חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ
סימן א
ב"ה א' לסדר כי מעשה הטוב תר"צ פה מארנאפאל יצ"ו.
שלום רב. לגבר טב. נולתא דדהב. בחכמה אב. ובפעלים רב. ה"ה האברך החריף ובקי. מוכתר במעלות ומרוה ענף עץ אבות איש חמודות כש"ת מו"ה יהושע העשיל בוימיננער נ"י התנא דבי נשיאה שליט"א:
יקרתו לנכון הגיעני. ואפריון נמטי' על טובו וחסדו עם תלמידי היקר נ"י אשר הוא לו כאח לצרה בארץ נכרי'. ואמינא לפעלא טבא יישר חילי'. ישלם ד' פעלו ומשכורתו כפולה. אך טוב וחסד ירדפהו ובאורך ימים ושנות חיים יעטרוהו. כעץ רענן יפריח. ואור שמשו יהל ויזריח. נוכח ד' יהי' דרכו בטוח. במסילות ישרים ידריך. ובמעלות התורה והיראה יעלה ויצליח. ורב טוב ועושר באהלו ינוח. ואבותיו ימצאו בו נחת רוח. זאת תגמולו על העבר. ועל העתיד כמו כן לבי נכון ובטוח. כי לא יעזוב חסדו ולא ישכון ולא ינוח. עד כי ישלח ד' עזרתו מקודש להעלם נכה הרוח. וירפאהו מכובד חליו וכדשן עצמותיו יפריח. וישוב לביתו ברפואת גוף ונפש ורוח. ואז בפי כל יהי' שמו מהולל. ויאמרו כולם כי אך ע"י זכאי זכות מגולל. ואנכי גם מצידי ברכתי אליו לא אמניע. ותודתי מקרב לבי לו אביע. ובקשתי על העתיד לפניו אציע. בתקוה חזקה כי לרצון לפניו יגיע:
ועתה אבוא אל ד"ת אשר שאל ע"ד הלח"מ בפ"י מה' שבועות הל' י"ב אשר הקשה על הרמב"ם שם דמשביע עד כתובה חייב רק בתפשה מטלטלין והא לאחר תקנת הגאונים כתובה ניגבת ממטלטלי. וע"ז הקשה כ"ת וז"ל ולא הבנתי קושיתו הא מבואר בהדיא בלשון הרמב"ם דהא דעד מיתה חייב היינו דוקא ביש מטלטלין לגבות. אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע ה"ז פטור וכו' והיינו באמת לפי תקנת הגאונים ולא מיירי כלל הרמב"ם בתפשה. עכת"ד כ"ת בקושיתו:
ודע כ"ת שדברי הלח"מ נכונים. דיעיין בטובו בשבועות (ד' ל"ז ע"ב) דקאמר הש"ס דר"י דס"ל משביע עדי קרקע פטור לשיטתו דס"ל הכופר במלוה שיש עליו שטר פטור דהוי כפירת שעבוד קרקעות והקשו שם בתוס' ד"ה ואין הא ר"י גופי' ס"ל בב"ב דשעבודא דאורייתא וא"כ אפילו בע"פ היאך משכח"ל שבועת העדות ושבועת הפקדון. ותירצו שם במסקנא דאיירי דמחל השעבוד קרקעות ובב"מ הוסיפו עוד שם דאיירי דאין לו קרקע מבואר דאם יש לו קרקע ולא מחל השעבוד קרקע אף דיש לו מטלטלין ג"כ ובע"ח גובה מיני' אף מטלטלין ומבואר בכמה מקומות ובח"מ סי' ק"א ס"א וס"ב דהיכא דיש לו מעות או מטלטלין וקרקעות דמחויב ליתן לו מעות או מטלטלי דוקא וא"י לדחותו אצל קרקע אפ"ה מיקרי שעבוד קרקעות אף דהוא תובע מעות או מטלטלין. והטעם י"ל עפ"י התוס' כתובות (צ"ב ע"ב) ד"ה אי פקח דהיכא דיש לו להלוה פסידא עי"ז יוכל להגבותו קרקע דוקא ולא מעות או מטלטלין עיי"ש. וא"כ ה"נ כיון דאם יהי' מוכרח ליתן לו מטלטלין יהי' לו ללוה פסידא ע"י כך שיהי' מחויב שבועה דאורייתא וכן העד יהי' מחויב להעיד ע"י השבועה אבל אם יוכל לסלקו בקרקע לא יצטרך לישבע דהוי שע"ק מה"ט גופי' יכול לסלקו בקרקע. או י"ל טעם אחר דהא בש"ס שם (דל"ח ע"ב) לענין בושת ופגם קנס ס"ל לרבנן דכי אמר אנסת וכו' סתמא דמילתא בושת ופגם קתבע ולא קנם דלא שביק איניש וכו' ותבע מידי דאי מודה מיפטר ה"נ כשתובע חובו סתמא דמילתא דעתו אקרקע ולא אמטלטלין דיכול להבריחם ולמכרם משא"כ מקרקעי דאף אם ימכרם יגבה ממשעבדי מש"ה א"נ שעבודא דאורייתא הוי כפירת שע"ק:
היוצא לנו מזה דהיכא דיש לו חוב בשטר או בע"פ למ"ד ש"ד אז מדאורייתא הוי תמיד כפירת שע"ק אף דיכול לגבות ממטלטלין ג"כ מ"מ כל שיוכל לגבות ממקרקעי ג"כ הוי שע"ק אם לא היכא דאין לו קרקע או שמחל שע"ק כמ"ש התוס' הנ"ל. וא"כ מעתה בע"כ הא דקאמר הש"ס הנ"ל דתפישא מטלטלין היינו או דאיירי דליכא קרקעות או כיון דתפשא מטלטלין מחיים והם בידה למשכון שוב דעתה על אותן מטלטלין כיון דאין ביד היתומים להבריחם ולמכרם וגם לטעם הראשון הנ"ל א"ש דאז וודאי אין היתומים יכולים להוציא מידה המטלטלין ולסלקה בקרקע לכ"ע כיון דכבר מוחזקת במטלטלין בתורת משכון לא הוי שע"ק:
וא"כ מעתה לפי"ז נכונים דברי הלח"מ דבע"כ צ"ל דכוונת הרמב"ם במ"ש ביש מטלטלין לגבות היינו שתפשה המטלטלין כמ"ש הלח"מ דאין לומר דאיירי לאחר תקנת הגאונים ובדלא תפישא מטלטלין דז"א דוודאי לא עדיפא כתובה אחר תקנת הגאונים ממלוה בשטר מיני' דידי'. דאף דיכול לגבות ממטלטלין ג"כ מ"מ כיון דיכול לגבות מקרקע ג"כ הוי שע"ק כמש"ל. וא"כ מה זה שכתב הרמב"ם דלא הוי שע"ק אלא אם אין לה לגבות אלא מן הקרקע אבל אם יכולה לגבות מטלטלין ג"כ לא הוי שע"ק והא לאו דינא הכי כמש"ל ואדרבא איפכא מיבע"ל לכתוב דאם אין לו קרקע כלל או שמחלה שע"ק אז הוא דלא הוי שע"ק אבל אם יש לו קרקע אף דיכולה לגבות מטלטלין ג"כ הוי שע"ק. ולכך הוכרח הלח"מ לפרש ד' הרמב"ם כדברי הש"ס דמ"ש דיש לה לגבות מטלטלין היינו דתפישא מטלטלין דאז לא הוי שע"ק כמש"ל. אבל באם אין לה לגבות אלא קרקע דהיינו היכא דלא תפישא מטלטלין דאז מדינא דהש"ס א"י לגבות אלא מקרקעי הוי שע"ק ולכך הקשה הלח"מ דלמה לא כתב הרמב"ם דעכשיו לאחר תקנת הגאונים משכחת שפיר דלא הוי שע"ק אף היכא דלא תפשה מטלטלין והיינו כמו שציירו התוס' היכא דלית להו קרקע או שמחלה שע"ק ודברי הלח"מ כראי מוצקים:
ומה דקשיא לי' על הלח"מ דקאמר דהרמב"ם לדינא דגמ' קאי ונ"מ לכשיבנה המקדש ומנ"ל דלע"ל יתבטלו תקנת הגאונים. הנה וודאי דברי הש"ס לא יתבטלו לעולם ח"ו אבל תקנת הגאונים הא וודאי דב"ד שגדול בחכמה ובמנין יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו וא"כ לע"ל כשיהי' משה ואהרן ויהיו ישראל על אדמתם ויהי' ב"ד גדול בחכמה ובמנין וודאי יוכלו לבטל תקנת הגאונים כשיראו שיש צורך בדבר ותל"מ:
כ"ד ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ב
שלום אשיב לכבוד הרב החריף ובקי וכו' מו"ה יצחק נ"י דומ"צ דק"ק בילגורייא:
יקרתו לנכון הגיעני. ואף שטרידנא טובא מאד עכ"ז למען בקשת ידינ"פ הרב הגאב"ד דקהלתכם. אמרתי להשיבו בקצרה. ע"ד השאלה בראובן שחתם לשמעון וועקסיל ללוות עליו מעות. ועתה הוועקסיל הוא ביד אחד והוא תובע את ראובן עם הוועקסיל באמרו שהוא נתן עתה מעות על הוועקסיל הזה והלוה אינו משלם ותובע את ראובן החתום וראובן משיב כי הוא נתן את הוועקסיל לשמעון עוד זה איזה שנים ללוות באיזה באנק ולוה עליו שמעון וגם פרט אז רק שראובן שכח לקבל ממנו בחזרה הוועקסיל ולוה עליו עתה מחדש בלא ידיעת ראובן. לכן אינו מחויב לשלם כי השטר הזה כבר נמחל שעבודו. וחיוב חדש לא התחייב ראובן. כן הוא טענת ראובן כפי הבנתי מדברי כת"ה וע"ז דן כת"ה מדברי הרשד"ם המובא בש"ך סי' קכ"ט סק"ו שכיון שפרע פעם אחת נפטר מערבותו:
הנה מטעם הזה וודאי הי' הדין כן. אבל יש לדין הזה מקור מוצא ממקום אחר בסי' נ' סק"ז בש"ך באיש אחד שלוה מחבירו על ממרני ופרע לו ולקח ממנו שובר ולא לקח בחזרה הממרני והמלוה מכר הממרני לאיש אחר ופסק הש"ך דאם לא ידע הלוקח שהלוה פרע למלוה צריך הלוה לשלם להלוקח פעם שנית מתרי טעמי. חדא כיון דנתחייב הלוה לכל מי שמוציאו הרי עתה מוציאו הלוקח ונתחייב לו הלוה והשני דהוי כלוקח חפץ גנוב מגנב שאינו מפורסם דצריכין הבעלים ליתן לו מה שנתן משום תקנת השוק. ה"נ כיון שהלוקח לא ידע שהוא פרוע מ"מ צריך להחזיר לו מעותיו משום תקנת השוק. והתומים והנתיבות חולקים על טעם הראשון של הש"ך דמ"מ השטר חספא בעלמא כיון דנמחל שעבודו. אבל מחמת תקנת השוק פוסק הנתיבות ג"כ דצריך להחזיר מה שנתן הלוקח. וא"כ ה"נ בנ"ד דהבאנק שנתנו מעות על הוועקסיל הזה לא הי' להם לדעת שהוועקסיל הזה כבר נפרע פעם אחת וודאי מחויב להחזיר להם מה שנתנו. ונ"ל דזה עדיף מלוקח חפץ גנוב מגנב שאינו מפורסם. דשם הנגנב לא פשע מידי במה שנגנב ממנו ולא גרם הוא ההיזק להלוקח אבל כאן גרם ראובן ההיזק להלוקח במה שלא לקח מידו הוועקסיל בחזרה י"ל דלכ"ע חייב:
וכ"ז אם הי' ראובן מברר הדבר שכן הוא. אבל אם אין לו עדים ע"ז וודאי אינו נאמן לומר על שטר ברור שביד חבירו שלא לוה ממנו כשאין לו מיגו דפרעתי כמבואר שם בסי' נ' במחבר ס"א וכאן בממרני שאין נאמן לומר פרעתי אינו נאמן לומר שנמחל שעבודו ושלא נתנו לשמעון עתה ללוות עליו. ולכן לענ"ד הדין עם הבאנק. דכאן י"ל דאף התומים מודה לחייב מטעם הראשון של הש"ך דשם כיון דהלוה בעצמו פרע את חובו ולא לוה עליו יותר רק שהשאיר השטר ביד המלוה משום שלא הי' אז שטרו בידו ולקח שובר שפיר תמה התומים דהא נמחל שעבודו לגמרי. דודאי א"א לומר דהלוה הי' דעתו להתחייב לפרוע שני פעמים. ואי משום דגרם היזק להלוקח במה שהשאיר שטרו ביד המלוה זה הוי רק גרמא בניזקין. אבל כאן הלוה לוה בעצמו עוה"פ על השטר הזה ומבואר בש"ך סי' מ"ח סק"ב דבכת"י שנכתב לכל המוציאו. ובפרט בממרמות שלנו חוזר ולוה עליו עיי"ש א"כ פשיטא דהלוה עצמו נתחייב במה שחזר ונתן הממרמי וממילא נתחייב גם הערב דמדלא תבע בחזרה את הממרמי ש"מ דלא הקפיד עליו אם יחזור וילוה עליו. ואין כאן נמחל שעבודו כמו בדינו של הש"ך. וא"כ בוודאי אין לנו לעשות פלוגתא רחוקה בין הש"ך והתומים:
ובפרט דנ"ל דבערב יש לחייב מטעם אחר לכ"ע. דהנה י"ל דבערב לא שייך כלל נמחל שעבודו דענין נמחל שעבודו י"ל דהוא מטעם שהביא הר"ן בנדרים (דכ"ט ע"א) בשם הרשב"א דקנין אחד לא יוכל להועיל שני פעמים דהיינו עכשיו ואחר שימכור עוה"פ עיי"ש. וא"כ ה"נ השטר שהוא קנין שבו נתחייב לא מהני רק פעם אחד. אבל לאחר שפרע וחזר ולוה כבר אזדא לי' קנין ראשון רק בממרני כשחזר ומסר לו הכת"י או הממרמי פעם שנית המסירה הוי קנין חדש כמ"ש הש"ך שם בסי' מ"ח. אך כ"ז לענין הלוה אבל הערב לא נתחייב מעולם רק כשלא ישלם הלוה ואף בקבלן דיכול לתבוע הערב תחילה היינו שיש לו שני חיובים או על הלוה או על הערב ויכול לתבוע מי שירצה אבל החיוב על שניהם יחד וודאי אין לו דיותר ממנה אחד אין מגיע לו ושני חיובים בבת אחת וודאי אין לו רק או על זה או על זה וא"כ כשפרע הלוה בעצמו ולא תבע את הערב איגלאי למפרע דלא הי' חיובו על הערב כלום. וא"כ בכה"ג בשטר שנתחייב סתם לכל המוציאו והערב חתום עליו ג"כ סתם אם לוה הלוה פעם אחד ופרע ורוצה ללוות פעם אחרת עליו נהי דנגדו לא יוכל לחול חיוב חדש דהקנין הראשון כבר עשה פעולתו ולשני פעמים אינו מועיל קנין אחד כס' הרשב"א הנ"ל מ"מ חתימת הערב שהוא הקנין שנתחייב הערב על ידו לא עשתה עדיין פעולתה כלל. דכששילם הלוה איגל"מ למפרע דלא נתחייב הערב עדיין ויכול ללוות עליו פעם אחרת דאצלו הוא החיוב הראשון ולכך שפיר כשאחד מוציא שטר ששנים חתומים עליו והאחד כבר לוה עליו ופרעו וחזר ולוה נגד השני א"צ למסור מחדש. דקנין הראשון עדיין קיים נגד השני ויועיל על ההלוואה השני' שאצלו היא ראשונה. ואם הערב יאמר דההלוואה שני' היתה שלא בידיעתו והוא לא נתחייב רק על ההלוואה ראשונה הרי כיון דבשטר סתמא כתיב שמתחייב לכל המוציא עליו שטר זה. והרי המלוה מוציא עליו עכשיו שטר הזה וחיובו ברור. אינו יכול לומר כוונתי הי' רק כשילוה פעם אחת דדברים שבלב אינם דברים נגד חיוב ברור שבשטר. בשלמא הלוה עצמו מוכרח לעשות מסירה חדשה. כיון דהמלוה עצמו מודה שלוה ופרע פעם אחת אף דהלוה הי' מתחייב מתחילה לשלם לכל מי שיוציא תמיד השטר הזה מ"מ הקנין כבר עשה פעולה פעם אחת ונסתלק לו ולא יכול להועיל להתחייב עוה"פ ושפיר כתב הטעם דהשטר חספא בעלמא. אבל בערב שעדיין הקנין קיים וחיובו ברור. אלא שיאמר שהי' כוונתו שלא יתחייב רק בראשונה ע"ז אמרינן דדברים שבלב אינם דברים ואף אם יאמר דהתנה כן בפירוש מ"מ כשאין לו מיגו אינו נאמן לומר תנאי הי' בדבר ודו"ק היטב בכ"ז. ולכן מכל הלין טעמי נלע"ד דבנ"ד צדקו דברי הש"ך וגם התומים מודה לו דחייב לשלם ואמנם אם ירצו הבע"ד לשמוע לו לפשר ביניהם וודאי יותר נכון דצריכין להתרחק בכל היכולת מלדון ד"ת כמ"ש המחבר בסוס"י י"ב והוא מהירושלמי דלית דחכים למידן ד"ת. אבל אם ירצו דוקא ד"ת דעתי נוטה כמ"ש:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ג
שלום וכט"ס לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי חו"ע בנש"ק מגזע תרשישים כש"ת מו"ה מנחם מענדיל הורוויץ נ"י אבד"ק לירקא יצ"ו:
מכתבו במועדו לנכון הגיעני ומחמת כי ראשי בל עמי מהרפתקא דעדו עלי וגם מחמת טירדא לא יכולתי להשיב אך בבוא מכתבו שנית אמרתי ליקח לי מועד להשיבו. בדבר שאלתו בענין פרעון החובות שקודם המלחמה יען שנוגע לכלל המדינה אמרתי לבאר הדבר קצת:
הנה בש"ס ב"ק (דצ"ז ע"א) איתמר המלוה על המטבע ונפסלה המטבע רב אמר נותן לו המטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לך הוציאו במישן וכו' והוא דאית לי' אורחא למיזל למישן עיי"ש. והנה הרמב"ם פ"ד מה' מלוה ולוה הי"ב מפרש פלוגתייהו דאיירי גם בסתם הלוואה. ואפ"ה בעינן דוקא דאית לי' אורחא למישן. אבל רש"י והתוס' ד"ה המלוה פירשו הסוגיא דאיירי דווקא שהי' תנאי לשלם במטבע. אבל בסתם הלוואה משלם לו אף מטבע שנפסלה לגמרי. אלא שהתוס' כתבו שם דזה רק לרב הונא דס"ל שם דפסלתו מלכות לאו היינו נסדק ויוכל לומר הרש"ל, אבל לרב יהודא דס"ל שם דנפסל היינו נסדק משום דמינכרא היזיקא וא"י לומר הרש"ל ה"נ בהלוואה אינו יכול לשלם מטבע שנפסלה לגמרי וכ"כ הרא"ש שם אות י' אלא דהרא"ש ס"ל שם להלכה כרב הונא. אבל דעת הרמב"ם פ"ג מה' גזילה הל"ד דהלכה כרב יהודא וכ"נ דעת המחבר בסי' שס"ג ס"א דמביא דיעה הראשונה בסתם ודעת הרא"ש באות י"א משמע דס"ל דהלכה כדיעה הראשונה דנפסל לגמרי היינו נסדק וא"כ בהלוואה ג"כ אינו יכול לשלם מטבע שנפסלה לגמרי. אמנם הרמ"א בח"מ סי' ע"ד ס"ז כתב דאף אם נפסלה לגמרי משלם לו אותה המטבע בסתם הלוואה עיי"ש בסמ"ע. וא"כ לכאורה לפי פסקו של הרמ"א גם בלאו דינא דמלכותא אין לחייב את הלוה לשלם מטבע טובה ויוכל לפטור עצמו לשלם בכתרים שלוה:
אך יש להסתפק בענין זה דהנה התוס' שם הקשו דמ"ש מגזל דאם אין הגזילה בעין צריך לשלם לו השיווי כשעת הגזילה. והלוואה תמיד ליתא בעינה דמלוה להוצאה ניתנה. ותירצו דיש לחלק בין הלוואה לגזילה דמטבע שנפסלה דמיא להוזל וכמעיקרא שוה ד' ועכשיו א' דבגזילה היכא דליתנהו בעין משלם כדמעיקרא. אבל בהלוואה היכא דהוזל משלם כזולא דהשתא כדאמרינן בא"נ מלוה אדם כור חטין הוזלו נותן חטין וכו' עיי"ש. ולכאורה אינו מובן כלל תירוצם. דזה גופו טעמא בעי כיון דהלוואה ליתנהו בעין אמאי אינו משלם כדמעיקרא בשעת הלוואה. וגם סוף דבריהם אינם מובנים כלל. שכתבו דאע"פ דר"ה מדמה מטבע שנפסלה לתרומה ונטמאת וחמץ שעעה"פ והא פשיטא שאין הלוה יכול לפטור עצמו בתשלומי תרומה טמאה תחת טהורה וחמץ אסור בתשלומי היתר לא דמי לגמרי דמטבע שנפסלה דמיא להוזל והני ל"ד להוזל ומ"מ כשהוא בעין יכול לומר הש"ל. וכשאינו בעין אפילו בהוזל משלם כדמעיקרא עכ"ל. ודבריהם אין להם הבנה כלל לכאורה דאמאי מטבע שנפסל יותר דומה להוזל מתרומה ונטמאת דהא התוס' איירי בנפסלה לגמרי כדתלי לה בפלוגתא דר"ה ור"י וא"כ אדרבה נפסלה דומה יותר לתרומה ונטמאת ולא להוזל כמ"ש הפנ"י שם. וגם כיון שהתוס' מחלקים בין הלוואה לגזילה דבהלוואה אף דליתא בעינא דומה לגזילה דאיתא בעינה דנותן לו חטים אף כשהוזלו וא"כ כמו דבגזילה אף אם גזל תרומה טהורה ונטמאת אומר לו הש"ל דכיון דאין ההיזק ניכר הוי כעין שגזל כמ"ש התוס' בגיטין (דנ"ג ע"ב) ד"ה גזלן עיי"ש וכשגזל תרומה ומחזיר תרומה אף דנטמאת הוי השבה כעין שגזל א"כ ה"נ בהלוואה כשלוה חטים ומחזיר חטים אף דאינם אותם החטים עצמם שלוה מ"מ כיון דאינו מחויב רק לשלם חטים. א"כ אף אם הם תרומה ונטמאו מ"מ שם חטים עליהם. ואינו מובן שום טעם כלל לחלק ביניהם בין נטמאת להוזלו דמה לי הפסד מרובה מה לי הפסד מועט דין פרוטה כדין מאה:
אך יש לפרש דברי התוס' בשני דרכים די"ל דעיקר תירוצם לחלק בין הלוואה לגזל דגזל עיקר החיוב להחזיר הגזילה עצמה דכשהגזילה בעין אינו יכול להחזיר דבר אחר רק כשנאבדה הגזילה או נשתנית דאינו יכול להחזיר הגזילה עצמה דבעינן כעין שגזל. אז הוא דנתחייב לשלם דמים כפי שיווי הגזילה ויוכל לשלם מה שירצה רק שיהי' שוה כמו הגזילה דשוה כסף הוא ככסף ואז אמרי' דהשומא הוא כפי שהי' שוה בשעת הגזילה דאז חל עליו החיוב משעה שהוציאה מרשות בעלים. דאז הוא דנתחייב משום שעשה איסור והוציא דבר מרשות בעליו. אבל על שעת האבידה או האונס ליכא לחייבו דאז לא עביד מידי דאונס הוא וכיון דהחיוב הוא רק על שעת הגזילה צריך לשלם כפי שהי' שוה אז ובין הוזלו ובין הוקרו לית לן בה. ומה"ט נמי אמרינן דתברה או שתיה צריך לשלם כדהשתא דכיון דיש לחייבו על מעשה שעושה עכשיו אז דל החיוב הראשון שנתחייב ע"מ שגזל הא איכא לחייבו ג"כ על מה ששברו או שתאו לכך אם שוה עכשיו יותר צריך לשלם כדהשתא. וזה מתבאר היטב מש"ס ב"ק (דס"ה ע"א) ומרש"י שם ד"ה תברה עיי"ש:
נמצא כלל הדבר דכל שמחזיר הגזילה עצמה שגזל ומתקן האיסור שעשה במה שהוציאו מרשות בעלים אז אין עליו שום חיוב תשלומין ואומר לו הש"ל בין הוזלו או תרומה ונטמאת או חמץ שעעה"פ דכל שהדבר לא נשתנה והרי הוא כמות שהי' דהיזק שא"נ ל"ש היזק הרי הוא מקיים והשיב את הגזילה ולא רמיא עליו שום חיוב תשלומין. אבל כשנאבדה או נשתנית דילפינן מקרא דבעינן כעין שגזל ואינו יכול להחזיר עוד את הגזילה וגם אינו מחויב למ"ד שינוי קונה ואז חוזר עליו חיוב דמים על שעת הוצאה מרשות בעלים ומשלם כשעת הגזילה. וא"כ שפיר מביאים תוס' ראי' מהא דמלוה אדם כור חטים הוזלו נותן חטים. דכיון דלוה חטים ע"מ לשלם חטים וכיון דהלוה אותם ע"מ לאכלם ולהוציאם ולשלם חטים אחרים ולא קבע לו איזו חטים רק סתם חטים דעלמא ובלבד שישלם לו חטים. דהמלוה לא רצה בפרעון דמים רק חטים דווקא א"כ כל מין חטים שישלם לו אינו מתורת חיוב דמים ותשלומים רק מחזיר לו זה בעצמו שהתנה עמו מתחילה שישלם לו איזו חטים שירצה. וא"כ כיון דלא מתורת חיוב דמים ותשלומין אתאינן עלה אין אנו משגיחין על שיווי הדמים אם הוזלו או הוקרו. דזה ממש כמו בגזילה אם מחזיר הגזילה אין אנו משגיחין אם הוא שוה הדמים שגזל רק דשם אין לו רשות לשלם לו דבר אחר רק הגזילה עצמה ולכך כשנאבד חל עליו חיוב דמים ותשלומים אבל בהלוואת חטים לשלם חטים דנחית ע"ד כן מעיקרא לשלם לו סתם חטים דעלמא. א"כ כל חטים שמשלם יוצא בין הוזלו או נתייקרו. דלא רמיא עליו חיוב דמים ותשלומים כלל וז"ב מאד:
ובזה נוכל להבין דברי הריב"ש שהביא הב"י ביו"ד סוס"י קס"ב על ראובן שלוה משמעון כור חטים וכשתבעו החטים לא רצה ליתן לו מחמת איזו טענה שהי' לו שעפ"י הדין אין זה טענה ואח"כ נתייקרו החטים ופסק הריב"ש דצריך לשלם לו החטים אף שנתייקרו עיי"ש. וקשה לכאורה הא בשעה שלא רצה ליתנם לו הוי כגזלם באותה שעה וכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ולמה הצריך הריב"ש ליתן לו כשעת היוקר. אך עפ"י הנ"ל ניחא דכיון דלא גזל דבר מיוחד דהרי הי' לו רשות ליתן איזו חטים שירצה. וגם אח"כ בשעה שעיכב ולא רצה ליתן לו מ"מ כשחוזר אח"כ ורוצה לשלם לו עדיין הוא כדמעיקרא שיוכל ליתן לו איזו חטים שירצה דהא ליכא כאן חטים מיוחדים כלל ובכל חטים שישלם לו יוצא ידי חיובו א"כ אין כאן חיוב דמים כלל שיהי' שייך לומר ליתן לפי השיווי רק משלם לו חטים כדמעיקרא בין הוזלו או הוקרו:
ונראה דזה כוונת הה"מ שהביא הסמ"ע בסי' ש"ד סק"ט גבי הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנווני דדעת הרמב"ם הוא דאזלינן בתר החזרה דאם החזיר ביומא דשוקא ואו שוה ה' אף דתברוה בשאר יומי דלא שוה אז אלא ד' משלם ה' כשמת החזרה ותמהו עליו הכל דהא כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה. וכתב הה"מ וז"ל והכוונה שהסבלים יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואים כמה הי' שוה בשעת החזרה אם החזירה ביום השוק נותנים דמי שוויים ביום ההוא לפי שאם ישלמו וכו' וכשהם מחזירין בשאר הימים אם היו מחזירין היו נפטרים ביין כשהם מחזירין דמים מחזירים בשוויים דשאר הימים עכ"ל הה"מ. ופירש הסמ"ע כוונתו דאע"ג דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה מ"מ זה לא מיקרי גזלן אלא פושע וכו'. ובקצה"ח תמה עליו דהא גם שומר משלם כשעת ההוצאה מן העולם ולא כשעת החזרה כמבואר בס"פ המפקיד דקיי"ל כב"ה ולא כר"ע עיי"ש והניח הדבר בצ"ע:
ולענ"ד י"ל דכוונת הה"מ הוא דמדכתב הרמב"ם דמשלמין לו חבית יין משמע דלא הי' קפידא על החבית ויכולין לשלם לו חבית יין כמותה. והיינו דלפי"מ דמשמע בפ' איזהו נשך החנווני הוא שמוכר יין לאחדים בחנות והם הי' לוקחים אצל הבעה"ב חביתי יין ומשמע שם (בדס"ה ע"ב) בתוס' ד"ה האי דלא הי' לוקחים חבית ידוע אלא שהיו קונין בסתם חבית יין אצל הבעה"ב והבעה"ב יוכל ליתן לו איזו חבית שירצה כנהוג. וכששולח הסבל להביא לו היין ושבר הסבל החבית יוכל הסבל ליתן לו חבית אחר כשירצה דכמו דמתחילה לא הי' קפידא והי' יכול הסבל ליקח איזו חבית שירצה גם עכשיו ששבר החבית שלקח יוכל ליקח לו חבית אחרת ודומה ממש לדין הלוואה של התוס' הנ"ל. דאף דלהוצאה ניתנה ומשלם חטים אחרים מ"מ דינם כדין החטים אלו הי' בעין דמשלם לו החטים אף כשהוזלו או הוקרו דמתחילה אדעתא דהכי נחית ליקח חטים אחרים ואין זה מתורת תשלומי דמים רק חזרת הגזילה או ההלוואה בעצמה כמש"ל. וא"כ ה"נ כאן כיון דאין קפידא על החביות. יוכל ליקח לו חבית אחרת ולשלמה לו בין הוזלו או הוקרו. וא"כ שפיר כתב הה"מ דכיון דבשעה שמשלם אם משלם לו אז חבית בעין הי' שוה החבית כפי השער שבאותו יום. אף אם הוזל או הוקר משעת הגזילה או הפשיעה. א"כ גם כשמשלם דמיהם צריך לשלם כפי שיווי היין דמה לי הן מה לי דמיהן ומהיכי תיתי נאמר דאם ישלם דמים ישלם פחות או יותר ממה שהי' שוה אם הי' משלם יין דבשלמא אם גזל חפץ ידוע שאין יכול להחזיר חפץ אחר דכ"א מקפיד על חפץ שלו ואין דינו כלל להחזיר חפץ אחר ומחויב לשלם דמיו כפי שוויו אז חל החיוב בשעה שהוציאה מרשות הבעלים וצריך לשלם כפי שהי' שוה אז כיון דאינו יכול לתקן להחזיר אותו דבר בעצמו אבל כשאין קפידא על החפץ ויוכל וגם חיוב עליו להחזיר לו חפץ אחר כמותו ובשעה שנאבד או נשבר אותו חפץ לא חל עליו אז חיוב תשלומי דמים אחר רק להחזיר חפץ אחר א"כ בשעה שמשלם אף אם אין מצוי לו אז ליקח יין ומוכרח לשלם דמיו מ"מ שוה כסף הוא ככסף ואין לו לשלם פחות או יותר ממה שהי' שוה היין באותה שעה כיון דבאותה שעה גופו עדיין יוכל וגם חיוב רמיא ליתן יין אם יש לו א"כ מה לי הן מה לי דמיהן. וז"ב מאד לענ"ד בכוונת דברי הה"מ ושפיר כתב דצריך לשלם כפי השיווי שבשעת החזרה וכללא הוא דכשגוזל או מזיק דבר שאין קפידא על אותו הדבר בעצמו כמו חטים או יין או מטבעות אז צריך להחזיר אותו הדבר בעצמו בין הוזל או הוקר וכשאין מצוי לו אותו הדבר משלם לו דמיו כפי שווייו בעת התשלומין:
ונלענ"ד דאף הרא"ש דחולק שם על הרמב"ם וס"ל דצריך לשלם כשעת השבירה היינו משום דהחנוני יוכל להקפיד ולומר דבשלי אני רוצה ואיני רוצה יין אחר וחל עליו חיוב תשלומין בשעת השבירה דאף אם אין דרך בנ"א להקפיד מ"מ כל מקום שמצאה הקפידא מקום לנוח חלה אבל בהלוואת חטים וכדומה דהתנאי הי' מתחילה לשלם איזו חטים שירצה כ"ע מודו דמשלם חטים בין הוזלו או הוקרו כמ"ש התוס' הנ"ל וכמבואר להדיא בפא"נ (דע"ה) הנ"ל:
ובזה נסתר מחמתו דברי השער המשפט סו"ס ע"ד סק"ה שדחה דברי הש"ך במה שחולק על הרש"ל שם והוציא דין חדש דבהלוואת חטים לזמן ועיכב מלשלם בזמנו והוזל אח"כ דצריך לשלם כפי שהי' שוה בשעת זמן הפרעון דדמי כמו שגזלם אז ולפי דבריו גם אם הוקרו אח"כ א"צ לשלם אלא כפי שעת העיכוב שהי' אז בזול כדמוכח להדיא מהראי' שהביא מאה"ע סי' קי"ד עיי"ש. ובאמת מדברי הריב"ש הנ"ל שהביא הב"י יו"ד סוס"י קס"ב מבואר להדיא להיפך והטעם הוא כמש"ל. דכיון דיכיל לתקן ולשלם הגזילה בעצמה דהא הי' יכול ליתן איזו חטים שירצה לא נפקע מחיובו ואין כאן חיוב תשלומי דמים כלל רק לשלם חטים בין הוזלו או הוקרו. והראי' שהביא שם מהירושלמי שהביאו הרא"ש והר"ן הובאו באה"ע שם סי' קי"ד דפסק לזון בת אשתו ה' שנים ולא זנה אם העיכוב ממנו צריך לשלם כפי השיווי אז בין הוזלו או הוקרו ועיי"ש בט"ז דמדמה לה לגזילה דמשלם כשעת הגזילה דשם וודאי הי' קפידא על הזמן דוודאי על ה' שנים הראשונים נתכוונו ואין לו רשות לדחות על אחר הזמן דודאי הזמן הוא קפידא גדולה דלפעמים אחר ה' שנים תרצה לינשא לאיש ולא תצטרך למזונותיו וכדומה וא"כ כשעבר ולא זנה בזמנו הוי כגוזל ממש דאינו יכול לתקן שוב הדבר לזון בזמן אחר רק צריך לשלם דמיו וחל עליו תיכף חיוב תשלומי דמים ולכך משלם כשעת הגזילה כמש"ל. באופן שדברי התוס' שרירין וקיימין גם בהלוואת מטבע דאף דכבר הוציא אותה מטבע מ"מ כיון דמתחילה נחית לשלם מטבע אחרת כמו שהלווהו הוי כמו אותה המטבע עצמה עדיין בעין דיכול לשלם לו אף כשנפלה כמו גוזל מטבע ונפסלה דאומר לו הש"ל:
ונוכל להבין מעתה ג"כ סוף דברי התוס' שהלוה אינו יכול לשלם תרומה טמאה וחמץ שעעה"פ דזה אינו דומה להוזל דאינו מובן כלל הטעם כמש"ל. ולפי"ז יובן שפיר דכיון דעיקר הטעם דיכול לומר הש"ל אף דאין המעות הראשון בעין משום דההלואה היתה לדעת כן לשלם לו מין שהלוהו וא"כ כל מה שמשלם לו הרי הוא כמחזיר לו מה שלוה ממנו. ואם נפסל או הוזל כיון דלא נשתנה כלום הרי מחזיר לו מה שלוה ממנו ואין עליו חיוב דמים ותשלומים כלל. א"כ כ"ז בהוזל או נפסל שכל המין שלוה ממנו נפסל או הוזל וא"כ כיון דלא רמיא עליו רק להחזיר חטים או מטבע שלוה ממנו והרי הוא מחזיר לו כמו שהלוהו. אבל תרומה ונטמאת או חמץ שעעה"פ אינו דומה כלל להוזל דהא לא כל המין נטמא או נאסר מחמת חמץ שעעה"פ וא"כ כיון שהוא הלוהו תרומה טהורה או חמץ של היתר מה"ת ישלם לו דבר של איסור. הרי החיוב רמיא עליו לשלם לו מאותו המין שהלוהו וא"כ יכול המלוה לומר תן לי מאותו המין שנתחייבת לי אך של היתר. דאף דמן התורה הברירה ביד הלוה לתת לו איזו דבר שירצה. כדילפינן מקרא מה"ט דבע"ח דינו בזיבורית. משום דכתיב האיש וכו' יוציא אליך העבוט וכו' ומה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים. דמשמע דהברירה ביד הלוה ליתן איזו דבר שירצה. מ"מ חדא הא תיקנו רבנן דבע"ח דינו בבינונית ואינו יכול ליתן לו זיבורית א"כ מכ"ש שאינו יכול ליתן לו דבר שאינו שוה כלום. כיון דבאותו מין שנתחייב לו יש ג"כ דבר של היתר. ואף דמטלטלי מיקרי עידית היינו משום דיכול להוליכם למכור לאיזו מקום שירצה אבל תרומה ונטמאת או חמץ שעעה"פ דבשום מקום אינו שוה מה שהלוהו פשיטא דאינו יכול לשלם לו בהם. ואדרבה נראה דאף מן התורה דהברירה בידו לשלם זיבורית היינו היכא שעכ"פ שוה כדמי החוב רק דלא שכיח קופצים עליו. אבל דבר שאינו שוה מה שהלוהו פשיטא דאינו יכול לשלם לו כיון שיש באותו מין ג"כ דבר ששוה מה שהלוהו. אבל בגוזל תרומה או חמץ דהחיוב להחזיר רק אותו דבר עצמו כשהוא בעין ולא דבר אחר אף שהוא מאותו המין. וא"כ כשאותו הדבר נטמא או נאסר יכול לומר לו הש"ל דדבר אחר אין עליו החיוב ליתן כלל. וז"ב ונכון מאוד בכוונת דברי התוס' הנ"ל:
והנה לפי פירושינו זה בדברי התוס' יוצמח לנו דין חדש לענינינו לענין הכתרים שנפסלו שידוע שקודם המלחמה הי' כתרים של נייר של כסף ושל זהב ודמי כולם הי' שוים ולא הי' שום חילוק אז בין הכתרים של זהב או של נייר ולכולם שם מין אחד. ועתה הרי לא נפסלו רק אותם של נייר אבל הכתרים של זהב עדיין בשוויין הן עומדין. א"כ שוב דומה ממש לתרומה טמאה או חמץ שעעה"פ דאינו יכול לשלם בהם חובו. כיון דיש באותו המין תשלומים של היתר ולא כל המין נטמא או נאסר. א"כ ה"נ מהיכי תיתי יהי' הברירה ביד הלוה ליתן לו כתרים של נייר. והרי המלוה יוכל לומר תן לי של זהב או של כסף שהם כולם מין אחד וכה"ג הי' לנו לומר עבד לוה לאיש מלוה לשלם לו מטבע שירצה הוא שלא יהי' לו הפסד מכפי שהי' שוה המטבע שנתן לו אז וכמש"ל. וכעין זה מצינו בחוו"ד סי' קע"ג סקי"ז גבי מקדים מעות על היין בשעת בציר דאף דהלוקח מקבל עליו קלקול אחר בר מחימוץ. ואם נתקלקל כל היין של הבעה"ב מוכרח הלוקח לקבל כמות שהיא כיון שלא הי' יכול ליתן לו יין אחר שאינו שלו מ"מ אם נתקלקל רק מקצת יין שלו אינו יכול ליתן לו המקולקל כיון דמתחילה הי' יכול ליתן לו איזו חביות שירצה א"כ אינו יכול ליתן לו המקולקל דלאו של הלוקח נתקלקל עיי"ש. וה"נ דכוותה דנהי דאם נפסלו כל המטבעות יוכל לומר לו הש"ל היינו כיון דמוכרח ליתן לו רק מאותם מטבעות והרי נפסלו כולם אבל אם נפסלו רק מקצת מטבעות דהיינו של נייר ומתחילה הי' יכול ליתן לו של נייר או של זהב א"כ אין חלק המלוה מבורר ולא יוכל לומר לו חיוב דידך נתקלקל כנ"ל ונכון:
ואולם יש לפרש פירוש אחר בדברי התוס' הנ"ל דעיקר קושית התוס' דהלוואה הוי' תמיד כליתא הגזילה בעין ואם אין הגזילה בעין ומשלם דבר אחר צריך לשלם כשעת הגזילה וט"ז תירצו דהלוואה אינו דומה לגזילה דבגזילה הדין היכא דמעיקרא שויא ד' והשתא שויא א' משלם כדמעיקרא ובהלוואה מביאין מפ' איזהו נשך דאם לוה חטים והוזלו משלם כדהשתא. וא"כ לעולם גם בהלוואה מה שמשלם הוא רק בתורת תשלומי דמים ולא הוי כמחזיר הגזילה בעצמה כמש"ל בפירוש הראשון רק דבהלוואה אף אם משלם דמים אינו משלם כדמעיקרא רק כדהשתא והיינו משום דבאמת בגזילה גופה חידוש הוא דהא היכא דהגזילה הוא בעין מחזירה כמות שהוא אף אם הוזלה א"צ לשלם כדמעיקרא. וא"כ אף אם נאבדה הגזילה כיון דקיי"ל בכל דוכתי שוה כסף הוא ככסף. א"כ נימא כשמשלם דמים כמה ששוה הגזילה עכשיו הרי הוא כאלו מחזיר הגזילה עצמה רק דחידוש הוא שחידשה תורה בגזילה וילפינן לה מקרא בב"ק (דס"ה ע"א) ממה דכתיב חיים דאחיי' לקרן כעין שגנב עיי"ש בגמ' ובתוס'. וא"כ אין לך בו אלא חידושו. דהיינו בגניבה או גזילה דעביד איסורא אבל בהלוואה חשבינן תמיד התשלומין כגוף הדבר דכמו שאם היתה ההלואה עדיין קיימת הי' מחזירה כמות שהיא שוה עכשיו בשעת התשלומין ה"נ התשלומין דידי' א"צ לשלם רק כמה שהיתה שוה גוף ההלוואה עכשיו וא"כ שפיר כתבו התוס' דנפסלה המטבע דומה להוזל דכיון דכל המטבעות נפסלו א"כ אם היתה ההלוואה עדיין קיימת היתה נפסלה ג"כ ואפ"ה הי' מחזירה כמות שהיא כמו גבי גזילה דגזל מטבע ונפסלה אומר לו הש"ל. א"כ גם התשלומין א"צ לשלם רק כמה ששוה מטבע שנפסלה. ולכך יתן התשלומין ג"כ במטבע שנפסלה. ואמנם כ"ז במטבע שנפסלה דכל המטבעות נפסלו שפיר דומה להוזל. אבל לוה תרומה טהורה אינו יכול לשלם תרומה טמאה דהא לא נטמאו כל התרומות. ואם היתה ההלואה עדיין בעין היתה תרומה טהורה והיתה שוה כתרומה טהורה אינו יכול לשלם תרומה טמאה שאינה שוה אלא דמי עצים להסקה דעכ"פ צריך לשלם כדהשתא. ולכן שפיר כתבו התוס' דתרומה טמאה אינה דומה להוזלה כיון דלא כל המין נטמא ואם היתה ההלוואה עדיין בעין לא היתה נטמאת. והא שכתבו דגם חמץ שעעה"פ אינו יכול לשלם היינו אם לא לוה חמץ רק חטים דעלמא דאם היו בעין לא היו נאסרין וכן משמע לשון התוס' שכתבו חמץ אסור בתשלומי היתר דמשמע דההלוואה לא היתה חמץ כלל. אבל אם לוה חמץ דגם אם היתה ההלוואה בעין היתה נאסרה מחמת חמץ שעעה"פ אינו מחויב לשלם רק חמץ שמעה"פ. אלא דיש לחלק לפי המבואר באו"ח סי' תמ"ג במג"א סק"ה דנפקד שלא מכר חמצו של המפקיד לעכו"ם חייב באחריותו כמו שומר שהי' יכול להציל ברועים ומקלות ולא הציל עיי"ש וא"כ י"ל גם בלוה חמץ אף אם הי' החמץ עדיין בעין ועעה"פ הי' מחויב לשלם דמיו משום שפשע ולא מכרו לעכו"ם ול"ד לגזל חמץ ועעה"פ דאומר הש"ל משום דגזלן אינו שומר דלא קיבל עליו שמירה כמ"ש התוס' פ' הכונס (דנ"ו ע"ב) ד"ה פשיטא דיש דברים שהשומר חייב וגזלן לא אף כשפשע משום דלא קיבל עליו שמירה כלל. וחיובו דהגזלן הוא רק להחזיר הגזילה, ולא מהני לי' גם אונם לפוטרו מהשבה. אבל אם הגזילה בעין ויוכל לקיים והשיב את הגזילה כעין שגזל דהיזק שאינו ניכר לא חשיב שינוי אינו חייב לשלם אף כשנאסרה בפשיעתו. אבל לוה דלא גרע משואל דחייב באונסים משום דכל ההנאה שלו. א"כ מחויב לשלם כשנאסרה בפשיעתו והי' יכול להציל. וא"כ אינו יכול לפטור עצמו בחמץ שעעה"פ. דגם אם הי' החמץ בעין הי' מחויב לשלם משום דלא מכרו לעכו"ם ולכן שפיר כתבו התוס' דא"י לשלם חמץ שעעה"פ:
ומעתה לפי פירוש זה בדברי התוס' גם במטבעות דידן שנפסלו התינח אם הלוה לו מעיקרא מטבעות של כסף או של זהב שפיר צריך לשלם גם עכשיו שוויים כמו אם היו בעין אבל בלוה לו מטבעות של נייר דאם היו עדיין בעין היו ג"כ נפסלים א"כ א"צ לשלם לו רק שיווי מטבעות שנפסלו דלוה אינו משלם כדמעיקרא רק כדהשתא:
ואמנם לפי"ז א"כ פשיטא דאם עיכב מלשלם לו בזמנו ובנתיים נפסל המטבע דזה מפורש יוצא בדברי הירושלמי והרא"ש והר"ן והט"ז באה"ע סי' קי"ד הנ"ל דבמה שעיכב מלשלם בזמנו דינו כגזלן דמשלם כשעת הגזילה. א"כ צריך לשלם כפי' שהי' שוה בעת שהי' זמנו לשלם דבגרמתו נפסד וכדעת המהרש"ל והשעהמ"ש הנ"ל:
ואף לדעת הריב"ש הנ"ל שהבאתי למעלה. דבמה שעיכב לשלם בזמנו החטין אין דינו לשלם דמים כשעת הגזילה רק צריך לתת חטים בין הוזלו או הוקרו אח"כ. היינו משום דס"ל דכל שמתחילה הי' צריך לשלם חטים הוי כגזילה עדיין בעינא דהא יש חטים בעולם. וכל חטים שיתן לו הוי כמשיב הגזילה בעינה. וכל שהגזילה קיימת צריך להחזיר כמות שהיא בין הוזל או הוקר. דאין זה מתורת תשלומי דמים רק מכח השבת הגזילה בעינה. אבל כבר כתבתי דלפ"ז נהי דאם הגזילה בעינה אף שנפסלה יוכל לומר לו הש"ל היינו אם כל המין נפסל ואינו יכול לקיים השבת הגזילה רק באותו המין אבל אם יש באותו המין מטבעות שלא נפסלו אינו יכול לשלם לו כמ"ש התוס' הנ"ל דאינו יכול ליתן לו תרומה טמאה כיון דלא כל המין נפסל אמרי' דצריך לקיים השבת הגזילה באותו מין שלא נפסל וכמש"ל והבאתי סמוכין מדברי החוו"ד הנ"ל. וא"כ בין לפירוש הראשון בדברי התוס' הנ"ל בין לפירוש האחרון הדין שוה לשניהם דבנ"ד דאיכא מטבעות של זהב שלא נפסלו אם עיכב מלשלם עוד קודם המלחמה דאז המטבע לא נפסלה עדיין אינו יכול לשלם עכשיו מטבעות של נייר שנפסלו רק מטבעות של זהב או שוויים. ובזה גם הש"ך והתומים בסי' ע"ד שחולקים על הרש"ל יודו בדבר:
ובר מן דין עלה מתחילה ברעיוני דמטבעות של נייר דידן אין להם כלל דין מטבעות שנפסלו רק דין שטרות ומצאתי אח"כ בהגהות חכמת שלמה להגאון מהרש"ק בחו"מ סוס"י ע"ד שמביא כן בשם הגאון מוהר"ר משולם פרעסבורגמר זצ"ל אך לא כתב שום טעם לדבר ולענד"נ טעם נכון לדבר דהנה בש"ס כתובות (דפ"ו ע"א) מביא הש"ס דברי אמימר לענין מוחל שט"ח דצריך לשלם מדינא דגרמי. ובב"ק (דצ"ח ע"ב) מביא הש"ס דברי אמימר האלו לענין שורף שט"ח של חבירו עיי"ש ברש"י משמע דמוחל ושורף דין אחד להם וכמבואר ג"כ בח"מ סי' שפ"ו ס"א. וקשה כיון דשורף שט"ח גופי' לא מיקרי רק גרמי משום דעי"ז לא יוכל לגבות החוב. א"כ מוחל שט"ח דדומה לכאורה למטבע שנפסל דהוי היזק שאינו ניכר וגרע עוד מדינא דגרמי. דד"ג איכא למ"ד דהיא דאורייתא והיזק שא"נ אליבא דהלכתא הוא לכ"ע רק משום קנס וכדי שלא יהי' כ"א הולך וכו' א"כ לפי"מ דפסק הש"ך שם בס"ק ג' דגורם דגורם פטור בדד"ג א"כ כיון דשורף שט"ח גופי' לא הוי רק גרמי א"כ מוחל שט"ח דהוי היזק שאינו ניכר גרוע יותר מגורם דגורם ואמאי מחייבינן במוחל שטרו לשלם מדד"ג. וגם הא בהיזק שאינו ניכר קיי"ל דהוי רק קנסא ולא קנסו בנו אחריו. ובמוחל שט"ח מבואר בח"מ סי' ס"ו סל"ב דאם מת משלמין יורשיו עיי"ש בש"ך ס"ק ק"ד משום דד"ג חייב מדינא ולא משום קנסא. הרי מוכח להדיא דמוחל שט"ח לא הוי היזק שאינו ניכר וטעמא בעי מ"ש ממטבע שנפסל דקיי"ל כר"ה דגם נפסל לגמרי לא הוי כנסדק ואומר הש"ל לדעת הרא"ש שהבאתי לעיל. אבל באמת לק"מ דשטר שאין גופו ממון רק יש בו שעבוד נכסי לגבות בו מנכסי הלוה וכשמוכר שט"ח לחבירו עיקר הכוונה על שעבוד נכסים וכשמוחל השט"ח ונפקע השעבוד הוי מזיק שעבודו של חבירו דמבואר להדיא בש"ס גיטין (דמ"א ע"א) עיי"ש בתוס' ד"ה בהיזק שא"נ דשחרור רבו ראשון דהוא דאורייתא הוי היזק ניכר אף דלא הוי רק שעבודו של חבירו כמבואר שם בש"ס והיינו כיון שאינו יכול לגבות אותו בחובו ולהכניסו לרשותו זה מיקרי היזק ניכר דרק בתרומה ונטמאת או חמץ שעעה"פ שמוסר הדבר לרשותו ואומר לו הש"ל רק שהוא אינו יכול ליהנות ממנו זה מיקרי היזק שא"נ אבל כל שהוציא דבר מרשותו ואינו יכול להחזירו לרשותו זה מיקרי היזק ניכר כמו לקח ממנו חפץ והשליכו למקום האבוד ומה"ט ג"כ מבואר בתוס' ב"ק (דמ"ה ע"א) ד"ה השתא דמה שנפל ליד ב"ד הוי היזק ניכר עיי"ש. וא"כ ה"נ בהני מטבעות של נייר דידן דהוי רק שטרי חובות של המדינה וכתוב בהן שמחויבים לפרוע לכל מי שמוציאם סכום זהב כו"כ וכשנותן אדם מטבע כזאת לחבירו מקנה לו השעבוד שבהם שיוכל לגבות בו מאוצר המדינה עפ"י דינא דמלכותא כו"כ זהב. וכידוע שקודם המלחמה הי' מוכן באוצר המדינה משקל זהב כפי חשבון השטרות שהוציאו. ועכשיו שנפסלו ולא ניתנו עוד לגבות בהם והורק ונלקח במשך המלחמה כל זהב האוצר. והשטרות האלה עכשיו הם ניירא בעלמא ואין יכולים לגבות בהם מאומה הוי היזק ניכר דא"א לומר עוד הש"ל כמבואר בש"ס גיטין (דנ"ג ע"ב) ובתוס' שם ובב"ק (דצ"ז ע"א) הנ"ל גבי מטבע שנפסלה דאם מינכר היזקו ל"א הש"ל ושפיר קאמר הגאון מו"ה משולם פרעסבורגער ז"ל דמטבעות דידן דשטרי נינהו אם נפסלו לא אמרי' בהו הש"ל. וכיון שגם הגאון מהרש"ק הסכים לזה עמדו היכא שנפסל לגמרי. הרי לנו שני גאוני ארץ דס"ל דעפ"י הדין א"א לשלם החובות במטבעות שנפסלו ובפרט דבתשו' מהרשד"ם סי' ע"ה הסכים להלכה דגם במטבע שנפסלה והוקרו הפירות עי"ז אינו יכול לשלמם בחובו וא"כ לפי שורת הדין הי' נראה להכריע כן להלכה שצריך לשלם כפי שיווי מטבעות טובות אך למעשה להוציא ממון עי"ז קשה הדבר כיון דבס' בית אפרים חו"מ סי' ד' כתב דא"א להכריע והוי ספיקא דדינא ומשמע דאיירי ג"כ במטבעות שבזה"ז דשטרות נינהו:
ואמנם זאת נראה ברור דאם הגיע זמן הפרעון עוד קודם המלחמה. והי' המניעה מצד הלוה שלא פרע אז. דבכה"ג וודאי יש לפסוק כהרש"ל וכשער המשפט הנ"ל וכן מבואר ג"כ במח"א ה' מלוה ולוה סי' ר' ובצירוף כל הני טעמי שכתבתי למעלה נ"ל דיש לפסוק כן גם למעשה לשלם כפי שיווי זמן עיכוב הפרעון:
ועוד זאת נ"ל דבמלוה בשטר בעדים שגובין בו ממשעבדי שכתב הנתיבות בדיני תפיסה אות כ"ד דאם יש ס"ס שהוא ספק פרעון כמו ספק זינתה מוציאין ממונא בס"ס כזו עיי"ש והוא עפי"ד התומים דאף דלא קיי"ל כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי היינו דאין בעל השטר מוחזק אבל עכ"פ הלוה ג"כ לא מיקרי מוחזק ומהני ס"ס להוציא וקיי"ל דגם ס"ס פלוגתא דרבוותא הוי ס"ס כמ"ש הפרמ"ג בדיני ס"ס במחודשים אות ג' וכמבואר בב"ש אה"ע סי' נ"ב סקי"ב. וכאן איכא ספיקא טובא דילמא כהרמב"ם דמפרש הש"ס גם בסתם הלוואה דהיכא דא"א להוציאו במישן אינו יכול לשלמם בחובו ודילמא כשיטת הפוסקים דקיי"ל כר"י דנפסל לגמרי היינו נסדק דגם בגזילה אין יכול לומר הש"ל, ודילמא כס' הגאון ר"מ מפרעסבורג והגאון מהרש"ק ז"ל דמטבעות דידן דשטרות נינהו ל"א בהו הש"ל ודילמא כפירושי הראשון בתוס' הנ"ל דעפי"ז במטבעות דידן דאיכא מין מטבעות אלו שלא נפסלו דומה לתרומה טמאה שאינו יכול לשלמה בחובו ומחויב ליתן של זהב. דכל הני הוי ספק בפרעון. ושורת הדין הי' נוטה מכמה ספיקות האלו להוציא ממון גם במלוה ע"פ. אבל עכ"פ במלוה בשטר וודאי ברור הדבר דמוציאין ממון בס"ס אלו כס' הנתיבות הנ"ל. ועיין שעהמ"ש סי' ע"ה סק"ח מה שמפרש דברי הרשב"א דכל ספק פרעון שאין השטר עומד לכך אף ששניהם טוענים ספק חייב הלוה עיי"ש:
וא"כ מעתה בנדון שאלתו כיון דהוא איש אמוד דיש ספק בדד"מ אם כה"ג מחויב לפרוע וכל דיש ספק בדד"מ מוקמינן אדין בפרט דדינא דמלכותא אין זה כדינא דמלכותא של מטבע שהכריע הש"ך שכיון שנוגע לטובת מלכות הוי דינא. דזה רק אם יקבלו המטבע מזה טובת המלכות שיהי' מטבע שלו יוצאה בהוצאה. כמ"ש החת"ס בכמה מקומות. אבל דינא דמלכותא דידן בפרעון חובות אין זה נוגע לטובת המלכות כלל דאין נ"מ באיזו מטבע ישלם ורק בין אדם לחבירו שחסו על הלוה שלא ישלם הרבה ובכה"ג הוי ספיקא דדינא אם קיי"ל בזה דד"מ דינא עיין בח"מ סי' שס"ט וע"ד ובכ"מ. ובאיש אמוד דאיכא ספק בדינא דמלכותא בוודאי מוקמינן אדינא. ולכן אם הי' המעשה שהי' עיכוב מהלוה לפרוע עוד קודם המלחמה וודאי דמחויב לשלם במיטב כפי שיווי המטבע אז. אבל אם לא הי' עיכוב מצד הלוה בפרעון קודם המלחמה שורת הדין ג"כ נוטה שישלם במיטב אלא שקשה לעשות מעשה להוציא ממון עי"ז ומצוה לבצוע באופן שהפשר יהי' יותר נוטה לטובת המלוה כנלענ"ד. והשי"ת יצילנו משגיאות. הארכתי בכ"ז יען כי הוא נוגע להכלל:
כ"ד ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ד
ב"ה ה' במדבר מ"ב למב"י תרצ"א טארנאפאל.
שלום אשיב לכבוד הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי וכו' כש"ת מו"ה אברהם שלמה הירש נ"י החונה בק"ק בערנסאס יצ"ו:
יקרתו לנכון הגיעני ומחמת טרדותי לא יכולתי להשיב בבד כה ואתו הסליחה. ע"ד שאלתו בקהלה אחת שהי' ריב בין אנשי העיר ובין ראשי הקהל. וקראו אנשי העיר אותם לדון בזבל"א וזבל"א כפי חוקי הקהלות דשם ולא רצו. ומחמת זה העביר אותם הממשלה ממשמרתם. והעמידה אחרים תחתיהם לנהל עניני הקהלה. ואותם אחרים רוצים עתה לעשות בחירה לקבלת רב שצריך שם. והבחירה תהי' עפ"י תקנות הק"ק עפ"י רוב דיעות אנשי העיר הכל כפי תקנת הק"ק דשם ועמדו איזו מערערים לומר שהרב יהי' אסור לו להתקבל עי"ז מחמת שהוא גד תקנות הקדמונים שאסור לקבל התמנות עפ"י שר העיר ומביאים דברי החת"ס בח"מ סי' י"ט ושאל ממני חוו"ד
הנה כפי מ"ש כתה"ר שרוצים לעשות הבחירה עפ"י רוב דיעות מאנשי העיר לא אבין מה ענין זה לדברי החת"ס. דשם שהשר בעצמו רוצה למנות אותו הרב שלא מדעת אנשי הקהל אז אף דדמ"ד מ"ח לא עדיף דינא דמלכותא בארעא מדינא דמלכותא דרקיעא דדרשו חז"ל מקרא דראה וכו' את בצלאל וכו' ששאל הקב"ה הגון עליכם בצלאל מכאן שאין ממנים פרנס על הציבור עד שנמלכין עם הציבור. וממילא כשהשר עושה מה שממ"ה הקב"ה בעצמו אמר שאין נכון לעשות כן בכח מלכותו וודאי איסורא קעביד מה שמתמנה ע"י. אבל בנ"ד שמינוי הרב תהי' בבחירת רוב דיעות אנשי העיר הכל כתקנות הק"ק דשם. וראשי הקהל רק מעשה קוף בעלמא עבדו וזה ענין זה לדברי החת"ס. וגם לענין מינוי הראשים בעצמם עפ"י הממשלה לדעתי שייך גם בזה דדמ"ד כי הוא תקנת המדינה שבמקום שיש רוב בין אנשי הקהל לבין ראשי הקהל באמרם שראה"ק אין מנהלים בטוב עניני הקהל וכדומה וודאי תקנה גדולה הוא לפני המדינה שכשהממשלה רואה שיש ממש בתלונת אנשי העיר נגד הראשים של צורך שפה תמנה ראשים אחרים שלא יתנהגו עניני וצרכי הקהל בלי סדר ומשטר עד שיבחרו ראשים אחרים וכל כה"ג וודאי דדמ"ד שא"א שברגע אחת יעשו בחירה חדשה למנות הראשים עפ"י רוב דיעות וב"כ תהי' העיר כצאן בלי רועה ולהיות הכל הפקר ולצורך שעה כיון שא"א להיות נמלך עם כל הציבור לא שייך הטעם שכתבתי למעלה דאין ממנין וכו' עד שנמלכין בציבור:
ואף דשכיח הרבה פעמים דהמתמנים עפ"י הממשלה הוא ע"י איזה נטי' צדדית מ"מ נלע"ד ראי' מהש"ס דכל שיש כח להמלך לעשות אף אם עושה ע"י איזו נטי' מ"מ בדיעבד מה שעשה עשוי. דידוע דברי התוס' יומא (די"ב ע"ב) ד"ה כה"ג דכה"ג מתמנה בפה ע"י המלך ומביאים ראי' מהא דינאי המלך אוקמי' ליהושע בן גמלא בכהני רברבי. ואיתא שם (די"ח) דמרתא בת בייתוס עיילא לי' לינאי מלכא תרקבי דדינרא דלוקמי לי' וכו' הרי דמינה אותו ע"י ממון ואפ"ה הי' עובד ככה"ג עבודת יוהכ"פ ומשמש בשמונה בגדים. ואם איתא דגם בדיעבד אין מינויו מינוי א"כ היתה עבודתו ביוה"כ פסולה וחייב מיתה על ביאתו לפנים. והתוס' בב"ב (דכ"א ע"א) ד"ה זסר כתבו דצדיק גמור הי' אלא משום שהיו חשובין ממנו ונתמנה ע"י מומין קאמר הש"ס קטיר קחזינא הכא ואיך הי' עושה כל האיסורים האלו לכנוס לפני ולפנים ולעשות עבודת יוה"כ שלא כדין וכהנה וכהנה א"ו דמה שיש רשות להמלך לעשות אף אם עושה ע"י איזו הנאה מ"מ מה שעשה עשוי. וטעם הדבר נ"ל כיון דעיקר הטעם שנתנה התורה כח להמלך הוא משום תיקון העולם שלא יהי' איש את רעהו חיים בלעו. א"כ בע"כ נתנה לו התורה כח דבאיזו אופן שיעשה יהי' עשוי דאל"כ כ"א יאמר שעשה שלא כדין ולא יהי' קיום לדבריו. ואף דאמרי' לענין שטרות העולות בערכאות ש"ע דבעינן דידוע דלא מקבלי שוחדא היינו שם לענין נאמנות שנאמן להם שזה לוה מזה דהטעם דמהימני משום דלא מרעי אנפשיי' אז אם מקבלי שוחדא אמרי' דמעידין שקר. אבל מה שיש כח להמלך משום תיקון העולם אז בכ"ע מה שמשה עשוי וה"נ בכל דינא דמלכותא דינא:
אמת שקשה לי לכאורה ע"ד התוס' הנ"ל דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ע"י המלך או אחיו הכהנים. א"כ מאי פריך הש"ס ביומא (די"ט) על מתניתין דאומרין לו אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח ב"ד וכו' ותאמר ר"ה בדר"י הני כהני שלוחי דרחמנא וכו' עיי"ש ומאי קושיא דילמא לעולם כהן הדיוט שקדושתו מרחם י"ל דהוא שלוחא דרחמנא אבל כה"ג שנתמנה ע"י מלך ואחיו הכהנים שפיר משביעים אותו שאדעתא דהכי מינוהו שלא ישנה דבר מכל מה שאומרים לו ואם ישנה יתבטל מינויו ויהי' נעשה כהן הדיוט ומוכח מזה לכאורה שלא כד' התוס' הנ"ל דמתמנה בפה ע"י המלך וכו' אלא דקדושת כה"ג בא מעצמו במה שנמשח בשמן המשחה או שלבש שמונה בגדים או שעבודתו מחנכתו כדאמרי' בעלמא דכ"ש מקדשתו או ע"י העבודה של כ"ג נתקדש אלא דלא ליתי לאינצויי שלא יהי' כל הרוצה ליטול את השם וכו' לכך תקנו שלא יוכל לעשות כן שלא מדעת המלך אבל מ"מ אם המלך מינוהו ונכנס לעבודה ושימש בח' בגדים אף אם מינוהו ע"י ממון שמינויו בטל מ"מ נתקדש ע"י המשיחה או ע"י הבגדי כהונה שלו או ע"י עבודתו כמו כל כ"ש שמקדשים ויהי' קשה מזה ע"ד התוס' הנ"ל שכתבו שמסתלק בפה ולפימ"ש דקדושתו בא ע"י כ"ש כבר נתקדש לגמרי בקדוה"ג ואיך יכול להסתלק מקדושתו ולשמש בד' בגדים ונסתלקה ג"כ ראיית הנ"ל דלעולם י"ל בכל דד"מ דאם נתמנה מחמת ממון ל"מ והכא שאני דנתקדש קדוה"ג מאליו כמש"ל:
אך ז"א כלל דאטו משום קושיא נדחה דברי התוס' הנ"ל ובפרט דהתוס' הביאו ראי' לדבריהם מהא דיוסף בן אלם מציפורי וגם אם כן הדרא קושית התוס' לדוכתיה מהא דקאמר דמשום איבה אינו משמש בכה"ג, והי' דינו להיות כהן הדיוט לשמש בד' בגדים והא כיון דמדאורייתא הוא כה"ג א"כ אם משמש בד' בגדים הוי מחוסר בגדים. ולכן וודאי העיקר כד' התוס' דעיקר קדושת הכה"ג הוא ע"י מינוי המלך ומתמנה בע"פ ומסתלק בפה. ומ"מ יש לישב קושיתי הנ"ל על דבריהם (מדי"ט). דבלא"ה הוי קשיא לי תמיד ע"ד התוס' הנ"ל מהוריות (די"ב ע"ב) דכה"ג שעבר מחמת מומו אסור באלמנה. הרי דאף דנסתלק מחמת מום שאינו חוזר לכהונתו לעולם אפ"ה אסור באלמנה ול"א דנסתלק בע"פ כד' התוס' הנ"ל ואמרו לי אח"כ תלמידי שהט"א במגילה מקשה זאת:
אך נ"ל ליישב דבלא"ה ד' התוס' אינם מובנים לכאורה דנהי דמתמנה בפה אבל עכ"פ כיון דנתמנה ומשמש אח"כ בבגד"כ וודאי דנתקדש קדוה"ג כדקיי"ל בכל הזבחים ומנחות דע"י קדושת הפה מתקדשים אח"כ קדוה"ג בכ"ש. ואם לא קדושת הפה דקדים לא הי' מתקדש בכ"ש כמ"ש התוס' במנחות (דף ע"ט ע"ב) ד"ה וליתני ה"נ דמתמנה בפה אבל מ"מ כיון דנתקדש אח"כ קדוה"ג איך מסתלק בע"פ הא קיי"ל קדוה"ג לא פקעה בכדי והאומר שור זה עולה ל' יום לא פקעה קדושתו לעולם היכי דל"א לדמי כמבואר בנדרים (דכ"ט). אך צ"ל עפי"מ שאני רגיל לומר דענין קדוה"ג לא פקעה בכדי הוא כעין הא דאמרי' דמקדיש אבר אחד פשטה קדושה בכולה דכמו דהתם נתפשטה קדושה על שאר הבהמה שלא הקדיש ה"נ פשטה הקדושה טל הזמן שלא הקדיש. וא"כ כמו דאמרינן דבהמה של שני שותפין שהקדיש אחד חצי' לא פשטה קדושה בכולה משום דדעת אחרת מעכבת. ה"נ היכא שהקדיש לזמן ואיכא דעת אחרת המעכבת שלא יתפשט יותר אינו חל הקדושה רק על הזמן ההוא ואח"כ פקעה קדושתו. וא"כ שפיר קאמרי התוס' דהם איירי היכא דנתמנה האחר משום שאירע קרי לראשון ביוה"כ דהדין דאח"כ הראשון חוזר לעבודתו והשני אסור לשמש בכה"ג משום איבה דראשון. א"כ מתחילה כשנתקדש השני הי' דעת אחרת של הראשון מעכבת שלא יהא כה"ג אח"כ משום איבה לא פשטה קדושתו יותר ומסתלק אחר יוה"כ ומותר לשמש ככהן הדיוט בד' בגדים אי לאו משום דמעלין בקודש וכו' ומותר באמת באלמנה. אבל כל כה"ג שנתמנה ע"י המלך להיות כה"ג ולא הי' אז כהן אחר אז וודאי נתקדש לעולם בקדוה"ג ולא פקעה קדושתו ובכה"ג הוא דקאמר הש"ס בהוריות דאף דנסתלק אח"כ מחמת מומו אסור באלמנה דקדוה"ג לא פקעה בכדי כד' הט"א הנ"ל:
וא"כ מיושב ג"כ קושיתי הנ"ל (מדי"ט) דשם ג"כ כיון דאיירי בכהן ראשון שנתמנה שפיר פריך הש"ס שלוחא דרחמנא נינהו כיון דנתקדש בזמן שאין כהן אחר נתקדש קדוה"ג לעולם ואין תלוי ביד ב"ד לסלקו אף דנתמנה ע"י הבי"ד. והנה אח"כ הראני אחד מתלמידי בחת"ס בתשו' אחת שפירש באמת דברי הש"ס דאתה שלוחינו משום דמתמנה בפה ומש"ה היו יכולין להשביעו שלא ישנה דאם הי' משנה הי' יכולין לסלקו והדבר תמוה דא"כ מאי פריך הש"ס עלה והאר"ה בדר"י דכהנים שלוחי דרחמנא הא הכה"ג הוא באמת שלוחי דידן כמש"ל אע"כ כמ"ש דממינוי הפה בתחלה נמשך מה שנתקדש אח"כ בעבודתו ולבישת ח' בגדים קדוה"ג גמורה שאין רשות עוד ביד הב"ד לסלקו והוי אח"כ שלוחא דרחמנא דאל"כ אלא דהוא עדיין שלוחא דידן תקשי מי איכא מידי דהוא לא מצי עביד כו'. באופן שדברי התוס' שרירין וקיימין דתחילת מינוי הכה"ג הוא ע"י המלך וע"כ שזה ג"כ ממשפטי המלוכה שהוא ימנה את כל המינוים שבישראל וכה"ג בכללם. וחזינן דאף דמינוי של יהושע בן גמלא הי' ע"י ממון מ"מ מינויו מינוי. א"כ ה"ה לפי דינא דמלכותא אין אנו מדקדקין אח"ז אם עשה להנאתו אם לאו דבכ"ט מה שעשה עשוי דתיקון ושלום המדינה תלוי בזה וכעין הא דאמרי' אתם אפילו מזידין וכו' ועכ"ז לענין דינא דמלכותא א"א לומר דבר ברור דהדבר תלוי בראות עיני הדיין ובתוכן הענין. אבל בנידון ששאל כתה"ר לענין בחירת הרב עפ"י רוב דיעות וכפי תקנת הקהלות דשם וודאי אין ח"ו שום מיחוש ופקפוק מצד תקנת הקדמונים שהביא החת"ס בסי' י"ט. כ"ז נלע"ד להשיבו ויותר א"א לי להאריך מחמת טרדותי המרובים והנני בזה דוש"ת בלתי מכירו:
דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ה
שלום אשיב לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה יעקב שלום נ"י אבד"ק ניזאנקאוויץ יצ"ו:
מכתבו במועדו לנכון הגיעני ויסלח לי על מניעת תשובתי עד כה וכו'. הנה בענין דד"מ כבר הלכו בו נמושות ואמנם לענין נ"ד מספיק לנו דברי החת"ס חו"מ תשו' מ"ד דבדבר שאינו נגד ד"ת והוא לתקנת וטובת בני המדינה אמרינן דדמ"ד וה"נ חילוק הגבולים בין עיר לעיר הוא תקנה מעולה מאד דאל"כ יתרבו המחלוקת בעניני הכפרים שבין העיירות זה יאמר כולה שלי וכו'. וודאי תקנה טובה הוא מאד מה שחלקה הממשלה בעצמה הגבולים שבין עיר לעיר ואמרינן בזה דדמ"ד. ומ"ש כתה"ר בשם איזו תשו' אחרונים דכל הבא להוציא ממי שהחזיקו באיזו מקום ע"י דד"מ הוי משיג גבול. אין תח"י התשו' האלה ונראה ברור דהם לא איירי רק במי שהחזיק מקודם בהיתר ואח"כ נולד הדד"מ כדשכיח הרבה פעמים שנולד חק לשנות הגבולים שמקודם. אבל כאן כפי שכתב כת"ה שהכפר איוואניטש הי' מקדמת דנא שייך לדוקלא עפ"י דד"מ. אלא שזה ארבעים שנה שהחזיקו בו אנשי רימאנוב. א"כ החזקה היתה באיסור. אלא דהעיקר יש לדון במה שלא מיחו אנשי דוקלא כל הזמן הזה דהוי מחילה. ומה שטוענים שלא מיחו מפני יראת הצדיק שהי' דר שם. אין שום ממש בטענה זאת. ואף דאין מחזיקין בשל קהל עי' ח"מ סי' קמ"ט סל"א מ"מ עיין שם בנתיבות סקט"ו מה שהאריך שם בביאור תשו' הרשב"א שהביא הב"י. ומסקנתו שם דבזה"ז שהכל נעשה עפ"י מנהיגי העיר וא"צ למעמד א"ה כמ"ש הש"ך ביו"ד רכ"ח עיי"ש. כשלא מיחו המנהיגים הוי חזקה מעלייתא. ואף דהוי חזקה שאין עמה טענה. עיין בחו"מ סי' קנ"ג ובסמ"ע שם סקל"ב ובנה"מ שם דלהלכה קיי"ל דבמחילת שעבודים והיזקות כל שאינו מחזיק בגוף קרקע חבירו לא בעינן חזקת ג"ש וטענה עיי"ש:
אך כד מעיינא שפיר נראה לקושטא דמילתא דל"מ כאן מה ששתקו ולא מיחו. דבתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' תי"ז כתב ליישב סתירת הש"ס ב"ב (דכ"ג) לדף ס' דבדכ"ג משמע מסקנת הש"ס דגם ברה"ר אמרינן דפיוסי פייס להו ומחלי ובדף ס' קאמר ר"א דברה"ר ל"מ מחילה. ומחלק הרשב"א שם דבדף כ"ג אמרינן דפיוסי פייס ומחלי בפירוש זה מהני. אבל בד"ס איירי במחילת שתיקה וזה ל"מ ברבים ע"ש. וטעם הדבר נ"ל עפי"ד המהרי"ט הובא בקצוה"ח סי' י"ב סק"א ובנתיבות שם סק"ה דל"מ מחילה בלב רק היכא דאיכא אומדנא דמוכח לכל העולם על המחילה עיי"ש וכס' התוס' קידושין (ד"נ) לענין דברים שבלב. וא"כ מש"ה ביחיד מהני מחילה בשתיקה דמוכח לכל העולם. דאם לא דמחל לא הי' רואה מחזיקין בשלו או גורמים לו היזק ושותק. אבל ברבים בזט"ה איכא למימר דשתיקתן הוא משום קדירא דבי שותפי או משום דאין רוצין לטרוח ולעמוד בדינא ודיינא ולריב עם אחרים בדבר שאינו שלהם ומש"ה ל"מ מחילה בשתיקה רק אם מחלו בפירוש ועוד הא כתב הרשב"א בתשו' הובא בב"י סי' י"ג דל"מ רוב רק מתוך כולו ומתוך מו"מ עם הכלל. א"כ מחילה בשתיקה דלא נתוועדו כלל ביחד ולא נשאו ונתנו בזה אם הוא לטובת א"ה וכדומה. וודאי ל"מ שתיקת הזט"ה. ומ"ש הנתיבות דעכשיו מהני חזקה נגד זט"ה היינו חזקה שיש עמה טענה שאומרים שמחלו בפירוש אבל מחילה בשתיקה נ"ל דל"מ בזט"ה. וגם נ"ל דעכשיו נשתנה ממה שהי' בימי הנתיבות דאז הי' זט"ה מתמנים בסתם והי' להם כח לעשות בשל קהל כל מה שירצו. אבל עכשיו שיש שטאטוטען וכח הזט"ה מוגבל לפי השטאטוטען ועל דעת כן נבחרו. וכפי הנראה אין כח לראשי הקהל עפ"י השטאטוטען למחול זכות של אנשי העיר לעולם בלי שום התוועדות והתייעצות יחד וצריך לשאול ע"ז ליודעי דת ודין שלהם הבקיאים בחוקי השטאטוטען ולכן קשה בעיני לומר שיהיו אנשי דוקלא נדונים כמשיגי גבול אם באים בכח הדד"מ ונכון מאד לבצע על הריב ולפשר ביניהם:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ו
שלום אשיב לכבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה שלמה נ"י אבד"ק פאלאנקא יצ"ו:
מכתבו לנכון הגיעני. והנה ראשי בל עמי עתה לטייל ארוכות וקצרות מחמת כי זה"ת היא חולה מאד השי"ת ישלח לה מהרה רפ"ש. לכן נתאחרה תשובתי קצת. וגם לא אאריך הרבה בדבר. אשר שאל באחד שמכר סחורה לאיש אחד באמעריקא עוד עשר שנים לפני המלחמה. ונשאר חייב לו לדמי המקח סך חמש מאות וחמשים דאללאר ע"מ לפרוע לזמן קצר. ולבסוף עיכב הקונה המעות ולא שילם לו עד כה. ועתה תובע המוכר הסך הנ"ל בדתה"ק לשלם לו הסך הנ"ל באמרו כי הי' המדובר בפירוש לשלם דאללאר והלוקח מכחיש דבריו ואומר שלקח על קראנען ורוצה לשלם לו קראנען ושאל כת"ה חוו"ד עפידתה"ק:
הנה מקור דין זה הוא בב"ק (דצ"ז) המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע רב אומר נותן לו המטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן. והנ"מ דאית לי' אורחא למיזל למישן עיי"ש. ופירש"י ז"ל דאיירי במוכר לו פרקמטיא ע"מ לשלם במעות לכך צריך לשלם במטבע היוצא אפילו אמר סתם כך וכך מעות תתן לי. והתוס' חלקו עליו וכתבו דרק במתנה ע"מ שישלם לו מעות דכיון שפירש לו כך סתמא דמילתא לכך פירש שאם יופסל יתן לו מטבע היוצא עיי"ש בדבריהם. ומסיימי התוס' שם דלכל הפירושים אם הלווהו מעות סתם בלי שום תנאי לכ"ע אם נפסל המטבע אינו נותן לו מטבע אחרת זהו שיטת התוס' וכ"כ הרא"ש ג"כ:
אמנם דעת הרמב"ם אינו כן כמ"ש הה"מ בפ"ד מה' מלוה ולוה הי"ב והוא ס"ל דפלוגתת רב ושמואל הוא אף בהלוואה סתם ולכ"ע אם אין לו דרך למישן נותן לו מטבע החדשה. אך כ"ז אם המטבע עדיין יוצא במק"א אבל בנפסלה לגמרי גם התוס' ס"ל דנותן לו מטבע היוצא כמ"ש התוס' שם דנפסל לגמרי דומה לנסדק לדברי רב יהודא שם וקיי"ל כוותי' דאף באיתא לגזילה בעינה ל"א כה"ג הרי שלך לפניך כיון דמינכרא היזיקא דהכל מכירין דאותה צורה אינה יוצאת עוד עיי"ש ברש"י בד"ה הכא מינכרא היזיקא. אך ברא"ש מבואר להדיא דבהלוואה סתם בלי שום תנאי אף בנפסלה לגמרי נותן לו אותה המטבע עיי"ש ברא"ש בפ' הגוזל עצים אות י"א בסה"ד שם. וכן כתב הה"מ הנ"ל בשם קצת מפרשים אלא דלדבריהם קשה קושית התוס' הנ"ל דמ"ש מגזילה דל"א כה"ג הש"ל ומחויב לשלם כשעת הגזילה. וצ"ל דהרא"ש יש לו שיטה אחרת בזה דעיקר טעמם של התוס' הוא משום דהקשו שם מקודם דמ"ש מגזלן דקיי"ל דהא דגוזל מטבע ונפסלה אומר לו הש"ל הוא רק באיתא לגזילה בעינה. אבל ליתנהו בעין משלם כשעת הגזילה והלוואה ליתנהו בעין דהא מלוה להוצאה ניתנה. ותירצו דמטבע שנפסל דומה להוזל ובהוזל קיי"ל בהלוואה דהלווהו חטים והוזלו נותן לו חטים. ויש חילוק בין גזילה להלוואה עיי"ש. ודבריהם צריכים ביאור דמ"מ מאיזו טעם יש לחלק בין גזל להלוואה:
ונ"ל בהבנת דבריהם דבגזילה כל היכא דאין הגזילה בעין. דא"א עוד לקיים והשיב את הגזילה וחייבתו התורה לשלם שיווי אותה הדבר כפי שהי' שוה בשעת הגזילה כדנפ"ל לה לעיל בב"ק (דס"ה ע"א) מקרא דאחיי' לקרן כעין שגנב עיי"ש בתוס' ד"ה גופא. וכיון דצריך לשלם שיווי אותה הדבר ולא קצבה תורה במה לשלם אם בכסף או בזהב או במטבע רק דצריך לשלם שיווי הגזילה במיטב. א"כ מה לו להנגזל במה דנפסל המטבע. הא לא רמיא מתחילה חיובא דידי' על מטבע דווקא ובפרט על אותה מטבע. והתורה רמיא חיובא על הנגזל לשלם לו שיווי הגזילה כמו שהי' שוה בשעת הגזילה וכיון דהמטבע נפסלה ואינה שוה כמו הגזילה אין זה תשלומין דידי'. אבל הלוואה דמתחילה להוצאה ניתנה ע"מ לשלם אותו דבר שלוה ואם לוה חטים מחויב לשלם חטים דווקא. ואם לוה מעות מחויב לשלם מעות. ודבר אחר אין הלוה מחויב לשלם לו. וגם אין יכול ליתן לו דבר אחר כשיש לו אותו דבר כמ"ש התוס' בכמה דוכתי עיין תוס' כתובות (דצ"ב ע"א) ד"ה א"י. וא"כ כשלוה מטבע של אותה מדינה רמיא חיובא דידי' באותה שעה על אותה מטבע שהיתה אז ולא על דבר אחר. א"כ אף אם נפסלה אותה מטבע אלא דיוצאה במדינה אחרת דמיא להוזל דלא מינכרא היזיקא ודומה לתרומה שנטמאת דאומר לו הרי שלך לפניך דכמו בגזילה היכא שהגזילה בעין כיון דחיובא דנגזל רמי על הגזילה גופה אז אף דהגזילה הוזלה או המטבע נפסלה אומר הרש"ל. ה"נ בהלוואה אף דלהוצאה ניתנה מ"מ לא רמיא חיובא רק על מין אותו דבר. וכשכל אותו המין הוזל אומר לו הש"ל. וה"נ מטבע שנפסלה דדמיא להוזל. ומזה למדו התוס' שפיר דלר"י דס"ל פסלתו מלכות ואינו יוצא בשום מדינה דמיא לנסדק דאף בגזילו בעינו אינו יכול לומר הש"ל. א"כ גם בהלוואה אינו יכול ליתן לו מטבע שנפסלה לגמרי:
ובזה יובן סיום דברי התוס' שכתבו דהא פשיטא דאין לוה יכול לסלק בתרומה ונטמא וחמץ שעעה"פ. דהני לא דמיא להוזל ומ"מ כשהוא בעין יכול לומר לו הש"ל דאינו מובן כלל טעם דבריהם בכ"ז. אבל לפי הנ"ל מובן שפיר דהלוואה דמיא רק בהא לגזילה. דכמו דבגזילה כשהוא בעין רמיא חיובא רק על אותו דבר המיוחד לבד. כמו כן בהלוואה דלהוצאה ניתנה רמיא חיוב תשלומין על מין אותו הדבר ולא על דבר מיוחד בלבד. וא"כ בהוזל דכל המין הוזל. וכן מטבע דכל מין המטבע פסלתו מדינה שפיר יוכל לומר לו הש"ל כמו בגזילה בדבר מיוחד. אבל תרומה טמאה דלא כל המין נטמא וכל חמץ שעעה"פ דלא כל המין עעה"פ. א"כ בשלמא בגזילה בדבר המיוחד כשהוא בעין דלא נתחייב לו רק באותו דבר כשנטמא או שעעה"פ אומר לו הש"ל כיון דהוא היזק שא"נ. אבל בלוה ממנו חטים או ככר דנתחייב לשלם לו ממין חטים או איזו ככר שבעולם. א"כ אינו יכול ליתן לו תרומה שנטמאת או חמץ שעעה"פ דאיך יכול לומר לו הש"ל מאן יימר דאותו ככר נתחייב לו הרי כמה ככרות וכמה תרומה יש בעולם שלא נטמאו ושלא עעה"פ ול"ש כלל לומר בזה הש"ל. וז"ב מאד ומובנים שפיר דברי התוס'. ואמנם דברי הרא"ש ושאר מפרשים דס"ל דבהלוואה סתם יכול ליתן לו אף מטבע שנפסלה לגמרי ולדידי' צ"ל דלא ס"ל כשיטת התוס' דדמיא לגזילה אלא טעמא אחרינא אית לי' והוא. דהנה לקמן בע"ב איתא שם המלוה על המטבע והוסיפו עלי' מהו א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה א"ל אפילו כנפיא וכו' וכטרטיא. א"ל אין והא קזיילין פירא וכו' ופירש"י שם בד"ה והא קזיילין וכו' נמצא שמשתכר זה בתוספת ואינו דומה לראשונים והוי רבית. וקשה לכאורה דמאי פריך רק משום איסור רבית ואמאי לא פריך על גוף הדין דאמאי חייב ליתן לו כלל יותר ממה שהלווהו והא הוי גזל וכמו שנתעורר בזה במח"א ה' מלוה ולוה דין כ"ב. וכן לשיטת הראב"ד שם דבפחתו אף ביותר מחומש נותן לו מטבע החדשה. תקשי נמי והא גזל הוא גבי הלוה דבשלמא אם המטבע עצמה עדיין היא הראשונה אלא דפסלתו מדינה איכא למימר דכיון דלוה ממנו אותה המטבע משלם לו אותה המטבע. ומה דנפסלה הוי כמו הוזלה והוי היזק שא"נ דאומר לו הש"ל. אבל אם משלם לו מטבע חדשה. וזה המטבע לא נתחייב לו מעולם דמיא ממש לגזילה היכא דאין הגזילה בעין דמשלם לו כפי שיווי הגזילה בשעת הגזילה בין הוזל או הוקר. א"כ ה"נ אם הוסיפו ואתה מכריחו לשלם מטבע החדשה עם התוספת הוי גזל גבי המלוה דלוקח יותר ממה שמגיע לו. ואם נפחת והוא מוכרח לקבל מטבע פחותה הוי גזל גבי הלוה:
לכך נ"ל די"ל דהש"ס ס"ל דבאמת מצד הדין הלוואה דמיא לגזילה או גניבה דצריך לשלם השיווי שהי' בשעת הלוואה. והי' הדין נותן דאם הלוה חטין והוזלו או מטבע ופסלתו מדינה דיהי' צריך לשלם כשעת הלואה אלא דמכח תנאי ומנהג המדינה אתאינן עלה משום דכבר נהוג עלמא דמשלם מה שלוה דווקא לכך אמרי' דכל המלוה ע"ד המנהג הוא מלוה לשלם לו מה שהלווהו בין יוזל בין יתייקר וגם במטבע כן הוא דסתמא דעתו על המטבע שיצא באותה שעה שיפרע לו בין אם יוסיפו על המטבע בין יופחתו דאף דבפסלתו מדינה ס"ל לשמואל דא"ל לך הוציאו במישן היינו כשיוצא עדיין במישן אבל אם מוסיפין על המטבע או פותתין דאז המטבע הישנה אינו יוצא עוד בשום מקום והוי כפסלתו מלכות ואז דעתו רק על המטבע החדשה. ומסתמא כאלו הותנו דמי שישלם לו המטבע החדשה בין יוסיפו או יופחתו וליכא משום גזל כלל לא לגבי המלוה ולא לגבי הלוה דכל תנאי שבממון קיים. אלא דהש"ס פריך היכא דקזיילין פירא ולוקח יותר ממה שהלוה הוי רבית דלענין רבית לא מהני תנאי. ולכך הוצרך לתרץ דאיירי דלא זיילי פירא מחמת המטבע וליכא רבית. אבל היכא דזיילי פירא אינו נוטל רק כפי שיווי בשעת הלוואה אלא דבזה פליגי הרי"ף והראב"ד דהרי"ף ס"ל דלהמסקנא דאם הוסיפו והוזלו פירי מחמתו אינו נותן לו יותר ממה שהלווהו משום רבית. גם אם פחתו המטבע ונתייקרו הפירות מוכרח ליתן לו כשעת הלוואה דאמדינן לדעתי' דהמלוה דלא נחית לכך דאם יוסיפו על המטבע לא יקח יותר משום רבית. ואם יופחתו יהי' מוכרח ליקח פחות ויפסיד מכיסו וודאי אינו שוטה שיעשה כן. והראב"ד ס"ל כיון דלא התנה כלום מסתמא דעתו למטבע שיצא אז וכל תנאי שבממון קיים אלא דאם הוסיפו אף דהי' דעת שניהם לשלם לו ממטבע שיצא באותה שעה מ"מ אנן לא שבקינן לי' משום איסור רבית. אבל בפחתו בתנאו קאי דנוטל ממטבע החדשה. והרא"ש ס"ל בזה כהרי"ף כמ"ש שם באות י"ב. אך ס"ל להרא"ש דזה שייך רק במטבע חדשה שפחתו שאותה המטבע לא הלוה לו כלל. וכיון דההלוואה היתה סתם בלי שום תנאי כלל מהיכי תיתי נימא דדעתם הי' כן שאם יעשו מטבע חדשה שיהי' מוכרח המלוה לקבלה כשתהי' פחותה ויהי' קרוב להפסד ורחוק משכר דכשיוסיפו עלי' יהי' אסור לקבלה משום איסור רבית וכשתופחת יהי' מוכרח לקבלה. אבל אם אותה מטבע עצמה שלוה לו נפסלה ורוצה לשלם לו באותה מטבע ס"ל להרא"ש דכיון דהיתה ההלוואה סתם בלי שום תנאי כלל בע"כ דדעתם הי' דמה שהלוה לו ישלם לו. א"כ אף אם נפסלה לגמרי ע"י מלכות מחויב לקבלה מכח תנאי הראשון וכמו דהלוה לו חטין והוזלו דמשלם לו חטין. ולא ס"ל לחלק כלל בין הוזלו לנפסל לגמרי דמה לי הפסד מרובה או הפסד כולה. וארווחנא בזה ליישב מאי דהוה קשיא לי על הא דקיי"ל דהלוואת סאה בסאה אסור שמא יתייקרו והוי רבית. לפי"מ שהביא הב"י ביו"ד סי' קס"ה לענין אם גזר המלך שישלמו ממטבע השני' מותר לשלם אף שהוסיפו ולא הוי רבית דדינא דמלכותא דינא. שהוא לכאורה תמוה מאי מהני דינא דמלכותא לענין איסור רבית. וכתב הרמב"ן וז"ל ואין כאן משום רבית שהתוספת זה שלא מרצון הבעלים הוא נפרע ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל אלא שדינו של מלכות דין. ואין כאן גזל ואין כאן רבית. עכ"ל. ומבואר כוונתו דכל שאין נותן מרצונו רק שמוכרח מכח הדין אין זה רבית דאין זה אגר נטר. וא"כ בהלוואת מב"ס דלס' התוס' הנ"ל דין תורה הוא דמה שלוה מחויב לשלם בין הוזלו בין הוקרו. א"כ מי גרע דין תורה מדינו של מלכות. וכיון דמחויב עפ"י התורה לשלם חטים דווקא אין כאן גזל ואין כאן רבית. אך לפי הנ"ל ניחא דבאמת מדין תורה לא הי' מחויב לשלם חטים כשיתייקרו דמדין תורה חיוב פרעון מלוה הוא כחיוב תשלומי הגזילה דאינו משלם רק כפי שהי' שוה בשעת הגזילה אלא דמכח תנאי משלם מה שלוה אף אם הוקרו או הוזלו וכיון דמשום תנאי הוא שפיר אמרינן דלענין רבית ל"מ תנאי דהוה מתנה עמ"ש בתורה:
ובדרך הזה יש ליישב ג"כ מה שהביא כת"ה מדברי התוס' ב"מ (דמ"ד ע"ב) בד"ה ונ"מ לענין מו"מ שכתבו דנ"מ אם מכר לו בכ"ד איסרין בשעה שהי' כ"ד בדינר והוזלו אח"כ ועמדו ל"ב בדינר דצריך ליתן ל"ב. וזה נגד דברי התוס' ב"ק הנ"ל. וכבר עמדו ע"ד התוס' אלו המח"א בה' רבית והחוו"ד סי' קס"ה ובתשו' בית אפרים חו"מ סי' ד' והובאו ג"כ ד' התוס' אלו ברשד"ם חו"מ סי' ע"ה. ולפי הנ"ל י"ל דהנה המח"א שם רצה לפרש דדברי התוס' אלו שיש חילוק בין אם מוכר בהקפה לזמן בין אם אומר עד שיבא בני וכו' והוזל תיכף אחר המכירה דהוי אונאה. ובתשו' בית אפרים הנ"ל תמה עליו דמה חילוק בין אם לזמן הרבה או לזמן מועט כל שהוזל או הוקר רגע אחת אחר המכירה אין שייך אונאה. והנה בפשיטות יש לחזק חילוקו של המח"א עפימ"ש הנתיבות בסי' ק"צ סק"ז דכשקונה חפץ במשיכה ולא נתן דמים ולא זקף במלוה על זמן תיכף כשתובע אותו ליתן מעות ואינו נותן המכירה בטילה עיי"ש שהביא כן בשם הח"מ והב"ש. ואנכי רשמתי שם מל הגליון דבשטמ"ק ב"ק (דק"ה ע"ב) ד"ה אתה מכרתו משמע שהוא פלוגתת הפוסקים. וא"כ חילוקו של המח"א בד' התוס' הנ"ל נכון וברור בפשיטות דכיון דכל שלא נתן מעות לא נגמר המקח. אם כן כשהוזלו האיסרין ורוצה לשלם לו אז שזה גמר המקח הוי בכלל אונאה דעדיין לא נגמר המקח. אך לפי דרכי הנ"ל יש לחזק חילוקו של המח"א בדרך יותר מרווח. דהנה הרשד"ם בתשו' ע"ה הנ"ל יצא לידון בדין זה מטעם אומדנא דאף שהי' שם תנאי מפורש שישלם לו אותה מטבע. מ"מ אמרינן אילו הוה ידע שתרד המטבע כ"כ לא הי' מתנה כן. ולכאורה דבריו אינם מובנים דהרי ע"ז הקשו התוס' בכתובות (דמ"ז). דא"כ הלוקח פרה ונטרפה יאמר אדעתא דהכי לא מכרתי'. ואמנם עיין בנתיבות סי' ר"ל שהאריך בדברי התוס' אלו. והיוצא מדבריו שם הוא כן דהיכא דשייך לומר נסתחפה שדהו כמו לוקח פרה ונטרפה פשיטא דל"ש אומדנא דהא מזלו גרם. ואמנם גם היכא דל"ש נסתחפה שדהו כגון במכת מדינה אלא דכבר נשתמש במקח ונהנה ממנו ג"כ ל"ש אומדנא עיי"ש. וא"כ שפיר צדקו דברי הרשד"ם דכאן ג"כ ל"ש נסתחפה שדהו דירידת מטבע הוא מכת מדינה ונשתמש ונהנה במקח ג"כ לא הוי דהא לא באו עדיין לידו דמי המקח מעולם ולא נהנה מהם כלל. אך בנתיבות שם כתב עוד דאף אם לא נשתמש ונהנה עדיין מהמקח מ"מ אם הי' זמן שהי' ראוי להשתמש וליהנות חשיב כאלו כבר נהנה ול"מ אומדנא. וא"כ מעתה חילוקו של המח"א מובן שפיר דשם בתוס' ב"מ דאיירי דהוזלו תיכף האיסרין לאחר המכירה מיד ולא הי' זמן עדיין שיהנה מדמי המקח אמרינן שפיר אומדנא. אבל אם הוזל אחר זמן וכבר הי' ראוי שישלם לו ושיהנה מדמי המקח אז בכה"ג איירי התוס' בב"ק הנ"ל דמשלם מטבע שלוה ול"מ אומדנא כנ"ל:
ומעתה נבוא לנידון שלפנינו שהי' צריך לשלם עוד זמן הרבה לפני המלחמה והשמיט מלשלם. והנה הש"ך בח"מ סי' ע"ד הנ"ל ס"ק כ"ז הביא דברי הרש"ל דאם השמיט מלשלם ונפסל המטבע צריך לשלם לו מטבע היוצא. והש"ך חולק עליו. וגם בתומים שם החזיק בדברי הש"ך דמה שהשמיט מלשלם והוי רק גרמא דפטור. אך בשער המשפט שם החזיק בדברי הרש"ל ומביא ראי' מדברי הירושלמי הובא ברא"ש והר"ן ר"פ הנושא ונפסק להלכה באה"ע סי' קי"ד ס"א דאם פסק לזונה בשעת היוקר והוזל אם הי' המניעה ממנו צריך לשלם כשעת היוקר עיי"ש וכ"כ במח"א ה' מלוה ולוה סי' י' ואמנם אנכי כתבתי על גליון השעהמ"ש שלי וז"ל אלא דמשמע מדבריהם דה"נ אם הי' בזול בשעת התביעה והוקר אח"כ א"צ לשלם אלא כשעת התביעה והעיכוב כיון דמדמה לה לגזילה וכמבואר להדיא באה"ע שם ובט"ז סק"ג עיי"ש. ובאמת מבואר להיפך בריב"ש הובא בב"י יו"ד סוף סי' קס"ב דאף שבשעה שעיכב הי' בזול והעיכוב הי' שלא כדין אפ"ה צריך לשלם החטין כשנתייקרו ומשמע דס' הריב"ש הוא דהוי כאלו הגזילה בעין דהא לא נתחייב בחטין אלו מיוחדים רק לשלם חטים סתם וזה יכול עדיין לקיים. והוי כאלו הגזילה בעין דצריך להחזיר לו הגזילה כמות שהיא בין הוזלו או הוקרו. ולהרא"ש לא דמי כולי האי דשם כיון דנתחייב לזונה חמש שנים הראשונות כמבואר שם ועכשיו שעבר הזמן ולא זנה דמחויב לשלם רק דמי מזונות הוי כאלו אין הגזילה בעין דא"צ לשלם אלא דמי' כשעת הגזילה. אבל כאן בהלוואת חטים סתם חיובו עדיין קיים ול"ש שעת הגזילה כלל. ודו"ק בזה דמשמע דתשו' הריב"ש הוא נגד דברי המח"א והשעהמ"ש בין בהוזלו בין בהוקרו וצ"ע בזה עכ"ל שם שכתבתי על גליון השהמ"ש. וא"כ לכאורה א"א להוציא מיד המוחזק כיון דלדעת הש"ך והתומים ולפימ"ש גם מדברי הריב"ש מוכח הכי דלא דמיא הא לדברי הירושלמי שבאה"ע סי' קי"ד הנ"ל:
אמנם נ"ל דבנ"ד כ"ע מודי דכיון דעיקר הטעם דהוי כאלו הגזילה בעין ואומרים הש"ל בהוזלו א"כ כ"ז בלא נפסל לגמרי אבל בנ"ד דהכתרים הישנים נפסלו לגמרי דבכה"ג כתבו התוס' דלכ"ע הוי היזק ניכר דל"א הש"ל לדברי רב יהודא כמו בנסדק דהא כ"ע מכירין בצורת הכתרים הישנים דאינם שווים כלום. וכל הכתרים החדשים אף במדינת טשעכין ואונגארן צורה אחרת להם ול"א בכה"ג הש"ל ואף לס' הרא"ש הנ"ל שהבאתי למעלה דס"ל דאף בנפסל לגמרי משלם אותה המטבע היינו משום דהוי כאלו התנה וא"כ כ"ז כשמקיים התנאי ומשלם במועדו אבל אם משמיט מלשלם בזמנו ואינו משלם אף כשתבעו דוודאי ברור דאדעתא דהכי לא התנה. ועיין טו"ז יו"ד סוס"י רל"ו, דבעבר הזמן נתבטל התנאי ובפרט בכה"ג וודאי כ"ע מודו דדמי לדברי הירושלמי באה"ע הנ"ל. דמי שהי' המניעה ממנו דומה לגזלן אלא דכתבתי טעמו של הש"ך דגם בגזלן ממש אמרינן הש"ל. וא"כ כ"ז בלא נפסל לגמרי דדמי להוזל דאמרי' הש"ל. אבל בנפסל לגמרי דדמי לנסדק וודאי די"ל דכ"ע מודו כה"ג דבשעה שהשמיט מלשלם נעשה כגזלן מחדש ובגזלן ליכא תנאי. וכשנפסל לגמרי אינו יכול לשלם אותה המטבע דל"ש הש"ל כנ"ל ברור. וא"כ כיון דבלא"ה איכא דעת רש"י ובמכירה אינו דומה להלוואה וצריך לשלם לו מטבע היוצא כמ"ש בסה"ת ובשטמ"ק הנ"ל. ודעת הרשד"ם דבכל גווני צריך לשלם מטבע היוצא. ולדעת הרש"ל והמח"א והשעהמ"ש היכא דהשמיט לשלם בזמנו צריך לשלם לו ג"כ במטבע היוצא. ובכה"ג דנפסלה לגמרי דהתוס' בלא"ה ס"ל דמשלם מטבע היוצא. וא"כ בהשמיט לשלם בזמנו י"ל דכ"ע מודו בכה"ג. ולכן נ"ל דבנ"ד צריך לשלם לו כפי שיווי הכתרים שהי' אז ואינו יכול לשלם לו בכתרים כיון דהכתרים הישינים נפסלו לגמרי והכתרים החדשים שיוצאים עתה אותם לא הלוה לו ולא נתחייב לו בהם. א"כ הוי כאלו אין הגזילה בעין דצריך לשלם כשעת הגזילה. אף אם לא הי' תנאי מפורש על דאללאר כמו שאומר המוכר. ומה שחשש כתה"ר לאיסור ריבית ז"א דגם בהלואת סב"ס דמדינא יכול לשלם חטים כשהוזלו רוצה המח"א בסי' כ"ז לומר דמ"מ אם ירצה לשלם לו דמיהם אין כאן ריבית כיון דאיכא פסידא להמלוה אין כאן ריבית. ואף להבית אפרים שחולק עליו ביו"ד תשו' מ"ג מ"מ הוא רק מטעם דכיון דמדינא א"צ לשלם לו דמיהם כשמשלם לו מדעתו הוי מתנה וחשיב ריבית. אבל בנ"ד דלרוב הפוסקים צריך לשלם דמיהם וודאי אין כאן ריבית:
והנה כת"ה לא הזכיר מאומה מדינא דמלכותא שלפי"מ שמבואר ברמ"א בסוס"י ע"ד הולכין בזה אחר דינא דמלכותא ובחת"ס האריך בזה בכמה תשובות דלענין תשלומי חובות במטבע שנפסלה הולכין אחר דד"מ אם יש דד"מ על פרעון חובות בפרטות. אך בכאן יש להסתפק כיון דהנתבע הוא ממלכות אחרת אולי אין להתנהג אתו עפ"י דד"מ שבמלכות התובע אך יען שלא הזכיר כת"ה מזה אולי אין שם דד"מ כלל בזה וגם יען כי טרידנא עתה לכן הנחתי הדבר הזה בלי בירור על נכון:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ז
כבוד הרב החריף ובקי מו"ה חיים אורי בונשטאק דומו"צ דק"ק פאדקאמין:
ע"ד שאלה בא' שהלוה לחבירו מאה דאלאר והלוה שלח המעות להבאנק ושלחו לו בחזרה עשרה דאלאר באמרם שהם מזויפים והלוה והמלוה שניהם א"י אם היו מזויפים מתחלתו או החליפו בהבאנק עכת"ד. הנה טענת הלוה הוא א"י אם נתחייבתי ומה שדן כת"ה מד' הט"ז ס"ס ע"ה דבמצא מטבע מזויפת הוי חזקת פטור וה"נ לענין הלואה הוי חזקת חיוב אף אם נימא כן מ"מ הט"ז איירי רק במלוה טוען בריא ולוה שמא דמן הדין הי' לנו לומר ברי ושמא ברי עדיף. אלא דאנן קי"ל דא"י אם נתחייבתי פטור משום דמוקמינן ממונא בחזקת מרי' וכנגד חזקה ל"מ בו"ש ולכך בא"י א"פ כיון דהי' בחזקת חיוב איתרע חזקת ממונא והוה כליכא חזקה כלל ואמרינן בו"ש ב"ע וע"ז קאמר שפיר הט"ז דאם פרע ומצא מטבע מזויפת כיון דנסתלק מהמלוה בחזקת שפרע איתרע חזקת חיוב ונשאר חזקת ממון בתוקפה ול"מ בו"ש נגדה וא"כ מאי אמרת דאם לוה ומצא מטבע מזויפת דעכ"פ בשעת הלואה נכנס הלוה בחזקת חיוב מאי בכך זה ניחא אם הי' המלוה טוען ברי והלוה שמא הו"א כיון דנגד חזקת ממון איכא חזקת חיוב אזלינן בתר בו"ש אבל כי טוענין שניהם שמא אף בא"י א"פ גופא פטור אם טוענין שניהם שמא. ואף לצאת יד"ש איכא פלוגתא עיין ש"ך סע"ה ס"ק ס"ה מכ"ש בכה"ג: