חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - חזקת הבתים
דף כח.
א. קרקע - וכל שאר נכסי דלא ניידי - שהיתה של אדם, [ובלשון הגמרא: "מרא קמא", היינו הבעלים הראשונים], אין אדם אחר נאמן לומר: "קניתיה ממנו", אלא אם כן יש בידו שטר מכירה; ואין די לו במה שהוא יושב בקרקע ומחזיק בה, ואינה כמטלטלין, שאם מחזיק אדם בהם, נאמן הוא לטעון קניתיה מהבעלים הקודמים.
ב. משנתנו מבארת באיזה אופן נאמן המחזיק בנכסי דלא ניידי לטעון שקנה אותם מן המרא קמא, ואף על פי שאין בידו את שטר המכירה:
מתניתין:
חזקת הבתים, והבורות, והשיחין, והמערות, והשובכות, והמרחצאות, ובית הבדין, ושדה בית השלחין [שדה שמשקים אותה בידים, כי אינה מסתפקת במי גשמים], והעבדים שאף הם דינם כקרקע שאין מועיל בהם חזקה כבשאר מטלטלין (1) -
וכן כל דבר שהוא עושה פירות תדיר: חזקתן שלש שנים מיום ליום, כלומר, אם אכל אדם את פירות השדה או שהשתמש בשאר נכסי דלא ניידי שימוש מלא במשך שלוש שנים, בלא שה"מרא קמא" מחה על שימושו בהם, הרי הוא נאמן לטעון: "קניתיה ואבד שטרי".
אבל שדה בית הבעל [שאינה שותה אלא מי גשמים]: חזקתה שלש שנים, ואינן מיום ליום.
וכיצד היא חזקתה: (2)
רבי ישמעאל אומר: שלשה חדשים בראשונה, (3) שלשה חדשים באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע; הרי אלו שמונה עשר חודש. (4) רבי עקיבא אומר: חודש בראשונה, וחודש באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע; הרי אלו ארבעה עשר חודש. (5)
ועוד אמר רבי ישמעאל:
במה דברים אמורים - שאינו נאמן לטעון "קניתיה" אלא באכילת כל פירות השדה במשך שלוש שנים - רק בשדה לבן [שדה תבואה] - (6)
אבל בשדה אילן: כיון שכנס את תבואתו [גפניו], (7) ומסק [מסיקה בזיתים כבצירה בענבים] את זיתיו, וכנס את קייצו [תאנים יבשות], (8) הרי אלו שלש שנים. (9)
גמרא:
הסוגיא הבאה מבארת את טעם הדין שהוא נאמן, כשהחזיק בה שלש שנים.
אמר רבי יוחנן:
שמעתי מהולכי אושא, (10) שהיו אומרים: מנין לחזקה בקרקע שהיא שלש שנים, משור המועד:
מה שור המועד, כיון שנגח שלש נגיחות, נפק ליה מחזקת תם שאינו משלם אלא חצי נזק, וקם ליה בחזקת מועד שהוא משלם נזק שלם - הכא נמי גבי חזקה בקרקע, כיון דאכלה תלת שנין [שלש שנים], נפק לה מרשות מוכר, וקיימא לה ברשות לוקח, [יצתה השדה מרשות המוכר, ונעמדה ברשות הלוקח]. (11)
ומקשינן: אי מה שור המועד עד שלא נגח נגיחה רביעית לא מיחייב נזק שלם, הכא נמי נאמר שעד סוף שנה רביעית לא קיימא ברשותיה [לא תעמוד השדה ברשות הלוקח]!? (12)
ומשנינן: הכי השתא [וכי הנידון דומה לראיה]!?
התם גבי שור המועד - מכי נגח שלש נגיחות, כבר הוי ליה מועד -
דף כח:
ואידך, כי לא נגח מאי לשלם, [מה שאינו משלם אלא בנגיחה רביעית, אינו אלא משום שלא ישלם אם לא נגח והזיק]!?
אבל הכא - גבי חזקת שלש שנים - כיון דאכלה תלת שני, קיימא לה ברשותיה, [כיון שאכלה שלש שנים יש לנו להעמידה ברשותו], כמו שור המועד שנעשה מועד בשלש נגיחות. (1)
תו מקשינן: אלא מעתה - שמקור דין חזקה הוא משור המועד - אפילו חזקה שאין עמה טענה לאמר "קניתיה ממך", אלא שהוא אומר למערער "אני מחזיק בקרקע משום שלא מחית בי כל זמן זה", אף זו תיהוי חזקה!? (2) ואלמה [למה] תנן במשנה לקמן מא א: כל חזקה שהחזיק אדם בקרקע, שאין עמה טענה של המחזיק בה לאמר "קניתיה ממך" וכיוצא בזה, אינה חזקה!?
ומשנינן: והרי טעמא מאי, מועילה חזקת שלש השנים!? הרי אין זה אלא משום דאמרינן: דלמא כדקאמר [שמא אכן יש אמת במה שטוען "קניתיה"]!
אבל השתא במקום דאיהו לא טעין "קניתיה", וכי אנן [בית הדין] ליטעון ליה שקנה את השדה!? (3)
א. אין חזקת שלש שנים מועילה אלא כאשר בעל השמדה שתק במשך כל אותן שלש שנים ולא מחה, אבל אם מחה אין זו חזקה.
ב. אין שור נעשה מועד, אלא אם באו עדים לבית דין והעידו על נגיחותיו; והעדים צריכים להעיד בפניו של בעל השור.
מתקיף לה רב עוירא ללימוד משור המועד:
אלא מעתה שמשור המועד אתה לומד לדין חזקת שלש שנים: מחאה שמחה בעל הקרקע במחזיק תוך שלש השנים שלא בפניו של המחזיק לא תיהוי מחאה לבטל את חזקתו, ומשום דבעינן דומיא דשור מועד, מה שור המועד העדאה בפניו של בעל השור בעינן, אף הכא - גבי מחאה - נמי בפניו של המחזיק בעינן!? (4)
ומשנינן: התם - גבי שור המועד - "והועד בבעליו" כתיב, אבל הכא גבי מחאה, הרי חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך נמי חברא אית ליה, [החבר ששמע את המחאה יש לו חבר לספר לו, ואף אותו חבר, יש לו חבר אחר לספר לו]. (5)
תו מקשינן על הלימוד משור המועד:
הניחא לרבי יהודה שהוא סובר: אין שור נעשה מועד, אלא כשהעידו בו שלשה ימים בזה אחר זה, אף גבי חזקה יש לומר: שלש שנים כשלשה ימים הם -
ואולם לרבי מאיר דאמר גבי שור המועד: ריחק השור נגיחותיו, שנגח שלשה ימים בזה אחר זה הרי בעליו חייב נזק שלם -
קירב השור את נגיחותיו, ונגח אפילו ביום אחד שלש נגיחות בזה אחר זה, לא כל שכן שיהא מועד לחייב את בעליו נזק שלם -
אם כן נאמר גבי חזקת קרקעות, שאם אכלה המחזיק תלתא פירי בחד יומא [אכל שלש מפירות הקרקע ביום אחד], כגון עץ התאנה שאין פירותיה נגמרים בשעה אחת, ויש פירות הנגמרים בבוקר וליקט בבוקר את כל הפירות שנגמרו עד לאותה שעה, ואחרים נגמרים בערב וליקט אותם, אף זו ליהוי חזקה!? ומשנינן: בעינן דומיא דשור המועד, מה שור המועד, בעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתא להאי נגיחה [כשנגח את הראשונה, עדיין לא היתה נגיחה שניה כלל] -
הכא נמי גבי חזקה, אין זו חזקה אלא אם בעידנא דאיתא להאי פירא, ליתא להאי פירא, [כשאכל את הפרי הראשון עדיין לא היה השני בעולם]; ואילו תאנה, הרי בשעת אכילה ראשונה ממנה, כבר קיימים הפירות של האכילה השניה, אלא שלא נגמרו, ולכן אין זו חזקה. (6)
ואכתי מקשינן: אם משור המועד אתה בא ללמוד, עדיין יש לנו לומר, שאם אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון צלף, שאין הפרי ניכר בשעת אכילה ראשונה, ולבסוף שלשה ימים הוא נגמר, הכי נמי דליהוי חזקה!?
ומשנינן: התם פירא מיהא איתיה, ומגמר הוא דקא גמר ואזיל, [אף בצלף כבר קיימים פירות האכילה השניה בשעת אכילה ראשונה, ואף שאינם ניכרים, וגמר הפרי הוא שנעשה לאחר שלשה ימים].
ואכתי מקשינן: אכלה תלתא פירי בתלתין יומי, כגון אספסתא [מין זרע הוא לעשב בהמות], (7) ליהוי חזקה!?
ומשנינן: והרי היכי דמי שיהא יכול לאכול מן האספסתא שלש פעמים!? בהכרח היינו באופן דקדיח [גדל מעט] ואכלה, דקדיח ואכלה, ואם כן התם בכי האי גוונא לא הוי חזקה, שהרי משמט הוא דקא שמיט ואכיל, ואין זו אכילה גמורה. (8)
ואכתי מקשינן: אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי [אם אכל שלש אכילות בשלשה חדשים], כגון אספסתא, והיינו שהמתין עד שגדלה לגמרי ואכלה, ליהוי חזקה, שהרי אכלה אכילה גמורה כדרך הבעלים!?
ומשנינן: מאן הולכי אושא!? הרי קבלה היא בידינו שרבי ישמעאל הוא, ולרבי ישמעאל הכי נמי דהוי חזקה! (9) דהרי תנן במשנתנו:
רבי ישמעאל אומר: במה דברים אמורים בשדה הלבן, אבל בשדה אילן: כנס את תבואתו, ומסק את זיתיו, וכנס את קייצו, הרי אלו שלש שנים.
מוסיפה הגמרא לבאר:
ולרבנן - החלוקים על רבי ישמעאל (10) - מאי הוא המקור לחזקת שלש שנים? שהרי אי אתה יכול ללומדו משור המועד, כיון דתיקשי לך מאספסתא.
אמר רב יוסף: קרא כתיב:
"שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר וחתום ... ", שהרי הנביא ירמיהו עומד בשנת עשר למלך צדקיהו, ומזהיר את ישראל על שנת האחת עשרה שבה יגלו; וכך אמר להם ירמיהו: מי שקונה עתה שדה, עליו לכתוב עליו שטר לראייה, כי לא תשארו בישראל עוד שלש שנים, כדי שתוכלו להוכיח את הבעלות על ידי חזקה, ולפיכך הרוצה שלא יפסיד את מקחו צריך שיהיה ברשותו שטר מכירה חתום בעדים; וממה שלא די במה שהחזיקו הלוקחים שנתיים, דהיינו שנה עשר לצדקיהו ושנת אחת עשרה, יש להוכיח שאין חזקה פחותה משלש שנים, ולכן הוצרכו לוקחי השדות לשטר ראיה. (11)
אמר תמה ליה אביי:
דלמא חזקה בשנה אחת בלבד היא, ואילו התם - גבי ירמיהו שהזהירם לכתוב שטרות - עצה טובה הוא דקא משמע לן ירמיהו, שכדאי להם שיהיו שטרות בידיהם מוכנים לראיה, כדי שלא יזדקקו לעדי חזקה, כשיבוא בעל השדה לערער.
דף כט.
דאי לא תימא הכי [אם לא תאמר כן] שדרכו של ירמיה להשיאם עצה טובה לעם ישראל, הרי תיקשי לך מה שאמר להם עוד ירמיהו:
"בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין", דמאי קאמר!?
אלא בהכרח שעצה טובה קא משמע לן ירמיהו: הרי עתידים אתם להתעכב בבבל עד מלאת שבעים שנה, ואם כן כדאי לכם לבנות בתים ולהתיישב בה בקביעות עד שתגאלו.
הכא נמי מה שאמר להם לכתוב שטרות עצה טובה בעלמא הוא דקא משמע לן ירמיהו, ומכל מקום אף בשנה אחת הוי חזקה!?
תדע עוד: דהא כתיב שם בירמיהו "לקוח את הספרים האלה, את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה, ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים", והרי זו ודאי אינה אלא עצה טובה שמשיאם, היכן הוא המקום בו נשמרים השטרות.
אלא אמר רבא בטעם חזקת שלש שנים אליבא דרבנן:
משום דשתא קמייתא שרואה אדם את חבירו יושב בשדהו מחיל איניש [בעל הקרקע] למחזיק על אכילת הפירות בשדהו, ואף תרתי שנים מחיל, אבל תלת שנים, כשהוא רואה את חבירו יושב בקרקע שלו לא מחיל בעל הקרקע, ואם שתק לא מטעם מחילה הוא, אלא ראיה היא שמכרה לו. (1)
אמר תמה ליה אביי:
אלא מעתה שעד שלש שנים מוחל אדם על ישיבת חבירו בקרקע שלו, היה לנו לומר, דכי הדרא ארעא למערער קודם שהחזיק בה שלש שנים, תיהדר הקרקע לבר מפירי, שהרי כבר מחל בעל הקרקע על אכילת הפירות -
ואלמה אמר רב נחמן: שדה החוזרת למערער משום שלא ישב בה המחזיק שלש שנים שלימות: הדרא למערער ארעא גופה, והדרא עמה נמי פירי שאכל המחזיק, כלומר, צריך המחזיק לשלם על כל הפירות שאכל בחזקתו!?
אלא אמר רבא:
שתא קמייתא לא קפיד איניש, אם רואה הוא את חבירו מחזיק בקרקע שלו, היות ויודע הוא שיכול הוא לתבוע את פירותיו מן המחזיק, ואף על תרתי שנין לא קפיד המערער, אבל כשרואה את חבירו יושב בה תלת שנין - קפיד המערער, ואף אם יכול הוא לתבוע ממנו את דמי הפירות; ומדלא קפיד אף על ישיבה של שלש שנים, בהכרח שמכרה לו.
אמר תמה ליה אביי:
אלא מעתה, כגון הני דבי בר אלישיב, דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו [שהם מקפידים, אף על מי שחולף על גבול שדותיהם], הכי נמי דמי שהחזיק בקרקע שלהם - לאלתר [קודם שעברו שלש שנים] הוי חזקה, מדלא הקפידו עליו!?
וכי תימא: הכי נמי, אכן המחזיק בקרקע שלהם אינו צריך שלש שנים, אלא לאלתר הוי חזקה!?
אם כן, הרי יש לומר כן גם בשאר בני אדם, שהרי אין הדעות שוות בזה כלל, יש שמקפיד ביום אחד ויש בחודש ויש בשנה, וכי נאמר שנתת דבריך לשיעורין, ואיך נקט התנא חזקה בשלש שנים דוקא!? (2)
אלא אמר רבא בטעם דין חזקה אליבא דרבנן:
שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר, [בנוהג שבעולם: אדם נזהר בשטרו - כשהוא מחזיק בקרקע ואוכל פירותיה - שנה אחת, או שתים ושלש שנים, אך אינו נזהר בשטרו יותר מכך]. (3) אמר ליה אביי:
אלא מעתה, מחאה שמחה המערער שלא בפניו של המחזיק לא תיהוי מחאה, ומשום דאמר ליה המחזיק למערער: אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי, [אילו היית מוחה בפני, כי אז הייתי נזהר בשטרי מעבר לשלש השנים שהחזקתי בה]!? ומשנינן: משום דאמר ליה המערער "חברך ששמע את מחאתי חברא אית ליה [חבר יש לו], ואף חברא דחברך [חבר חבירך ששמע את המחאה מחבירו] חברא אחר אית ליה, וכן הלאה, וסוף דבר שהגיעה המחאה לאזניך".
אמר רב הונא:
חזקת שלש שנים שאמרו חכמים, הוא דוקא כשאכלן שלש שנים רצופות; אבל אם עבד שנה בקרקע והובירה שנה, ושוב אכל, אין זו חזקה. (4)
ומקשינן על רב הונא: מאי קא משמע לן!? והרי תנינא לדין זה במשנתנו, דהא תנן: חזקתן שלש שנים מיום ליום, ומשמע שלא יהא הפסק בינתיים!?
ומשנינן: מכל מקום הוצרך רב הונא להשמיענו שאינה חזקה אלא אם היו השנים רצופות, כי מהו דתימא לפרש את משנתנו שאמרה "מיום ליום", שאין היא באה אלא לאפוקי שלש שנים מקוטעות, כלומר, שנים שאינן שלמות, (5) ולעולם אם אכל שלש שנים שלמות, הרי הן מצטרפות אפילו כשהיו מפוזרות -
ולפיכך קא משמע לן רב הונא שאין שלש שנים מועילות אלא כשהיו רצופות בזו אחר זו.
אמר רב חמא: ומודי רב הונא שאף שלש שנים שאינן רצופות מצטרפות לחזקה, באתרי דמוברי באגי, במקום שנוהגים לזרוע שנה את הקרקעות ולהוביר שנה, כדי שלא להכחיש את הקרקע, שחזקת קרקעות אלו היא בשלש שנים של זריעה, ואפילו אינן רצופות. (6)
ומקשינן על רב חמא: והרי פשיטא, שאין הדבר תלוי אלא בנוהג!? ומשנינן: לא צריכא, דאיכא דמובר ואיכא דלא מובר, והאי גברא מוברה, [במקום שאין מנהג מוחלט, ויש המובירים, ויש שאינם מובירים, ומחזיק זה הובירה], וגם השדות שסביבות השדה הובירו אותן בעליהן -
מהו דתימא מצי אמר ליה המערער למחזיק "אם איתא דדידך הואי, איבעי לך למיזרעה, [אם אכן שלך היא הקרקע לא היית מובירה אלא זורעה] " -
קא משמע לן דמצי אמר ליה המחזיק למערער:
א. "חדא ארעא בכוליה באגא לא מצינא לינטר, [שדה בודדת בבקעה שלימה, איני יכול לשומרה], ומשום שאיני יכול לבדי לשכור שומר, (7) ולכן לא זרעתיה".
ואי נמי: "בהכי ניחא לי, דעבדא טפי", [או שיאמר לו: נוח לי יותר להובירה, כי באופן זה מוציאה היא יותר תבואה לשנה הבאה]. (8)
ומקשינן על רב הונא, מהא דתנן במשנתנו:
"חזקת הבתים ... שלש שנים מיום ליום" ; והא בתים דביממא ידעי, בליליא לא ידעי [והרי אין יודעים עדים אלא על ישיבת המחזיק בבית ביום, ואילו על לינת הלילה אין הם יודעים], ובהכרח שהם מעידים על חזקת יום במשך שש שנים, ואף שאינן רצופות, ומכל מקום מועילה עדותם להחזיק את הקרקע ביד המחזיק; הרי שאין צורך באכילת שלש שנים רצופות, ותיקשי לרב הונא!? (9) אמר תירץ אביי:
אין הדבר כאשר אמרת, שאין המחזיק יכול להביא עדים על לינת הלילה, שהרי מאן מסהיד אבתים, הלוא שיבבי! ושיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא, [מי הן המעידים על החזקה בבית, הלוא השכנים הם המעידים, והשכנים הרי יכולים להעיד גם על לינת הלילה].
רבא אמר ליישב את הקושיא ממשנתנו: אכן לא תמצא חזקת שלש שנים בבית, היות ואינו יכול להביא עדים על לינת הלילה, אלא בכגון דאתו בי תרי, ואמרי "אנן אגרינן מיניה, ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא", [יבואו השוכרים את הבית ויעידו: אנחנו החזקנו בבית בשביל המשכיר, וגרנו בבית שלש שנים ביום ובלילה].
אמר תמה ליה רב יימר לרב אשי:
וכי איך יכולים השוכרים להיות עדי החזקה, והרי הני שוכרים "נוגעין בעדותן" הן להעיד שאכן גרו בה שלש שנים מלאות, דאי לא אמרי הכי [שאם לא יאמרו כן], אם כן תחזור הקרקע למערער, ואמרינן - אנן בית הדין - להו [לשוכרים]: זילו הבו ליה אגר ביתא להאי, [לכו והביאו למערער את דמי השכירות שדרתם בבית, שהרי שלו הם] -
ונמצא שבלא עדותם יפסידו, שאילו הם כבר שילמו למחזיק שהשכיר להם, ואם לא תעמוד הקרקע בידו על ידי עדותם, יתבעם המערער בשניה לשלם לו שכירות!? (10)
אמר ליה רב אשי לרב יימר: דייני דשפילי הכי דאיני, [רק דיינים שאינם בקיאים בדין, (11) דנים כך], להעמיד קרקע בידי המשכיר על ידי עדותם של השוכרים, אם כבר שילמו שכר דירה למשכיר!
ומי לא עסקינן, כלומר: וכי אין אנו יכולים לפרש את משנתנו בכגון דנקיטי אגר ביתא, ואמרי "למאן ליתביה", [עדיין לא שילמו השוכרים למשכיר, אלא מחזיקים הם בידיהם את שכר הדירה, כדי ליתנו למי שיזכה בדין]!? (12)
אמר מר זוטרא:
אף כי פשוט הדבר, שאין המחזיק צריך להביא עדים שיעידו בפירוש על כל הימים והלילות, אלא שיעידו סתם "ראינו את זה שדר בבית שלש שנים", ומסתמא אם דר שם בימים, דר שם גם בלילות; (13) מכל מקום:
ואי טעין ואמר המערער: יודע אני בזה שלא דר בבית כל הימים והלילות, ולכן תובע אני דליתו תרי סהדי לאסהודי ליה, דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא, [יבואו שני עדים שיעידו בפירוש שאכן גר בה זה שלש נים ביום ובלילה], טענתיה של המערער טענה היא, ואין מעמידים את הקרקע בידי המחזיק עד שיבואו עדים ויעידו בפירוש על ישיבת הימים והלילות.
דף כט:
ומודי מר זוטרא, שאמר: אם לא טען המערער כן בפירוש, אנחנו אין טוענים כן:
בבעלי קרקע שהיו רוכלין המחזירין בעיירות למכור קישוטי נשים, שאין דרכם לחזור לעירם אלא לזמן ארוך -
דאף על גב דלא טען הרוכל המערער שיביא המחזיק עדים שיעידו על חזקת שלש שנים רצופות, מכל מקום טענינן ליה אנן בית הדין: שמא לא החזיק זה אלא כשהמערער הרוכל היה מחוץ לעירו, וכשהיה בא המערער לעיר היה עוזב את הבית, ושמא משום כך שתק ולא מיחה, שלא היה יודע שזה גר בביתו; ואין חזקתו חזקה, עד שיביא עדים שלא יצא מביתו אפילו לילה אחת.
ומודה רב הונא שהצריך שלש שנים רצופות, בחנותא דמחוזא [בחנויות של מחוזא המוכרות לחם ויין], שאין צריך בהם שלש שנים רצופות, אלא כשהחזיק בהם שש שנים ביום די בכך, (1) כיון דליממא עבידא לליליא לא עבידא [החנויות עשויות להשתמש בהם ביום ולא בלילה].
מעשה ברמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא, דזבון ההיא אמתא בהדי הדדי [רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא קנו מאחר את שפחתו הכנענית] - ולא היו משתמשים בה שלש שנים רצופות הראויות לשני חזקה, אלא מר [אחד מהם] אישתמש בה שנה ראשונה שלישית וחמישית, ומר [השני] אישתמש בה שנה שניה רביעית וששית.
לאחר זמן נפק ערער עילוה [יצא ערעור על ידי אדוניה הראשון, שלא מכר להם כלל את האמה]!
אתו רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא לקמיה דרבא לשאול בדינם!
אמר להו רבא:
והרי מאי טעמא עבדיתו הכי [וכי למה לא השתמשתם בה שלש שנים רצופות], הרי אין זה אלא כי היכי דלא תחזקו אהדדי, [שלא תהיה לאחד מכם חזקת שלש שנים כלפי השני], (2) ומשום שאין שלשת השנים רצופות.
ואם כן, כי היכי דלדידכו לא הוי חזקה, [כשם שאין זו חזקה לאחד ביחס לשני], כך גם ביחס לעלמא [למערער חיצוני] נמי לא הוי חזקה, והפסדתם את האמה שקניתם.
ולא אמרן שאין חזקתם חזקה, אלא בכגון דלא כתוב עיטרא (3) [שטר חלוקת עבודה בין השותפים בעלי האמה], אבל כתוב עיטרא, קלא אית ליה, [יש קול לדבר], ולאחר שעברו שלש שנים שנשתמשו השותפים בשפחה לסירוגין, הוי חזקה. (4)
אמר רבא:
אכלה המחזיק לשדה כולה חוץ מבית רובע [חלקת קרקע שזורעים בה רובע קב] אשר לא יעבד בה ולא יזרע, הרי זה קנה את כולה על ידי חזקתו, כלומר, יכול הוא לטעון "קניתיה" חוץ מאותו בית רובע שאינו נאמן לטעון עליו "קניתיו עם שאר השדה"! (5)
אמר רב הונא בריה דרב יהושע:
ולא אמרן, שאינו נאמן לטעון אף על בית הרובע שלקוחה היא בידו, אלא בבית רובע דבת זריעה היא, והיות ולא זרעה, הרי לא החזיק בה ולא קנאה.
אבל אם אותו בית רובע לאו בת זריעה היא, הרי זה קני לה אגב ארעא [נאמן הוא לטעון קניתיו, שהחזקה שהחזיק בשאר, מועילה אף לזה].
מתקיף לה רב ביבי בר אביי:
אלא מעתה שכאשר אין השדה בת זריעה, אין שייך בה עצמה חזקה, אם כן צונמא [סלע] שאינו בר זריעה, במה יקנה!? כלומר: כיצד יחזיק בו!?
אלא בהכרח דבאוקומי בה חיותא ומשטחא בה פירי [בהעמדת בהמותיו שם לרעות ולרבוץ, או בשטיחת פירות עליו], הכא נמי בבית רובע שאינה בת זריעה איבעי ליה לאוקומי בה חיותא, אי נמי משטחא בה פירי, [היה לו להחזיק באותו בית רובע באחד משני הדרכים שנזכרו].
מעשה בההוא גברא דאמר ליה לחבריה שהיה מחזיק בביתו "מאי בעית בהאי ביתא [מה מעשיך בביתי] "!?
אמר ליה המחזיק למערער "מינך זבינתיה [ממך קניתיו] ואכלית שני חזקה".
אמר ליה המערער למחזיק "והרי אנא בשכוני גוואי הואי [דר הייתי בחדרים הפנימיים, והייתי עובר דרך החדרים החיצוניים בהם אתה ישבת], (6) ומשום כך לא מחיתי בך"!
אתו המערער והמחזיק לקמיה דרב נחמן לשאול בדינם ; אמר ליה רב נחמן למחזיק: זיל ברור אכילתך, (7) [לך וברר את אכילתך], כלומר: אין חזקתך חזקה, אלא אם כן תוכיח - כטענתך - שלא היה המערער בחדרים הפנימיים. אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי אטו הכי דינא שחובת הראיה מוטלת על המחזיק שלא היה המערער בחדרים הפנימיים!? והרי קיימא לן: המוציא מחבירו עליו הראיה; ואף המערער הוא זה שבא להוציא את המחזיק מן הבית שהוא דר בו, ועליו מוטלת חובת ההוכחה שאכן היה בחדרים הפנימיים!? (8) מקשה הגמרא: הרי נמצא שרבא מעמיד את הבית - כאשר נולד ספק - בידי הלוקח, ואילו רב נחמן מעמיד אותו ביד המוכר; ואם כן רמי דרבא אדרבא [יש להקשות סתירת דברי רבא כאן לדבריו במקום אחר], וכן רמי מדרב נחמן אדרב נחמן!? שהרי מצינו שנחלקו בספק אחר שבין המוכר ללוקח, ושיטת רבא ורב נחמן שם, היא היפך שיטותיהם כאן!
דף ל.
דמעשה בההוא גברא (תחילת העמוד) דאמר ליה לחבריה "כל נכסי דבי בר סיסין מזבנינא לך", כלומר, מוכר אני לך את כל הנכסים שקניתי מאדם ששמו בר סיסין.
הואי ההיא ארעא דהוה מיקרי "דבי בר סיסין", [היתה שם קרקע אחת, שהיתה נקראת "דבי בר סיסין"]!
אמר ליה המוכר ללוקח: הא לאו דבי בר סיסין היא, ואיקרויי הוא דמיקריא "דבי בר סיסין", [קרקע זו לא קניתיה מבר סיסין, ואין זה אלא שם בעלמא שהיא נקראת "דבי בר סיסין"].
אתו המוכר והלוקח לקמיה דרב נחמן לשאול בדינם, ואוקמא רב נחמן לאותה קרקע בידא דלוקח, היות ולא הוכיח המוכר שלא קנאה מבר סיסין.
אמר ליה רבא לרב נחמן:
וכי אטו דינא הכי!? והרי קיימא לן: המוציא מחבירו עליו הראיה, והיות והלוקח הוא זה שבא להוציא את הקרקע מן המוכר, עליו מוטלת חובת ההוכחה!?
ואם כן: קשיא דרבא אדרבא, שהרי גבי שכוני גוואי אמר רבא שמספק יש להעמיד את הבית ביד הלוקח, והמוכר הוא המוציא שעליו הראיה, ואילו כאן סובר רבא, שמספק יש להעמיד את הקרקע בידי המוכר, והלוקח הוא המוציא שעליו הראיה!?
וקשיא נמי דרב נחמן אדרב נחמן!? שהרי גבי שכוני גוואי העמיד רב נחמן את הבית בידי המוכר עד שיביא הלוקח ראיה לדבריו; ואילו כאן סובר רב נחמן שמספק יש להעמיד את הקרקע בידי הלוקח!?
ומשנינן: דרבא אדרבא לא קשיא:
התם - גבי בר סיסין - הרי מוכר הוא דקאי בנכסיה [הוא זה שמוחזק בנכסים], ולכן נחשב הלוקח למוציא, ועליו מוטלת חובת ההוכחה.
ואילו הכא - גבי שכוני גוואי - לוקח הוא דקאי בניכסיה, שהרי החזיק בחדרים החיצוניים, ולכן נחשב המוכר למוציא, ועליו מוטלת חובת ההוכחה.
דרב נחמן אדרב נחמן נמי לא קשיא:
התם - גבי בר סיסין - כיון דאמר ליה המוכר שהוא מוכר לו את נכסי "דבי בר סיסין", ואכן מיקריא אף שדה זו "דבי בר סיסין", לכן עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא, [על המוכר מוטלת חובת ההוכחה, שאין זה אלא שם בעלמא, ולא היתה מעולם של בר סיסין].
אבל הכא - גבי שכוני גוואי - לא יהא המחזיק אלא כמי דנקיט שטרא [כמי שאוחז שטר מכירה על הקרקע בידו], מי לא אמרינן ליה למחזיק כשהמוכר טוען על השטר שהוא מזוייף "קיים שטרך וקום בניכסי", [וכי אטו אין אנו אומרים לו "קיים שטרך, ורד לנכסים שקנית"]!?
ואף אנחנו נאמר לו "קיים חזקתך, ורד לנכסים שקנית"! (1)
מעשה בההוא גברא דאמר ליה לחבריה שהחזיק בביתו "מאי בעית בהאי ביתא [מה מעשיך בביתי] "!?
אמר ליה המחזיק למערער "מינך זבנתיה, ואכלתיה שני חזקה, [ממך קניתיו, והרי החזקתי בה שלש שנים], ונאמן אני בטענתי"!
אמר ליה המערער למחזיק "אין חזקתך חזקה, כי באותו זמן שהחזקת בשוקי בראי הואי (2) [בארץ מרחקים הייתי] ואין השיירות מצויות מכאן לשם שיודיעוני על חזקתך, ולא ידעתי בה, ולכן לא מחיתי"! (3) אמר ליה המחזיק למערער "והא אית לי סהדי, דכל שתא הוה אתית תלתין יומי, [והרי עדים יש לי, שבכל שנה - משלשת השנים שדרתי בביתך - היית כאן שלשים יום, ולא מחית בהם], ואף שודאי נודע לך בזמן זה שמחזיק אני בביתך".
אמר ליה המערער למחזיק "אכן הייתי כאן, והייתי גר בבית אחר, ולא ידעתי כלל בחזקתך, כי באותן תלתין יומי בשוקאי הוה טרידנא [באותן שלשים יום טרוד הייתי בעסקי] "! (4)
אמר רבא: אכן אין חזקתו חזקה, כי עביד איניש דכל תלתין יומי טריד בשוקא, [עשוי אדם להיות טרוד שלשים יום בעסקיו].
מעשה בההוא דאמר ליה לחבריה שהחזיק בשדהו פחות משלש שנים (5) "מאי בעית בהאי ארעא, [מה מעשיך בקרקעי] "!? אמר ליה המחזיק למערער "מפלניא זבינתה דזבנה מינך, [קניתי את השדה מפלוני, וממנו שמעתי שהוא קנה ממך את השדה] "!
דף ל:
אמר ליה המערער למחזיק "והרי את לאו קא מודית (תחילת העמוד) דהאי ארעא דידי היא, [וכי אתה אינך מודה שקרקע זו שלי היתה], (1) ואת הרי מינאי לא זבינתה, (2) [ואתה הרי לא קניתיה ממני], ואם כן זיל, לאו בעל דברים דידי את, [אינך לי בעל דברים] "!
אמר רבא: דינא קאמר ליה, [כדין ענה המערער למחזיק]. (3)
מעשה בההוא דאמר ליה לחבריה שהיה מחזיק בקרקע שלו "מאי בעית בהאי ארעא [מה מעשיך בקרקעי] "!?
אמר ליה המחזיק למערער "מפלניא זבינא [קניתי את השדה מפלוני], ונאמן אני בכך, שהרי אכלתיה שני חזקה".
אמר ליה המערער למחזיק "פלניא גזלנא הוא, ומכר לך שדה שאינה שלו, אלא שלי"! (4)
אמר ליה המחזיק למערער "והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת לי זיל זבין, [והרי עדי מעידים, שקודם קנותי את השדה התיעצתי עמך, ואמרת לי לקנותה] "!?
אמר ליה המערער למחזיק "אכן כך יעצתי לך, ולא משום ששל אותו פלוני היא, אלא שחפץ הייתי שתקנה מאותו גזלן את השדה, כי השני [כלומר, אתה] נוח לי להוציא את הקרקע ממנו, ואילו הראשון [הוא זה שמכר לך] קשה הימנו, ואיני יכול להוציא ממנו את השדה בדין.
אמר רבא: דינא קאמר ליה, [כדין ענה אותו מערער]! (5)
תמהה הגמרא: כמאן פסק לו רבא!? האם כאדמון ולא כחכמים שנחלקו עליו והלכה כמותם!? דתנן שנחלקו בסברא זו חכמים עם אדמון:
העורר על השדה שנמכרה על ידי ראובן לשמעון, וחתום המערער עצמו עליה [על שטר המכירה] בעד.
כלומר, ראובן מכר שדה לשמעון, והחתים את לוי כעד על שטר המכירה; ובא לוי שהיה פעם בעליו של שדה זו, ומערער לאמר "מעולם לא מכרתי לראובן את השדה, ואילו אני הרי לא מכרתיה לך, ועל כן החזר לי את השדה".
אדמון אומר: יכול המערער לאמר "אכן חתמתי על השטר, ולא משום שמודה אני בכך, שהוא אכן בעליה של שדה זו, אלא משום שהשני נוח לי ואילו הראשון קשה הימנו, ורציתי שיהיה לי עסק עם השני, ולא עם הראשון".
וחכמים אומרים: כיון שחתם על שטר המכירה איבד המערער את זכותו.
הרי מבואר, שסברת "השני נוח לי הראשון קשה הימנו", במחלוקת תנאים היא שנויה, ודעת חכמים שלא כאדמון הסובר סברא זו, והאם נאמר שפסק רבא כדעת אדמון!?
ודחינן: אפילו תימא כרבנן פסק רבא; ומשום שיש לחלק בין הנושאים:
התם - גבי שטר שחתם עליו המערער כעד - הרי עבד ליה המערער מעשה לחתום על שטר מכירה, ואם לא שאינה שלו, לא היה חותם על שטר המכירה.
אבל הכא - שלא עשה המערער כלום, אלא עצה בעלמא הוא שיעץ ללוקח לקנותה - דבורא עביד איניש דמיקרי [לשון "מקרה"] ואמר.
מעשה בההוא גברא דאמר ליה לחבריה שהחזיק בשדהו "מאי בעית בהאי ארעא [מה מעשיך בשדי] "!?
אמר ליה המחזיק למערער "מפלניא זבינתה, ואכלתיה שני חזקה".