חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - לא יחפור
מי שיש לו חצר או שדה סמוך לחצר או לשדה של חבירו, אסור לו לחפור בור סמוך למיצר שמפריד בין תחומו לתחום חבירו, כי בכך הוא מזיק לבורו של חבירו, שחפר בתוך תחומו.
ובגמרא מבואר באיזה אופן הוא האיסור, האם כשבא לחפור אחר שכבר חפר השני, או אף כשלא חפר עדיין, כיון שיש לו אפשרות לחפור, או שהאיסור הוא בבאו שניהם לחפור בבת אחת.
מתניתין:
לא יחפור אדם בור ברשותו, (1) סמוך לבורו של חבירו הנמצא ברשות חברו.
ולא יחפור שיח, חפירה ארוכה או קצרה ["שיח" הוא כמו בור, אלא ש"בור" הוא עגול, ואילו "שיח" הוא ארוך וצר], ולא מערה, מרובעת, ומכוסה בקירוי, (2) ולא יעביר סמוך לבורו של חבירו את אמת המים, חריץ בקרקע, שדרכה זורמים המים ממקור המים סביב השדה, ומשדה לשדה, ולא יעשה נברכת הכובסין, חפירה מרובעת שעושים בקרקע ומי גשמים מתכנסים בתוכה, ובהם מכבסים הבגדים. (3) אלא אם כן:
א. הרחיק את חפירת בורו מכותלו של חבירו ג' טפחים.
ומבואר בגמרא, שצריך להרחיק את בורו במרחק של שלשה טפחים מהכותל של בור חבירו, ולא רק מחלל הבור עצמו. (4) וכיון שעובי הכותל של בור הוא ג' טפחים, נמצא שצריך להרחיק מחלל הבור של חברו ו' טפחים. דהיינו, את המרחק של ג' טפחים של כותל הבור שלו, ועוד מרחק של ג' טפחים של כותל הבור של חבירו.
ב. וסד בסיד, צריך לסייד את כותלי בורו מבפנים, לפי שהסיד עוצר את המים שבבורו שלא יחלחלו בתוך הכתלים אל בורו של חברו. (5)
הטעם להרחקה ולסיוד הבור, הוא מפני "מתונתא", (6) הלחות של מי הבור, המחלחלת וגורמת נזק לכותלי בורו של חבירו.
ועתה מתבאר במשנה דין הרחקת דברים המזיקים לכתלי הבתים, שצריך האדם להרחיקם, בתוך רשותו, מכתלי חברו [והנמצאים ברשות חברו].
ומרחיקים את הגפת, פסולת של זיתים, אחר שנעצרו ונסחטו בבית הבד, וכאשר הפסולת הזאת כנוסה יחד, היא מוציאה חום רב מאד, והחום יכול לפגוע בכתלים הסמוכים אליו.
ומרחיקים את הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים, אבני אש, שאש יוצאת מהן.
מן הכותל של חבירו, ג' טפחים, וסד בסיד.
כאן מדובר בכותל לבנים, הבנוי על הקרקע, ולא בכותל בור שבקרקע. והטעם שצריך להרחיק כל אלו מהכותל של חברו, מפני שהם מוציאין הבל, דהיינו חום, המזיק את הכותל.
מרחיקין את הזרעים, ואת המחרישה, ואת מי רגליים, מן הכותל ג' טפחים.
כל אלו מזיקין לכותל. הזרעים, בכך שהם מתפשטים, והשרשים מרפים את הכותל.
והמחרישה מזיקה כאשר דופקים בה, שהדפיקות מרפות את הכותל. ומי רגליים ממסמסין את הלבנים שבכותל.
ומרחיקין את הריחים מן הכותל, ג' טפחים מן השכב, שהן ד' מן הרכב.
נדנודי הריחים מנידין את הקרקע ומרפין בכך את יסודות הכותל. והריחים בנויים משני חלקים, תחתונה ועליונה. התחתונה רחבה טפח מכל צד יותר מן העליונה, ה"רוכבת" עליה. וצריך להרחיק את התחתונה ג' טפחים מן הכותל, ואז נמצא שמרחיק את העליונה ד' טפחים מן הכותל. והטעם לכך הוא, לפי שהעליונה היא הגורמת לנזק, בכך שמגלגלין אותה, ומעוצמת החבטה היא מנידה את הקרקע שתחת הכותל, ולכן צריך להרחיק את החלק העליון של הריחיים ד' טפחים מהכותל.
ואת התנור מרחיקים מן הכותל, ג' מן הכליא, שהן ד' מן השפה, כיון שחום התנור מזיק לכותל.
התנור גם הוא בנוי משני חלקים: חלקו התחתון, נקרא "כליא", והוא משמש כבסיס לחלקו העליון, שהוא עיקר התנור. הבסיס עודף ברוחבו טפח מכל צד מן התנור העליון.
הבסיס עצמו עשוי בשיפוע, רחב מלמטה וצר מלמעלה, כמדת התנור. וצריך להרחיק ד' טפחים מן התנור. ולכן צריך להרחיק ג' מן הכליא, הבסיס, ובכך מרחיקים ד' טפחים מן השפה, שזהו גוף התנור.
דף יז:
גמרא:
שנינו במשנה: לא יחפור אדם [ברשותו] סמוך לבורו של חבירו, אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו.
ותמהה הגמרא: פתח התנא את דבריו בבור, באומרו "לא יחפור אדם [ברשותו] סמוך לבורו של חבירו", ומסיים בכותל, באומרו "אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו"!?
[ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים] (7)
והרי היה צריך התנא לומר "אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים".
אמר אביי, ואיתימא רב יהודה: מכותל בורו שנינו. מה שאמרה המשנה "אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו", אין הכוונה לכותל שבנוי על גבי קרקע. אלא הכוונה היא לכותל בור, דהיינו, לקרקע שסביב לבור, הקרויה "כותל הבור".
וכוונת המשנה לומר, שאם בא לחפור בור סמוך לבורו של חבירו, צריך להרחיק ששה טפחים מחלל בורו של חבירו, שהם שלשה טפחים מ"כותל" הבור [ג' טפחים קרקע שמסביב לבור, קרויין "כותל הבור"]. והיינו, שצריך להרחיק ג' טפחים מ"כותל" הבור.
אך מקשה הגמרא: וליתני, "אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים"! (8)
ומתרצת הגמרא: הא קא משמע לן, דעוביו של כותל בור, הוא ג' טפחים. המשנה מחדשת לנו במה שהיא אומרת שיש לו לאדם להרחיק את בורו שלשה טפחים "מכותל חבירו", ששלשת הטפחים של הקרקע הסמוכים לבור, נחשבים לכותל הבור. שהרי נתבאר במשנה שצריך להרחיק ג' טפחים חוץ מהג' טפחים שהרחיק הראשון, ומוכח שהמשנה קוראת לג' טפחים הסמוכין לבור "כותל הבור", וזו היא ראיה ששיעור כותל הבור הוא ג' טפחים.
ונפקא מינה בשיעור זה, הוא, למקח וממכר.
כדתניא: האומר לחבירו "בור וכותליה אני מוכר לך", צריך שיהא הכותל של הבור ג' טפחים בקרקע מסביבו. והיינו, שמשנתנו באה לרמז את הדין הזה של הברייתא.
איתמר: הבא לסמוך את בורו בצד המיצר של חצרו או שדהו -
אביי אמר, סומך. ורבא, אמר אינו סומך. והיינו, שנחלקו אביי ורבא, האם חיוב הרחקה המבואר במשנה הוא רק אחרי שכבר יש בור בשדה חברו, בצדו השני של המיצר, שאז הוא מזיק בחפירתו את בורו של חברו. או שהכלל הוא, שאפילו הוא בא לחפור ראשון, לפני שיש לחברו בור ברשותו, צריך הוא להרחיק מהמיצר, כיון שיש זכות לחברו לחפור בור ברשות שלו מבלי להפגע ממנו.
ומבארת הגמרא: בשדה העשויה לבורות, שהדרך הוא לחפור בה בורות, דברי הכל אינו סומך. כי היות והיא עשויה לבורות, בודאי יש זכות לשני לחפור בורות בשדהו, ואם כן אסור לראשון לחפור סמוך למיצר.
כי פליגי, בשדה שאינה עשויה לבורות,
אביי אמר סומך, דהא אינה עשויה לבורות. כיון שאינה עשויה לבורות, אינו נחשב שמזיק לשני כי אינו מגרע מתשמישו, שהרי אין השדה מיועדת לזה, וממילא אין חפירת הבורות בכלל תשמישי השדה. (9)
רבא אמר אינו סומך, כיון דאמר ליה בעל השדה הסמוך אליו: כי היכי דאת אימלכת, וחפרת, אנא נמי ממלכנא וחפרנא.
והיינו, רבא סובר שחפירת בור סמוך למיצר, נחשבת כמי שמגרע מתשמישי חבירו, כי על אף שאינה עשויה שדהו של חברו לבורות, מכל מקום, כמו שיש לו לראשון זכות, שאם הוא רוצה, הוא יכול להמלך ולחפור בשדהו בור, על אף שמלכתחילה לא היתה שדהו מיועדת לחפירת בורות בה, כך גם יש זכות לשני, שאם ימלך וירצה לחפור בור בשדהו, גם הוא יוכל לחפור בשדהו בור. ולכן נחשבת חפירת בורות בכלל תשמישי השדה. ונמצא, שבזה שסומך הראשון בור למיצר השדה, הוא מגרע מתשמישי חבירו בשדהו.
איכא דאמרי, בשדה שאינה עשויה לבורות, דברי הכל סומך. ולכולי עלמא לא נחשב הדבר שמגרע מתשמישי חבירו, כיון שאין השדה מיועדת לסוג תשמיש כזה.
כי פליגי - בשדה העשויה לבורות.
אביי אמר סומך, כי אפילו לרבנן, דאמרי "מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה".
והיינו, רבנן ורבי יוסי נחלקו לקמן [במשנה כה ב], באדם הבא ליטע אילן בתוך שדהו, האם הוא חייב להרחיק את האילן משדה חבירו, כדי שלא יתפשטו שרשי האילן שלו אל תוך הבור שבשדה חברו ויזיקוהו, או לא.
רבנן [תנא קמא, שם] סוברים, שמרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה, מפני שהשרשים של האילן מתפשטין עד כ"ה אמה, ומזיקין את הבור של חברו. ואילו רבי יוסי סובר: זה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו. משום שסובר רבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו. והיינו, כיון שאין הנזק בא מיד בנטיעת האילן, אלא רק אחר זמן, שמתפשטין השרשין, לכן נחשב הנוטע כמי שעושה בתוך שלו, ואינו עושה בשטח של חבירו כלום. ולכן אינו צריך למנוע עצמו מתשמישו בשדהו, אלא על הניזק להרחיק את עצמו.
וסובר אביי, דוקא התם, בנוטע אילן בתוך שדהו כאשר יש בור בצד שדהו של חברו, הוא דאמרו רבנן שצריך הנוטע להרחיק עשרים וחמש אמות, היות דבעידנא דקא נטע, איתא לבור. כיון שבשעת נטיעה קיים כבר בורו של חברו, ולכן עליו להרחיק את אילנו ממנו.
אבל הכא, במחלוקת אביי ורבא, הרי בעידנא דקא חפר, ליתא לבור!
ולכן, שם במשנה, כיון שכאשר הוא בא ליטע כבר נמצא הבור של השני, סוברים רבנן שעל המזיק להרחיק עצמו. אבל כאן, שכאשר בא הראשון לחפור את בורו עדיין לא חפר השני בור, הרי אף על פי שהוא מפריע בחפירת הבור שלו לתשמישו של חברו בעתיד, שחברו לא יוכל לחפור בור בשדהו אלא בריחוק ו' טפחים מבורו, לא איכפת לן, שהרי עתה הוא עושה בתוך שלו, וכסברת רבי יוסי, שעל הניזק להרחיק את עצמו. וכל מה שנחלקו עליו חכמים, הוא רק כאשר כבר נמצא הבור של חברו, שאז סוברים חכמים, כיון שבא ליטע אז, והשרשין עתידין להתפשט ולהזיק לבור, נחשבת הנטיעה למעשה היזק, ולכן לא נחשב הדבר שמי שעושה רק בתוך שלו. אבל כשלא נמצא עדיין הבור של חברו, אי אפשר להחשיב את הנטיעה שלו למעשה היזק, שהרי אינו מזיק עתה כלום. הילכך, נחשבת הנטיעה שעושה אז, רק כמי שעושה בתוך שלו בלבד, ומה שגורם לכך שבעתיד השני יצטרך להרחיק את בורו שלו כדי שלא ייפגע משרשי אילנו, לא איכפת לן.
ורבא אמר אינו סומך. ואפילו לרבי יוסי, דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, הני מילי התם, דבעידנא דקא נטע, ליתנהו לשרשיו דמזקי לה לבור. אבל הכא, אמר ליה: כל מרא ומרא דקא מחיית, קא מרפית לה לארעאי -
והיינו, רבא סובר להיפך מאביי. ולדעתו, אפילו רבי יוסי, הסובר שם שעל הניזק להרחיק את עצמו, משום שהנוטע עושה בתוך שלו, הוא דוקא שם, לפי שאין הוא בעצמו מזיק לבור בנטיעת האילן עתה, אלא רק שרשיו של האילן, העתידים ליגדל, הם יתפשטו ויזיקו לבור בעתיד. וכיון שבשעת הנטיעה עדיין לא נמצאים השרשים, אי אפשר להחשיב את מעשה הנטיעה למעשה היזק, ולכן הוא נחשב שעושה בתוך שלו, ומותר לו ליטע.
אבל כאן, בחופר בורו סמוך לשדה חברו, יכול לומר השני לזה שבא לחפור בור בסמוך אל שדהו: כל מכה ומכה שאתה מכה את הקרקע על ידי המעדר, אתה מרפה את הקרקע שלי, שהיא נרעדת ונדה מחמת המכה בקרקע. ולכן, נחשב מעשה חפירת הבור כאילו הוא עושה בתוך רשות חבירו. הילכך, אף על פי שעדיין לא נמצא בור ברשות חבירו, מכל מקום צריך הראשון להרחיק.
ובאה הגמרא לדון בדבריהן של שתי הלישנות:
תנן, שנינו במשנתנו: לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו.
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא בור בשדהו של חברו, לכן לא יחפור אדם בור בשדהו סמוך לבורו של חברו. הא ליכא בור, אבל אם אין בור בשדהו הסמוך של חברו, סומך אליו בור, בלי להרחיק, ואינו חושש למניעת תשמישו של חברו, שלא יוכל לחפור בור בשדהו אלא במרחק של ששה טפחים, מחמת בורו שחופר עתה.
בשלמא להך לישנא, דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך, והיינו, לפי הלשון השני, שהם חולקים רק בשדה העשויה לבורות, אבל בשדה שאינה עשויה לבורות לכולי עלמא סומך, ניחא, כי אפשר להעמיד את מתניתין, בשדה שאינה עשויה לבורות, ולכן כל האיסור לסמוך הוא רק במקום שכבר יש בור בשדה חברו. (10)
אלא להך לישנא, לפי הלשון הראשון, דאמרת דוקא בשדה שאינה עשויה לבורות פליגי, תיקשי:
בשלמא לאביי, ניחא. אלא לרבא, קשיא!
לפי אביי ניחא, כי הוא סובר שמותר לסמוך. אבל לפי רבא, הסובר שאסור לסמוך, קשה הדיוק מהמשנה, שמשמע ממנה שאין איסור לחפור אלא רק אם יש כבר בור בשדה חברו.
מתרצת הגמרא: הא איתמר עלה, הרי שנינו מימרא על האמור במשנתנו, שצריך להרחיק את הבור מכולו של חברו:
אמר אביי, ואיתימא רב יהודה, "מכותל בורו של חברו", שנינו במשנתנו!
הרי שאין כוונת המשנה לומר שצריך להרחיק שלשה טפחים מחלל הבור, אלא להרחיק שלשה טפחים מכותל הבור של חברו, דהיינו, ג' טפחים קרקע הסמוכים לבור נחשבים "כותלי הבור", וצריך להרחיק מהם ג' טפחים. נמצא, שמוכח מהמשנה, שהחופר הראשון עליו להרחיק ג' טפחים מהמיצר, כשיעור כותלי הבור, לכן השני שבא לחפור, אין הוא צריך להרחיק מהמיצר אלא ג' טפחים, וביחד יש ו' טפחים מחלל בור זה לחלל בור זה.
ועתה מביאה הגמרא נוסח שלישי, כיצד יש לשנות את דברי אביי ורבא, ואת המשא ומתן בדבריהם:
איכא דאמרי:
תנן, לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו. [הגהת הב"ח]
ואיתמר עלה: אמר אביי, ואיתימא רב יהודה: מכותל בורו שנינו.
ודנה הגמרא: בשלמא להך לישנא דאמרת "בשדה העשויה לבורות, דברי הכל אינו סומך", מתניתין, בשדה העשויה לבורות.
דהיינו, לפי האיכא דאמרי האלו, הגמרא מדייקת מהמשנה להיפך, שאסור לסמוך בצד המצר, שהרי כיון שאמר אביי "סמוך מכותל בורו" שנינו, שאסור לסמוך לכותלי הבור, נמצא שהראשון הוצרך להרחיק ג' טפחים. ומוכח מזה שאסור לסמוך. (11)
לפי הלשון הראשון שפליגי בשדה שאינה עשויה לבורות, ובשדה העשויה לבורות לכולי עלמא אינו סומך, ניחא, כי משנתנו מדברת בשדה העשויה לבורות, לכן גם הראשון צריך להרחיק.
אלא להך לישנא, דאמרת בשדה העשויה לבורות פליגי, תיקשי: בשלמא לרבא, ניחא, אלא לאביי, קשיא.
לפי הלשון דפליגי בשדה העשויה לבורות, ניחא לרבא הסובר שאסור לסמוך, אבל לפי אביי קשה, שהרי הוא סובר שמותר לסמוך בכל גווני.
אמר לך אביי: מתניתין, משנתנו מדברת באופן שבאו לחפור בבת אחת.
ובאופן שכזה, לפי כולם, שניהם צריכים להרחיק, כל אחד מרחיק חצי שיעור הרחקה. וכיון ששיעור הרחקה הוא ו' טפחים, לכן מרחיק כל אחד ג' טפחים.
תא שמע, הגמרא רוצה עתה להביא ראיה לרבא, שהראשון צריך להרחיק, ממה ששנינו בתוספתא:
דתניא: סלע הבא הידים, זה חופר בורו מכאן, וזה חופר בורו מכאן, זה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד וזה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד.
"סלע הבא בידים" זהו קרקע, רק שאפשר לכותשו בידים. וקתני זה מרחיק ג' טפחים וכו', מבואר מכאן, שאף הראשון צריך להרחיק. וקשה לאביי.
וסלקא דעתך, כי "בא בידים" לאו דווקא הוא, אלא הוא הדין בלא בא בידים, וגם הבינה הגמרא שמדובר בבאו לחפור בזה אחר זה, ולא בבאו שניהם לחפור בבת אחת.
[כן הוא לפי גירסת רש"י]. (12)
ומתרצת הגמרא: בא בידים, שאני. בא בידים, שהוא רך, לכולי עלמא אסור לסמוך בצד המיצר, שהרי מקלקל קרקעו של השני.
אך מקשה הגמרא: ודקארי לה, מאי קארי לה!? המקשן שהקשה מכאן לאביי, איך עלה בדעתו להקשות מכאן? והרי קתני בברייתא "בא בידים", ומשמע דדוקא בא בידים אבל בלא בא בידים אין צריך הראשון להרחיק, כי במקום שהקרקע איה רכה, הוא אינו מקלקל קרקעו של חבירו.
ומתרצת הגמרא: בא בידים איצטריכא ליה.
סלקא דעתך אמינא, כיון ד"בא בידים", ליבעי נמי רווחא טפי, קא משמע לן.
המקשן היה סבור לומר, כי מה דקתני "בא בידים", אינו כדי לדייק שדדוקא בבא בידים נאמר דין זה. אלא הדין נאמר בכל גווני, ורבותא קא משמע לן, שאף בבא בידים, די בכך שכל אחד ירחיק ג' טפחים ואין צריך יותר. כי היה מקום לומר, כיון שהקרקע רך, צריך להרחיק יותר, קא משמע לן שאין צריך.
דף יח.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו: מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת (תחילת העמוד) המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג' טפחים, [וסד] בסיד.
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל. הא ליכא כותל, סומך.
והיינו, מלשון המשנה מוכח, שכל החיוב להרחיק אינו אלא "מכותלו של חבירו", דהיינו כשיש כבר כותל, אבל אם אין שם כותל, סומך. וקשה על רבא.
ודוחה הגמרא: לא. אלא כי ליכא כותל, נמי לא סמיך. כי לעולם גם כשאין עדיין כותל אסור לסמוך.
ואלא מאי קא משמע לן, אם כן למה השמיענו התנא "מכותלו של חבירו"?
הא קא משמע לן, דהני קשי לכותל. התנא בא להשמיע לנו למה יש חיוב להרחיק גפת וזבל וכו', משום שהם קשין לכותל שמזיקין את הכותל, ומטעם זה סובר רבא שאסור לסמוך גם כשאין כותל, משום שיש זכות לשני לבנות שם כותל.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו: מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים,
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל. הא ליכא כותל, סמיך. וקשה מכאן לרבא,
ודוחה הגמרא: לא. אלא כי ליכא כותל, נמי לא סמיך.
ואלא מאי קא משמע לן? -
דמתנותא קשה לכותל. התנא בא להשמיענו סיבת החיוב להרחיק אלו משום שהם קשין לכותל, מצד הלחות שיש בהם, דהיינו מתונתא. (13)
תא שמע ממה ששנינו: ואת הריחים ג' מן השכב שהן ד' מן הרכב,
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל, הא ליכא כותל, סמיך. מה שאמרה המשנה "ומרחיקין את הריחים" וכו' קאי על כותל חבירו הנזכר קודם. ואם כן משמע שרק כאשר יש כותל אינו סומך.
ודוחה הגמרא: לא. גם כי ליכא כותל, נמי לא סמיך.
ואלא מאי קא משמע לן?
הא קא משמע לן, דטירייא קשה לכותל. התנא משמיענו סיבת החיוב להרחיק ריחיים, מפני שהנדנוד שלהן קשה לכותל.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו: ואת התנור ג' מן הכליא שהן ד' מן השפה. ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל, הא ליכא כותל סמיך, כי מה שאמרה המשנה "ואת התנור" קאי גם כן על כותל הנזכר מקודם.
ודוחה הגמרא: לא. כי ליכא כותל נמי לא סמיך, אלא מאי קא משמע לן, הא קא משמע לן דהבלא קשה לכותל. התנא משמיענו דסיבת החיוב להרחיק תנור הוא משום דההבל דהיינו החום של התנור קשה לכותל.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו: לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו.
חניות של נחתומין היינו מקום שאופין שם לחם ומוכרין אותם, כי על ידי שאופין שם לחם מסיקין שם אש תמיד, ומזיק העשן (14) לאוצרו של חבירו המונח מעליו. וכן חנות של צבעין, היינו שמסיקין שם אש תמיד כדי להרתיח היורה של צבעין, וגם כאן העשן קשה לאוצר. ולא רפת בקר. אסור לעשות רפת בקר תחת אוצרו של חבירו, כי הריח של הרפת קשה לאוצר שמעליו.
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא אוצר, הא ליכא אוצר, עביד. משמע רק כשיש אוצר אסור לעשות כל אלו, אבל כשאין אוצר מותר. וקשה לרבא.
ודוחה הגמרא: דירה שאני. כיון שאלו הדברים הם מעשה דירה, כי חנות ורפת בקר הם מעשה דיור של אדם, שלפעמים אדם עושה כן בדירתו, מודה רבא שאי אפשר לאסור על האדם כל זמן שאין ההיזק מוכן עדיין. (15)
דיקא נמי, דתני עלה: אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר, מותר.
הגמרא מביאה ראיה לרבא מזה שרק כאן כתוב שאם הרפת קדם לאוצר מותר, ולא קתני כן בשאר הרחקות, מוכח שרק כאן, שהוא דירה, מותר לסמוך, ולכן אם עשה מקודם רפת בקר, שסמך בהיתר אין צריך להרחיק. מה שאין כן בשאר הרחקות, אסור לסמוך גם כשאינו מזיק עדיין. (16)
תא שמע ראיה, ממה ששנינו: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות. אסור ליטע אילן סמוך לשדה חבירו, משום שצריך לחרוש סביב לאילן ד' אמות מכל צד, ובשעת הבציר בוצרין האילן בעגלות, וצריך להן מקום פנוי ד' אמות, לכן צריך להרחיק האילן ד' אמות משדה חבירו, כדי שלא יכנסו המחרישה והעגלות בשדה חבירו.
ותני עלה: ד' אמות שאמרו, כדי עבודת הכרם.
הטעם שצריך ד' אמות, משום שעבודת הכרם תופסת מקום של ד' אמות מכל צד, בין משום המחרישה ובין משום העגלות.
וכרם לאו דוקא, אלא הוא הדין שאר אילנות.
ומדייקת הגמרא: טעמא דמשום כדי עבודת הכרם.
הא לאו משום כדי עבודת הכרם, סמיך. ואף על גב, דאיכא שרשין דקא מזקי.
הרי קתני בברייתא, שכל הטעם שצריך להרחיק הוא רק משום עבודת הכרם, ומשמע שמשום הטעם שהשרשין שעתידין להתפשט בשדה חברו ולעכב המחרישה שם, וכן אם ירצה חבירו לחפור שם בור יזיקו לו השרשין, מצד זה אין צריך להרחיק. והיינו כאביי שמותר לסמוך, וקשה לרבא.
ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא, המשנה מדברת כשיש סלע חזק שמונח בין האילן לבין שדה חבירו, והסלע מעכב את השרשין שלא יתפשטו לתוך שדה חבירו, לכן אין חיוב להרחיק משום השרשין. אבל משום עבודת הכרם צריך להרחיק, שאם יחרוש עד הצונמא וירצה להפוך המחרישה לצד אחר, יכנס המחרישה לתוך שדה חבירו.
[דיקא נמי, דקתני]: היה גדר בינתים, זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן. אם בין האילן והשדה היתה גדר, זה סומך האילן לגדר מכאן וזה גם כן סומך אילן לגדר מכאן אם רוצה, כיון שאין בזה משום עבודת האילן, שהרי יש גדר שמפסיקה ביניהם שלא יכנסו המחרישה והעגלות לתוך שדה חבירו. וגם אין איסור כלאים אם אחד נוטע אילן וכרם מצד זה של הגדר, והשני זורע בצד השני זרעים וירקות, אף על גב שיונקים מתחת הגדר, מכל מקום מועילה הגדר להפסיק שלא יחשב כלאים.
ומבואר כאן במשנה להדיא, שכל הטעם שצריך להרחיק הוא משום עבודת הכרם ולא משום השרשין שלא יתפשטו. (17)
אי הכי, אימא סיפא: היו שרשיו יוצאין בתוך של חבירו, מעמיק להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה. אם התפשטו השרשין בתוך שדה חבירו, מותר לבעל השדה לקצוץ השרשין עד עומק ג' טפחים, כדי שלא יעכבו המחרישה בשדהו.
ומקשה הגמרא: ואי דמפסיק צונמא, מאי בעו התם!? אם נאמר שהמשנה מדברת כשיש צונמא שמפסיק איך יש מציאות שהשרשין נכנסו לתוך שדה חבירו.
ודוחה הגמרא: הכי קאמר: ואי לאו צונמא, והיו שרשיו יוצאין לתוך של חבירו, מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה.
לעולם הרישא מדברת שיש צונמא שמפסיק, ובסיפא, הכי קאמר: אם אין צונמא, ונכנסו השרשין לתוך שדה חבירו, מותר לבעל השדה לקצוץ השרשין עד עומק ג' טפחים בתוך שדהו.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו במשנה [לקמן כה ב]: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה.
אדם הבא ליטע אילן בתוך שדהו, צריך להרחיק מבורו של חבירו כ"ה אמה, משום שהשרשים של האילן מתפשטים והולכים, ומקלקלים את כותלי הבור.
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא בור. הא ליכא בור, סמיך.
משמעות המשנה היא, שרק אם יש כבר בור, אז צריך בעל האילן להרחיק אילנו כ"ה אמה מהבור. אבל כשאין בור, מותר לו ליטע אילן, ואינו צריך להרחיק, וקשה מכאן לרבא.
מתרצת הגמרא: לא. אין לדייק כך מהמשנה, אלא, כי ליכא בור, נמי לא סמיך.
והא קא משמע לן התנא במשנה, דעד כ"ה אמה אזלי שרשים ומזקי לבור.
ולעולם, גם כשאין בור אסור לסמוך, רק המשנה משמיעה לנו את סיבת ההרחקה, משום שעד כ"ה אמה הולכים ומתפשטים השרשים ומזיקים לכותלי הבור.
ומקשה הגמרא: אי הכי, אימא סיפא: ואם אילן קדם, לא יקוץ. שכך שנינו בסוף המשנה הזאת, שאם האילן היה כבר קודם שנעשה הבור, אינו צריך לקוץ האילן כשחברו כורה בור ברשותו, ומותר לו לבעל האילן להמשיך ולקיימו.
ואי דלא סמיך, היכי משכחת לה? אם נאמר שאסור לסמוך אילן גם כשאין עדיין בור, איך יתכן לומר שאם קדם האילן לבור, אין צריך לקוצצו!? והרי בזמן שנטעו, נטע אותו באיסור, ואם כן, מה מועיל לו מה שקדם האילן את הבור.
ומתרצת הגמרא: כדאמר רב פפא, בלוקח, כמו שאמר רב פפא [להלן בעמוד ב], שמדובר בלוקח. הכא נמי, בלוקח. גם כאן מדובר בלוקח.
דהיינו, אם אדם נטע אילן באמצע שדהו, ואחר כך מכר חצי שדהו לאיש אחר, ובא הלוקח וחפר בור בחלק שקנה, אין המוכר צריך לקוץ עתה את האילן, כיון שבזמן שנטע, נטעו בהיתר. (1)
תא שמע ראיה, ממה ששנינו לקמן [כה א] במשנה:
א. מרחיקין את המשרה מן הירק, מים ששורים בו פשתן הם סרוחים, וצריך להרחיק אותם מן הירקות, משום שהם מזיקים להם.
ב. ומרחיקים את הכרישין [ירק הנקרא כרתי] מן הבצלין, כי הכרתי מזיק לבצלים, מפני שמפיגים טעמם.
ג. ומרחיקים את החרדל מן הדבורים. יש לחרדל טעם חריף, ובאות הדבורים ואוכלות ממנו. ומתוך שיש להן טעם חריף בפה, הן אוכלות אחר כך את הדבש שלהן. נמצא שבעל הדבש ניזוק מסמיכות החרדל אל כוורותיו. לכן צריך בעל החרדל להרחיק חרדלו מן הדבורים. (2)
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא ירק, הא ליכא ירק סמיך. משמעות המשנה היא, שרק כאשר יש ירק צריך להרחיק את המשרה מהירק, אבל כשאין ירק, אינו צריך להרחיק את המשרה משדה חבירו. והוא הדין בכרישין ובחרדל, שאינו צריך להרחיק אלא רק כשיש את הבצלים והדבורים, וקשה מכאן לרבא.
מתרצת הגמרא: לא. כי ליכא ירק נמי לא סמיך. גם כשאין ירק ובצלים ודבורים אסור לו לסמוך.
והא קא משמע לן, דהני - קשו אהדדי. המשנה משמיענו את הטעם שצריך להרחיק, שהוא משום שאלו הדברים מזיקים את אלו.
אך מקשה הגמרא: אי הכי, אימא סיפא:
רבי יוסי מתיר בחרדל, מפני שיכול לומר לו: עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי, הרחק דבורך מן חרדלאי, שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי.
רבי יוסי סובר, שבעל החרדל יכול לומר לבעל הדבורים: כמו שאתה אומר לי: הרחק חרדלך מן הדבורים שלי שהם מזיקים להם, כמו כן אני יכול לומר לך: הרחק דבורך מן חרדלאי, מפני שהם גם כן מזיקים לחרדל, שהם באות ואוכלות את פרחי החרדל. (3)
דף יח:
וממשיכה הגמרא לבאר דבריהם, ומקשה מכאן על רבא:
ואי דלא סמיך, היכי משכחת לה!?
אם נאמר כרבא, שאסור לסמוך דבר המזיק למיצר גם כשאין עדיין את הדבר הניזוק, אם כן, האיך תיתכן המחלוקת בין רבי יוסי ורבנן. שהרי רבנן [תנא קמא] סוברים, שבעל החרדל לבד צריך להרחיק כל ההרחקה, כמו שמשמע מלשונם "מרחיקין וכו' ואת החרדל מן הדבורים, " והיינו, שרק בעל החרדל צריך להרחיק, ואילו רבי יוסי סובר שבעל החרדל אינו צריך להרחיק כלל.
בשלמא לפי אביי, שסובר מותר לו לסמוך, מבוארת מחלוקתם שפיר. שמדובר באופן שבעל הדבורים סמך תחילה, ואחר כך בא בעל החרדל לסמוך חרדלו, שאז, אף על פי שלפי ההוה אמינא לפי כולם שניהם מזיקים זה את זה, מכל מקום, בעל הדבורים שסמך תחילה, בהיתר סמך, שהרי מותר לסמוך, לכן אינו צריך להרחיק. ואילו בעל החרדל, שבא אחר כך לסמוך, צריך להרחיק את כל ההרחקה כדי שלא יזיק לבעל הדבורים.
ורבי יוסי סובר, אף על פי שהיה מותר לראשון לסמוך, מכל מקום, כיון שהדבורים מזיקים לחרדל כאשר יבוא השני להעמיד שם חרדל, לכן, אף שמותר לו לסמוך, מכל מקום הוא עשה שלא כהוגן. וכיון שעשה שלא כהוגן, אם רוצה השני לסמוך חרדלו למיצר, אינו צריך להרחיק, מפני שיכול לומר לשני: לא דייך שלא הרחקת כלום את דבוריך, אלא שאתה בא לחייב אותי להרחיק?! אין לך זכות בכך!
זהו ביאור טעמו של רבי יוסי, והוא מובן לפי דברי אביי.
אבל לפי רבא, שסובר אסור לסמוך. אם כן, אם בעל הדבורים קדם וסמך, הרי עשה את זה שלא כדין, ויכול השני לכופו להרחיק חצי ההרחקה. וכשבא השני לסמוך חרדל, צריך גם כן להרחיק חצי ההרחקה, שזהו כמו שבאים שניהם לסמוך בבת אחת, שכל אחד מרחיק חצי הרחקה.
וקשה: למה סובר תנא קמא שבעל החרדל מרחיק כל ההרחקה, וכן למה לפי רבי יוסי אינו צריך להרחיק כלל? (4)
ומתרצת הגמרא: אמר רב פפא, בלוקח. מדובר כאן שהיה לאחד שדה, ועשה בתוך שדהו משרה או כרישין או חרדל, ומכר לשני חצי שדהו מהמקום שסמוך למשרה או לכרישין או לחרדל עד סוף שדהו. ונמצא שהמשרה והכרישין והחרדל עומדים סמוך למיצר. וכשסמך אותם, היה זה בהיתר גמור, שהרי אז עדיין לא היה סמוך למיצר חבירו, לכן סובר רבי יוסי שאין בעל החרדל צריך להרחיק. (5)
ומקשה הגמרא על העמדת המשנה באופן של לוקח, שתי קושיות:
אי בלוקח, מאי טעמא דרבנן!?
אם מדובר בלוקח שקנה השדה לאחר שכבר היה חרדל סמוך למיצר, מה הטעם של רבנן, שאומרים צריך להרחיק החרדל? הרי סמך בהיתר!
ועוד, מאי טעמא דרבי יוסי? אפילו משרה וירקא נמי.
מה הטעם של רבי יוסי שחולק רק על חרדל, הרי כמו שסובר שאינו צריך להרחיק החרדל משום שסמך בהיתר, הוא הדין במשרה וירק, ובכרישין ובבצלים!?
ומתרצת הגמרא: אמר רבינא: קא סברי רבנן, על המזיק להרחיק את עצמו.