חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ · סימן ל
ב"ה אור ליום ועש"ק יתרו תרע"ה טארנאפאל.
רב שלום וכט"ס לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי החסיד המפו' מו"ה נחום נ"י דומ"צ בק"ק מיקיליניץ.
הנה בא לפני הנגיד המפו' הר' דוד פאגעלמאן עם מכתב מכת"ה להשיב לו על שאלתו אודות הדו"ד שיש לו עם השוכר מחנות שלו ע"ד תיקון הראללע ששברו הרוססים בימי השלל וגם השאבען שנשברו מכדור הכלי תותח שהשוכר תיקן הכל ורוצה לנכות לו עתה מדמי השכירות. והנה אמת הדבר שהי' הדבר למרות חפצי להשיב לו כי אנכי מונע עצמי תמיד בכל היכולת מלדון ד"ת רק לעשות פשרה אך לא יכולתי להשיב פניו. ואמנם אמרתי לו יען כי אין משיבין בד"מ לצ"א אכתוב חוו"ד לכת"ה להלכה וכת"ה ישפוט כפי דעתו ושכלו אחר שמוע טענות שני הצדדים:
והנה לכאורה הדין מבואר בסי' שי"ד ס"א בהג"ה בדברים שעל המשכיר לתקן אם נשברו בתוך ימי השכירות אם אמר בית זה א"צ להעמיד לו אחר ואמנם כבר תמה בזה הקצוה"ח דזה סותר למ"ש בסי' שי"ב סי"ז בשם תשו' הרא"ש דדוקא כשנפל כולו אבל אם הוא קיים אלא שנתקלקל ועדיין שמו עליו חייב המשכיר לתקן ועיי"ש שכתב שכפי הנראה הוא מחלוקת הפוסקים והניח הדבר בצ"ע. והנה גם לפ"ד דהוי מחלוקת הפוסקים הי' הדין עם המשכיר דהא המשכיר מיקרי מוחזק ועיין מ"ש בסוף דבסי' שנ"ז מבואר שיש לחלק כמבואר בסי' שי"ב סט"ו ובש"ך שם סקט"ו בסופו דבמחלוקת הפוסקים אף בבא בסוף החודש השוכר הוי המע"ה עיי"ש:
ואמנם בזה יש לדון עדיין כיון דהמנהג ידוע דכל התיקונים ורופעראציעס שבכל ימי משך השכירות הוא על המשכיר רק דעיקר טענת השואל הוא דבאונסא כה"ג דלא שכיח כלל אין בזה מנהג ידוע מ"מ שוב לא דמי לבית זה דהא באמת מתחילה נחית ע"ד המנהג לתקן לו כל מה שיתקלקל ולהעמיד לו אחרת ול"ש נפל אזדא לי' דהא נשתעבד לו מתחילה להעמיד לו אחרת כשיתקלקל ושוב הוי כבית סתם דהא לא הי' השכירות דווקא על הדלתות או החלונות האלו וא"כ ממילא כשנשברו יהי' מחמת איזו אונס שיהי' מ"מ דמי למשכיר בית סתם דמדינא חייב להעמיד לו אחרת כשנפל או נשרף ולא מחמת המנהג לבד שיהי' שייך לומר דבזה אין מנהג ידוע וז"ב מאד למעיין. ואמנם מטעם אחר נ"ל דהדין עם המשכיר לכאורה דהא מבואר בסי' ש"י בשוכר בהמה וחלתה ועדיין ראוי' למלאכה או נלקחה לעבודת המלך אף באנגריא שאינה חוזרת אם נלקחה בדרך הליכה אומר לו המשכיר הרי שלך לפניך ונותן לו שכרו משלם ועיי"ש בסמ"ע סק"ב דשיטת הרמב"ם עפ"י שיטת ר"ח דגם כשאינה חוזרת כלל מ"מ כיון דנלקחה דרך הליכה נעשה האונס בסיבת השוכר ולכן אמרינן דמזלו גרם עיי"ש בטור ובתוס' ב"מ (ע"ח ע"ב) ד"ה אם ובשטמ"ק שם. וא"כ ה"נ שבירת הראללע דהיתה רק לשלול שלל ובאו על דעת הסחורה שביתה בחנות ולא היתה כוונתם לשבירתה בעצמה דוודאי אם לא היתה סחורה בחנות לא הי' שוברים אותה א"כ נעשה האונס בסיבת השוכר שהחזיק שם הסחורה ולא בסיבת המשכיר א"כ אמרינן דמזלו גרם ופטור המשכיר וגם השאעמן שנשברו ע"י כדור התותח מ"מ זה פשוט דגם בלי שאבען עדיין ראוי החנות למלאכתה א"כ דמי להבריקה או נשתטית דצריך לשלם שכרו משלם ובכל זה אין חילוק בין מכת מדינה או לאו דבראוי לעשות מלאכתו רק דצריך טירחא יותר וכדומה מבואר בתוס' ב"מ (ק"ד ע"א) ד"ה דאפשר דלא מהני מכת מדינה וגם לענין שבירת הראללע דנעשה בסיבת השוכר כנ"ל ג"כ ל"מ מכת מדינה דעיקר הטעם דמכת מדינה מבואר בראשונים דאז אין לתלות במזל השוכר דהא חזינן דנעשה ההפסד לעוד הרבה אנשים א"כ אין לתלות במזל השוכר וא"כ כ"ז אם רוצין לתלות במזל השוכר בלי שום טעם אבל אם נעשה בסבתו וגם כל שאר הראללעס שנשברו בהעיר כולם באו רק ע"ד לשלול הסחורה א"כ סיבת כל השוכרים גרמו ולא סיבת המשכירים וז"ב:
ועוד מטעם אחר יש לזכות את המשכיר עפ"י שיטת המהר"ם פדווא הובא ברמ"א סי' שכ"א דעיקר ניכוי השכירות הוא רק על לשעבר דא"א בחזרה אבל להבא בדין חזרה קאי כיון דנולד מום יוכל לחזור בו עיי"ש בסמ"ע באריכות ובנתיבות ובתשו' ח"ס חו"מ סי' קס"א שביארו דבריו היטב ועפי"ז כתוב שם דאם שתק ולא חזר בו א"י שוב לחזור דדמי כמשתמש במקח אחר שנודע לו המום א"כ ה"נ כיון דשתק ולא תבע עד עכשיו מחל. ואמנם לשיטת תשו' הרא"ש שבסי' שי"ב סי"ז הנ"ל דאם לא נפל כולו רק נתקלקל על המשכיר לתקן א"כ לא הוי שתיקתו כמחילה דהא באמת עשה תיכף התיקון ולא השתמש כלל בלי תיקון יוכל לומר דעשה התיקון על חשבון המשכיר כיון דעפ"י הדין מחויב המשכיר לתקן אבל כבר כתבתי כיון דהמשכיר מיקרי מוחזק יכול לומר קי"ל כהנמו"י שברמ"א סי' שי"ד דגם כה"ג דומה לבית זה שנפל דאזדא לי' רק שנאמר דעכ"פ ינכה השכירות להבא כמו בנפל שמבואר בסי' שי"ב סי"ז הנ"ל דאינו משלם השכירות להבא אבל אינו יכול לכוף המשכיר לתקן וא"כ שוב כיון דלמהר"ם פדוואה רק מטעם חזרה אתאינן לה א"כ כיון דשתק מחל כנ"ל:
אלא דכבר שדיתי נרגא בזה די"ל דכאן מחמת המנהג הוי כבית סתם וגם בבית זה לכאורה ל"ש סברתי הנ"ל רק לשיטת הח"ס בפירוש מהר"ם פדוואה הנ"ל דמה"ט ביבש המעיין או נקצץ האילן אינו מנכה לו מחכורו כיון דעל לשעבר לא שייך חזרה ליתא בדין ניכוי כלל דעיקר הניכוי הוא רק מטעם חזרה עיי"ש אבל לשיטת הנתיבות שם דביבש המעיין הטעם כיון דלא נעשה היזק בגוף השדה אבל היכא דנעשה ההיזק בגוף שדה המשכיר מנכה משכרו דל"ש מזל דהשוכר גרם כיון דאיכא פסידא גם למשכיר עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דנשברו הדלתות שמחובר לבית הרי הוא כמוהו ונעשה ההיזק בגוף בית המשכיר צריך לנכות משכרו אף היכא דליתא בחזרה א"כ לא שייך שוב לומר כיון דשתק והשתמש מחל כיון דאין הטעם משום חזרה כלל כמבואר והי' לו רשות להשתמש ולנכות אח"כ משכרו אבל באמת דברי הנתיבות תמוהים כמו שתמה הח"ס שם דהא גם ביבש המעיין ונקצץ האילן איכא פסידא להמשכיר ובאמת גם דברי החת"ס לא זכיתי להבין כיון דס"ל למהר"פ דבשכירות אף שנולד מום אח"כ דמי לנודע לו שהי' מום מקודם א"כ גם בשנה הראשונה של החכירות נהי דכבר הי' לו טורח עבודה והוצאות זריעה וכדומה מ"מ יחזור מהשכירות והוא ישלם לו ההוצאות והשבח כמ"ש בסי' רל"ב סי"ד בקנה סדין וקרעו ועשה חלוק ותפרו ואח"כ נודע שהי' בו מום דחוזר בו ונוטל השבח מהמוכר עיי"ש דדומה ממש לדין זה:
ובאמת לולי דבריהם הי' נ"ל בפשיטות לישב עיקר הסתירה דאמאי כאן אינו מנכה לו מחכירתו ובנפל הבית או מת החמור וטבעה הספינה בסי' ש"י ושי"א ושי"ב דאינו נותן השכר על להבא עפי"מ שידוע קושית התוס' כתובות (מ"ז ע"ב) בהא דאמרינן שלא כתב אלא ע"מ לכונסה א"כ הלוקח פרה ונטרפה נימא שאדעתא דהכי לא קנה ובנתיבות סי' ר"ל יישב קושיתם דפרה י"ל נסתחפה שדהו ומזל דהלוקח גרם משא"כ במת הבעל דאין הבעל שדה של האשה כמ"ש התוס' ריש כתובות עיי"ש וא"כ לפי"ז בשוכר חמור או בית ומת או נפל שייך שפיר קושית התוס' דאדעתא דהכי לא קנה וכאן ל"ש נסתחפה שדהו כמ"ש הנתיבות כיון דאיכא הפסד גם להמשכיר ואין החמור או הבית שדהו של השוכר כיון דהגוף הוא של המשכיר. וא"כ שפיר כתב המהר"פ דבשוכר שנולד אח"כ מום יכול לבטל השכירות מחמת מק"ט:
ואמנם התוס' בעצמם בכתובות הנ"ל כתבו לישב קושייתם דיש חילוק בין היכא שהי' רוצה להכניס עצמו בספק או לאו וא"כ נכון הכל דבמת החמור או נטבעה הספינה ונפל הבית דנפסד הכל לגמרי הדבר ידוע לכל דאדעתא דהכי לא הוי שוכר ולא הי' מכניס עצמו לספק כלל אבל ביבש המעיין ונקצץ האילן וכל כה"ג דלא נפסד הכל רק דשוה פחות מאן יימר דלא הי' מכניס עצמו על הספק דהרבה פעמים שוה החכירות גם עכשיו וגם מתחילה סי' שוה אצלו יותר שהי' מכניס עצמו ע"י כך לספק הפסד קצת כיון דלא נפסד הכל ולכך שפיר כה"ג אינו מנכה לו מחכורו כלל כיון דליכא אומדנא דמוכח לכל העולם דאדעתא דהכי לא קנה ועמדו שפיר דברי המהר"פ דעיקר הטעם משום חזרה וכנ"ל וא"כ היכא דשתק מחל וזה נכון מאד לדעתי. וא"כ בנ"ד נמי כיון דלא נפסד הכל ובדבר מועט יכול לתקן שפיר י"ל דהי' מכניס א"ע על הספק וליכא דין חזרה וניכוי כלל כמו ביבש המעיין ונקצץ האילן. והי' אפשר לכאורה לישב בזה ג"כ קושית הקצוה"ח הנ"ל בסתירת דברי הרמ"א מסי' שי"ד לסי' שי"ב מתשו' הרא"ש הנ"ל. דהנה לכאורה דברי הרא"ש צריכים להבין שז"ל שם בכלל ל"ה סי' ה' אבל יש להביא ראי' מההיא דהשוכר את האומנים וכו' ואי דאמר לי' חמור זה אם יש בדמי' ליקח יקח וכו' ודקדק הר"י ז"ל מ"ש מבית זה דאי נפל אזדא לי' וכו' ותירץ דל"ד דחמור וכו' אבל בית שנפל העצים והאבנים אינם עומדים למכור וכו' וכיון דאמר לי' בית זה לא קיבל עליו להוסיף דמים וכו' וכי נפל אזדא לי' ומזה יש ללמוד דאם נתקלקלו הקורות מסתמא עומד הוא ליתקן ול"ש למימר אזדא לי' דעדיין נקרא בית אלא שמסוכן לדור בו הלכך חייב המשכיר ליתן עכת"ד הרא"ש ז"ל. וקשה לכאורה הרי בפירוש כתב בשם הר"י דלא קיבל עליו להוסיף דמים מביתו וא"כ מאי בכך דעומד ליתקן הא מ"מ לא קיבל עליו להוסיף דמים מביתו ולא שעבד לו רק הבית הזה. ובאמת המחבר תיקן זה שהוסיף אם יש בידו שכירות מוקדם. דמשמע דאינו מחויב לבנות רק מדמי השכירות וכמ"ש הנתיבות אבל באמת הרא"ש הא כתב סתמא משמע אף היכא דעולה התיקון יותר מדמי השכירות מחויב לתקן וכמ"ש הסמ"ע וא"כ באמת טעמא בעי:
אך נ"ל דהנה בשטמ"ק בס"פ השואל מביא דאף בבית זה ונפל אם רוצה השוכר לבנות משלו ולדור בו אין המשכיר יכול לעכב אך בב"י מביא בשם הרשב"א להיפך ודמהו למדור האלמנה שנפל עיי"ש בסי' שי"ב כיון דנפל אזדא לי' כל השכירות ואין כאן הדבר שהשכיר לו אין להשוכר שוב שום עסק עליו. ואמנם כ"ז בנפל לגמרי אבל בנתקלקל ועדיין שם בית עליו אף להנמו"י שחולק על תשו' הרא"ש הנ"ל וס"ל דאין המשכיר חייב לתקן עכ"פ אם השוכר רוצה לתקן וודאי אינו יכול המשכיר לעכב כיון דהדבר שהשכיר לו עדיין קיים ושמו עליו מי יוכל למחות בידו שיתקנו וז"פ מאד. והנה אם יתקן אותו השוכר יהי' טובה גם להמשכיר כי יועיל לו התיקון על אחר זמן השכירות ומבואר בחו"מ סוס"י קע"ח דבשותפין שבנה אחד בנין אף שחבירו מוחה בו אם הוא דבר שא"א בלתי לבנות מחויב חבירו לתת חלקו עיי"ש בנתיבות סק"ג שביאר הדבר היטב דכל היכא שבית המשותף עומד ליפול והאחד אינו יכול לבנות חלקו בלתי אם יבנה גם חלק חבירו וחבירו אינו רוצה לבנות כופין אותו ליתן חלקו ויורדין לנכסיו עיי"ש וא"כ ה"נ ממש בנ"ד כיון דשכירות השוכר קיים על משך זמן השכירות כיון דעדיין שמו עליו רק דנתקלקל וצריך לתקנו והשוכר אינו יכול לתקן חלקו לבדו בלתי אם מתקן גם חלקו של המשכיר שהוא על אחר זמן השכירות מחויב המשכיר ליתן חלקו כיון דהבית עומד ליתקן וא"א להשוכר לתקן חלקו לבדו כמ"ש הנתיבות הנ"ל:
וא"כ שפיר נכונים דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל דהעיקר בא הרא"ש רק להוכיח דכיון דלא נפל כל הבית ועדיין שמו עליו מה שנשאר קיים משועבד להשוכר שעדיין יהי' שכירותו קיים ויוכל לעשות בו מה שירצה להעמיד שכירותו כמו בחמור שנשאר הנבילה והעור שעדיין שמו עליו כמ"ש הרמב"ן הובא בשטמ"ק וא"כ שוב ממילא אף דלא קיבל עליו המשכיר להוסיף דמים מביתו ולבנות מ"מ מחויב הוא לתקן מטעם אחר כיון דהשוכר רוצה לתקן חלקו וממילא יהנה גם המשכיר על אחר זמן השכירות וכנ"ל דומה לשותפין שיכול לכוף השותף ליתן חלקו כמ"ש הנתיבות הנ"ל ואי דא"כ יהי' מחויב גם השוכר ליתן לסייע להבנין מה שנהנה על זמן השכירות והרא"ש הא כתב דהמשכיר בעצמו מחויב לתקנו ז"א דהא השוכר כבר נתן השכירות על כל הזמן ואי לאו שהמשכיר יתקן יהי' מחויב להחזיר להשוכר השכירות מלהבא ואם יתקן יהי' נשאר בידו השכירות א"כ השוכר א"צ ליתן יותר דהא אינו נהנה יותר משיווי דמי השכירות דהא מעיקרא לא נתן עבור כל הבית רק סכום השכירות הזה הרי דאינו שוה הנאתו יותר ובוודאי בשותפים הנ"ל ואחד יש לו חלק גדול מחבירו כ"א אינו מחויב ליתן רק כפי חלקו ודוק היטב בכ"ז כי הוא בעזה"י עצה נכונה בישוב דברי הרא"ש:
וא"כ לפי"ז י"ל דהנמו"י שהביא הרמ"א בסי' שי"ד הנ"ל אינו חולק כלל ע"ד הרא"ש רק דהרא"ש הא איירי במסוכן לדור בו. וא"כ בלא התיקון לא יוכל השוכר לדור בו כלל וא"כ פשיטא דאם לא יתקן המשכיר עכ"פ מחויב להחזיר להשוכר שכירותו וא"כ מחויב המשכיר לתקן בעצמו אבל הנמו"י דאיירי בנשברו הדלתות וכדומה דכבר כתבתי לעיל דבכה"ג כיון דלא נפסד לגמרי א"צ להחזיר השכירות כלל כמו ביבש המעיין ונקצץ האילן א"כ פשיטא דהמשכיר אינו מחויב לתקן הכל רק השוכר מחויב ליתן כפי הנאתו על משך זמן השכירות אם ירצה לתקן דדמי השכירות כבר נחלט בידי המשכיר כנ"ל וא"כ שפיר כתב הנמו"י דא"צ המשכיר להעמיד לו אחרת. ואי דלאשמעינן דאם ירצה השוכר לבנות מכיסו מחויב המשכיר ליתן לו כפי חלקו זה א"צ להשמיענו כלל די"ל דהנמו"י ס"ל כדעת השטמ"ק הנ"ל דאף בנפל כולו אם ירצה השוכר לבנות אין המשכיר יכול לעכב על ידו. וא"כ ממילא א"צ ג"כ להשמיענו דהמשכיר מחויב ליתן גם חלקו דזה אינו שייך לכאן וזה כלל גדול תמיד שכיון שהוא נהנה ג"כ מהבנין מחויב ליתן כמ"ש הנתיבות בסי' קע"ח סק"ג הנ"ל:
אך מה שיש לדון בזה דזה רק היכא דצריך להוציא יותר בבנין חלק חבירו משהי' בונה חלקו לבדו אבל בכה"ג בנ"ד דמה שהוציא בשביל לתקן לצורך עצמו למשך זמן השכירות אף דחבירו נהנה ג"כ אחר זמן השכירות י"ל דהוי זה נהנה ולא חסר וכמבואר בסי' רס"ד ס"ד בהג"ה דהיכא דלא הוצרך לרבות בהוצאה בשביל חבירו הוי זה נהנה וזה ל"ח:
אך באמת הדבר תלוי באשלי רברבי לשיטת המרדכי הובא ברמ"א סי' קנ"ז סעיף י' דאם נהנה בבנינו אעפ"י שלא עשה היכר שניחא לי' חייב ליתן כפי מה שנהנה וס"ל כתירוץ ראשון שבתוס' ב"ב (ד"ה ע"א) ד"ה אעפ"י דבבנה הכותל גבוה מד' אמות אף דלא גרם לי' היקף יתירה ל"ה זה נהנה וזל"ח כיון דגלי דעתא דניחא לי' כמובא דבריו ביש"ש ב"ק פ"ב סי' ט"ז. וא"כ ה"נ אף בלי גילוי דעת מ"מ הא גלוי וידוע לכל העולם דוודאי לא יניח ביתו מקולקל כמו שהוא ואם לא הי' חבירו מתקנו הי' הוא עצמו מתקן לאח"ז השכירות אבל לשיטת היש"ש שחולק על המרדכי וס"ל דהעיקר כתירוץ שני של התוס' שם דבהגביה הכותל הוי כגורם לו הוצאה יתירה דהא עושה רק שלא יהי' לו ממנו היזק ראי' נמצא דהוא גרם לו הוצאה יתירה ולכך חייב אבל בלא"ה לא וא"כ ה"נ בכה"ג דהי' צריך הוצאה לצורך עצמו על משך זמן השכירות אף דהמשכיר נהנה אח"כ אח"ז השכירות י"ל דהוי זה נהנה וזל"ח ופטור וא"כ י"ל דהרא"ש ס"ל ג"כ כהמרדכי
ובפרט לפימ"ש שם הנתיבות בסי' קנ"ז סק"ז דהיכא דמשתמש ממש בחלק חבירו כגון מעמיד עליו תקרה וכדומה א"כ רוצה לזכות בו שיהי' שלו כ"ע מודו דחייב ול"ש בזה זה נהנה וזל"ח עיי"ש בדבריו וכ"כ הקצוה"ח בסי' קנ"ח סק"ז וא"כ ה"נ דלאחר זמן השכירות משתמש המשכיר בכולו וזוכה בו ממש ונעשה קניינו וודאי מחויב לשלם וא"כ דברי הרא"ש אתיין אליבא דכ"ע:
אלא דלפי"ז גם בנ"ד נהי שכתבתי לעיל דהמשכיר אינו מחויב לתקן להשוכר כלל אבל היכא דהשוכר תיקן בעצמו מחויב המשכיר לשלם לו כפי מה שנהנה עכשיו לאחר זמן השכירות. אלא דבאמת דברי הנתיבות והקצוה"ח אינם מוסכמים דביש"ש הנ"ל מבואר להיפך דהא כתב דהעיקר כתירוץ השני שבתוס' דהגביה כותלו למעלה מד"א חייב רק משום שהוא גרם לו ולא משום שרוצה להשתמש בו. מבואר דאף בכה"ג בזה נהנה וזל"ח פטור וכ"מ שם ממה שהביא בשם המרדכי ראי' לדינו מהגביה כותלו ומאי ראי' הא שם רוצה להשתמש בו ובדינו של המרדכי ל"ש זאת כמ"ש הנתיבות בעצמו ושם הטעם רק משום שחרוריתא דאשייתא כמ"ש הנתיבות. וא"כ כיון דבמחבר ורמ"א איננו מבואר להיפך מהיש"ש די"ל דס"ל כתירוץ השני שבתוס' ודינו של המרדכי שהביא הרמ"א י"ל משום שחרוריתא דאשייתא וא"כ בנ"ד דל"ש כל הני טעמא י"ל דוודאי אין להוציא מהמוחזק נגד דברי היש"ש דהא אינו מבואר בש"ע להיפך ואי משום דברי הנתיבות סי' קע"ח דכל כה"ג דידעינן דעומד וודאי לבנות ואחד אינו יכול לבנות לעצמו רק כשיתוקן ג"כ חלק חבירו כופין את השני לתת חלקו ז"א די"ל דזה רק כשעומד תיכף לבנות ואנן סהדי דהוא טובת חבירו גם עכשיו ואנן סהדי דאי לאו דרוצה לסמוך על חבירו הי' בונה הוא בעצמו תיכף רק דזה ערמה ממנו שרוצה שחבירו יבנה כולו. אבל בנ"ד דכל משך זמן השכירות א"צ המשכיר לזה ואדרבא אנן סהדי דבכל ימי השכירות לא הי' מתקן כלל דל"ל והא אין לו הנאה עכשיו כלום ואדרבא יוכל להיות דיתקלקל או יארע איזו אונס עד זמן שיצטרך וא"כ וודאי דאין לכופו עכשיו לתקן וא"כ כשהשוכר עשה בעצמו אז י"ל דשוב הוי זה נהנה וזל"ח כמ"ש היש"ש:
ועכ"ז ישוב שכתבתי לדעת תשו' הרא"ש נכון עדיין דכיון דשם איירי דמסוכן לדור בו ולא יוכל לדור בו כלל א"כ אם השוכר רוצה יוכל לחזור מכל השכירות להבא אם לא ירצה המשכיר לתקן וא"כ אז אנן סהדי דהמשכיר יתקנו תיכף לעצמו כשיסתלק השוכר דהא עומד לתקן כנ"ל וא"כ מאי דאינו רוצה לתקן הוא רק שסומך על השוכר שיתקן שוב דמי להא דסי' קע"ח בנתיבות הנ"ל דכופין אותו ליתן חלקו כנ"ל ולא קשה מסי' שי"ד שהקשה הקצוה"ח כפית"ש ששם איירי שלא נתקלקל לגמרי ולא יוכל לחזור בו השוכר כנ"ל כמו בנקצץ האילן ואינו יכול לנכות לו משכירותו שוב אין נפקא מיני' עכשיו שהמשכיר אין רוצה בתיקונו ואינו יכול השוכר לכופו לתקן וממילא כשמתקן הוא בעצמו אז הוי המשכיר זה נהנה וזל"ח לפ"ד היש"ש הנ"ל:
ואולם יש להסתפק עדיין דכל ענין זה נהנה וזל"ח הוא רק כה"ג במקיף את חבירו או בחצר דלא קיימא לאגרא דבעת שזה רוצה ליהנות אין זה נפסד מאומה דהרי הוא צריך המחיצה שהקיף לצורך עצמו וכן החצר לא הי' משכיר בלא"ה מרצונו אבל כאן נהי דהשוכר עשה התיקון לצורך עצמו היינו בתוך זמן השכירות אבל עכשיו לאח"ז השכירות שוב אינו צריך לזה כלל ובוודאי אם הי' יכול ליטול מה שתיקן הי' נוטל דהא א"צ לו עכשיו כלום וזה אינו יכול למחות בידו מליטול את שלו וא"כ גם כשאין יכול ליטול כגון בנ"ד שתיקן הראללע שאינו יכול ליטול לעצמו מה שהשביח שאין הדבר בעין כגון שכר מלאכה וכדומה ואם יקלקל עכשיו כמקדם לא יהי' לו הנאה של כלום וא"כ למה יגרע זה מהא דסי' קס"ח דשטף הנהר זיתיו ונשתלו בשדה חבירו דמחויב לשלם לו דמי עציו כפי מה שנהנה אף דאינו דומה ליורד שלא ברשות דהא לא עשה בכוונה להשביח לחבירו דהא הנהר שטפן וכן בהא דכריא דכשותא בפ' המפקיד דאי לאו דפסיד שיכרא הי' צריך לשלם מה שנהנה אף דבעל הכישות אינו יכול עוד ליטול הכישות מהשכר שכבר אינם בעין אפ"ה צריך בעל השיכרא לשלם מה שנהנה וכהא דסוף ביצה בנתערב חטין שלו בשל חבירו עיי"ש בשטמ"ק דכל כה"ג שחבירו נהנה מממונו אף דלא עשה בכוונה מחויב לשלם הנאתו כיון דזה חסר וה"נ אחר זמן השכירות מה שנשאר מתיקונו של חבירו הוי ממונו של חבירו ואם הי' יכול ליטלו הי' נוטלו א"כ כשאינו יכול ליטלו האיך אפשר דהוא יפסיד עי"ז וחבירו יהנה:
איברא לפימ"ש התוס' ב"ק (ק"א) ד"ה או דילמא בפירוש הבעיא דצבפו קוף דהיכא דגופו אינו נהנה רק ממונו נהנה משל חבירו שלא ע"י מעשיו פטור עיי"ש וביש"ש שם סי' כ"ח והש"ך חו"מ סי' שצ"א סק"ב ורק אם יש שבח סימנים ע"ג הצמר דאז הוי כאלו הסממנים בעין ונהנה גופו בשעה שלובש ע"י מעשיו מממונו של חבירו אבל אם אין שבח סימנים ע"ג הצמר דהוי כליתנהו רק שיהי' חייב משום שצמרו נשבח מממונו של חבירו אז כיון דלא הוי ע"י מעשיו פטור רק היכא דחבירו עשה בכוונה להשביח אז מחויב לשלם כיורד שלא ברשות כמ"ש בש"ך שם ובנתיבות סי' ש"ו וסי' שע"ג דבצבע וכל דבר שאינו יכול לסלקו לא יוכל לומר טול עציך וכו' ומחויב לשלם מה שנהנה אבל בנעשה מאליו לא וא"כ ה"נ כיון דהשוכר עשה התיקון לצורך עצמו ולא ע"מ להשביח להמשכיר ועכשיו אין השבח עוד בעין דהא אנן קיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי כמ"ש בסי' ש"ו ואף לדעת הש"ך שם הוי ספיקא דדינא א"כ כיון דכבר אין הדבר בעין אינו מחויב המשכיר לשלם הנאתו:
ואמנם זה פשוט דמה שיש עדיין בעין כגון השאבען שהעמיד השוכר או אם נתן כוסי ברזל משלו על הראללע וכדומה אז אם יכול לסלקם אז או דיאמר לו המשכיר טול עציך ואבניך כמ"ש בסי' שע"ג או שישלם לו דמיהם ואם לא יוכל לסלקם שיופסדו עי"ז מחויב לשלם לו כפי הנאתו כמ"ש בנתיבות שם וכיון דעדיין הם בעין הוי כיש שבח סממנים ע"ג צמר דמחויב לשלם אף כשצבעו קוף אבל מה שאין עומד בעין רק השביח מחמת מלאכת האומן כיון דאין אומן קונה בשבח כלי א"צ המשכיר לשלם לשיטת התוס' הנ"ל והש"ך פסק שם דהוי ספיקא דדינא עיי"ש בסי' שצ"א סק"ב:
ומה שעלה על דעת הר' דוד שהשוכר הי' מחויב לתקן הכל מממונו ולהחזיר לו החנות כחו שהי' בעת שמסרו לו זה וודאי אינו דאף במטלטלי הא שוכר פטור מאונסין ומכ"ש בקרקעות דאין דין שומרים בקרקעות ואף לפימש"ל דנעשה בסיבת השוכר שבאו לשלול סחורתו ודמי לאנגריא שנטלו בדרך הליכתו מ"מ זה רק לענין שלא יופטר מלשלם דמי השכירות אבל דמי החמור וודאי אינו מחויב לשלם כמבואר שם וזה פשוט אף לדרדקי ומי לנו גדול משואל דחייב בכל האונסין ואפ"ה במתה מחמת מלאכה פטור דלאו לאוקמי בכילתא שאלו וה"נ הרי שכרו להניח בו סחורה ולא פשע מאומה והשוללים באו לאונסו וז"פ מאוד:
ואמנם שיצטרך הוא לשלם להשוכר או שהשוכר ינכה לו משכירותו כל מה שנתן בעד התיקון אז מכל הני טעמים שכתבתי לעיל אם הוא מוחזק אין יכולים להוציא ממנו הכל ואף שכתבתי לעיל דהמשכיר מיקרי מוחזק אף בבא בסוף החודש נזכרתי אח"כ דזה רק במסופקים על זמן השכירות דאז קרקע בחזקת בעלי' קיימא אבל לענין דמי השכירות אם נולד ספק אז רק בתחילת החודש מיקרי המשכיר מוחזק כמ"ש הש"ך בסי' שי"ז סק"ה וא"כ כיון דלפ"ד הר' דוד לא ניכה לו עדיין כלום ורק עתה שצריך לשלם לו במוקדם עבור ג' חדשים שצריך לדור עוד והוא רוצה לנכות מזה דמי התיקון א"כ הוי כבא בתחילת החודש דמיקרי המשכיר מוחזק דקרקע בחזקת בעלי' קיים ומ"מ מה שיש עדיין מהשאבען שהעמיד או עצים וטסי ברזל שנתן לתיקון הראללע אם יוכל לומר טול עציך ואבניך שומעין לו אם יוכל השוכר לסלקם ואם לאו מחויב המשכיר לשלם דמי שוויים כפי ששווים עכשיו כמ"ש הנתיבות בסי' ש"ו סק"ז עיי"ש:
ומ"מ כיון שטוען ה"ר דוד שהשוכר לא הי' בדעתו לתובעו כלל ורק עכשיו כיון שתבעו לשלם רובעל כועס עליו ועי"ז רוצה לנכות דמי התיקון א"כ דמי להא דהרש"ל הובא במסגרת השלחן סי' י"ב דהוי מחילה ואינו יכול שוב לתובעו ואף דהקצוה"ח והנתיבות שם חולקים עליו מ"מ הא כתב הנתיבות שם דזה רק מחילה בדבר שכבר נתחייב לו אבל בדבר שהוא להבא כמו דור עמי או אכול עמי פטור עיי"ש בסק"ה א"כ ה"נ אם בשעה שעשה התיקון הי' שלא ע"ד לתובעו וודאי פטור מלשלם. ואם השוכר מכחיש זה יוכל ליתן לו קבלת חרם ע"ז כמו בכל טענות ספק ובפרט דאיכא הוכחה דלא הזכיר לו מאומה כל הזמן. כ"ז נלפענ"ד ועכ"ז ישפוט כת"ה כשכלו וטוב יותר שיבצע ביניהם בדרך פשרה כי לית מאן דחכים וכו':
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
בש"ה. לענין מה שהבאתי לעיל המבוכה שבין הפוסקים לחלק בין חמור וספינה לבית שנפל או נשרף דס"ל לכמה פוסקים דשכירות ליומא ממכר הוא והוי הפסד של השוכר וכתב בהגמי"י דיש לחלק בין חמור וספינה לבית ולא כתב הטעם עיין נתיבות סי' שי"ד הנ"ל וכן בהא דמקבל שדה בסי' שכ"א הנ"ל דאינו מנכה מחכירותו נ"ל דיש לחלק בין שכרו לעשות מלאכה מיוחדת כמו בסי' שי"א וסי' ש"י בחמור ששכר להוליך עלי' משא וכן בספינה לבין בית ששוכר לזמן. דבזה י"ל שכירות ליומא ממכר. אבל אם אינו יכול לעשות בו רק מלאכה מיוחדת ל"ש לומר ממכר הוא. וחילוק כזה מבואר בראב"ד הובא בשטמ"ק ב"מ (דע"ט) על קושית התוס' דאמאי בחמור אם יש בדמי' ליקח יקח. (זה סיום התשובה):