול לחזור בו, ולבטל את המקח, אבל המוכר אינו יכול לבטל את המקח, שהרי הלוקח לא הונה אותו.

ואף אם אחרי שעת המקח, התייקרו החיטים ונמצא שהמוכר הפסיד, אין אומרים: אף המוכר נתאנה ויכול הוא לבטל את המקח, אלא - היות ובשעת מכירה נתאנה הלוקח ולא המוכר, על כן, הלוקח יכול לחזור בו, ולא המוכר.

ב. אדם שאמר לחבירו: חיטים רעות אני לוקח ממך, ונמצאו חיטים יפות.

במקרה זה, המוכר הוא שהתאנה והפסיד ממקח זה, ולא הלוקח.

לפיכך, המוכר יכול לחזור בו ולבטל את המקח, אבל הלוקח אינו יכול לבטל את המקח, אף אך אחרי שעת המקח הוזלו החיטים, היות ובשעת המכירה לא נתאנה הלוקח.

ג. אמר לו: מכור לי חיטים רעות, ואכן נמצאו רעות כמו שאמר, או שאמר לו: חיטים יפות אני מוכר לך, ונמצאו יפות כפי שאמר לו. אין כאן אונאה, לפיכך, אין אחד מהם יכול לחזור בו מן המקח, אף אם אחר כך הוזלו החיטים, או שנתייקרו, היות ובשעת המקח לא היתה בו אונאה. (13)

ד. קיבל עליו המוכר למכור לו שחמתית [חיטים אדומות (14)], ונמצאת לבנה [חיטים לבנות], או שקיבל עליו למכור לו לבנה, ונמצאת שחמתית. (15)

וכן אם קיבל עליו למכור לו עצים של זית, ונמצאו של שקמה, או שקיבל עליו למכור לו עצים של שקמה ונמצאו עצים של זית.

וכן אם מכר לו יין ונמצא שהוא חומץ, או חומץ ונמצא יין.

בשלשה אלו, שניהם נתאנו - בין המוכר ובין הלוקה, ואף שלא היתה כאן אונאה בערכם הממוני של החפצים, מכל מקום הרי נתן לו חפץ אחר ממה שהם סיכמו ביניהם, לפיכך, שניהם יכולין לחזור בהן ולבטל את המקח. (16)

גמרא:

המאנה את חבירו בדמי המקח, אם היה שיעור האונאה שתות [שישית] (17) - ידו של המתאנה על העליונה; אם רצה יכול הוא לחזור בו ולבטל את המקח, (18) ואם רצה בידו לקיים את המקח. (19)

אם היתה האונאה יתרה על שתות, אף המאנה יכול לחזור בו ולבטל את המקח.

אמר רב חסדא: אדם שמכר לו ללוקח, חפץ השוה חמש בשש, נמצא שהמוכר הונה את הלוקח בשתות מדמי המקח.

ואף אם אחר כך הוקר [התייקר] החפץ ועמד על שמונה, (20) ונמצא שהמוכר הפסיד במקח יותר משתות, מכל מקום, אין המוכר יכול לחזור בו ולבטל את המקח.

שהרי מי נתאנה מתחילה, הלוקח, ולא המוכר, על כן: הלוקח יכול לחזור בו, (21) ולא המוכר. (22) ואף שעדיין לא נגמר המקח, שהרי היתה ביד הלוקח אפשרות לבטל את המקח בטענת אונאה, ונמצא שגם המוכר נתאנה "בשעת המקח", (23) מכל מקום אין המוכר יכול לחזור בו.

תוכן העניינים

חברותא על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה