חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - השותפין
הקדמה לפרק השותפין
פרק השותפין, עוסק ב'היזק ראיה'. להלן יבואר בקצרה גדרו של היזק זה, וכמה מפרטי דיניו. פרטים רבים בדיני היזק זה מתבארים במקומות שונים במסכת זו, ונביא כאן את עיקרי הדברים.
היזק ראיה - ביאורו
אסור לאדם להסתכל לתוך בית חבירו (1), כי המסתכל מזיק את חבירו ב'היזק ראיה'.
מקורו של איסור זה נלמד מפסוק, שכן מצינו בנבואת בלעם, כאשר בא לשבח את ישראל 'וירא את ישראל שוכן לשבטיו' (2) - מה ראה? ראה שאין פתחיהם מכוונים זה לזה. אמר, ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה. (3)
טעמו של דין זה הוא: או מפני שהאדם בראייתו, יכול הוא להזיק לחבירו בעין הרע. או משום צניעות, או משום לשון הרע. (4)
ולפיכך, חייב האדם לבנות מחיצה, כדי שלא יראה בתוך של חבירו, כמו שיבואר להלן.
ובגמרא נחלקו בענין היזק זה. יש הסוברים שהיזק ראיה אכן נחשב להיזק. אך יש הסוברים שהיזק ראיה אינו נחשב להיזק. אולם, אף הסוברים שהיזק ראיה אינו נחשב להיזק, אין דבריהם אמורים אלא על המסתכל לתוך חצר חבירו, אבל המסתכל אל תוך בית חבירו, נחשב למזיק, כיון שהיזק ראיה של בית הוא חמור יותר מהיזק ראיה בחצר, לפי שאדם עושה בביתו דברים צנועים. (5)
להלכה נפסק, שהיזק ראיה נחשב להיזק אף בחצר. (6)
היזק ראיה - יסוד הדין לפי פשוטם של דברים, (7) היזק ראיה יסודו מדין 'הרחקת נזיקין'. כלומר, כשם שאסור לאדם להניח בחצירו דבר המזיק לחצר חבירו, כמבואר להלן בפרק שני, שעל אף שמניח את ה"דבר המזיק" ברשות שלו, אסור, לפי שבמעשהו זה הוא מזיק את חברו, כך אסור לו לאדם לעמוד ברשותו ולהזיק בראייתו את חברו בחצר חבירו.
ולכך חייב לבנות מחיצה, כדי שלא יסתכל אל תוך חצר חבירו. (8)
אך יש להוסיף, שבענין העקרוני של 'הרחקת נזיקין', נחלקו בו רבי יוסי ורבנן. (9)
לדעת רבי יוסי, אין המזיק צריך להרחיק את עצמו, אלא אם כן הוא מזיק ב'גיריה דיליה', כלומר, שמיד עם הנחת המזיק נוצר ההיזק, כאדם הזורק חץ שמזיק מיד. (10) אך אם ההיזק נוצר רק לאחר זמן, מותר לו להניח ברשותו את הדבר המזיק, ועל הניזק להרחיק את עצמו.
ולפי זה, כתבו הראשונים, (11) שגם היזק ראיה נחשב כ'גיריה דיליה', שכן מיד שהאדם מסתכל לחצר חבירו, בה בשעה ניזוק חבירו. ולכך, אף רבי יוסי, הסובר שלגבי הרחקת נזקין על הניזק להרחיק עצמו, מודה הוא בהיזק ראיה, שעל המזיק להרחיק עצמו, כשם שמודה רבי יוסי בנזקים המוגדרים כ'גיריה דיליה'.
ומדברי הראשונים יש ללמוד, ש'היזק ראיה' יסודו הוא מדין הרחקת נזיקין, שהרי הראשונים דימו את היזק הראיה לענין הרחקת נזיקין. אך עיין להלן, שנבאר, שמדברי הרא"ש מבואר שאין היזק ראיה דומה לדיני הרחקת נזיקין.
ביאור נוסף ב'היזק ראיה'
האבן האזל, הביא צד נוסף בביאור גדר 'היזק ראיה', שההיזק הוא אינו מה שהאדם מסתכל לתוך בית חבירו [כי בשביל כך לא היו מחייבים אותו לעשות מחיצה, שהרי יכול הוא לשמור עצמו שלא יזיק (12)], אלא עיקר ההיזק הוא בכך שהוא מונע מחבירו להשתמש בחצר בדברים של צנעה מחשש שהלה יראהו. ומניעת ההשתמשות הזו, היא עצמה ההיזק.
ואף על פי שמניעת השתמשות אינה אלא היזק הנעשה בגרמא, הרי, גם גרמא בנזקין אינו אלא פטור מתשלום על ההיזק, אבל אסור לעשותו.
חיוב כותל וגדרו
שתי חצירות הסמוכות זו לזו, אם קיימת אפשרות ראיה מחצר אחת אל השניה, חייבים בעלי החצרות לבנות מחיצה ביניהם, כמבואר במשנה. מטרת כותל זה, הוא כדי למנוע היזק ראיה.
גובה הכותל, מקומו, והחומרים שממנו בונים אותו, מבואר במשנה ובגמרא.
ונחלקו ראשונים בגדר חיוב זה.
דעת הרמב"ן היא, (13) שיסוד החיוב של בניית הכותל הוא חיוב שמוטל על המזיק, כדי להמנע מאיסור היזק ראיה, לפי שאין האדם יכול להזהר ולעמוד כל היום בעצימת עינים, ולפיכך חייב הוא לבנות כותל, למנוע היזק מחבירו.
וביארו האחרונים, שמדברי הרמב"ן מוכח שחיוב הכותל אינו מתקנת חכמים, אלא הוא חיוב מעיקר הדין על המזיק, כדי להמנע מאיסור היזק ראיה.
אבל דעת הרא"ש היא, (14) שאין חיוב הכותל משום איסור היזק ראיה, אלא רק "חיוב ממון יש ביניהם, שנתחייב כל אחד לחבירו לסייעו בבנין הכותל'.
ויש שביארו, (15) שהרא"ש סובר שמצד עצם איסור היזק ראיה, אינו חייב לבנות כותל [מהטעם שיבואר להלן]. אלא שחכמים תיקנו והטילו עליהם חיוב ממון לבנות כותל. ואף שסיבת התקנה של חכמים היא משום היזק ראיה, כמבואר בגמרא, בכל זאת, אין האיסור של היזק ראיה הוא זה שמחייבם לבנות כותל, אלא הכותל הוא חיוב שהטילו עליהם חכמים.
מחילה בהיזק ראיה
אם מחל אחד לחבירו על היזק הראיה, נחלקו ראשונים אם מועילה מחילה זו. דעת הרמב"ן היא, (16) שאין מועילה המחילה. כי אין מחילה מועילה אלא על דבר שאדם חייב לחבירו. אבל כאן אין חייב לעשות כותל לחבירו, אלא החיוב מוטל על המזיק כדי שימנע מאיסור היזק ראיה, (17) ואם כן, כיצד תועיל מחילת חבירו על בניית הכותל לפוטרו מהחיוב שמוטל עליו להמנע מאיסור, הלא אין בכח המחילה להפקיע את האיסור. (18)
אבל דעת הרא"ש היא, שאם מחל אחד לחבירו על היזק הראיה, שוב אין חייב חבירו לבנות מחיצה, וכמו שהבאנו לעיל דעת הרא"ש, שיסוד חיוב בנין המחיצה הוא חיוב ממוני שחייב אחד לחבירו, וכיון שמחל לו חבירו על חיוב הממון שיש לו עליו, שוב אינו חייב לעשות מחיצה.
ומדברי הרא"ש מוכח, שאין סיבת חיוב נוספת לבנית מחיצה מלבד החיוב הממוני המוטל עליהם מתקנת חכמים לעשות כותל. ואין חיוב לעשות כותל מחמת איסור היזק ראיה, כי אם לא כן מה מועילה המחילה, הלא אף שמחל לו עדיין חייב לבנות מחיצה מחמת האיסור שרובץ עליו, ואין המחילה מועילה להפקיע איסור זה. ובהכרח, שעצם האיסור אינו מחייבו בבנית הכותל.
אך יש להקשות, מדוע אכן אין כאן חיוב 'הרחקת נזיקין'?
וביאר הגאון רבי שמעון שקאפ, שאין בהיזק ראיה דין הרחקת נזיקין כלל. ואף שאסור לאדם להזיק את חבירו מתוך רשותו, אין זה אלא בסוגי המזיקים שנמנו בפרק "לא יחפור" והדומים להם, כגון - אסור לאדם לחפור בור ברשותו אם חפירה זו מזיקה לבור חבירו, ואף שעושה את מעשה ההיזק ברשותו, מכל מקום אסור לעשותו, משום שמעשה זה משפיע היזק על דבר שנמצא בחצר חבירו, ולכן אין הוא נחשב כמי ש'עושה בתוך שלו', אלא הוא נחשב כמי ש'עושה בתוך של חבירו'.
אבל היזק ראיה אינו משפיע כלום בתוך של חבירו, אלא שעל ידי זה שהוא מסתכל לתוך רשות חבירו, בזה ניזוק חבירו, אך אין כאן השפעה ממשית בחצר חבירו. ואין איסור לאדם לעשות דבר ברשותו אף שעל ידי כן ניזוק חבירו [ורק אם מה שעושה בתוך שלו משפיע לתוך של חבירו, אסור, כי שוב אין זה נחשב 'עושה בתוך שלו' וכנ"ל]. ומשום כך, אין חבירו יכול לתבעו להסיר את היזק ראייתו, ואינו חייב לבנות מחיצה. (19)
אופנים שבהם לדברי הכל היזק ראיה נחשב להיזק
כבר הבאנו לעיל, שיש הסוברים שאין היזק ראיה נחשב להיזק. ונתבאר לעיל שאין דבריהם אמורים אלא בהיזק ראיה לחצר, אבל ההסתכלות אל תוך הבית נחשבת להיזק ראיה לדברי הכל.
ויש מקומות נוספים שבהם לדברי הכל היזק ראיה נחשב להיזק, ונציין כמה מהם.
א. אם היתה מחיצה ביניהם ונפלה, לדברי הכל חייבים לבנות שוב את המחיצה, משום היזק ראיה. (20)
ב. במקום שבו יש היזק ראיה מהעוברים ושבים ברשות הרבים, לדברי הכל היזק ראיה זה נחשב להיזק, מפני שהוא היזק של רבים. (21) ג. בגינה, לדברי הכל היזק ראיה נחשב להיזק, לפי שאסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה, כדי שלא יזיקנו בעין רעה. (22) אך דעת הרמב"ם היא, (23) שאין בגינה היזק ראיה כלל. לפי שבחצר אדם עומד ועושה בה את צרכיו, והוא מקום שבני אדם דרים שם, ולכך יש שם היזק ראיה. אבל בגינה אין דרך בני אדם לדור, ולכך אין בגינה היזק ראיה. ומה שאמרו בגמרא 'אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה', אין אלו אלא דברי חסידות.
הקדמה למשנה הראשונה
המשנה הראשונה מבארת כיצד חולקים, באמצעות מחיצה, מקום משותף לשני שכנים כמו חצר מגורים המשותפת לשני דיירים, כשכל דייר גר בדירה נפרדת, ודירתו פתוחה לחצר שביניהם.
ומבארת המשנה, שמנהג אנשי המדינה באופן הקמת מחיצה בין שני שותפים בחצר מגורים משותפת, הוא הקובע מצד דין תורה!
ובגמרא מובאים שני צדדים, כיצד נוצר החיוב להקמת המחיצה, שבו עוסקת המשנה. כאשר לפי כל צד, באה המשנה לומר דבר השולל את צד השני
יסוד החילוק בין שני הצדדים הוא בשאלה, האם "היזק ראיה" נחשב להיזק, או לא.
והיינו, האם הפגיעה בפרטיות של האדם, בכך שהוא נראה בשטחו על ידי אנשים אחרים, נחשבת להיזק, ויכול הניזק לתבוע את שכנו, המזיק לו בראייתו, להשתתף עמו בסילוק ההיזק, על ידי הקמת מחיצה ביניהם, כדי לאפשר לו להתנהג בפרטיות. או שאין "היזק ראיה" נחשב להיזק, ואין לו זכות תביעה שתגן על פרטיותו ברכושו.
לפי דעה אחת, היזק ראיה אינו נחשב להיזק. ולפי דעה זאת, מחדשת משנתנו שהחיוב להקים מחיצה בין שותפים, הוא רק מחמת שהסכימו שני השכנים השותפים, להתחייב באמצעות קנין שעשו ביניהם, להקים את המחיצה ביניהם. ורק אז, חייבים הם לקיים את ההסכם שהתחייבו בו, מכח הקנין, לפי מנהג המדינה.
ואילו לפי דעה שניה, "היזק ראיה" אכן נחשב להיזק. ולפי דעה זאת מחדשת משנתנו, שמנהג המדינה באופן הקמת המחיצה, מחייב מדין תורה את השותפים להקים מחיצה שכזאת, כמנהג המדינה כדי למנוע את היזק הראיה.
אך לא בכל ענין יכול הניזק לתבוע את הקמת המחיצה כדי שלא יהיה ניזוק בהיזק ראיה, אלא יש תנאי לחלוקה, שיהיה בשטח המתחלק "בכדי חלוקה". דהיינו, שלאחר חלוקת שטח החצר, ישאר לכל אחד מהשותפים לפחות שטח של ד' אמות על ד'
אמות, שהוא מקום הראוי להשתמש בו. אך אם כתוצאה מהחלוקה ישאר שטח פחות מזה, אין מחייבים את החלוקה, כדי שלא תפגע היכולת של כל אחד מהשותפים להשתמש בחצר באופן מלא.
ולכן, במקום שאין בחצר "בכדי חלוקה", אלא שהסכימו השותפים ביניהם לחלוק אותה מרצונם, מחדשת משנתנו שיש להקים את הכותל באמצע, באופן שימנע בכך היזק הראיה, ולא בכותל העשוי נקבים נקבים.
דף ב.
מתניתין:
השותפין, שני שכנים אשר יש להם חצר (1) בשותפות, ובתי שניהם פתוחים לתוכה, שרצו לעשות מחיצה ביניהם בחצר המשותפת, (2) בונין הם יחדיו את הכותל, באמצע החצר. (3) כשזה נותן מחלקו חצי המקום עבור עובי הכותל, וזה נותן חצי.
מקום שנהגו בו האנשים לבנות את המחיצה ביניהם באבני גויל, או גזית, או כפיסין, או לבינין - בונין גם הם כך, הכל כמנהג המדינה (4) בה הם נמצאים.
ואין חבירו יכול לומר "איני חפץ לבנות אלא גזית", או "איני חפץ לבנות אלא כפיסין", במקום שאין המנהג כן. (5)
אם בונים בגויל, יש לבנות כותל ברוחב ששה טפחים, ולכן - זה נותן ג' טפחים משטחו, וזה נותן ג' טפחים משטחו. ודי בכך, ואין חיוב לבנות באבני גויל כותל רחב יותר מו' טפחים.
ואם בונים כותל בגזית, יש לבנות את הכותל ברוחב של חמשה טפחים, ולכן - זה נותן טפחיים ומחצה, וזה נותן טפחיים ומח צה.
בכפיסין - זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים.
בלבינין - זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך, הואיל ובתחילת הבנין של הכותל חייבו חכמים לבנות אותו בין שניהם, הרי אם נפל הכותל לאחר שנים רבות, ואין ידוע מי בנאו, ולמי שייך המקום שעליו היה בנוי הכותל, אין האחד יכול לומר: כל הכותל נבנה בחלקי ומשלי היו האבנים. ואפילו אם הוא המוחזק בהם, כגון שנפלו האבנים בחלקו. אלא, המקום והאבנים, הם של שניהם. (6)
וכן הדין בגינה סתם, שמגדלים בה מיני ירק, אם היתה הגינה משותפת לשני אנשים, (7) נחשבת היא מקום שנהגו לגדור בו באמצע, בין שני השותפים. ולכן מחייבין אותו, את כל אחד מן השותפים, לגדור באמצע, בגדר שגובהה י' טפחים. (8)
אבל בבקעה, שדה תבואה, (9) המשותפת לשנים, נחשבת היא כמו מקום שנהגו שלא לגדור (10), ולפיכך, אין מחייבין אותו לגדור.
אלא, אם רצה אחד מהם לגדור, כונס הוא את מקום הכותל לתוך שלו, ובונה בשטחו בלבד את כל הכותל. ועושה הוא חזית סימן להיכר שהכותל שלו מבחוץ. לפיכך, מאחר ועשהו לבדו ובשטחו, אם נפל הכותל לאחר זמן, המקום והאבנים שלו.
אך אם עשו את הכותל מדעת שניהם, הרי הם בונין את הכותל באמצע, ועושין סימן של "חזית" מכאן ומכאן, כדי להודיע ששניהם יחד עשאוהו, וכל אחד משניהם נתן את מחצית השטח של עובי הכותל.
לפיכך, במקום שרואים סימן של "חזית" לשני הכיוונים, אם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם.
גמרא:
סברוה, סברו בני הישיבה ששנו את משנתנו, לפרש, מאי, מהו ביאור דברי המשנה: השותפין שרצו לעשות "מחיצה"? - שרצו השותפים לעשות גודא, כותל.
והיינו, שרצו השותפים לבנות כותל כדי שתהיה מחיצה ביניהם.
ולפי זה, אין כוונת המשנה לומר שרצו השותפים לחצות את החצר, וה"מחיצה" משמעותה חצייה של החצר לשניים, כי לא זה הנידון במשנה!
וכפי שמצינו כך בברייתא, לענין כלאיים, ש"מחיצה", משמעותה היא גדר מפרידה, ולא לשון "חצייה" לשניים:
כדתניא: מחיצת הכרם של גפנים, הסמוכה לשדה תבואה של חבירו, וכל עוד המחיצה קיימת, יכולים בעל הכרם ובעל התבואה לסמוך את הגפנים מכאן, ואת התבואה מכאן, עד למחיצה עצמה, בלי לחשוש לאיסור כלאיים, היות והמחיצה מפרידה ביניהם, על אף ששרשיהם מתחת למחיצה סמוכים זה לזה. וטעם הדבר, כי לא עירוב השרשים נאסר בכלאיים, אלא גידולם בשדה אחת. והמחיצה מפרידה אותם לשתי שדות. ואם אירע, שנפרצה המחיצה של הכרם, ומעתה אם ימשיכו ויגדלו התבואה והגפנים זה בצד זה, בלי הרחקה ביניהם, הם ייאסרו מדין כלאיים. (11) הרי כיון שבעל הכרם הוא הנחשב למזיק את תבואת חבירו, לפי שמחיצת הכרם שלו נפרצה, לכן אומר לו בעל השדה, (12) הניזק, לבעל הכרם, המזיק: גדור את הפירצה בגדר כרמך, כדי שלא יאסרו גפניך את תבואתי.
וגם אם בעל הכרם גדר את מקום הפירצה, וחזרה ונפרצה המחיצה, שוב אומר לו בעל השדה לבעל הכרם: גדור כרמך! (13)
דף ב:
אבל, אם נתייאש הימנה בעל הכרם מלגדור את פרצת כרמו, ולא גדרה - הרי זה קידש! נאסרה התבואה מדין כלאיים, וחייב בעל הכרם באחריותה. (14)
ומוכח מברייתא זו, ש"מחיצה" היא כותל, גדר המפריד!
ומדייקת עתה הגמרא בלשון המשנה: וטעמא, הטעם שחייבו חכמים לבנות את הכותל בין שניהם, הוא משום דרצו, שהסכימו שניהם לבנות את המחיצה ביניהם, אבל אין הקמת המחיצה מחוייבת מצד הדין.
ומשמע מזה, הא אם הם לא רצו שניהם לעשות ביניהם מחיצה, אלא רק אחד מהם דורש מהשני לעשותה - אין מחייבין אותו!
אלמא, מוכח מכאן, שהתנא של משנתנו סובר, שהיזק ראיה, הנגרם על ידי השני, בהבטתו לתוך שטחו של חברו, לאו שמיה, אינו נחשב להיזק, ולכן לא זכאי הנפגע מהיזק ראיה לדרוש משותפו המזיקו, שיתחלק עמו בהוצאות ובשטח להקמת מחיצה ביניהם, כי אין היזק הראיה נחשב להיזק, המחייב את המזיק למנוע את היזקו.
אך מביאה הגמרא לשון אחרת, הסוברת שהיזק ראיה שמיה היזק, ולפיה, "מחיצה" משמעותה היא "חצייה", דהיינו חלוקה של החצר ביניהם:
ואימא: מאי "מחיצה"? - אמור פירוש אחר, מהי מחיצה? - פלוגתא, חלוקת החצר.
כגון, במקרה שלא היה אורכה של החצר ח' אמות, שאין בה "כדי חלוקה" של ארבע אמות לכל אחד מהשותפים, ובפחות מארבע אמות של חצר אין לו לאדם אפשרות של שימוש בחצר. ואז, אין האחד יכול לחייב את חברו לחלוק ביניהם את החצר המשותפת, על אף היזק הראיה, כי לא ישאר בידו די שטח הראוי לשימוש החצר, ומשום היזק ראיה אינו חייב להפסיד את שימוש החצר.
ולפי זה המשמעות של "רצו לעשות מחיצה", היא, שהסכימו השניים ביניהם לחלוק את החצר.
ומצינו מקור בתורה לכך שמחיצה היא לשון חצייה וחלוקה, כדכתיב [במדבר לא]: "ותהי מחצת העדה", שמשמעותה היא, חצי העדה.
ולפי לשון זו יש לנו לדייק: וכיון דרצו, שהסכימו ביניהם לחלוק את החצר, הרי הם בונין את הכותל, אפילו בעל כרחו של אחד מהם, כפי האמור במשנה, וכגון שהוא טוען: די לי במחיצה דקה כדי לקיים את התחייבותי לחלוק את החצר עמך במחיצה, לפי שאיני חפץ לבזבז ממון רב! אין שומעים לו, מאחר ויש כאן היזק ראיה, שהוא חייב למנוע אותו, בשעה שהסכים לחלוק את החצר במחיצה, ועליו להקים מחיצה טובה שתמנע את היזק הראיה.
אלמא, מוכח מזה, לפי ההסבר של הלשון האחרון, שהתנא במשנתנו סובר שהיזק ראיה, שמיה היזק! (15) ומקשה הגמרא ללשון אחרון:
אי הכי, אם כך קשה: האי, זה שאמר התנא "שרצו לעשות מחיצה", הרי הוא אינו לשון מדוייק, כי "שרצו לחצות", מבעי ליה, היה לו לתנא לומר!
אך אומרת הגמרא, שגם על הלשון הראשון קשה:
אלא מאי, מה תאמר, כלשון הראשון, שמחיצה האמורה כאן היא גודא, כותל, הרי גם על כך יש להקשות: מדוע אמר התנא "בונין את הכותל"? והרי כבר דיבר עליו התנא, וקרא לו "מחיצה", ואם כן, "בונין אותו", מבעי ליה, כך היה צריך התנא לומר!
ומיישבת הגמרא:
על הלשון הראשון אינו קשה, כי, אי, אם היה התנא שונה "בונין אותו", ולא היה אומר "את הכותל", הוה אמינא, הייתי אומר שכוונת משנתנו לומר, שדי לצורך החלוקה במסיפס בעלמא, במחיצת קנים דקה. ו"רצו", שאמר התנא, היינו שהסכימו לחלוק את החצר, כי מדובר בחצר שאין בה כדי חלוקה, שאינה מתחלקת ללא הסכמה, אך על בניית כותל אבנים לא הסכימו ביניהם.
קא משמע לן, לכן כתב התנא "כותל", להשמיענו, שאם הסכים לבנות כותל, מחייבים אותו לכך, לפי הגדרים שקבעה המשנה. ורק אם לא הסכים על בניית כותל אלא רק על חלוקת החצר, רק אז חולקים במסיפס. (16)
וממשיכה עתה הגמרא לדון בלשון המשנה:
בונין את הכותל באמצע וכו':
ומקשה הגמרא לפי הלשון הראשון המפרש ש"רצו לעשות מחיצה", הכוונה היא לכותל:
פשיטא!? מדוע צריכה המשנה לפרש שבונים את הכותל באמצע? (17)
ומתרצת הגמרא: לא צריכא, לא נצרך התנא להשמיענו זאת, אלא באופן דקדים חד, שהקדים האחד, ורציה לחבריה, וביקש מחבירו וריצהו לחלוק במחיצה.
מהו דתימא, שמא תאמר, מצי אמר ליה, יכול חבירו לומר לו: כי אתרצאי לך, כשהסכמתי לך לחלוק, היינו דווקא למעט לי באוירא, באויר החצר, והיינו, שתהיה בינינו מחיצה דקה מנסרים דקים, שדי בה כדי למנוע היזק ראיה, ואינה מחסרת משטחי כלום אלא מעט משימושי באויר החצר. אבל לא הסכמתי לוותר על חלק מהשטח שאני משתמש בו. או שתבנה את רוב הכותל בחלקך, ואני לא אפסיד משטחי אלא מעט. אבל לבנות בינינו כותל אבנים הממעט בתשמישתא, בתשמישי בחצרי, לכך לא איתרצאי, לא הסכמתי מעולם. (18) קא משמע לן, לכן אמר התנא "באמצע", לומר, שבונים את הכותל בדיוק באמצע, חצי בחלקו של זה וחצי בחלקו של זה. ואם כן, יש חידוש בדבר, וסרה הקושיא של "פשיטא" על הלשון הראשון.
ובאה עתה הגמרא לדון במחלוקת לגבי היזק ראיה:
וכי היזק ראיה, לא שמיה היזק!?
והרי מצינו בכמה מקומות להלן, שהיזק ראיה הוא היזק, והרי סימנם של מקומות אלו:
[סימן: גינה, כותל, כופין, וחולקין, חלונות דרב נחמן] (19)
"גינה":
תא שמע, בא ושמע ראיה מלשון המשנה, שהיזק ראיה שמיה היזק: דתנן במשנתנו: "וכן בגינה, מחייבין אותו". ומכך שאף בגינה, שהיזק הראיה בה קטן משל חצר, מחייבין אותו לבנות מחיצה, מוכח שהיזק ראיה שמו היזק!
דוחה הגמרא: גינה שאני. חיוב הקמת מחיצה בגינה הוא שונה. והטעם הוא שם כדברי רבי אבא.
דאמר רבי אבא, אמר רב הונא, אמר רב: אסור לאדם לעמוד [על יד] בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה, כדי שלא יזיק את הקמה ב"עין רעה".
ומהטעם הזה צריך לעשות מחיצה בגינה, ואין הטעם משום היזק ראיה.
אך מקשה הגמרא: והא, הרי ו"כן בגינה" קתני! ומשמע, שהטעם למחיצה בגינה הוא אותו הטעם של מחיצה בחצר, שהוא משום היזק ראיה. (20) ומתרצת הגמרא: המילה "וכן" אינה אמורה לגבי סיבת החיוב להקמת מחיצה, אלא היא אמורה אגויל וגזית, לגבי סוגי האבנים שבונים בהם את המחיצה בגינה כמו בחצר.
"כותל":
ומביאה הגמרא ראיה נוספת שהיזק ראיה שמיה היזק:
תא שמע ראיה מהא דתנן לקמן [ה א]: כותל חצר שנפל - מחייבין אותו לבנות עד גובה ד' אמות, כדי למנוע היזק ראיה, גם בלי הסכמתו לבנות.
ומוכח, שהיזק ראיה שמו היזק!
ודוחה הגמרא: נפל, שאני. אין להוכיח מכותל שנפל, שהיה כבר בנוי בעבר בהסכמת השותפים, לגבי הדין חצר שלא היה בה כותל, לפי שבכותל שנפל, כבר נתרצו לו מקודם הבעלים הראשונים. (21)
ומקשה הגמרא: ודקארי לה, מאי קארי לה!? מה היתה מתחילה סברתו של זה שהביא ראיה מכותל שנפל, לכאן, והרי ברור הוא שמשם אין ראיה למקום שאף פעם לא היה כותל?! ומתרצת הגמרא: סברתו היתה, שלשון המשנה "נפל" לא נאמר בדוקא, אלא גם אם לא היה כותל בעבר, מחייבין אותו לבנות עד ארבע אמות. ומה שהזכיר התנא "נפל", כי סיפא איצטריכא ליה. לשם החידוש בסיפא של אותה משנה, להשמיענו, שבכל מקרה, מארבע אמות ולמעלה - אין מחייבין אותו. אף במקום שהכותל הראשון היה גבוה יותר. "כופין": ועוד נסיון להוכיח שהיזק ראיה שמו היזק:
תא שמע: כופין אותו את כל אחד מבני החצר לתת חלקו לבנות בית שער ודלת לחצר, כדי למנוע היזק ראיה של בני רשות הרבים, שלא יביטו לתוך החצר.
שמע מינה, שומעים מכאן שהיזק ראיה שמיה היזק! (22)
ושוב דוחה הגמרא: היזקא דרבים, שכל בני רשות הרבים מסתכלין לחצר, שאני. ומשום כך כופין את היחיד להשתתף בהוצאות בית שער והדלת. ודיחיד, לא. אבל היזק ראיה של אדם בודד, כגון חצר השותפין, אינו נחשב היזק.
"חולקין":
תא שמע: אין חולקין את החצר של השותפין, כגון אחים החולקים בנכסי אביהם, בעל כרחו של אחד מהם, עד שיהא בה שטח של ד' אמות לזה וד' אומת לזה.
ומוכח מזה: הא אם יש בה כדי ד' אמות לזה וכדי ד' אמות לזה - חולקין.
מאי, במה הם חולקין? לאו בכותל, וכי לא בכותל? ובודאי הטעם הוא משום היזק ראיה!
ודוחה הגמרא: לא! אלא במסיפס בעלמא. מחיצת נסרים דקה, שניתן לראות דרכה את שטח חבירו. ולא עשאוה אלא להבדיל בין שני החלקים. (23)
"חלונות":
תא שמע: החלונות של אחד מבני החצר, הפתוחים לחצר חבירו, והוחזק בדבר זה שלוש שנים ואין יכול לחייבו לסותמן. ובא בעל החצר לבנות כותל כנגדם, בין מלמעלה, שבא להגביה הכותל עד למעלה מהחלונות, בין מלמטה, שגובה הכותל יהיה נמוך מהם, ובין מכנגדן, שהכותל יהיה בגובה החלונות, צריך להרחיק את הכותל מחלונות חבירו, ד' אמות.
ותני עלה, ושנינו על כך בברייתא: מלמעלן, צריך להרחיק את הכותל כדי שלא יציץ ויראה בבית חבירו. מלמטן, כדי שלא יעמוד על ראש עובי כותלו ויראה. מכנגדן, צריך להרחיק את הכותל שממול החלונות ד' אמות, כדי שלא יאפיל אל בית חבירו.
ומזה שמונעו מלהביט אל רשותו נשמע, שהיזק ראיה שמיה היזק.
ודוחה הגמרא: גם מכאן אין ראיה, לפי שהיזקא דבית שאני - היזק הבטה אל תוך הבית הינו גדול יותר, משום שאדם עושה בתוך ביתו דברי הצנע, שאין דרך לעשותם בחצר.
"דרב נחמן": תא שמע: דאמר רב נחמן אמר שמואל: גג של בית, הסמוך לחצר חבירו, באופן שהיה הבית עומד במפלס תחתון והחצר במפלס עליון, והיתה קרקעית החצר שווה לגובה גג הבית, עושין לו, בעל הגג צריך לעשות מעקה גבוה ד' אמות, כדי שלא יראה בחצר חבירו [הנמצאת מולו], בשעה שהוא משתמש בגגו.
ומוכח, שהיזק ראיה שמו היזק!
ושוב דוחה הגמרא: שאני התם, שם זה שונה, משום דאמר ליה, שאומר לו בעל החצר לבעל הגג: לדידי קביעא לי תשמישתי, לגבי, השימוש שלי בחצר הינו שימוש קבוע, מידי יום ביומו, ואילו לדידך, לא קביעא לך תשמישך, אין תשמישך קבוע בגג. ולא ידענא, ולכן, איני יודע בהי עידנא סליקא ואתית, באיזו שעה הינך עולה ובא (תחילת העמוד) להשתמש בגגך דאיצטנע מינך, כדי שאוכל להשמר ממך, ולא אעשה באותה שעה דברים צנועים. (24)
ולכן, אין מכאן ראיה לחצר, שתשמיש שניהם קבוע, לכל אחד בחלקו. ואין עושים בה דברים שבצינעה.
דף ג.
עתה, חוזרת הגמרא לעניין פירושה של "מחיצה".
לישנא אחרינא אמרי לה, לשון אחרת אומרת, שכך שהיה מהלך הדברים בעניין המחיצה [ולא כפי שאמרה הלשון הראשון]:
סברוה, תחילה היו סבורים, מאי מחיצה? - פלוגתא, חלוקה. וכלשון הפסוק, דכתיב [במדבר לא מג]: "ותהי מחצת העדה".
וכיון דרצו לחלוק, בונין הם את הכותל מאבנים בעל כורחן.
אלמא, מוכח מזה, שהיזק ראיה, שמיה היזק! שואלת הגמרא:
ואימא, אמור פירוש אחר: מאי מחיצה? - גודא. כותל מאבנים.
וכפי שמוכח מהברייתא, דתניא: מחיצת הכרם שנפרצה, אומר לו גדור! חזרה ונפרצה, אומר לו גדור! נתיאש הימנה בעל השדה ולא גדרה, הרי זה קידש, וחייב הוא באחריותה.
ומזה נדייק: וטעמא, והטעם שחולקין בכותל אבנים, הוא משום דרצו, שהם התנו ביניהם לחולקה בכותל אבנים. הא, משמע מזה, שאם לא רצו, אין מחייבין אותו לבנות כותל, אלא מסיפס בעלמא.
אלמא, מוכח מזה, שהיזק ראיה לאו שמיה היזק!
אך חוזרת הגמרא ושואלת: אי הכי, אם כך כדבריך, שמחיצה היינו כותל, מדוע חזרה המשנה ואמרה "בונין את הכותל"? והרי "בונין אותו" מבעי ליה, צריך היה התנא לשנות. שהרי על הכותל הוא מדבר!
אך מקשה הגמרא גם על הצד הראשון:
אלא מאי, מה תאמר, כצד הראשון, פלוגתא, הרי גם עליו קשה: מדוע שונה התנא "שרצו לעשות מחיצה"? "שרצו לחצות" מבעי ליה! שכן דרושה הסכמתם על עצם החלוקה, ולא על עשיית המחיצה.
ומיישבת הגמרא את הצד הראשון:
התנא נקט לשון מדוברת. כדאמרי אינשי, כמו שהבריות אומרים: תא נעביד פלוגתא, בוא ונעשה חלוקה. ואינם אומרים "בא נחלוק", כפי המתחייב מכללי הדקדוק.
אך עדיין קשה:
ואי, ואם נאמר שהיזק ראיה שמיה היזק, אם כן מאי איריא, מדוע נקט התנא "רצו"?
הרי אפילו לא רצו, גם אם לא הסכים, נמי, גם כן יש לחייב אותו לבנות!
ומתרצת הגמרא:
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: משנתנו מדברת כשאין בה דין חלוקה, שאין בה ח' אמות, שאז אין כופין לחלוק, אף כשיש היזק ראיה. והוא דרצו, אם הסכימו לחלוק, אז מחייבים לבנות כותל.
שואלת הגמרא: אם כך, מאי קא משמע לן, מה בא התנא להשמיענו, דכי לית בה, שכאשר אין בה דין חלוקה, כי רצו, אם הם מסכימים, פליגי, אז חולקים.
והרי תנינא, הלא שנינו זאת במשנה מפורשת [להלן דף יא]: אימתי אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וד' אמות לזה? בזמן שאין שניהם רוצים לחלוק, אלא רק אחד מהם. אבל בזמן ששניהם רוצים לחלוק, אפילו פחות מכאן, משיעור זה, חולקין!
ומתרצת הגמרא:
אי מהתם, אם משם בלבד היינו לומדים, הוה אמינא, הייתי אומר, אפילו פחות מכאן אין כופהו לחלוק אלא במסיפס בעלמא, אך לא בכותל אבנים.
קא משמע לן, לכן משמיע לנו הכא התנא, שכופהו לבנות כותל.
ושוב שואלת הגמרא:
וליתני הא, מדוע לא נשנה רק את משנתנו, שמפורש בה כותל, ולא ליתני הך. לא ישנה את המשנה דלהלן כלל!?
ומתרצת הגמרא:
סיפא של המשנה ההיא איצטריכא ליה, הוצרך התנא שם להשמיענו: וכתבי הקדש, ספר תורה שהוא בכרך אחד. וכן נביאים וכתובים שנכתבו בגליון כספר תורה, והיו שייכים לשני אנשים, אף על פי ששניהם רוצים לחלוק, לא יחלוקו, משום שגנאי הדבר לחלקם על ידי חיתוך הספרים לשני חלקים.
אך מקשה הגמרא על עצם הדין: (25)
וכי "רצו", מאי הוי!? מה יש בזה שרצו, ליהדר ביה, שיחזור בו, שהרי לא התחייב. (26)