אור ברסלב
חברותא על בבא בתרא פרק רביעי - המוכר את הבית

חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - המוכר את הבית

פרק שלישי - חזקת הבתים

דף סא.

מתניתין:

המוכר את הבית, וסתם את דבריו, ולא פירט בדבריו שהוא מוכר עמו גם את הדברים הנילוים לבית -

מכר לו לקונה רק את הבית עצמו, אך לא מכר לו בכלל הבית גם את היציע שלו [ובגמרא יתבאר מהו ה"יציע"], ואף על פי שהיא, היציע [הנקרא כך בלשון נקבה], פתוחה לתוכו של בית, והיה מקום לומר שהיא נחשבת חלק מן הבית, כיון שהיא פתוחה אליו ותשמישה שייך לבית.

אלא, כיון שמכר בית סתם, אין היציע נכלל במכירת הבית.

וכמו כן, הוא לא מכר לקונה הבית את החדר הסמוך לבית, על אף שהחדר הסמוך לבית הוא לפנים הימנו. והיינו, על אף שאי אפשר להגיע לחדר אלא דרך הבית, כיון שהחדר אינו פתוח לבחוץ אלא רק לפנים הבית. ומכל מקום, אין נחשב החדר כחלק מן הבית, כיון שאין תשמישו של החדר דומה לתשמיש הבית, כי אין החדר עשוי לדור בו, אלא רק להצניע שם חפציו, לשמור אותם שם.

וכמו כן, לא מכר את הגג של הבית, בזמן שיש לו לגג הבית מעקה גבוה עשרה טפחים. כי אז נחשב הגג של הבית למקום חשוב בפני עצמו, ואינו מתבטל לגבי הבית, ולכן אינו נכלל במכירת הבית סתם. (1)

רבי יהודה אומר: אם יש לו לגג "צורת הפתח", שבו נכנסין מהבית לגג, (2) הרי אף על פי שאינו גבוה המעקה של הגג עשרה טפחים, אינו מכור הגג. כי על ידי צורת הפתח שבפתחו, נחשב הגג למקום בפני עצמו, ואינו מתבטל לבית.

גמרא:

ודנה הגמרא: מאי "יציע"?

הכא, כאן בבבל, תרגימו, ביארו, שיציע הוא "אפתא", מבנה נמוך, הסמוך לבית, מצידו או מאחוריו.

ואילו רב יוסף אמר: "יציע" הוא "בדקא חלילה". חדר הצמוד לבית, שיש בו חלונות רבים, והוא מיועד להתאורר בו, ולקירור, ולא למגורים רגילים. ונקרא "חלילה" מלשון "חלול", על שם חללי החלונות המרובים שבו. (3)

ומבארת הגמרא: למאן דאמר "אפתא" לא מזדבנא, שהיציע אינה נמכרת יחד עם הבית, אף על פי שהיא חדר סתום, ודומה שימושו של החדר הזה קצת לתשמיש של בית, הרי לדבריו, כל שכן "בדקא חלילה" לא מזדבנא. אינה נמכרת עם הבית, כיון שהיא חדר פתוח בחלונות מרובים, ואין תשמישו של החדר הזה דומה כלל לתשמיש בית, אלא עשוי הוא בעיקר לנוי ולהתקרר שם, ולכן אינו בכלל בית, מכל שכן מאפתא.

אולם למאן דאמר יציע הוא "בדקא חלילה", הרי רק הוא אינו בכלל הבית, אבל אפתא, כן מזדבנא. היא כן נכללת בכלל מכירת הבית, כיון שיותר דומה תשמישה של אפתא לתשמיש של בית [במקצת]. (4)

תאני שנה רב יוסף: שלש שמות יש לו, (5) "יציע", "צלע" ו"תא".

הביאור להלן הוא לפי רבנו גרשום:

בבית המקדש שעשה שלמה, היו בנויים מסביב לכותל ההיכל לשכות רבות, הנקראות גם "תאים", שהם היו חדרים בהם השתמשו לצרכי המקדש.

ה"תאים" היו בנויים בין כותל ההיכל מצד אחד, ובין כותל נוסף מצד שני. והיו שם שלוש שורות של תאים, בשלש קומות, זו על גבי זו, מסביב לשלשת כתלי המקדש [חוץ מן הכותל המזרחי, שבו היה פתח המקדש].

כל שורת תאים כזאת, נקראת בלשון הכתוב "צלע".

מקום התאים היה, כאמור, בין צדו החיצוני של כותל המקדש, ובין קיר נוסף, שהיה מקביל לכותל בית המקדש. [עיין איור 1 מ"פירוש חי" בעמוד הבא]

כיון שהיו התאים בנויים בשלש קומות בין שני הכתלים, היה צורך לנקב את הכתלים משני הצדדים כדי לתקוע בהם את ראשי הקורות של התקרה [שבכל קומה וקומה], כי אחרת לא היה לקורות התקרה על מה להשען.

אך את הכותל של ההיכל לא ניקבו, כדי שיהיה כותל ההיכל יציב, ללא נקבים, ולכן בנו את עובי הכותל של ההיכל בצורה מדורגת כלפי חוץ.

והיינו, שעובי הכותל של ההיכל בתחתיתו היה שש אמות, והוא הצטמצם בצורה מדורגת של שלשה "מדרגות" [בצדו החיצון], לחמש אמות, לארבע אמות, ולשלש אמות.

איו

כך, שהיה מקום להניח את קורות התקרה של התאים בשורה התחתונה על ה"מדרגה" הראשונה שנוצרה בעובי הכותל של ההיכל, וכן את הקורות של תקרת התאים שבקומה האמצעית הניחו על המדרגה השניה שנוצרה בעובי הכותל של ההיכל, ואילו את הקורות של התקרה של התאים בקומה השלישית, הניחו על המדרגה השלישית. [עיין איור 2 מ"פירוש חי"].

כאמור, עובי הכותל של ההיכל למטה היה שש אמות, והוא הצטמצם בהגיעו לגובה התאים שבשורה הראשונה לחמש אמות, ויצר "מדריגה" ברוחב של אמה בכותל ההיכל כדי שראשי הקורות של תקרת התאים בקומה הראשונה יונחו על המדריגה, ר 1

איור 2 במקום לנקב את הכותל כדי להניחם בו. [עיין באיורים].

ולכן, שורת היציע [התאים] התחתונה, שהיתה בין כותל ההיכל ובין הקיר המקביל, רחבה חמש אמות, כדברי הכתוב דלהלן. (6)

והקורות של התקרה שלה היו באורך שש אמות, כאשר אמה אחת מהן מונחת על המדריגה שנוצרה מצמצום עובי הכותל של ההיכל.

ולמעלה, כנגד היציע התיכונה, האמצעית, היה עוביו של כותל ההיכל חמש אמות בלבד, עד התקרה של היציע התיכונה. ונמצא שהיה רחבם של התאים ביציע התיכונה, שהיו בין כותל ההיכל ובין הכותל המקביל, שש אמות.

ומכנגד התקרה של התיכונה ולמעלה הימנו, הצטמצם עובי הכותל לארבע אמות, כך שנוצרה מדרגה נוספת ברוחב אמה, שעליה היו שוכבות קצות הקורות של התקרה התיכונה.

והיה עוביו של הכותל ארבע אמות כנגד היציע העליונה.

נמצא שהיה רחבה של היציע העליונה שבע אמות.

ומכנגד התקרה של העליונה נתמעט עובי הכותל והיה שלש אמות, ועל האמה שכנס הכותל היו שוכבות קצות קורותיו של העליונה.

וכאמור, עשו כל זה כדי שיהיה מקום בעובי כותל ההיכל שעליו ישענו קצות הקורות של התקרות של התאים, ולא יצטרכו לנקוב את קירות הבית לתחוב שם ראשי הקורות, כדי שלא יהא הכותל רעוע.

"יציע" - דכתיב [מלכים א ו] "היציע התחתונה, חמש באמה רחבה".

"צלע" - דכתיב [יחזקאל מא] "והצלעות, צלע אל צלע, שלש ושלשים פעמים".

הפסוק מדבר על הבית השלישי, שיבנה במהרה בימינו, שיהיו שם שלשים ושלש "צלעות", לשכות [תאים] הבנויות מחוץ לכותל ההיכל. וסדרן הוא כך: בצד צפון יהיו חמש צלעות, זו בצד זו, וכן בדרום חמש זו בצד זו, ואחת במערב, הרי י"א. והיו הצלעות משולשות בגובהן, תחתיים, שניים ושלישים, זו על גבי זו, נמצא שהיו ל"ג צלעות.

"תא" - דכתיב [יחזקאל מ] "והתא, קנה אחד אורך, וקנה אחד רחב. ובין התאים, חמש אמות". מדת ה"קנה" היא שש אמות. נמצא, שהיה אורך התא שש אמות, וכן הרוחב שש אמות. וכאן מדובר על היציע התיכונה, שהיתה שש על שש. ועובי הכותל של התאים, שהיה מפסיק בין זה לזה, היה חמש אמות.

ואי בעית אימא, מהכא, מכאן אפשר להוכיח שנקרא "תא", מהמשנה במסכת מדות [ד ו].

דתנן: עובי כותל ההיכל שאחורי בית קדש הקדשים, הוא שש אמות. ועובי התא שש. ומדובר כאן בתא של הצלע התיכונה, שהיתה רחבה שש. (7) ועובי הכותל של הקיר החיצון של התא, חמש.

אמר מר זוטרא: מה ששנינו אין היציע נמכר בכלל הבית, והוא, מדובר רק באופן דהוי היציע ארבע אמות. רק אז הוא אינו נכלל בכלל הבית. אבל אם שטחו של היציע הוא פחות מארבע אמות, הוא אינו חשוב בפני עצמו, ובטל אגב הבית. (8)

אמר ליה רבינא למר זוטרא: לדידך, לשיטתך, דאמרת עד דהוי היציע לפחות ארבע אמות, אולם בפחות מזה הוא כן נמכר אגב בית. אלא מעתה, גבי בור, דתנן, ששנינו לקמן במשנה [סד א]: המוכר בית, לא מכר את הבור שבבית, ולא את הדות [דות הוא כמו בור, אלא שבור הוא חפירה באדמה, ודות הוא בנין על גבי קרקע בצורת בור, עיין איור 3 מ"פירוש חי"], וזאת, אף על פי שכתב לו עומקא ורומא. שכתב לו המוכר "בית זה אני מוכר לך, ועומקו ורומו", מכל מקום, לא נכלל בזה בור ודות.

ואם כן, לדבריך, הכי נמי, אי הוו ארבע אמות, אין, אי לא, לא!

וכי מדובר דוקא כשהבור והדות הם רחבים ארבע אמות, אבל בפחות מכן הם נמכרים איור 3

בכלל הבית!? והלא סתם בור אינו רחב ארבע אמות. ודוחק לומר שהמשנה מדברת רק באופן שרחב ארבע אמות.

ודוחה הגמרא: הכי השתא!? מהו הדמיון בין זה לזה!?

והרי התם, בבור ודות, הא תשמישתא לחוד, והא תשמישתא לחוד. תשמיש של בית אינו דומה כלל לתשמיש של בור ודות, שהבית עשוי לדירה, והבור עשוי להיות שם מים וכדומה, לפיכך אינו בכלל בית גם אם הוא פחות מארבע אמות.

ואילו הכא, ביציע, אידי ואידי חדא תשמישתא היא. הבית והיציע שניהם תשמישם שוה, ששניהם עשויין לדירה. ולכן, רק אי הוי היציע ארבע אמות, אז הוא חשיב מקום בפני עצמו, ואי לא, לא חשיב. ובטל אגב בית.

שנינו במשנה: ולא את החדר שלפנים הימנו:

ודנה הגמרא: השתא, יציע לא מיזדבן, אינו נמכר היציע בכלל הבית, אף על פי שתשמישו שוה לשל בית, אם כן, חדר, שאין תשמישו שוה לשל בית, שהחדר עשוי לשמירת חפצים, מיבעיא!? הרי פשוט הדבר שאינו נמכר בכלל בית, ולמה הוצרך התנא להזכירו?

דף סא:

ומתרצת הגמרא: לא צריכא, אין צורך להזכירו, שלא מכר את החדר, אלא כדי לחדש, דאף על גב דמצר ליה מצרי אבראי, שכתב לו בשטר "מצרים", והיינו, שסימן לו את גבולות הבית מסביב, מחוץ לחדר. וכגון שכתב: ביתו של ראובן, הוא מצד מזרח של הבית הנמכר, וביתו של שמעון הוא מצד מערב של הבית הנמכר, וכן לצפון ודרום. והחדר נמצא בתוך המצרים האלו. ולכן היה מקום לומר שהחדר הזה נכלל בתוך המכירה של הבית. לכן בא התנא להשמיענו שאינו כן, כדרב נחמן.

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

המוכר בית לחבירו בבירה גדולה, והיינו, שמכר לו "בית", דירה פרטית, בתוך בנין גדול הנקרא "בירה". ובמרכז הבירה [הבנין] יש אולם מרכזי גדול, שממנו יש פתחים לדירות הפרטיות של האנשים המתגוררים ב"בתים" של הבנין הזה. והאולם עצמו אינו עשוי לתשמיש דירה אלא רק להילוך וישיבה של בני הבתים שבבנין הזה.

הרי אף על פי שמצר לו מצרים החיצונים, כגון שהיה עומד באחד מבתי הבירה ואמר לו: בית זה אני מוכר לך! וכתב לו בשטר את המצרים של הבית מחוץ לבירה, והיה אפשר לומר שכל הבירה נכללת במכירה של הבית הזה, שכל הבירה הוא שלו, משמיענו רב נחמן שאינו כן אלא רק "מצרים הרחיב לו". לא נתכוין למכור אלא את הבית הזה, ולא את הבירה כולה, רק ש"הרחיב" בשטר את המצרים של הבית סביבותיו, אך לא מכר אלא רק את הבית שעומד בו.

ודנה הגמרא: היכי דמי? במה דיבר רב נחמן?

אילימא, אם נאמר שרב נחמן דיבר במקום דקרו ליה לבית "בית", ולבירה "בירה", שבני אדם קוראים לבית שבבירה בית, ולבירה עצמה קוראים בירה ולא בית, הרי פשיטא הוא שרק בית זבין מכר ליה, בירה לא זבין ליה! שהרי אמר לו בית אני מוכר לך, ואין הבירה נקראת בית. ומה שכתב מיצרים חיצונים, על כרחך ש"הרחיב" לו את המיצרים.

אלא, שמא תרצה לתרץ ולומר, שמדובר במקום דלבירה נמי קרו לה בית, שלבירה קוראים גם בית וגם בירה, והיינו, שיש לבירה שני שמות, בירה ובית.

אי אפשר לתרץ כך, כי אם כן, כוליה זבין ליה. כל הבירה מכר לו, כיון שגם הבירה נקראת בית, והרחיב לו המצרים. (9) ומתרצת הגמרא: לא צריכא, דרובא קרו ליה לבית "בית", לבירה "בירה", רוב בני אדם קוראים לבירה רק "בירה" ולא בית, ואיכא נמי דלבירה קרו ליה בית, יש מיעוט אנשים שקוראים לבירה גם בית.

מהו דתימא, היית חושב לומר, כוליה זבין ליה מכר לו כל הבירה, כי היות שהרחיב לו המצרים, גילה בכך דעתו שהוא מהמיעוט שקוראים לבירה גם בית, קא משמע לן משמיענו רב נחמן, מדהוה ליה למכתב "ולא שיירית בזביני אלין כלום", שאם היה מתכוין באמת למכור כל הבירה היה מוסיף לכתוב בשטר ולא שיירתי כלום במכירה הזאת, ולא כתב, שמע מינה שיורי שייר. מזה שלא כתב כך, מוכח שכן שייר במכירתו, ולא מכר אלא את הבית.

וכן הוא לענין חדר, שאף על פי שמיצר לו מצרים החיצונים, כיון שלא כתב "ולא שיירית בזביני אלין כלום", אנחנו מפרשים דבריו שלא נתכוין למכור את החדר אלא רק הרחיב לו את המצרים, שאין החדר ניכר כל כך לאנשי העיר לכן לא תפס אותו לגבול, אלא תפס מצרים יותר ניכרים, שהם רחוקים יותר. (10)

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה, שיש בה הרבה שדות, והיה עומד באחד מן השדות ואמר לו "שדי זו אני מוכר לך", אף על פי שמצר לו מצרים החיצונים, שכתב לו גבולות מארבעה צדדין שהם רחוקים משדה זו, רק מצרים הרחיב לו. ולא נתכוין למכור אלא שדה זו ולא את כל הבקעה, על אף שכל הבקעה שייכת לו.

ודנה הגמרא: היכי דמי, איך מדובר?

אילימא דקרו ליה לשדה שדה, ולבקעה בקעה, ואין קוראים לבקעה שדה, הרי פשיטא שרק שדה זבין ליה, ואילו בקעה, לא זבין ליה! פשוט הוא שלא מכר לו אלא את השדה ולא את כל הבקעה, שהרי הזכיר לו לשון שדה, ואין בקעה נקרא שדה.

ואלא, שמא תתרץ, דלבקעה נמי קרו לה שדה, שבקעה נקראת גם בקעה וגם שדה, אי אפשר לומר כך, שהרי אם כן, כוליה זבין ליה! מכר לו כל הבקעה כיון שמצר לו מצרים החיצונים.

ומתרצת הגמרא: לא צריכא, מדובר דאיכא דלשדה קרו ליה שדה, ולבקעה בקעה, יש אנשים שקוראים לשדה שדה, ולבקעה בקעה ולא שדה, (11) ואיכא נמי דלבקעה קרו לה שדה, ויש אנשים שקוראים לבקעה גם שדה.

מהו דתימא, כוליה זבין ליה, כיון שמצר לו מצרים החיצונים, קא משמע לן, מדהוה ליה למכתב ליה "לא שיירית בזביני אלין קדמי כלום", כיון שהיה צריך לכתוב לו שלא שייר במכירה הזו לפניו כלום, ולא כתב ליה, שמע מינה שיורי שייר.

וצריכא. רב נחמן הוצרך להשמיענו דבריו גם בבית בבירה, וגם בשדה בבקעה.

דאי אשמעינן בית, משום דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, תשמיש הבית אינו דומה לתשמיש הבירה, שהבית עשוי לדירה, והבירה עשויה רק להילוך וישיבה, לכן לא נכלל כל הבירה במכירה של הבית כיון שתשמישן חלוק.

אבל בקעה, דכולה חדא תשמישתא היא, כל השדות שבבקעה תשמישן שוה, שעומדין לחרישה וזריעה, אימא כוליה זבין ליה, שהכל נכלל במכירה של השדה, לכן הוצרך להשמיענו בבקעה שלא מכר אלא את השדה הזה.

ואי אשמעינן בקעה, הייתי אומר מה שהרחיב לו המצרים אינו משום שנתכוין למכור הכל, אלא משום דלא הוה ליה למימצר ליה, לא היה יכול ליתן מצרים הקרובים לשדה, כיון שאין השדות שבבקעה ניכרים חילוקן זה מזה, ולא היו יודעים באיזה שדה הוא מדבר, לכן הרחיב המצרים וכתב מצרים ניכרים, כגון שדה ראובן מן המזרח ושל שמעון מן המערב וכדומה. אבל בית, שכל בית משונה מחבירו באורך וברוחב ובגובה ובעובי הכתלים, וניכרין חילוקן זה מזה, דהוה ליה למימצר ליה מצרים קרובים לבית הזה, ולא מצר ליה, הרי היה מקום לומר שכוליה זבין ליה, שמכר לו כל הבירה, ולכן צריכא. הוצרך רב נחמן להשמיענו שלא מכר לו אלא את הבית.

כמאן אזלא כמו מי הולכת המימרא הזאת, הא דאמר רב מרי (בריה) [ברה] דבת שמואל, שהיה הבן של הבת של שמואל, שנשבית לנכרים, (בר שילת) משמיה דאביי, שאמר בשם אביי:

האי מאן דמזבני ליה מידי לחבריה, מי שמוכר קרקע לחבירו, צריך למכתב ליה: לא שיירית בזביני אלין קדמי כלום! לא שיירתי כלום לפני במכירה הזאת.

כמאן? כרב נחמן אמר רבה בר אבוה. הסובר שאפשר לטעון "מצרים הרחבתי לו". וכדי שלא יוכל לטעון כן, צריך לכתוב לא שיירתי כלום במכירה הזאת, שאז אינו יכול לטעון מצרים הרחיב לו.

ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא דאמר ליה לחבריה: ארעא דבי חייא, את הקרקע שקניתי מרבי חייא [או שקניתי מאיזה איש ששמו חייא], מזבננא לך, אני מוכר לך. ולא פירש איזה קרקע וכמה קרקעות.

הואי ליה תרתי ארעתא דהוה מתקרין "דבי חייא", היו לו למוכר שתי קרקעות שנקראות "דבי חייא", היינו שקנאם מרבי חייא [או מאיזה איש ששמו חייא]. (12)

אמר רב אשי: חדא אמר ליה, תרתי לא אמר ליה. לשון "ארעא" משמע רק קרקע אחת, ואם כן, לא מכר לו אלא קרקע אחת משתי הקרקעות דבי חייא, ויכול ליתן לו איזה שירצה, לפי שיד המוכר על העליונה, כיון שהוא המוחזק.

ואי אמר ליה "ארעתא" סתמא, הרי מיעוט "ארעתא", שתים. ומכר לו שתי קרקעות.

ואי אמר ליה "כל ארעתא", הרי כל ארעתא דאית ליה מכר לו, לבר מבוסתני, חוץ מגנות ופרדיסי, כרמים. מפני שגנות וכרמים אינם נכללים בלשון "ארעתא".

ואי אמר ליה: כל זיהרא אני מוכר לך, הרי הלשון הזה כוללת את כל הקרקעות הנעבדים, (13) ולכן מכר לו אפילו בי בוסתני ופרדיסי. לבר מבתי ועבדי. חוץ מבתים ועבדים, שהם לא כלולים בלשון זיהרא, מפני שאינם קרקע הנעבד.

דף סב.

ואי אמר ליה "נכסי", אפילו בתי ועבדי. מפני שלשון נכסים כולל גם אותם. (14)

ואם מצר לו, כתב בשטר המכירה המצרים היינו גבולי השדה, מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר, כגון שכתב בצד מערב מיצר ארוך, היינו ששדה של שמעון הוא המיצר המערבי, ושדהו של שמעון ארוך מאה אמה, ואילו בצד מזרח כתב לו מיצר קצר, כגון שדהו של לוי, שהוא ארוך רק נ' אמה (15) -

אמר רב: לא קנה אלא כנגד הקצר. קנה רק חצי השדה באורך נ' אמה, שהוא בין המיצר שבמזרח לבין המיצר שבמערב, אבל את החצי השני, שאינו אלא כנגד המיצר שבמערב לא קנה כלל. [עיין איור 4 מ"פירוש חי"] כי אנו מפרשים דבריו שלא נתכוין למכור אלא כנגד הקצר, ומה שהזכיר בצד מערב מיצר ארוך, זה משום שהיה צריך להזכיר שדה שמעון במיצר מערבי, ושדה שמעון ארוך ק' אמה, ולא יכול לסמן עד היכן מגיע המיצר בשדה שמעון, לכן הרחיב המיצר, וכתב בסתם ששדהו של שמעון הוא המיצר המערבי.

איור 4

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: ויקנה כנגד "ראש תור". הלא אפשר לומר, כי מה שהזכיר כאן מיצר ארוך וכאן מיצר קצר, בדוקא כתב כן, ולא הרחיב המיצר, אלא נתכוין שיקנה חצי השדה שכנגד מיצר הקצר, ובחצי השני, שכנגד מיצר הארוך בלבד, יקנה חצי מזה באלכסון, היינו שעושים קו מקצה המיצר הארוך אל המיצר הקצר באלכסון, וכל השטח שהוא בתוך הקו הזה, קנה, ומה שחוץ לקו הזה, לא קנה. [עיין איור 5 מ"פירוש חי"] איור 5

שתיק רב. לא ענה להם דבר. (16)

ומודה רב, קודם ששתק, היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מחד גיסא, כגון שיש בצד מערב שדה ראובן ושדה שמעון, ומצר לוי ויהודה מחד גיסא, שבצד מזרח יש שדה לוי ושדה יהודה, שדה לוי הוא כנגד שדה ראובן, ושדה יהודה כנגד שדה שמעון, וכתב לו במיצר מערבי שדה ראובן ושדה שמעון, ובמיצר מזרחי כתב לו רק שדה של לוי [או רק שדה של יהודה], מודה רב שקנה כנגד "ראש תור" ולא רק כנגד הקצר. [עיין איור 6 מ"פירוש חי"]

איור 6 כי מדהוה ליה למכתב ליה דראובן כנגד לוי, שאם היה רוצה להקנות רק כנגד הקצר, למה כתב בצד מערב שדה ראובן ושמעון, שיכתוב רק ראובן במערב, שהוא כנגד לוי שבצד מזרח. או ודשמעון כנגד יהודה, אם כתב בצד מזרח שדה יהודה, שיכתוב בצד מערב רק שדה שמעון, שהוא כנגד יהודה. (17) ולא כתב ליה כך, אלא כתב בצד מערב שדה ראובן ושדה שמעון, שמע מינה, שכנגד ראש תור הוא דאמר ליה. מוכח מזה, שנתכוין להקנות לו חצי באלכסון, שבצד מערב הקנה לו כנגד שדה ראובן ושמעון, ובצד מזרח רק כנגד שדה לוי או לשל יהודה. ועל כרחך שעושים קו באלכסון.

מצר ראובן מזרח ומערב, ומצר שמעון צפון ודרום, היינו שיש לראובן שתי שדות, מצד מזרח של השדה הזאת ומצד מערב, ולשמעון יש גם שתי שדות, מצד צפון ומצד דרום, צריך למכתב ליה "מצר ראובן, רוחין תרין", ו"מצר שמעון רוחין תרין". שלא יכתוב לו בסתם שדה זו שאני מוכר לך הרי היא בתוך שדות ראובן ושמעון, שאם יכתוב כן אפשר יהיה לפרש שמחלקים את השדה לשתים באלכסון [עיין איור 7 מ"פירוש חי"], ונמצא כל חצי שדה עומדת בין ראובן מצד זה ושמעון מצד זה. היינו שראובן עומד בצד מזרח של החצי שדה, ושמעון מצד דרום, ואילו בחצי השני ראובן הוא בצד מערב, ושמעון הוא מצד צפון. לכן צריך לכתוב ששדה זו עומדת בין שתי שדות של ראובן ובין שתי שדות של שמעון, שאז ברור שמוכר לו כל השדה. וכל שכן אם יכתוב בפירוש מיצר ראובן מזרח מערב, ומיצר שמעון צפון ודרום, שבודאי מוכח שמוכר כל השדה.

איור 7

איבעיא להו: סיים לו את הקרנות, שהיו שדות הרבה של בני אדם מקיפין את שדהו, ולא כתב לו אלא ד' שדות של ארבעה קרנות השדה, היינו זויות השדה, ולא כתב שאר מצרים של ארכה ורחבה, מהו?

האם נאמר שאין דרך למכור קרנות השדה בלבד, ובהכרח מכר לו את כל השדה שבתוך המיצר של הקרנות האלו. או נאמר שלא נתכוין למכור לו אלא שורה אחת באלכסון מקרן לקרן שתי וערב. [עיין איור 8 מ"פירוש חי"].

איור 8 וכמו כן הסתפקו: כתב לו כמין "גאם", אות יוונית הדומה לכ"ף סופית, כגון שכתב לו מיצר קרן דרומית מזרחית, היינו מיצר שנמצא מקצתו בקצה הדרום ומקצתו בקצה המזרח. ובצד שני כתב לו מיצר שהוא בקרן צפונית מערבית, שמקצתו בקצה צפון ומקצתו בקצה מערב [עיין איור 9 מ"פירוש חי"], (18) מהו?

איור 9

דהיינו, לפי הצד שבסיים לו את הקרנות לא קנה אלא שורה אחת מקרן לקרן, האם זה רק מפני שלא כתב אלא כנגד הקרנות, אבל כאן, שכתב תחילת כל רוח ורוח, אפשר לפרש שמכר לו כל השדה, ולא טרח לכתוב כל הרוח אלא רק תחילתו. או נאמר, לא מכר אלא מה שבין המיצר שכתב בדרום לבין המיצר שכתב במזרח, וכן מה שבין המיצר שכתב בצפון לבין מה שכתב במערב, שעושים קו באלכסון מדרום למזרח ומצפון למערב, ושוב עושים קו מה שבין מזרח דרום לבין מה שבין מערב צפון, זהו מה שמכר לו ולא יותר.

דף סב:

וכמו כן הסתפקו: בסירוגין, כגון שהיו מקיפין את שדהו שמונה בני אדם, שנים לכל רוח, כגון ראובן ושמעון מן המזרח, לוי ויהודה מן הצפון, יששכר וזבולון מן המערב, יוסף ובנימין מן הדרום. וכתב לו שדהו של ראובן במיצר מזרח, לוי בצפון, יששכר במערב, יוסף בדרום, מהו?

האם נאמר אף לפי הצד שבכמין גאם לא קנה אלא שורה אחת באלכסון, זה משום שהדרך הוא למכור שורה אחת בשדהו, אבל כאן, הרי אין דרך למכור בסירוגין, היינו שמוכר כנגד ראובן ואילו כנגד שמעון אינו מוכר, וכנגד לוי מוכר ואילו כנגד יהודה אינו מוכר, וכן בשאר הרוחות, ועל כרחך מתפרש שמוכר כל השדה, אלא שלא רצה לטרוח להזכיר את כולם לכן דילגם בסירוגין, אבל נתכוין להקנות כל השדה. או שמחלקים את השדה לארבעה חלקים ושוב מחלקים כל חלק לשני חלקים באלכסון, ומכר לו רק את החלק שכנגד המיצר שהזכיר, ולא את החלק שכנגד מה שלא הזכיר. [עיין איור 10 מ"פירוש חי"]

איור 10 ומסקינן: תיקו. כל הבעיות האלו נשארו בספק, ולא נפשטו.

ועתה מביאה הגמרא שלוש דעות, של רב, שמואל ורב אסי, במי שמכר שדה לחברו, ולא ציין את המיצר של אחד מארבעת צידי השדה:

מצר לו, כתב לו וסימן בשטר המכירה של השדה רק שלשה מתוך ארבעת המצרים שסביבות השדה, את מקום מצר ראשון, ומצר שני, ומצר שלישי. ואולם, את מצר רביעי, לא מצר לו.

אמר רב, קנה הכל, חוץ ממצר רביעי. קנה כל השדה חוץ משורה אחת על פני המיצר רביעי. וזאת, דוקא כשהשורה הזאת ניכרת משאר השדה, שאינה מקום הראוי לחרישה וזריעה, או שהיא תל אבנים, או שהיא תלולית עפר, שניכר שם הגבול של השדה. (19) והטעם הוא, כי היות ולא הזכיר מיצר רביעי, מתפרש הדבר שנתכוין המוכר לשייר רק מעט בשדה לעצמו.

ושמואל אמר, אפילו מצר רביעי. קנה הקונה גם את השורה הזאת שבמיצר הרביעי, ומה שלא הזכיר מיצר רביעי, מפני שסבור המוכר שאין צורך בכך, כיון שהזכיר בשטר את המצרים של שלש הרוחות.

ורב אסי אמר, לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה. שורה אחת על פני כל שלשת המצרים, היינו שמכר לו רק שורה אחת, כמין חי"ת.

ומפרשת הגמרא את דברי רב אסי:

סבר לה רב אסי כרב, דאמר שיורי שייר. מזה שלא הזכיר מיצר רביעי, מוכח שנתכוין המוכר לשייר לעצמו חלק מהשדה.

ומדשייר במצר, שייר נמי בכולהו.

רב אסי סובר יותר מרב. והייינו, כמו שאומר רב שנתכוין המוכר לשייר לעצמו שורה אחת במיצר, כך סובר רב אסי שנתכוין לשייר בכל השדה, חוץ משורה אחת כנגד שלש הרוחות, שהרי הזכיר בשטר שלשה מצרים.

אמר רבא: הלכתא, קנה הכל, חוץ ממצר רביעי.

והיינו, שפסק הלכה כרב.

ולא אמרן, אין אנו אומרים שלא קנה מיצר רביעי, אלא דלא מבלע, באופן שהשורה שבמיצר הרביעי, הניכרת משאר השדה, אינה מובלעת בתוך שני המצרים, מכאן ומכאן, שהזכיר בשטר, אלא הולך המצר על פני שניהם, [עיין איור 1 1 מ"פירוש חי"].

איור 1 1 אבל מבלע, כשמובלע המיצר הרביעי בין המיצר של שניהם, קנה כל השדה, גם את שורת המיצר רביעי.

וכי לא מבלע, כששורת המיצר הרביעי אינו מובלעת בין שני המיצרים, נמי לא אמרן שלא קנה את שורת המיצר רביעי, אלא בשני אופנים: האחד, דאיכא עליה ריכבא דדיקלא, כשיש בשורה הזאת דקלים הנטועים שם כשהם מסובכים זה בזה, והיינו שגדלים הדקלים בצפיפות, והם דבר חשוב.

או, והוי תשעת קבין, כשמקום המיצר הוא תשעת קבין, שהוא ס"א אמה על ס"א אמה בקירוב, שזהו שיעור שדה כמבואר לעיל [יא א], (20) והוא מקום חשוב לעצמו ואינו מתבטל אגב השדה, לכן אינו נמכר ביחד עם השדה.

אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלא, כשאין עליה הרכבת דקלים, וגם ולא הוי תשעת קבין, אינו מקום חשוב לעצמו, לכן קנה אפילו כשאינו מובלע בין שני המצרים.

ומדייקת הגמרא: מכלל זה אתה למד, דכי מובלע, אף על גב דאיכא עליה ריכבא דדיקלא, והוי תשעת קבין, קנה. כשהוא מובלע, הרי אפילו הוא מקום חשוב שיש עליה הרכבת דקלים, או ששטחו תשעה קבין, מכל מקום קנה, לפי שרק באינו מובלע מחלק רבא בין אם הוא מקום חשוב או לא, ומשמע שבמובלע בכל אופן קנה.

איכא דאמרי, אמר רבא, יש אומרים בשם רבא, שאמר בלשון אחר:

הלכתא, קנה הכל. ואפילו מצר רביעי.

ולא אמרן שקנה הכל אלא דמבלע, כשהמצר רביעי מובלע בין שני המצרים, אבל לא מבלע, לא קני, כשאינו מובלע אינו קונה מיצר רביעי.

וכי מבלע נמי, לא אמרן שקנה הכל, אלא דליכא עליה ריכבא דדיקלא, ולא הוי תשעת קבין, שאינו מקום חשוב לעצמו ולכן הוא נקנה אגב השדה כשמובלע.

אבל איכא עליה ריכבא דדיקלא, כשיש עליו הרכבת דקלים, או, והוי תשעת קבין, שהוא מקום תשעה קבין, לא קנה את שורת המיצר הרביעי.

ומדייקת הגמרא: מכלל זה אתה למד, דכי לא מובלע המיצר הרביעי, אף על גב דליכא עליה ריכבא דדיקלא, ולא הוי תשעת קבין, שאינו מקום חשוב, לא קני.

ומסכמת הגמרא: (21) שמעינן מתרוייהו לישני דרבא, למדין אנו משני הלשונות של רבא:

א. דבשדה עצמה, לא שייר ולא מידי. בגוף השדה לא השאיר כלום לעצמו.

ב. ושמעינן נמי, דהיכא דמבלע, וליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין, כשיש שתי מעלות: א. המיצר הרביעי מובלע. ב. אין עליו דקלים ואין בו תשעה קבין, קנה. לפי שתי הלשונות.

ג. לא מבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלא והוי תשעה קבין, כשיש שני חסרונות: א. אינו מובלע, ב. יש עליו דקלים או שהוא מקום תשעה קבין, לא קנה. לפי שתי הלשונות.

ד. אבל אם מבלע, ואיכא עליה, כשהוא מובלע ויש עליו דקלים או שהוא תשעה קבין, שיש בו מעלה שהוא מובלע, וחסרון שהוא מקום חשוב.

ה. או, לא מבלע, וליכא עליה, כשאינו מובלע ואין עליו דקלים ואינו תשעה קבין, שגם כן יש בו מעלה שאינו מקום חשוב, וחסרון שאינו מובלע.

בשני האופנים האחרונים [ד. ה.] איתמר לה להאי גיסא, ואתמר לה להאי גיסא, תלויים הם בשתי הלשונות של רבא, שלפי לשון הראשון קנה, ולפי לשון השני לא קנה.

ופוסקת הגמרא: שודא דדיינא. הדין בזה תלוי לפי השלכת הדיינין, היינו הכל לפי הענין שיראו הדיין ויכירו את המוכר אם עינו יפה במכירה הזאת או עינו רעה, לפי אומד דעתם כך יפסקו האם קנה או לא. (22)

אמר רבה: ראובן ושמעון שהיה להם שדה בשותפות, ומכר ראובן את חלקו לאדם אחר, וכתב לו "פלגא דאית לי בארעא [חצי, שיש לי בקרקע], אני מוכר לך", אנו מפרשים את דבריו שנתכוין למכור לו פלגא, את כל חצי השדה שיש לו, ולא שייר לעצמו כלום. לפי שכך הוא פירוש דבריו: חצי השדה שיש לי, אותה אני מוכר לך.

אבל, אם כתב לו "פלגא בארעא דאית לי [חצי, בקרקע שיש לי] אני מוכר לך", לא נתכוין למכור לו אלא ריבעא, רביע מכל השדה. לפי שפירוש דבריו הוא: חצי מהחלק שיש לי בשדה זו אני מוכר לך, וכיון שחלקו בשדה הוא רק חצי, נמצא שמכר לו רביע.

אמר ליה אביי: מאי שנא הכי ומאי שנא הכי? מה החילוק בין זה לזה? הרי גם באופן השני ב"פלגא בארעא דאית לי" אפשר לפרש שכוונתו הוא, חצי השדה בקרקע הזה, שזהו החלק שלי, אני מוכר לך.

אישתיק, רבה שתק ולא ענה לו.

אמר אביי: אנא סברי, מדאישתיק קבולי קבלה. הייתי סבור מה ששתק, הוא משום שקבל את דברי. ולא היא, אינו כן. כי חזינא ההוא שטרי דנפקי מבי מר, ראיתי את השטרות היוצאים מבית אדוני, היינו רבה שהיה רבו של אביי, וכתיב בהו הכי, היה כתוב בהם כך:

פלגא דאית לי בארעא - פלגא. כלומר שטר שהיה כתוב בתחילתו של השטר "אנו עדים על כך שפלוני אמר לחברו: חצי שיש לי בשדה אני מוכר לך", היה מוכח בסופו של השטר שמכר לו חצי, שכך היה כתוב בסופו של שטר כזה "וקנה פלוני מן פלוני את חצי השדה".

ואילו שטר שהיה כתוב בתחילתו: "אנו עדים שפלוני אמר לחברו: אני מוכר לך פלגא בארעא דאית לי, חצי בקרקע שיש לי", היה מוכיח השטר בסופו שמכר לו רק ריבעא, רבע מכל השדה, לפי שהיה כתוב בסוף השטר "וקנה פלוני מן פלוני רביע השדה".

ואמר רבה: ראובן שהיה לו שדה, ומכר את מקצתו לשמעון, כגון את חלק השדה שמצד מערב, ושייר לעצמו את החלק שממזרח, אך לא פירש בשטר כמה שטח מתוך השדה בצידה המערבי הוא מוכר לחברו, ולא כמה הוא משייר בשדה הזאת בצידה המזרחי לעצמו, אלא כתב רק את גבולי השדה שבא למכור, וכך כתב: הריני מוכר לך שדה אשר המיצר המערבי שלה הוא שדה של אדם בשם לוי, ואילו המיצר המזרחי הוא מצר ארעא, דמינה פלגא, דהיינו, המיצר הוא השדה הנותרת בידי, שממנה חלוקה השדה שאני בא למכור לך -

פלגא! אנו מפרשים את דבריו שמכר לו חצי השדה, כיון שהלשון שכתב, שהשדה הזו "חלוקה" מהשדה שלו, משמעו שהם מחולקים בשוה לחצאין.

אבל, אם כתב מצר ארעא דמינה פסיקא, הגבול בצד מזרח הוא השדה שלי, שממנה מופסקת השדה שאני בא למכור לך, מכר לו ממנה רק תשעה קבין. כי משמעות לשון זו היא שמכר לו שדה שאפשר לזרוע שם תשעה קבין, שהוא השיעור הפחות בשיעור שדה. וכמו שנזכר לעיל. כיון שהלשון "מופסקת" משמעותה היא, חלק מועט, המופסק מן המרובה. ולכן נותן לו חלק מועט בלבד. אלא שבפחות מתשעה קבין לא נקרא שדה, וכיון שהזכיר לשון שדה, על כרחך מכר שיעור תשעה קבין.

אמר ליה אביי: מאי שנא הכי, ומאי שנא הכי!? מהו החילוק בין זה לזה, שגם לשון מופסק משמעו כמו לשון חלוקה.

אישתיק רבה.

סבור מינה, הבינו התלמידים מדברי אביי: אידי ואידי פלגא, בשני האופנים מקבל הלוקח חצי.

דף סג.

ולא היא! אינו כן. דאמר רב יימר בר שלמיה: לדידי מפרשא לי מיניה דאביי, אני קיבלתי הפירוש בזה מאביי, בין מצר ארעא דמינה פלגא, ובין מצר ארעא דמינה פסיקא, שתיהן שוין:

אי אמר ליה "אלין מצרנהא", אם כתב לו מצרני השדה שהוא מוכר, בצד מזרח שדה שלי, שממנה חלוקה השדה הזו, או שממנה מופסקת השדה הזו, ובצד מערב שדה פלוני, וכן לצפון ודרום, ואחר כך הוסיף לכתוב "ואלין מצרנהא", כלומר אלו הן המצרים שלה, שזהו יתור לשון, ובא לייפות כחו, לכן קנה פלגא, חצי השדה. (23)

אבל אם לא אמר ליה "אלין מצרנהא" - תשעה קבין. קנה רק תשעה קבין, שזהו הפחות בשיעור שדה, שלשון חלוקה אין מורה בדוקא על חצי.

פשיטא, זה פשוט, שאם שכיב מרע, או כל אדם המחלק נכסיו על פיו, אמר: יחלוק פלוני בנכסי! - נוטל המקבל פלגא, מחצית מן הנכסים.

אבל אם אמר: תנו "חלק" לפלוני בנכסי, יש להסתפק, מאי? מהי משמעות לשון "חלק" שאמר? האם לשון "חלוקה" הוא, ויטול המקבל מחצית מן הנכסים, או שמא כוונתו לתת רק חלק הראוי לנתינה, ובית דין צריכים לשער כמה הוא חלק הראוי לנתינה אצל אותו אדם (1).

אמר רבינא בר קיסי: תא שמע, לפשוט את הספק מברייתא:

דתניא: האומר: תנו חלק לפלוני בבור המים (2) שלי -

סומכוס אומר: כיון שיש ספק בכוונת הנותן אם התכוון לחלוק למקבל חצי ממי הבור, או שהתכוון לתת רק חלק כל שהוא [כגון: רביעית הלוג] (3), מחמת הספק אין למקבל המתנה מן הבור פחות מרביע. כי לדעת סומכוס, ממון המוטל בספק חולקים, ומקבל את הממוצע בין שני צדדי הספק.

וכן לחבית אם אמר הנותן: תנו חלק לפלוני בבור כדי למלאות חבית להשקאת בהמותיו - אין למקבל פחות משמינית מן הבור, משום שעבור החבית צריך חצי מן הבור, וכאשר אמר "חלק", יש להסתפק שמא כוונתו למחצית החבית, דהיינו רבע הבור, או שמא כוונתו רק לחלק כל שהוא, לכן מספק יש למקבל לכל הפחות חצי מרבע הבור, דהיינו שמינית.

ואם אמר אמר הנותן: תנו חלק לפלוני מן הבור לקדרה, כדי לתקן מאכלו - אין למקבל פחות מי"ב, כי שיעור המים לקדירה, הוא שליש בור, ויש להסתפק אם כוונתו לתת חלק מחצית מן הראוי לקדרה, דהיינו שישית, או רק חלק כל שהוא, לכן מספק מקבל לכל הפחות רבע משיעור הראוי לקדירה, דהיינו מחצית משישית, שהוא אחד מי"ב מן הבור.

ואם אמר הנותן, שנותן חלק ממי הבור לטפיח, דהיינו כלי קטן המיועד לשתיה - כיון ששיעור המים הראוים לטפיח, הוא רבע הבור, מספק אין למקבל פחות מששה עשר מן הבור, דהיינו רבע משיעור הראוי לטפיח.

ומברייתא זו יש לפשוט את הספק של הגמרא, שכאשר אמר הנותן: תנו "חלק" בנכסי - נוטל המקבל מחמת הספק לכל הפחות רבע מן הנכסים.

תנו רבנן בברייתא:

תוכן העניינים

חברותא על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה