אור ברסלב
חברותא על בבא בתרא פרק חמישי - המוכר את הספינה

חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - המוכר את הספינה

פרק רביעי - המוכר את הבית

מתניתין:

אדם המוכר את הספינה, ולא אמר במפורש מה נכלל בספינה הנמכרת, הרי מן הסתם מכר גם את התורן של הספינה, וכן מכר את הנס [המפרש] של הספינה, וכן את העוגין [עוגן], ואת כל המנהיגין אותה, את הספינה. ובגמרא מפרש מה הם "מנהיגי הספינה".

כל אלו שנזכרו, כלולים הם, מן הסתם, במכירת הספינה, היות והם עיקר הספינה, על כן כל עוד שלא אמר המוכר בפירוש: אינני מוכר דברים אלו, הרי הם נכללים במכירת הספינה.

אבל לא מכר (1) לו מן הסתם, לא את העבדים, (2) שיש לבעל הספינה כדי להנהיג אותה ולשמור על הסחורה שבתוכה, ולא את המרצופין [שקים גדולים שנותנים בהם את הסחורה שבספינה (3)], ולא את האנתיקי [הסחורה שמובילים בספינה (4)].

וכל זה, אם מכר לו ספינה סתם, אבל בזמן שאמר לו המוכר: (5) הנני מוכר לך היא, הספינה, וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין.

בין התורן, הנס, העוגן והמנהיגים, שנמכרים אפילו מן הסתם, ובין העבדים והמרצופין, היות ואמר שהוא מוכר לו את כל מה שבתוכה, ואפילו הסחורה שנמצאת בה באותה שעה, נמכרת עמה.

גמרא:

הגמרא מפרשת את דברי המשנה, בלשון הגמרא:

א. "תורן" ששנינו במשנה, הוא "איסקריא" בארמית, שעליו פורשים את המפרש בראש הספינה.

ומביאה הגמרא ראיה לכך ש"תורן" הוא "איסקריא" שעליו תולים את המפרש: שכן הוא אומר, [יחזקאל כז ה (6)]: "ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך", והרי ידוע לנו ש"איסקריא" עושים מארז או מאילן גבוה, כדי שהמפרש יהיה גבוה, ויוכל להשיט היטב את הספינה, על ידי רוחות הים, אם כן שמע מינה: "תורן" היינו "איסקריא".

ב. "נס" ששנינו במשנה, הוא "אדרא" בארמית [מפרש]. (7)

ומביאה הגמרא ראיה לכך ש"נס" הוא "אדרא" - מפרש: שכן הוא אומר [שם ז]: "שש ברקמה ממצרים היה מפרשך, להיות לך לנס". (8)

ג. "עוגין" ששנינו במשנה, תני רבי חייא בברייתא: אלו (9) עוגינין שלה [כלי ברזל כבד שמשליכים במים, כדי להעמיד את הספינה במקום אחד].

ומביאה הגמרא ראיה לכך שעוגן משמעותו עיכוב, והוא העוגן המעכב את הילוך הספינה:

וכן הוא אומר [רות א יב - יג]: "שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש, כי אמרתי יש לי תקוה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. הלהן תשברנה [תצפו] עד אשר יגדלו, הלהן תעגנה [תתעכו עד שיגדלו], לבלתי היות לאיש". הרי שעיגון לשון עיכוב הוא. (10) שנינו במשנה: המוכר את הספינה מכר את התורן ... ואת כל המנהיגין אותה.

אמר [פירש] רבי אבא: אלו המשוטין שלה, שאף המשוטים הם מעיקר תשמישי הספינה.

ומביאה הגמרא ראיה לכך שאכן המשוטים הם מעיקר תשמישי הספינה: (11) וכן כשניבא הנביא יחזקאל על חורבנה של צור, והמשיל אותה לספינה, הוא מונה שם את תשמישי הספינה וכליה.

ושם [יחזקאל כז ו] הוא אומר: "אלונים מבשן עשו משוטיך". אם כן מסתבר ש"וכל המנהיגין אותה" במשנתנו, בא לרבות את המשוטים.

ואי בעית אימא: יש ללמוד שמשוטים הם עיקר הספינה, מהכא [שם כט]: "וירדו מאניותיהם [כאשר תטבע "ספינת צור"] כל תופסי משוט". (12)

תנו רבנן: אדם המוכר את הספינה, (13) מכר עמה את האיסכלה [כבש הספינה] שעולים בו אל הספינה ויורדים ממנה, (14) ואת בור המים שבתוכה, שהיות ומי הים מלוחים, היו מתקינים בספינה כעין בור, ושמים שם מים "מתוקים" לשתיה.

רבי נתן אומר: המוכר את הספינה, מכר עמה אף את הביצית, ספינה קטנה שקושרים לספינה גדולה, שכשרוצים לעלות ליבשה, נכנסים מן הספינה הגדולה אל הקטנה, ובאים אל החוף עם הקטנה, היות והספינה הגדולה אינה יכולה להתקרב אל שפת הים, מחמת עומקה.

סומכוס אומר: המוכר את הספינה, מכר עמה אף את הדוגית.

אמר [פירש] רבא: רבי נתן וסומכוס לא נחלקו זה על זה, (15) ו"ביצית" שאמר רבי נתן, היינו "דוגית" שאמר סומכוס.

רבי נתן, בבלאה הוה, (16) קארי לה, לספינה הקטנה, "בוצית", כדאמרי אינשי [כלשון בני אדם], שקוראים לספינות הקטנות שבנהר מישן, שאינו עמוק, ואין מהלכים בו אלא בספינות קטנות: בוציאתא דמישן.

סומכוס, דבר ארץ ישראל הוא, קארי לה "דוגית", וכמו שמצאנו בלשון הכתוב, דכתיב [עמוס ד ב]: "ואחריתכן בסירות דוגה". (17)

פתיחה לאגדתא של מאמרי רבה בר בר חנה: (18)

כתב הרשב"ם: כל המעשים המובאים בגמרא לקמן, הובאו כדי ללמדנו גדולת מעשי ה' ככתוב [תהילים קד כד]: "מה רבו מעשיך ה'". (19) ויש מהן, להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולות ובהמות ודגים גדולים.

והוסיף המהרש"א: אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים, כמו שכתוב [תהילים קז כג - כו]: "יורדי הים באניות, עושי מלאכה במים רבים. המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה. ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים ירדו תהומות", מכל מקום, יש כאן דברים בגו.

כלומר, בודאי אין הדברים יוצאים מידי פשוטם, (20) ומכל מקום, חז"ל התכוונו באגדתות אלו לרמוז על דברים עמוקים, וכפי שביארו המהרש"א וגדולי המפרשים.

והריטב"א כתב: יש במעשיות שבפרק זה, עניינים זרים לבני אדם, לפי שלא הורגלו בהם, והם דברים קרובים מאד ליודעים בטבעם. כעניין גודל הדגים שבים, וגודל סערת גלי הים. ויש גם במעשיות אלו עניינים נרמזים, שלא היו נראים להם במראית העין, אלא במראה החלום. וזה, כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס, ורואין שם נפלאות השם יתברך, וגם שהם שם מתבודדין, ומחשבים בעניינים נוראים ונפלאים. והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא "לדידי חזי לי", במראה החלום היה, כשהיה מהלך בים אוקיינוס. (21)

שני מאמרים ממה שסיפרו יורדי הים לרבה בר בר חנה:

א. אמר רבה: אשתעו [סיפרו] לי נחותי ימא [יורדי הים]:

האי גלא דמטבע [שרוצה להטביע] לספינה, מיתחזי כי צוציתא [ניצוצות (22)] דנורא חיוורתא ברישא.

[לפני אותו גל שבא להטביע ספינה, הולך מלאך מזיק שנראה כניצוצות של אש לבנה].

ומחינן ליה, באלוותא [אלות, מקלות] דחקיק עליה: אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה. ונייח הגל מזעפו.

[מכים אותו במקלות שחקוק עליהם: אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה, ואז נח הגל מזעפו, ואינו מטביע את הספינה]. (23) ב. אמר רבה: (23*) אשתעו לי נחותי ימא:

בין גלא לגלא, תלת מאה פרסי, ורומא [גובה] דגלא תלת מאה פרסי.

[בין גל לגל יש שלש מאות פרסאות, (24) וכן גובהו של גל]. זימנא חדא, הוה אזלינן באורחא, בדרך ים, ודלינן [הגביה אותנו] גלא, עד דחזינן בי מרבעתיה [מקום מושבו] דכוכבא זוטא, והויא לי כמבזר [כבית זריעה] של ארבעין גריוי [כור] בזרא דחרדלא, ואי דלינן הגל טפי הוה מקלינן מהבליה. [פעם אחת, היינו בדרך ים, והגביה אותנו הגל, עד שהיינו יכולים לראות את מקום מושבו של אחד הכוכבים הקטנים ביותר, והיה נראה לי (25) ששטחו הוא, כשטח של זריעת ארבעים כור חרדל - שהם גרגירים קטנים, על כן שטח זריעת כור חרדל, מרובה משטח זריעת כור חיטים - ואם היה הגל מגביה אותנו יותר, היינו נשרפים מהבלו וחומו של הכוכב (26)]. (27) היות וגל זה הגיע כל כך גבוה, היה סבור חבירו, שעמד מאחוריו, בצד הים, שהוא יצא חוץ לשפת הים, ושטף את העולם.

ורמי לה גלא קלא לחברתה: (28) חבירתי, שבקת מידי בעלמא דלא שטפתיה, דניתי אנא ונחרביה?

[צעק אליו (29) הגל שמאחוריו, חבירי, האם השארת משהו בעולם שעדיין לא שטפת, בכדי שאני אוכל לשטפו ולאבדו, מפני עון הדור?]

אמר לה: פוק חזי גבורתא דמריך, דאפילו כמלא חוטא חלא ולא עברי.

[אמר לו הגל הראשון לחבירו, צא ולמד מכאן את גבורתו של אדונך, בורא עולמים, שלמרות גובהי ושטף מימי, אינני יכול לעבור את חול הים, אפילו כמלא רוחב החוט (30)].

שנאמר [ירמיה ה כב]: "האותי לא תיראו, נאם ה', אם מפני לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנהו, ויתגעשו ולא יוכלו, והמו גליו ולא יעברונהו". (31) (32)

ומביאה עתה הגמרא שלשה מאמרים ממה שראה רבה בר בר חנה בריות מיוחדות בכחם וגדלם:

א. אמר רבה: (33) לדידי חזי לי (34) הורמין בר לילית [שם של שד (35)], כי קא רהיט אקופיא דשורא [על שיני החומה] דמחוזא, ורהיט פרשא כי רכיב חיותא מתתאיה, ולא יכיל ליה.

[ראיתי את השד שנקרא הורמין בן לילית, שהוא רץ על חומת העיר נהרדעא, ופרש רוכב על בהמה לפי תומו תחת החומה - סמוך לחומה על הקרקע, ולא הצליח השד להשיג את הפרש ולהזיקו, היות והפרש דהר במהירות]. (36)

דף עג:

זמנא חדא, הוה מסרגאן ליה [היו קשורות כל אחת לחוד באוכף], תרתי כודנייתי [פרדות] וקיימן, (תחילת העמוד) אתרי גישרי דרוגנג [שם נהר]. ושואר [קופץ] מהאי להאי ומהאי להאי.

[פעם אחת, היו שתי פרדות, קשורות כל אחת לחוד באוכף, ומוכנות לו לרכיבה. ושתי הפרדות עמדו על שני גשרים של נהר "רוגנג" והיו הגשרים רחוקים זה מזה; פרדה אחת עמדה על גשר זה, ופרדה אחת עמדה על גשר זה, והיה השד קופץ מפרדה זו לפרדה זו].

ונקיט השד תרתי כסא דחמרא בידיה, ומוריק מהאי כסא להאי כסא ומהאי להאי, ולא נטפא ניטופתא לארעא.

[השד החזיק בידו שתי כוסות יין, (1) ותוך כדי קפיצה מפרדה לפרדה היה מרוקן כוס אחת לחבירתה, וחוזר ומרוקן מן השניה לראשונה, ואפילו טיפה אחת של יין לא נטפה לארץ].

ואותו היום, יום רוח סערה, שיורדי הים "יעלו שמים, ירדו תהומות" (2) באניותיהם, על ידי הרוח, הוה, ואף על פי כן לא נפלה טיפה לארץ.

עד דשמעו בי מלכותא דשדים (3) וקטלוהו [הרגוהו] לפי שאין דרכו של שד להראות את גבורתיו כל כך. (4) (5)

ב. אמר רבה: (6) לדידי חזי לי אורזילא [ראם] בר יומא, שנולד באותו יום, דהוה גדול כהר תבור. (7) והר תבור כמה הוי? ארבעין (8) פרסי.

ומשאכא [אורך] דצואריה, של אותו ראם בן יומו - תלתא פרסי.

ובי מרבעתא דרישיה [מקום הנחת ראשו], כשהוא שוכב על הקרקע - פרסא ופלגא.

רמא כופתא [הטיל הראם רעי], וסכר ליה הריעי לירדנא, מרוב גדלו, עד שמסמסוהו המים מעט מעט, ושוב יכולים מי הירדן לזרום כדרכם. (9)

ג. ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא [צפרדע] דהויא גדולה כי אקרא דהגרוניא [שם של עיר] ואקרא דהגרוניא כמה הוא גדול? שתין בתי.

[ראיתי צפרדע גדולה כמו הכרך "אקרא דהגרוניא" וכרך זה יש בו שישים בתים].

המשיך רבה ואמר: אתא תנינא, בלעה את הצפרדע, אתא פושקנצא [עורב נקבה] ובלעה לתנינא, וסליק העורב ויתיב באילנא.

[רבה ראה שבא תנין ובלע את אותה צפרדע, ואחר כך באה עורב נקיבה ובלעה את התנין, שבלע את הצפרדע הענקית, ואחר כך עלה העורב וישב על גבי אילן].

תא חזי, כמה נפיש חיליה דאילנא!

[בא וראה, כמה גדול כוחו של האילן, שביכולתו לשאת את העורב שבלע את התנין שבלע את הצפרדע הענקית].

אמר רב פפא בר שמואל: אי לא הואי התם, וראיתי דבר זה, לא הימני [לא הייתי יכול להאמין] שיתכן דבר כזה. (10)

ועתה מביאה הגמרא ארבעה מאמרים ממה שראו רבה בר בר חנה וחביריו כשנסעו בספינה:

א. ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא [פעם אחת נסענו בספינה].

וחזינן ההוא כוורא, דיתבא ליה אכלה טינא באוסייה, ומית, ואדחוהו מיא, ושדיוהו לגודא.

[ראינו דג ענק, שנכנס שרץ קטן בנחיריו, ומת הדג הגדול ממנו, (11) ואז דחו אותו מי הים אל שפת הים, כדרך כל דבר מת שהמים פולטים אותו אל החוף].

וחרוב מיניה שתין מחוזי [הים השליך את גופתו הענקית של הדג, על מקום שהיו בו ששים כרכים, וכולם נחרבו].

ואכול מיניה, מבשרו, בני אדם משתין מחוזי [כרכים], שהיו בסמוך למקום הדג, ויכולים לאכול מבשרו בעודנו לח וטרי.

ומלחו מיניה, מבשרו, עבור בני אדם משתין מחוזי [כרכים] רחוקים ממקום נפילת הדג, שלא היו יכולים לאכול בשר טרי מדג זה, ועל כן מלחו את בשרו כדי שיתקיים, ונשאוהו למקומם.

ומלאו מהשומן שבחד גלגלא דעיניה, תלת מאה גרבי [סאים (12)] משחא, שמן.

וכי הדרן לאותו מקום לבתר תריסר ירחי שתא, חזינן דהוה קא מנסרי כשורי מגרמי, ויתבי למבנינהו הנך מחוזי.

[כשחזרנו לאותו מקום אחר שנים עשר חדשים, ראינו שמנסרים "קורות" מעצמותיו של הדג, כדי לבנות את אותם כרכים שחרבו מחמתו]. (13) ב. ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא.

וחזינן ההוא כוורא, דיתבא ליה חלתא אגביה, וקדח אגמא עילויה.

[ראינו דג אחד, שעמד במקומו זמן רב, עד שהתקבץ על גבו חול, וצמחו עשבים על החול].

סברינן, יבשתא היא, וסלקינן על גביו, ואפינן ובשלינן אגביה, וכד חם גביה על ידי האפיה והבישול, אתהפיך כוורא, ונפלנו לתוך המים, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא, הוה טבעינן.

[היינו סבורים, שמקום זה, בו יש חול ועשבים צומחים בו, אחד מאיי הים הוא, על כן ירדנו מן הספינה ועלינו עליו, הדלקנו אש ואפינו ובישלנו; כאשר התחמם גבו של הדג, התהפך הדג ואנו נפלנו למים, ואילו לא היתה הספינה קרובה היינו טובעים]. (14)

ג. ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא.

וסגאי [שטה] ספינתא בין שיצא לשיצא דכוארא [בין סנפירי הדג] תלתא יומי ותלתא לילוותא, איהו בזקיפא, כנגד הרוח, ואנן בשיפולא.

[הספינה היתה שטה במשך שלשה ימים ושלשה לילות בין הסנפיר הקידמי לבין הסנפיר האחורי של דג אחד. הדג היה שט כנגד הרוח, (15) והספינה שטה על ידי הרוח בכוון הנגדי].

וכי תימא: לא מסגיא ספינתא טובא [במהירות] ; כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: כמיחם קומקומא דמיא, מסגיא הספינה שתין פרסי, ושאדי פרשא גירא [חץ] וקדמה ליה הספינה.

[אם תאמר: הדג לא היה מופלג כל כך בגודלו, כי הספינה שטה לאט במשך אותם שלש יממות. אל תאמר כך, כי כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל הוא נתן שני סימנים למהירותה של הספינה; סימן ראשון: בזמן שמחממים קומקום של מים הספיקה הספינה להתקדם ששים פרסאות! סימן שני: כאשר אדם עומד ויורה חץ במקביל לשיוט הספינה היינו רואים שהספינה ממהרת ממנו ומקדימה אותו].

ואמר רב אשי: ההוא כוורא "גילדנא דימא" הואי, שהוא מדגים קטנים שבים, (16) דאית ליה תרי שייצי [סנפירים], אבל שאר דגים שבים אין להם אלא סנפיר אחד באמצע הגב. (17)

ד. ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה אזלינן בספינתא.

וחזינן לההוא ציפרא, דקאים עד קרצוליה [קרסוליו] במיא ורישיה ברקיע [ראינו את אותו ציפור, שעומד הוא במים, והמים מגיעים לו רק עד קרסוליו, וראשו מגיע עד השמים].

ואמרינן: אם המים מגיעים רק עד קרסולי הצפור, אם כן ליכא מיא עמוקים, כאן, ובעינן לחות [לרדת לתוך המים] כדי לאקורי נפשין [לצנן את עצמינו].

ונפק בת קלא, ואמר לן: לא תיחותו הכא, לרחוץ במים אלו, דהא נפלת ליה חצינא (18) לבר נגרא הא שב שני, ולא קא מטיא אארעא, לקרקעית הנהר, ולאו משום דנפישי מיא בלבד, לא הגיע לארץ, אלא גם משום דרדפי מיא.

[יצאה בת קול ואמרה לנו: מסוכן לרחוץ כאן במים, שמא תטבעו, שהרי נפל כאן גרזן לנגר אחד לפני שבע שנים [זמן מרובה מאד (19)], ועדיין לא הגיע הגרזן לקרקעית הנהר, והסיבה לכך שהגרזן לא הגיע עדין לקרקעית אינה רק (20) משום שהמים עמוקים, אלא גם משום שזרם הנהר הוא מהיר, וסוחף איתו כל מה שבתוך המים].

אמר רב אשי: ההוא, אותו עוף שראה רבה בר בר חנה, "זיז שדי" הוא, שאף אם רגליו על הקרקע, ראשו מגיע השמימה, דכתיב [תהילים נ יא]: "וזיז שדי עמדי", כלומר מגיע עד לשמים. (21)

ומביאה הגמרא מאמרי רבה בר בר חנה ממה שראה רבה בר בר חנה כשהלכו הוא וחביריו במדבר:

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא, הוה קא אזלינן במדברא.

וחזינן, הנהו אווזי, דשמטי גדפייהו משמנייהו, וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו.

[ראינו את אותם אווזים, שהיו שמינות כל כך, עד שהנוצות שלהן היו נופלות, ומתחת לאותן אווזים היו זורמים נחלים של שמן].

אמינא [שאלתי] להו: אית לי בגוייכו חלקא לעלמא דאתי [האם יש לי בכם חלק שאזכה לקבל אותו בעולם הבא]?

חדא דלי [הגביהה] לי גדפא [כנף], וחדא דלי לי אטמא [ירך] לרמוז לי: זה יהיה חלקך לעתיד לבא.

כי אתאי [כשבאתי] לקמיה דרבי אלעזר וסיפרתי לו מה שראיתי, אמר לי: עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין, לפי שבחטאם מתעכב משיח מלבא, ואווזים אלו מצטערים מחמת שומנם. (22) [סימן: (23) כעפרא, דתכילתא, טרקתיה עקרבא, לסלתיה].

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא.

ואיתלוי בהדן ההוא טייעא, דהוה שקיל עפרא ומורח ליה, ואמר: הא אורחא לדוכתא פלן, והא אורחא לדוכתא פלן.

[התלווה אלינו סוחר ישמעאלי, שהיה לוקח עפר ומריח אותו ואומר: זו הדרך למקום פלוני, וזו הדרך למקום פלוני]. (24)

אמרינן ליה: כמה מרחקינן ממיא [שאלנו אותו: כמה אנו רחוקים ממקום שיש בו מים]? ואמר לן הטייעא, הבו לי עפרא להריח בו! (25)

יהיבנן ליה עפר, הוא הריח בו, ואמר לן: מרחקינן תמני פרסי [שמונה פרסאות].

אחרי שהתקדמנו בדרכינו, תנינן [חזרנו] ויהבינן ליה עפרא, לדעת כמה אנו רחוקים עתה ממקום שיש בו מים.

אמר לן הטייעא, דמרחיקנן ממקום שיש בו מים, רק תלתא פרסי.

עדיין היה מקום לחשוב, אולי הטייעא משקר, וכלל אינו יודע כמה אנו רחוקים מן המים, או שהוא יודע להבחין בזה על פי חישוב זמן הנסיעה וכיוצא בו.

על כן: אפכית ליה, עפר זה בעפר זה, לנסות אותו אם אכן הוא בקי כל כך, להבחין מתוך העפר בלבד, כמה המרחק בין המקום שממנו בא העפר לבין המים.

ולא יכילית ליה [לא הצלחתי ל"נצח" אותו], כי הטייעא ידע להבחין היטב, בין עפר זה לעפר זה, ולומר כמה רחוק מקומו של העפר ממים. (26)

אמר לי אותו "טייעא": (27) תא, אחוי לך [בא ואראה לך] מתי מדבר, ישראל שמתו באותן ארבעים שנה שהלכו במדבר.

אזלי, הלכתי עמו, חזיתינהו, ראיתי את אותן "מתי מדבר", ודמו, היו נראים, בפנים מאירות ושמחות (28) כמאן דמיבסמי [כשתויי יין (29)].

דף עד.

וגנו אפרקיד, שוכבים היו כישנים ופניהם כלפי מעלה. (1)

והוה זקיפא ברכיה דחד מינייהו, ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה, ולא נגע ביה.

[אחד מ"מתי מדבר" היה שוכב כשברכו זקופה, (2) נכנס תחת ברכיו סוחר ישמעאלי, שהיה רוכב גמל ורומחו זקוף בידו, ולא נגע הרומח בברכו של אותו המת].

פסקי [חתכתי] חדא קרנא דתכלתא, כנף אחד של טליתו, דחד מינייהו כדי להביאו לפני החכמים, ללמוד ממנו דיני ציצית, אם נהגו בזמן משה רבינו כדעת בית שמאי או כדעת בית הלל, כדמפרש לקמן.

ולא הוה מסתגי לן, הבהמות עליהן היינו רוכבים לא היו יכולות ללכת. (3)

אמר לי אותו סוחר שהתלווה עמנו: דלמא שקלת מידי מינייהו, אולי לקחת מהם דבר מה?

אם לקחת - אהדריה, החזירהו, כדי שנוכל להמשיך בדרכינו.

דגמירי, קבלה בידינו, (4) דמאן דשקיל מידי מינייהו, לא מסתגי ליה, מי שלוקח מהם דבר מה, אינו יכול ללכת.

אזלי, אהדרתיה, החזרתי את כנף הטלית שחתכתי, והדר מסתגי לן, יכולים היינו להמשיך בדרכינו.

כי אתאי לקמיה דרבנן, סיפרתי להם מעשה זה.

התרעמו עלי החכמים ואמרו לי: כל אדם ששמו אבא, (5) הרי הוא שוטה כחמרא, וכל אדם שהוא בר בר חנה [נכדו של חנה] הרי הוא סיכסא [שוטה]. וכוונתם היתה, להתרעם על רבה - רבי אבא, שהיה בר בר חנה.

הרי, למאי הילכתא עבדת הכי, לשם מה פסקת וחתכת את כנף טליתו של אותו המת, איזו הלכה היה ברצונך ללמוד מתוך התבוננות באותה כנף?

בודאי עשית כך, כדי למידע אי הלכה כבית שמאי הסוברים: ארבעה חוטים כפולים יש בכל אחת מארבע הציציות שבכנפי הטלית, אי כבית הלל הסוברים: שלשה חוטים כפולים יש שם.

אם כן, אמנם לא היה באפשרותך להביא את הכנף עצמה, כדי להראותה לחכמים, אבל איבעי לך למימני חוטין ולמימני חוליות, יכול היית למנות בעצמך את מנין החוטים שבכנף ואת מנין חוליותיה (6) כדי לדעת כפי מי ההלכה, ומדוע החזרת את הכנף בלא שהתבוננת בה קודם לכן!?

הוסיף ההוא טייעא ואמר לי: תא אחוי לך, בא ואראה לך, את הר סיני.

אזלי, חזאי דהדרא ליה עקרבא, וקיימא כי חמרי חוורתי. (7)

[הלכתי עמו וראיתי שאת הר סיני מקיף עקרב, כדי למנוע את הגישה להר, (8) והוא עומד שם כחמור לבן].

הנודר נדר או נשבע שבועה ומתחרט על כך, יכול הוא ללכת לחכם שיתיר את נדרו ושבועתו. (9)

שמעתי "בת קול" שאומרת: אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי, מי מפר לי. (10)

כי אתאי לקמיה דרבנן, כשחזרתי, וסיפרתי לפני החכמים מה ששמעתי שם.

התרעמו עלי ואמרו לי: כל אדם ששמו אבא, הרי הוא שוטה כחמרא, וכל אדם שהוא בר בר חנה, הרי הוא סיכסא, שוטה.

כי הרי בודאי כוונת "בת הקול" היתה לשבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא להגלות את ישראל, (11) אם כן, היה לך, עליך, לומר: מופר לך ולהתיר את השבועה, ואז היינו יוצאים מגלות לגאולה.

והוא, רבה בר בר חנה, שלא התיר את השבועה עליה דיברה "בת הקול" סבר וחשש: דלמא שבועתא דמבול הוא, שמא אותה שבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא ירד שוב מבול, (12) היא השבועה שביקשה "בת הקול" להתיר, ולפיכך לא רצה רבה בר בר חנה להתיר אותה, כדי שלא יחרב העולם במבול. (13)

ורבנן שהתרעמו עליו, סברו: לא על שבועת המבול דיברה "בת הקול", כי אם על המבול היא דיברה, אם כן, "אוי לי" למה אמרה "בת הקול", וכי מה לו להקדוש ברוך הוא להצטער על שבועה זו!? (14)

אלא בודאי על שבועת הגלות אמרה "בת הקול": אוי לי, שהרי הקדוש ברוך הוא מצטער בצרתם של ישראל, שנאמר [ישעיה סג ט]: "בכל צרתם לו צר".

הוסיף ההוא טייעא ואמר לי: תא אחוי לך, בא ואראה לך, בלועי דקרח את דתן ואבירם וחבריהם מעדת קרח, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם. (15)

הלכתי עמו וחזאי תרי ביזעי, בקעים בקרקע, והוו קא מפקי קוטרא, עשן יצא מאותם בקעים.

שקל גבבא דעמרא ואמשינה במיא, ודעציתה בראשה דרומחא, ועייליה התם, וכי אפיק הוה איחרך איחרוכי.

[נטל הטייעא גיזת צמר ושרה אותה במים; נעץ הטייעא את גיזת הצמר השרויה במים בראש רומחו והכניסו לתוך הבקע שבקרקע; כאשר הוציא הטייעא את רומחו, היתה גיזת הצמר חרוכה מאש הגיהנום].

אמר לי הטייעא: אצית הקשב מאי שמעת מדבריהם של בלועי דקרח. ושמעית דהוו אמרין: (16) משה ותורתו אמת, והן [אנחנו] בדאין ושקרנים. (17) אמר לי הטייעא: כל תלתין יומי, כל ראש חודש, (18) מהדר להו גיהנם להכא, כבשר שהופכים אותו בקלחת, סיר בישול, כדי שיתבשל היטב, ואמרי הכי: משה ותורתו אמת, והן בדאין.

הוסיף ההוא טייעא ואמר לי: תא אחוי לך, בא ואראה לך, היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי, המקום בו נפגשים השמים והארץ. (19)

אזלי וחזאי דעביד גלגל השמים, כוי כוי, חלונות חלונות.

שקלתא לסילתאי, אתנחתא בכוותא דרקיעא, הנחתי את סל הלחם שלי (20) בחלון הרקיע, ועמדתי להתפלל.

אדמצלינא, לאחר שסיימתי את תפילתי, בעיתיה ולא אשכחיתה.

אמינא, שאלתי, ליה לאותו טייעא: וכי איכא גנבי הכא, שגנבו את הסל שלי בשעה שהתפללתי!?

אמר לי ההוא טייעא: האי, אותו חלון שבו הנחת את הסל שלך, גלגלא דרקיעא הוא דהדר, מסתובב ועתיד לחזור למקומו למחרת.

נטר, המתן, עד למחר כשיחזור הגלגל להכא, ומשכחת לה, תמצא את הסל שלך. (21)

ארבעה מעשים שסיפרו האמוראים ממה שהם ראו כשנסעו בספינה: (22)

א. רבי יוחנן משתעי [סיפר]: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כוורא דאפקיה לרישיה מימא, ודמיין עייניה כתרי סיהרי, ונפוץ מיא מתרתי זימיה כתרי מברי דסורא.

[רבי יוחנן סיפר: פעם אחת, היינו נוסעים בספינה, וראינו דג אחד שהוציא את ראשו מן הים; שתי עיניו היו נראות כשני ירחים, והיו מים זורמים משני נחיריו כמו שני נהרות שבעיר סורא]. (23) ב. רב ספרא משתעי: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כוורא דאפקיה לרישיה מימא, והוה ליה קרני, וחקיק עליה: אנא בריה קלה שבים, והוינא תלת מאה פרסי, ואזילנא לפומא דלויתן.

[רב ספרא סיפר: פעם אחת, היינו נוסעים בספינה, וראינו דג אחד שהוציא את ראשו מן הים; היו לדג זה קרנים ועליו היה חקוק: אני מן הבריות הקטנות שבים; האורך שלי הוא שלש מאות פרסאות, והנני הולך אל פיו של הלויתן, כדי שיאכל אותי היום]. (24)

אמר רב אשי: ההוא, עיזא דימא הוא, דבחישא, ואית לה קרני.

[אמר רב אשי: דג זה שראה רב ספרא, "עז הים" הוא; (25) יש לו קרניים, והוא חופר בקרניו בקרקעית הים, כדי לבקש אחר מזונותיו]. (26)

ג. רבי יוחנן משתעי: זימנא חדא, הוה קא אזלינן בספינתא, וחזינן ההיא קרטליתא [ארגז] דהוו קא מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות, והדרי לה [הקיפו את הארגז] מיני דכוורי דמקרי כרשא.

[רבי יוחנן סיפר: פעם אחת היינו נוסעים בספינה, וראינו ארגז אחד שהיו קבועים בו אבנים טובות ומרגליות, והקיפו אותו דגים מסוג מסויים שנקרא "כרשא"].

דף עד:

נחית (תחילת העמוד) בר אמוראי [צוללן] (1) לאתויה ורגש ובעי לשמטיה לאטמיה, ושדא זיקא דחלא ונחת.

[ירד צוללן למים כדי להביא את הארגז; נחרד הכרשא ונרעש (2) ורצה לחתוך את יריכו של הצוללן; השליך הצוללן נאד של חומץ, הבריח את הכרשא על ידי ריחו של החומץ, והמשיך בדרכו אל הארגז].

נפק בת קלא, אמר לן: מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא, דעתידה דשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי.

תוכן העניינים

חברותא על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה