חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע
סימן א
שלמא רבא לגברא רבא כבוד הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול. נודע למשגב. לשם ולתפארת. רבים יהנו מאורו. מאיר עיני דורו. עה"י פ"ה ח"ה כש"ת מוהר"ר אברהם מנחם מענדיל הלוי נ"י אבד"ק בראדי יצ"ו ינון הודו:
אחדש"ה כראוי. הנני בזה ע"ד מכתבו עם הקונטרס הנדפס אשר הגיע עדי מאת הדר"ג לבוא עה"ח להצטרף בצירופא דרבנן להתיר להאברך ר' אהרן בר"י שלאססער לישא אשה על אשתו. והנה אם כי גדר גדור בעדי בענין הזה. ועוד לא חתמתי על היתר כזה מעודי זולת אשר אירע בעירי. עכ"ז אדעתא דגברא רבא וכו' ולעשות רצונו חפצתי. ולכן לקחתי לי מועד לעיין בדבריו הנעימים למען לא אלך כסומא בארובה. וגם הי' לי לשעשועים לפלפל באמרותיו היקרים:
א) ואבוא על סדר דבריו. ר"ד הביא הדר"ג דברי הגהות נח"י דאף אם גזר רגמ"ה גם במקום מצוה מ"מ יכולים חכמים לעקור גם ד"ת היכא דאיכא טעמא במילתא כמ"ש התוס' (ביבמות פ"ח) וחזיתי' לדעתי' דהוא מדמה תקנת ב"ד לד"ת ולדעתי אין הדבר כן. דא"כ תיקשי קושיא עצומה דמאי פריך הש"ס בריש מגילה א"א דכנה"ג י"ד ט"ו תקנו איך יכולין ב"ד לבטלו וכו' ומאי קושיא והא בשב וא"ת גם ד"ת יכולין לעקור ודילמא מתניתין דעדיות דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול וכו' איירי בקו"ע. אבל כאן שלא לקרות בי"ד וט"ו הוי שוא"ת. וזה יכולין לעקור גם בד"ת. וגם בש"ס גיטין (ל"ו ע"ב) פריך הש"ס מעיקרא על פרוזבול ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט ואתו רבנן ותיקון דלא לישמט ומשני דהוי שוא"ת או מחמת הפקר ב"ד. ואח"כ בעי הש"ס אי הילל לדרי עלמא תיקן למאי נ"מ לבטולי דאי לדרי עלמא תיקן אין ב"ד יכולין לבטל וכו'. הרי אף דלעקור ד"ת כבר משני הש"ס דבממונא משום הפקר ב"ד יכולין לעקור ד"ת מ"מ לבטולי תקנת הילל אינם יכולים גם במילי דממונא. דמ"ש להפקיר ממונא דלוה או דמלוה. ואף לד' המג"א בסי' תר"צ דזה הוי כאיסורא דימנעו מלהלוות. מ"מ הוי רק שוא"ת ובשוא"ת יכולים לעקור ד"ת. ובע"כ דאין לדמות כלל תקנת ב"ד לד"ת. דהתורה נתנה כח לחכמים לעשות סיג וגדר אף לבטל ד"ת. אבל תקנת ב"ד מאי אולמא דהאי ב"ד מהאי. ואף בשוא"ת אין יכולין לבטל ובטעמא דהא מילתא נ"ל דהנה יש להסביר הטעם בהא דיכולין ב"ד לעקור ד"ת בשוא"ת ולא בקו"ע עפ"י הבנת הרמב"ן והמגילת אסתר בשיטת הרמב"ם ריש ה' ממרים דבכל תקנות ב"ד איכא מ"ע ול"ת דל"ת (ולא כהבנת המרגניתא טבא דרק בתקנת ב"ד הגדול שבירושלים) והוי דאורייתא ממש עיי"ש. והיינו דהתורה נתנה כח לחכמים שיגזרו גזירות על הציבור ושיהי' החיוב לקיים דבריהם כד"ת ממש ככל מ"ע ול"ת אבל עכ"פ יותר מדברי תורה לא הוי רק שקולין הם כד"ת. וא"כ בבוא לפנינו תקנת ב"ד והיא נגד ד"ת. הוי ממש כשני איסורי תורה הבא לידינו המתנגדים זל"ז. דא"א לקיים אחד רק בעבירת חבירו דאסור לעשות מעשה בקו"ע לעבור על אחד מהם דמאי אולמא וכו' רק מוכרח להיות שוא"ת כדקאמר לי' ר' יהושע לר"א בפלוגתא דמתן ד' כשנתת עשית מעשה בידיך וכו' וא"כ אין יכולים לקיים תקנות ב"ד לעקור ד"ת בקו"ע רק בשוא"ת. דאז אדרבא כשירצה לקיים ד"ת יעבור בקו"ע על לאו דלא תסור. וא"ל כיון דאיכא גם מ"ע בדברי חכמים כנ"ל א"כ ליתי עשה ולידחי ל"ת דד"ת. ז"א דעשה דיכולין לבטלה. כגון אותו הב"ד גופי' או ב"ד גדול מהם. אינו דוחה ל"ת כמ"ש הראשונים גבי אי אמרה ל"ב (בכתובות מ'). ובזה נכון להבין הא דש"ס (פסחים צ"א) מימרא דרבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת. אונן מצורע וביה"פ לא העמידו דבריהם. ובאו"ח שם תמה דמ"ש הני מהני ובאמת לא ראה עוד דברי ר"ח הנדפסים עתה בש"ס ווילנא במקומו שם דפירש החילוק דבהני יכול לבוא לאיסור דאורייתא ולא בהני אבל מ"מ אינו מובן מ"ש במקום כרת או במקום לאו כידוע דברי הש"ס יבמות מ"ש איסור לאו מ"ש איסור כרת. אבל לפי הנ"ל ניחא. דבאמת הא דהעמידו דבריהם לעקור מ"ע בשוא"ת כמו בשופר ולולב. ולא אמרינן ניתי עשה ונדחי לאו דל"ת היינו משום דבתקנת ב"ד איכא עשה ול"ת כמש"ל. ואמנם הא התוס' (בזבחים ל"ג) כתבו דעשה שיש בו כרת דוחה ל"ת ועשה שוב תקשי האיך העמידו דבריהם במקום כרת. ולכן שפיר כתב ר"ח דרק בערל הזאה ואיזמל דיכול לבוא לידי איסור כרת ומיתה כמו אם יאכל לשנה הבאה קדשים בטומאת הגוף או יעביר ד"א ההזאה ואיזמל בר"ה א"כ אין עשה דפסח דוחה אותם דבהו ג"כ שייך כרת. אבל אינך דאין יכולים לבוא לידי כרת ואיכא רק מ"ע ול"ת דלא תסור לחוד שפיר עשה דבכרת דוחה אותם כנ"ל. וזה נ"ל סברא ברורה מאד בטעמא דהא מילתא. דוודאי אין לומר דבמקום תקנת ב"ד ליכא איסור תורה כלל דחכמים עקרו ד"ת וכעין שכתבו האחרונים לענין עדל"ת דבמקום עשה ליתא לל"ת כלל. ז"א דוודאי אין יכולים ב"ד לעקור ד"ת לומר דבהא תיעקר מה"ת ואין כאן מצוה כלל דוודאי תוה"ק לא תשתנה ולא יועקר אף אות קטנה ע"י חכמי הדור ח"ו. רק דהתורה נתנה רשות לחכמים לגזור גם הם תקנות. וא"כ אם מתרחיש לפעמים דמתנגדים למצות התורה. נדחה אחד מפני חבירו בשוא"ת אבל לא בקו"ע. דמאי אולמא וכו' דגם באיסורי תורה גופי' מתרחיש כה"ג שיבואו לפנינו תרתי דסתרי אהדדי. ודוק היטב בכ"ז כי לדעתי נכון להמתבונן בדבר:
ונוכל להסביר עוד יותר עפ"י ס' הריטב"א דכל איסורי תורה איסור חפצא הם ומ"ע ולית לקיים ולשמוע תקנת חכמים הוא רק איסור גברא דהתורה חייבה לשמוע דבריהם. אבל הם אינם יכולים לסלק האיסור מהחפץ מה שחכמת התורה גזרה דרביע בה איסורא ולכך אינו יכול לעבור עפ"י תקנת ב"ד על איסור חפצא. אבל לדחות בשוא"ת איזו מ"ע דשופר ולולב וכדומה דהוי ג"כ רק איסור גברא דאקרקפתא דגברא מונח א"כ איכא כנגדה חובת גברא לשמוע תק"ח ומאי אולמא וכו' כנ"ל:
ואמנם כ"ז לעבור על ד"ת. דהב"ד בשעת הוראתם ותקנתם אין עושין עדיין שום איסור. דבהוראה בלי שגגת מעשה לא איתעביד איסורא כלל ואף בעשו הקהל ע"פ האיסור הוא רק אחר שעשו הקהל ע"פ והביאום לידי שגגת מעשה. א"כ היכא דהקהל אינם עושים איסור כגון בשוא"ת דהוי אנוסים מחמת גזירת התורה מלאו דלא תסור. גם הב"ד אינם עושים איסור בתקנתם. אבל אם יבוא ב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו דבהוראה גופא עבדי איסורא דהא כתב הרמב"ם ריש ה' הנ"ל דלאו דלא תסור הוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד על חכם שמורה על דבריהם ולפי הבנת הרמב"ן והמגילת אסתר קרא זה איירי בכל תקנות ב"ד שנתפשטו בישראל ומה"ט קרי לי' שמואל לרב זקן ממרא על שרצה לחלוק על ב"ד דהתירה מישחא. וזקן ממרא חייב בהוראה רק לעשות אף שלא עשו עדיין ואלו בהורה לעבור על ד"ס לא הוי זקן ממרא. כמבואר בש"ס סנהדרין דזיל קרי בי רב הוא ולא חייבה תורה רק בחולק ע"ד חכמים שלא ירבו מחלוקת וא"כ אף בשוא"ת אין ב"ד יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו דל"ש סברא הנ"ל דמאי אולמא וכו' דזה שייך רק על הקהל. אבל כאן הב"ד גופייהו מוזהרים שלא להורות לחלוק על ב"ד שלפניהם ועבדי איסורא בשעת הוראה ומ"ש שוא"ת או קו"ע הא והא איכא איסורא דאורייתא משא"כ לעקור ד"ת דהאיסור אין על הב"ד בהוראתם רק על העוברים ועושים מעשה והם לא עבדי איסורא כנ"ל דמצווים לשמוע דברי חכמים כנ"ל. ושלא כד' הגהות נחלת יעקב הנ"ל דמשוו להו. ולפי הדברים האלה יש עוד סברא אחרת לחלק בין קו"ע לשוא"ת דבאמת י"ל לכאורה דבכל תקנות ב"ד אם הוי לעקור ד"ת הוי האיסור על הב"ד עפי"מ דקאמר הש"ס בב"מ (צ"ו ע"ב) למעול ב"ד עיי"ש ברש"י דהב"ד בתקנתם הוי כהוציאו מעות הקדש לחולין ואף דעיקר המעשה עושה הבעל בנשואי' מ"מ כיון דבתקנת ב"ד הוא קונה הנכסים הוי כשליח דידהו ובמעילה ישלד"ע וא"כ ה"נ בכל תקנות ב"ד העושה עפ"י הוראתם הוי כשלוחם. וכל היכא דאין השליח עושה איסור ישלד"ע וא"כ מש"ה אין יכולים ב"ד לעקור ד"ת בקו"ע דכיון דהשליח לא עביד איסורא דהא עושה עפ"י הוראת ב"ד ומצווה בלאו דלא תסור א"כ הב"ד עושים האיסור דהא יש שלד"ע בכה"ג ובדידהו ליכא מצוה דלא תסור ועוברים על ד"ת. אבל בשוא"ת דבמידי דממילא ולא עביד מעשה לא שייך שליחות. ואין הב"ד כעושים מעשה רק הוראה לחוד ולא עבדי איסורא והקהל ג"כ אינם עושים איסור דהא מצווים ועומדים בלא תסור וכנ"ל:
ב) ומה שהביא הדר"ג דברי הבעל גא"ו דבעובר רק מקצת התקנה ל"ש אין ב"ד וכו' והדר"ג הקשה עליו מש"ס מגילה הנ"ל. דהא תקנתא די"ד ט"ו לא מיעקר רק לבני הכפרים ולא לבני העיירות ואפ"ה פריך הש"ס הא אין ב"ד יכולין לבטל וכו'. לכאורה נלע"ד ליישב דהא צריך להבין הטעם מה חילוק יש בין עוקר כולה למקצתה. אך י"ל עפי"מ המבואר בריש הוריות וברמב"ם פי"ב משגגות ה"ב דיחיד העושה עפ"י הוראת ב"ד פטור והנ"מ בהורו לקיים מקצת ולבטל מקצת אבל הורו לעקור כל הגוף יחיד העושה עפ"י דבריהם חייב עיי"ש. וא"כ ב"ד שאינו גדול מחבירו אם באים לבטל ולעקור כל תקנת הראשונים אם אין האמת כדבריהם רק כדברי הראשונים מביאים הקהל לידי חיוב דלא יפטרו מחמת שהיו אנוסים עפ"י הוראת ב"ד דבעקירת כל הגוף העושה עפ"י הוראתם חייב. אבל בעקירת רק מקצת שפיר יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו. מאי אמרת כיון דאין גדולים מהם דילמא האמת כהראשונים. מ"מ ג"כ לא יביאו הקהל לידי איסור. דהא העושה עפ"י הוראת ב"ד פטור וכנ"ל. ואמנם כ"ז בעובר על ל"ת בקו"ע דפטור מטעם אונס אבל בביטול מ"ע דל"ש אונס. דהא קיי"ל אונסא כמאן דלא עביד. א"כ אינם יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו אף בעקירת מקצתה דהא מביאין הקהל לידי ביטול מצוה מאי אמרת הוי אנוסים עפ"י הוראת ב"ד ז"א דאונסא כמאן דלא עביד דמי. וא"כ ל"ק קושית הדר"ג מריש מגילה דשם דאיירי בביטול מצוות קריאת מגילה בזמנה ג"כ בעקירת מקצת אין יכולים לבטל כנ"ל. וזה לכאורה ישוב נכון לקושית הדר"ג. אבל באמת לפימש"ל דב"ד החולקים ומבטלים דברי חבירו בהוראה לבד אינהו עבדי איסורא כמו בזקן ממרא. א"כ ל"ש כ"ז ואדרבא ביטול ועקירת מקצתה הוי יותר הוראה לחיובא. אבל מ"מ בפשיטות נ"ל לחלק בין הא דגא"י להא דמגילה דהוא לא קאמר רק היכא דבחד גברא נתקיים התקנה במקצת כעין ס' התוס' כתובות (ל"א) לענין מיתה לזה וכו' גבי הזמה כמו בת"ב שהאיסור שנשאר בו כשאר תענית נשאר לכל אדם. וכן בקטניות הדקין. אבל קריאת מגילה לבני הכפרים אחר ט"ו דלתקנת כנה"ג בני הכפרים לא יקיימו כלל מצוות קריאת מגילה בזמנה. בכה"ג וודאי הוי כעקירת כל התקנה. וא"כ ה"נ במורדת דעכ"פ באותה אשה מיעקרא כל התקנה מודה גם הגא"י כנ"ל:
ג) ומה שרוצה הדר"ג לעשות סמוכין לדברי הגא"י מדברי הירושלמי ספ"א דשבת גבי ה' חטאות המתות אם רצו ב"ד לבטלן הרשות בידן. ופירש המראה פנים שם דס"ל לירושלמי דהוי מהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כדקאמר בתמורה (ט"ז ע"א) וקשה לי' להדר"ג דמ"מ איך ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו. הנה בתוי"ט פ"א דעדיות מבואר דרק בתקנות וגזירות אין יכולים לבטל. אבל אם דרשו באחת מהמדות ועמד אחריהם ב"ד אחר ונ"ל טעם לסתור דבריהם ה"ז סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו. וא"כ ה"נ כיון דהלכות שנשתכחו החזירן רק מפלפולן שפיר יכולים ב"ד אחר לחלוק עליהם ולבטלן. ונ"ל ראי' מוכרחת לזה מיומא (פ' ע"א) דאמר רבי אלעזר האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבוא ב"ד אחר וירבה בשיעורין דלכאורה קשי' האיך יכולים ב"ד לבטל שיעורין דהוי הלמ"מ אבל הדבר מבואר בירושלמי ריש חגיגה ה"ב דקאמר רבי יוחנן כדעתי' ורבי הושעיא כדעתי'. דר"י אמר כל השיעורין הלמ"מ הוי דו אמר מעה כסף ושתי כסף ד"ת. רבי הושעיא כדעתי' דאמר האוכל איסור בזה"ז צריך לכתוב שיעורו שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה השיעורין הוי דו אמר וכו' חכמים הן שאמרו וכו'. עיי"ש במפרש שפירש דמדקאמר רבי הושעיא דהשיעורין משתנין עפ"י ב"ד ש"מ דרבנן הן השיעורין ולכאורה קשה הא בש"ס דידן יומא הנ"ל מביא ברייתא מפורשת דשיעורין הללמ"מ ואחרים ס"ל דב"ד של יעב"ץ תקנום דשכחום וחזרו ויסדום. אבל אליבא דכ"ע לא הוי דרבנן והאיך פליג רבי הושעיא על ברייתא. ובע"כ צ"ל דרבי הושעיא ס"ל ג"כ כאחרים וזה מיקרי דרבנן כיון שנשתכחו וחזרו הם ויסדום. ואפ"ה קאמר דיכול ב"ד אחר לבטל ולשנות השיעורין הרי מבואר להדיא דבהלכות שנשתכחו וחזרו ויסדום יכולים ב"ד לבטלן. ומזה נראה דדבר ד' אמת היתה בפי המראה פנים בפירוש הירושלמי ד"ה חטאות המתות דיגיד עליו רעו מהא דשיעורין אליבא דר"ה דהוי ג"כ מהלכות שנשתכחו כנ"ל:
ד) ומה שהביא הדר"ג מה שחידש דטבל אסור רק משום דצריך להפריש תרומה. הנה בעזה"י כוונתי בזה לדעתו הרמה זה כמה והכרחתי הדבר הזה מש"ס מפורש בכורות (י"ב ע"ב) דקאמר מיתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. ואמאי כיון דאלו מטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה עיי"ש. הרי מפורש יוצא דהיכא דאין יכול להפריש ממנה חלה אינו חייב מיתה משום טבל עיי"ש ברש"י ובתוס'. ולפלא בעיני על הדר"ג שלא הביא הראי' הזאת. ואמרתי בזה ליישב קושית הש"א על הש"ס פסחים (כ"ח ע"ב) דדריש ר"י דחמץ מו' ולמעלה אסור מקרא דל"ת עליו חמץ ואמר לי' ר"ש וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות. משמע דרק בשבעה ימים אסור והקשה הש"א הא האי קרא דרשינן (בדף ל"ה) דאינו יוצא במצה של טבל דכתיב ל"ת עליו חמץ שבעת ימים וכו' כל שאינו אסור אלא משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל. אך לפי הנ"ל יש ליישב דלכאורה קשה מאי קאמר הש"ס דאינו יוצא בטבל משום דאיסורו לאו משום חמץ רק משום טבל והא איתא שם (דף ל"ג) דהמפריש תרומת חמץ אינה קדושה והתוס' שם (דף ל"ב ע"א) ד"ה דבר כתבו דלמאן דס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה אף בהיתה לה שעת הכושר אינה קדושה. וא"כ תיכף כשנתחמצה העיסה בפסח פקע לה איסור טבל מינה דהא כיון דאם הפריש תרומה ממנה אינה קדושה. לאו בת אפרושי תרומה היא ואיננה אסורה משום טבל כבש"ס בכורות הנ"ל. ואף אם ירצה להפריש עלי' ממצה אינו יכול כמ"ש התוס' בבכורות שם ד"ה כיון ומפורש להדיא כסברתם בירושלמי פסחים פכ"ש ה"ג. והיא קושיא עצומה לכאורה. אך צ"ל דהא הש"ס מוקי לה כר"ש דאאחע"א ור"ש הא ס"ל דחמץ לאחר זמנו מותר א"כ כיון דאם ישהנה עד אחר פסח בת אפרושי תרומה היא. שפיר אסורה גם עכשיו משום טבל. וא"כ כ"ז לר"ש אבל לר"י דס"ל חמץ גם לאחר זמנו אסור א"כ שוב לא משכחת לה לחמץ שיהי' אסור משום טבל כיון דא"א לעולם להפריש ממנה תרומה וא"כ שפיר קאמר לי' ר"ש לר"י והלא כבר נאמר ל"ת וכו' שבעת ימים ול"ק קושית הש"א דלר"י א"א כלל לדרוש הקרא על מצת טבל וזה כפתור ופרח בעזה"י ופלפלתי הרבה בס' הזאת בסוגיא הזאת ואכמ"ל:
ה) ואמנם בגוף הדין מ"ש הדר"ג להתיר בתוך יב"ח מההתראה הדבר צ"ע קצת לזוז מפשטות דברי הרמ"א. ומשמע דהיב"ח צריך אחר ההתראה כמבואר בחת"ס אה"ע סי' ק"נ ד"ה אמנם שכתב וז"ל והנה קודם יב"ח אף דאיכא דיעות המקילין מה לנו להכניס עצמינו בכך ולהתלות באשלי רברבי ימתין יב"ח מיום ההתראה וכו' אך להתיר לו לישא אחרת אחר שיבורר שהתרו בה כדין וכו' ושאם לא כן הדין כמורדת ולא שמעה ומיום זה ימתין יב"ח וכו' עכת"ד עיי"ש. הרי שכפל ושלש להמתין אחר ההתראה יב"ח וטעם הדבר נ"ל דהנה הרמ"א שם בסי' ע"ז מביא מקודם דברי המהרי"ק והרשב"א בתשו' דחולקים על הראב"ן במורדת דא"כ כל איש כשתקדיח תבשילו יאמר דהיא מורדת. ובחמ"ח שם כתב דלגרש בע"כ גם הם מודים דיכול. ולכאורה אינו מובן החילוק אף דגם דעת הר"מ פדוואה הובא בחמ"ח סי' י"ט להתיר במקום מצוה לגרש בע"כ ולא לישא ב' נשים היינו מטעם שכתב שם בתשו' מהרמ"פ עיין בתשו' ד"ח דאיסור זה חמור יותר. ובמקום מצוה מתירין הקל יותר. אבל כאן דס"ל למהרי"ק דאין להתיר משום דא"כ כל איש יאמר כן א"כ אף לגרש בע"כ אמאי יכול:
אך צ"ל עפ"י דברי הר"ן בתשו' סי' מ"ח דמסתפק לומר דחרגמ"ה שלא לישא ב' נשים לא לטובת האשה לבדה נתקנה אלא גם לטובת האיש כדי שלא יהי' לו קטטה אם יהי' לו ב' נשים. אבל פשיטא דתקנתא שלא לגרש בע"כ לטובתה לבדה נתקנה. וא"כ היכא דהיא מורדת לפנינו ס"ל לחמ"ח דלא חשו חכמים לתקנתה כלל ולא גזרו משום שאר נשים דלא חשו חכמים לתקנתם כ"כ. אבל שלא לישא ב' נשים דהוא לתקנתו ג"כ. נהי דבמורדת הי' צריך להתיר כמ"ש הראב"ן דאין מן הדין שיתעגן בשבילה. אבל בשביל שלא תתבטל התקנה דלא יאמר כל אדם כן היכא שתקדיח תבשילו ויבוא לידי קטטה. והוא כיון דלא פשע חשו לתקנתו ביותר ולא רצו להתיר לישא ב' נשים משום תקנתא דילי':
אך באמת צריך להבין הא אם נתיר לו לישא אחרת שוב יהי' אסור לדור עם הראשונה כמבואר בב"ש סי' א'. דגם בנשתטית שנתרפאה צריך לגרשה שלא ידור עם ב' נשים. א"כ מאי קטטה יהי' שייך עוד. כיון דלא ידור עוד עם הראשונה רק עם השני'. אך צ"ל דלכאורה קשה בהא דכתב הב"ש כאן סי' ע"ז ס"ק כ"א דאם עבר ונשא א"צ לגרש שניהם. הראשונה לא משום דהוי מורדת. והשני' ג"כ וודאי א"צ לגרש עיי"ש. וקשה נהי דאינו מחויב לגרש הראשונה לטובתה משום דהוי מורדת. אבל עכ"פ מוכרח להציל עצמו מאיסור ב' נשים ומ"ש מנשתטית הנ"ל דכתב הב"ש דאם נשתפית צריך לגרשה מיד כדי שלא יהי' לו ב' נשים עיי"ש בב"ש סי' א' סוף ס"ק כ"ב. אך צ"ל כיון דעיקר משום קטטה נתקנה וקטטה לא שייך רק אם חייב לשניהם כל חיובי אישות ותנאי כתובה ורגילים אצלו שייך לבוא לידי קטטה ולכך בנשתפית דאם לא יגרשה וודאי חייב במזונותי' וכל חיובי אישות כיון דאנוסה הוי. לכך אם לא יגרשה עובר באיסור דתקנת ב' נשים. אבל במורדת דהראשונה כבר אבדה כתובתה ופקע ממנה חיובי אישות שוב אינו מחויב לגרשה דגם אם לא יגרשה לא יהי' באיסור ב' נשים דהראשונה אינה רגילה אצלו כיון דפקע ממנו חיובי אישות וז"ב מאד. ואמנם ז"פ דעכשיו כבר עבר יב"ח או דעדיין עומדת במרדה דאם עדיין בתוך יב"ח והראשונה חזרה בה כבר כתב הרמ"א לעיל דיכולה לחזור בה ויש לה כתובה וגם תנאי כתובה א"כ שוב שייך איסור ב' נשים ומוכרח לגרש אחת. וא"כ שפיר נכון הכרעת הרמ"א והחמ"ח דתוך יב"ח אין מתירין לישא אחרת דדילמא אחר שישא אחרת תחזור הראשונה ויהי' מחויב בתנאי כתובה ובע"כ יהי' מוכרח לגרש אחת ודילמא לא יתרצו והשני' וודאי אינו יכול לגרש בע"כ כיון דהתרנו לו לישא אותה נשא בהיתר. ובע"כ דיהי' מוכרח לגרש הראשונה בע"כ כיון דגרמה לו במרדותה לישא אחרת. א"כ יותר טוב להתיר תיכף לגרשה בע"כ כמ"ש החמ"ח מלישא אחרת דיוכל לבוא לידי כך שיהי' מוכרח לעבור על שני התקנות ולגרש בע"כ. אבל אחר יב"ח דכבר אבדה חיוב כתובתה ול"מ חזרתה עוד כמ"ש הרמ"א. א"כ שפיר יכולים להתיר לישא אחרת ול"ש תקנתא דידי' משום קטטה דז"א דלא יבוא לידי קטטה לעולם. כיון דמהראשונה כבר נפקע ממנו כל חיובי אישות ול"ש שוב איסור דב' נשים כלל כמש"ל. וא"כ מוכרח הדבר כד' החת"ס דיב"ח צריך להיות אחר התראה דאז אבדה כתובתה וכל תנאי כתובה. וברשד"ם אה"ע סי' ק"כ משמע דמהרי"ק אוסר גם לאחר יב"ח. והוא התיר רק אחר ג' או ד' שנים למרדותה דהוי מילתא דלא שכיחא עיי"ש. וא"כ מהיות טוב וכו' וודאי טוב שימתין מלישא עד אחר יב"ח מיום ההתראה. ואף דבמורדת בעינן ג"כ הכרזה בביהכ"נ ב' שבתות מ"מ כיון דלא אפשר בזמנינו מחוק המלכות אינו מעכב אבל כל מה דאפשר עבדינן. ואחר כתבי זאת מצאתי בשו"מ מהדו"ק תשו' קי"ד שכתב דלהתיר חרגמ"ה מחמת מורדת צריך כל דיני מורדת יותר מלהפסיד כתובתה כגון הכרזה וכל משפטי מורדת עיי"ש שהעיר ג"כ מסברא שכתבתי למעלה. לענין החילוק דלישא ב' נשים בין לגרש בע"כ. ועכ"פ נהי דנראה דבהכרזה א"א לעבוד כדבריו אבל שהי' יב"ח וודאי בעינן:
קיצור הדבר הנני גם אנכי להצטרף לצירופא דרבנן להתיר האיש מו"ה אהרן ב"ר ישראל שלאססער מבראדי לישא אשה על אשתו מ' מעכציא ב"ר חיים ראזענשטרייך מלבוב. לאחר יב"ח מיום ההתראה. ובזה הנני ידידו דוש"ת באה"ר ואה"ע מוקירו ומכבדו כערכו הרם כותב וחותם אור ליום ב' וישלח תרע"ד לפ"ק:
הק' דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ב
שלום אשיב לכבוד ידידי הרב הגאון החסיד בנש"ק מגזע תרשישים כבוד שמו מפארים וכו' מוהר"ר יצחק נחום שליט"א אבד"ק ראווא עם בית דינו הרבנים הה"ג החו"ב וכו' מו"ה שלמה ומו"ה ישראל נ"י:
יקרתם במועדו לנכון הגיעני אבל מבלבול הדעת בענינים שונים כידוע לכם. לא יכולתי להשיב. ועתה מפני כבודכם הרב לקחתי לי מעט עת לעיין במכתבכם. והנה בענינים כאלה שכפי שכתבתם הוגבה עדות שהאשה היא משוגעת רק שאין תרופה למחלתה כבר מלתי אמורה בספרי ראשונים ואחרונים להתיר ע"י ק"ר. אך תנאי ההיתר שישליש הבעל הכתובה והנדוניא והתוס' כתובה. וגם שיתחייב לזונה וליחד לה בית ולהשליש גט. הכל כמבואר בב"ש סי' א' ובכל ספרי האחרונים. ולכן עליכם הב"ד מוטל לראות שיתקיים כ"ז לחקור כמה הי' נדוניתה ולהוסיף ע"ז שליש מלבד הכתובה דאורייתא וישליש כ"ז במזומן. ועל חיוב המזונות ויחוד בית יתן נאטאהראקט שמתחייב א"ע בכ"ז כדי שיהי' הדבר בטוח. והנה אף שהרבה פעמים הקילו באיזו תשובות באיש עני שדי שישליש הכתובה דאורייתא. ולכאורה כיון דזה מתנאי ההיתר איך אפשר להקל בעני. אך באמת ז"א דאדרבא אי לאו שהתנו מתחלה להתיר ע"י ק"ר והשלשת הכתובה וכו' כנ"ל הי' צריכין להתיר בלא"ה משום ביטול פ"ו דמי גרע מחצי' עבד וחב"ח שכתבו התוס' לחד תירוצא דהו"א עשה דפ"ו דוחה ל"ת דולא יהי' קדש אי לאו דאפשר לקיים שניהם ע"י כפי' א"כ ה"נ אי לאו דאיכא היתר ע"י ק"ר וקיום התנאים הנ"ל אדרבא הי' מתירין משום עדל"ת דחדר"ג. דאף למאן דס"ל דהוי דאורייתא. מ"מ בנדרים גופי' אי לאו דאיכא עשה דמוצא שפתיך וכו' הו"א עדל"ת כדברי הרא"ה ז"ל. וא"כ בחדרגמ"ה דאיכא רק איסור מדברי קבלה כמ"ש הנוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קמ"ו. אבל עשה דמוצא שפתיך ליכא כיון דהוא לא קיבל על נפשו מאומה וודאי הו"א עדל"ת אי לאו דאפשר ע"י קיום התנאים הנ"ל. וא"כ באיש עני דא"א לו ליתן הנדוניא והכתובה מקילין משום ביטול פיו. ואף לתירוץ השני שבתוס' גיטין (מ"א) כיון דבדידה ליכא עשה דלא מיפקדא אפ"ו לא נדחה האיסור אצלה מ"מ הא מובא בפ"ת סי' א' דחדר"ג רק על קרקפתא דגברא רמי ולא על האשה עיי"ש ומה"ט אשכנזית מותרת לישא לספרדי אף שיש לו אשה עיי"ש. א"כ כיון דבדידי' נדחה האיסור משום עשה דפ"ו נהי דבדידה ליכא עשה מ"מ בדידה ליכא איסורא כלל. ולתירוץ א' של התוס' שם דל"ה בעידנא מ"מ הא בפסחים (דנ"ט) כתבו התוס' דעשה החמור דדוחה עשה הקל ל"ב בעידנא והסברא מובנת שפיר דרק בעדל"ת דהל"ת חמור מהעשה אלא דילפינן מקרא דדחי בעינן בעידנא כדכתיב קרא בכלאים בציצית דהוי בעידנא. אבל עשה החמור דדוחה עשה הקל מסברא הוא דקל נדחה מפני החמור מה לי בעידנא או לאו א"כ ה"נ כיון דכתב הנוב"י דחדר"ג הוא רק איסור מדברי קבלה. וביטול פ"ו הוא עשה דאורייתא דחמור מדברי קבלה ל"צ בעידנא כלל לכן מקילין לפעמים בעני היכא דא"א לו להשליש הנדוניא במזומן. אבל בנ"ד דאינו עני ח"ו וודאי א"א להתיר רק ע"י קיום התנאים הנ"ל שישליש הכתובה והנדוניא בתוספת שליש והגט ושטר חיובין שיחזיק אותה כל ימי'. אז גם אנכי הנני נמנה עם המתירין להתיר לו ע"י מאה רבנים מג' ארצות:
והנני ידידם דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ג
רב שלום וכט"ס לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי שושילתא דיחוסא מוכתר במעלות ומדות טובות וו"ח מפורסם לשבח ולתהלה מאד נעלה כש"ת מו"ה אלעזר רוקח נ"י אבד"ק הובניב יצ"ו:
יקרתו במועדו לנכון הגיעני. ומה אעשה כי לא אוכל להשיב פניו אם כי הדבר למרות חפצי שנמנעתי עד כה מלהצטרף להתיר מטעם מורדת. אך יען אשר כתה"ר עוררני זה פעמיים. וגם כי כותב אשר האברך הוא י"ש ודחיל חטאין ולא קיים עוד פ"ו ואשתו מצערתו טובא ומונעתו מתשמיש ופ"ו והוא יושב גלמוד בלי עזר ובלי ברכה לכן אנכי מוכרח למלאות רצונו ולגלות דעתי בזה:
הנה לכאורה יש מקום לדון בזה מחמת שהי' לו עמה שני ילדים ומתו. ולמאי דקיי"ל כרבי בנשואין דבתרי זימני הוי חזקה ומבואר בראשונים הטעם משום דמספקא לן אי בתרי זימני הוי חזקה ולכך בסכנה אמרינן ספק נפשות להחמיר כמ"ש הנמו"י ביבמות פ' הבע"י. וא"כ הכא בתקנת רגמ"ה דאזלינן בספיקו להקל כמ"ש הב"ש בסי' א' סקכ"א. ולדיעה הראשונה שם ברמ"א דבמקום ביטול מצוה פ"ו לא גזר. א"כ הכא אף דלא שהה י' שנים. מ"מ הא איתחזיק תרי זימני במיתת ילדי'. א"כ דילמא לא זכה להבנות ממנה. דאף דבמפלת נפלים אמרינן דרק בתלת זימני הוי חזקה. היינו כמ"ש הנמוק"י שם משום דהרבה נשים מפילות בפעם הראשון. ולדעת התוס' והרא"ש שם הובא בב"ש סי' קנ"ד סקכ"ז. גם בנפלים בתרי זימני הוי חזקה לרבי. אבל במיתת ילדים י"ל דלכ"ע בתרי זימני הוי חזקה לרבי ומתירין לו תקנת רגמ"ה דספיקא לקולא:
איברא די"ל עפי"ד הנוב"י מהדו"ת סי' ק"ג באה"ע בד"ה אמינא דגוף הדין דשהה עשר שנים דכופין אותו להוציא ספיקא הוי דהא י"ל דהמניעה הוא מצידו. וגם מאשה אחרת לא יבנה. אלא כיון דספק הוא דילמא רק ממנה לא זכה להבנות ספיקא דאורייתא הוא ולחומרא עיי"ש. וא"כ לכאורה תיקשי על הרא"ש בהפילה תרי זימני דג"כ ספיקא היא כמש"ל א"כ הוי ס"ס דילמא לא איתחזיק עדיין. ואף אם נאמר דאיתחזק בתרי זימני מ"מ דילמא מזלו גרם וגם מאחרת לא יבנה. אך י"ל דהרא"ש לשיטתו דפירש בפסקים שם הטעם דנפלים משום דתולין דאיכא ריעותא בגופה שלא תוכל לגמור הריונה ואין אנו תולין כלל בזכות ומזל וכיון דנמצא בה הריעותא תולין רק בה ולא משום ספיקא הוא. לכך חושש גם בתרי זימני דחד ספק הוא ולחומרא. וניחא בזה שיטת הרי"ף דבעינן תלתא זימני דווקא בנפלים וא"צ לדוחק של הנמוק"י הנ"ל דהרבה נשים מפילות בראשונה אלא דהרי"ף לשיטתו דס"ל דבנפלים ג"כ הטעם משום דלא זכה להבנות ממנה כמ"ש הרא"ש בשמו בפסקים אות י"ט הנ"ל וכד' רש"י שם במקומו בד"ה הוחזקו לנפלים וא"כ כיון דבזכותא תלי שוב איכא לספוקי כמ"ש הנוב"י דילמא לאו דוקא ממנה אלא דלא זכה להבנות כלל אף מאשה אחרת ולמה יכופו אותו להוציא. אלא דמחמת ספק חיוב פ"ו דאורייתא בעלמא כופין להוציא. א"כ באיתחזיק רק תרי זימני דהוי ג"כ רק ספק הוי ס"ס ולקולא. לכך פסק הרי"ף בנפלים דבעינן תלתא זימני. וא"כ במתו ב' ילדים ר"ל. דליכא טעמא דהרא"ש. דהא אין הריעותא בגופה כיון דילדה זש"ק כדרכו. וליכא רק טעמא דהרי"ף ורש"י שמא לא זכה להבנות ממנה לכך לכ"ע בתרי זימני לא הוי חזקה. ואמנם לפ"ז אם הי' לו ג' ילדים ומתו ר"ל. הי' הדין לפ"ז שיוציא כמו בהפילה ג"פ וא"צ להמתין עד י' שנים. אבל ז"א כלל. דהרי מבואר להדיא בירושלמי ס"פ הבע"י הובא בחי' הרשב"א שם דהי' לו בנים ומתו מונה משעה שמתו. משמע דאף בשלש בנים שמתו צריך להמתין עוד י' שנים משעה שמתו דהא בנים סתמא קתני. ול"א דבג"פ הוחזקה שימותו ילדי' כמו בהפילה ג"פ. ובשלמא לשיטת הרא"ש הנ"ל דהוחזקה לנפלים הטעם הוא דאמרינן דיש לה ריעותא בגופה שאינה יכולה לגמור הריונה א"כ במתו בני' לאחר שילדה ל"ש זאת. אבל לשיטת הרי"ף ורש"י הנ"ל דגם בנפלים הטעם דהוחזקה שלא זכה להבנות ממנה. א"כ גם במתו ילדי' נימא הכי. והדבר הוא תימה גדול אצלי מה דלא אשתמיט בשום פוסק דלימא הכי:
ואולי י"ל עפי"ד תשו' הרא"ש סוף כלל נ"ג הובא בש"ע אה"ע סי' ט' דבאיש שמתו שתי נשיו אין איסור שישא אחרת. וביאר שם הרא"ש בתשו' הטעם דל"ש מזל גורם. דלא מצינו מזל להמית אחרים. ורק באשה שמתו בעלי' דפרנסה תלוי' בבעלה ופרנסה ומזוני במזלא תליא, לכך אמרינן דמזלה הוא שלא יהי' לה פרנסה וזה גורם שימותו בעלי' המפרנסים אותה אבל סתם מזל להמית אחרים זה לא מצינו עיי"ש בביאור היטב וא"כ ה"נ אף דבנים ג"כ במזלא תלי' כידוע היינו אם יהי' לו בנים או לאו. אבל משעה שנולדו הבנים שיש להם מזל בפ"ע ל"ש לומר דמזלו גרם שימותו דנהי דמזלו הוא שלא יהי' לו בנים הי' צריך שלא יוליד כלל שלא יקלוט הזרע וכדומה. דבשלמא באשה שמתו בעלי' כיון דמזלה גורם שלא יהי' לה פרנסה אין לומר הי' צריך שלא ישא אותה כלל. דזה דבר התלוי בבחירה וכל אדם הוא בעל בחירה וכשרצו לישא אותה לא הי' נמנע מהם אבל כיון דמזלה הי' שלא יהי' לה מי שיפרנסה זאת גרם שמתו בעלי'. אבל כאן נהי דמזלו הוא שלא יהי' לו בנים זה הי' אפשר שלא יהי' לו בנים כלל שלא יקלוט הזרע או שלא יגמור הריונה שגם זה אינו תלוי בבחירתו. אבל לאחר שנולדו דיש להם מזל בפ"ע אין תולין שמה שלא זכה להבנות ממנה גרם שימותו בניו דחיי במזל של עצמו תלוי ובוודאי נולדו בקצרות שנין. ואף דמצינו ג"כ עונש במיתת בנים ר"ל מ"מ בזה אין שייך חזקה לעולם מ"ו דכל עונש הוא על חטא ויש קצבה לדבר כפי חטאו ול"ש כלל לומר דהוחזקו שימותו בניו ר"ל ע"י שלא זכה להבנות מאשתו זאת. כן הי' אפשר לומר בטעם שלא נמצא זה בשום פוסק דמתו שלש בניו יהי' דומה להפילה ג"פ שיהי' צריך להוציאה בגט אף לשיטת הרי"ף ורש"י הנ"ל. יהי' איך שיהי' עכ"פ בשני ילדים וודאי אין כאן שום הו"א שיהי' צריך להוציא כמש"ל. ובפרט בנ"ד דכפי שמוזכר בלשון השאלה הי' לאיש הזה מקודם אשה אחרת ושהה עמה י' שנים ולא ילדה ומפני כן גירשה. וא"כ ממ"נ אי אמרת דבתרי זימני הוי חזקה א"כ הרי הוחזק זה בתרי נשים שאינו זוכה לבנים למה יוציא וישא אחרת. אלא דבתרי זימני לא הוי חזקה. א"כ לא הוי ג"כ חזקה מה שמתו שני בניו. באופן שעי"ז אין שום צד היתר לומר שמשום מצות פ"ו נתיר לו תקנת רגמ"ה:
אך מטעם מורדת שכתב כתה"ר שכבר התרו בה בכמה התראות והיא עומדת במרדותה א"כ לכאורה מבואר דינה ברמ"א סי' ע"ז דאם עברו יב"ח מיום ההתראה מתירין לו לגרשה בע"כ או לישא אחרת. אמנם בתשו' שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קי"ד החמיר בזה ודעתו שלא להתיר לישא אחרת רק לגרש בע"כ. ואף גם זאת רק אחר שנעשה בה דיני מורדת ממש בהכרזת ד' שבתות ויב"ח עיי"ש. ועיקר טעמו שם דס"ל דחרם דלישא ב' נשים חמור מהחרם דלגרש בע"כ כמו שהביא שם בשם הגוא"י. והנה לענ"ד אנו אין לנו אלא דברי גדולי האחרונים הגאון הנוב"י ז"ל והח"ס בסי' א' ובסי' ג' שכפל ושילש דתקנתא דלישא ב' נשים קילא יותר שאינה סייג לתורה רק מחמת חשש קטטה עיי"ש. והא שתמה על זה הגוא"י מהא דסי' ע"ז שמתיר שם החמ"ח לגרש בע"כ אף בתוך יב"ח ולישא אחרת אין מתירין תוך יב"ח כמסקנת הרמ"א שם. נלע"ד דבמחכ"ת לא ירדו האחרונים בזה לסוף דעת החמ"ח הנ"ל וגם לדעת הרמ"א שם דאם כפי הבנת דבריהם בדברי הרמ"א דאיירי כשאינה רוצה לקבל גט כלל אפ"ה אין מתירין לו לישא אחרת רק לגרש בע"כ דווקא לדעת החמ"ח וכשאינו יכול לגרשה בע"כ ישב ויתעגן. יהי' דברי הרמ"א תמוהין דמנ"ל לרמ"א הא מקור דינו של הרמ"א הוא מתשו' הרשב"א סי' תת"ס וממרדכי והגמ"ר בפ' אעפ"י ושם איירי להדיא שהיא רוצית בגירושין והוא רוצה לעגנה בשביל שמרדה וז"ל הרשב"א שם והשיבו ע"ד המורדת וכו' ומה שתמה התם היכא דחזאי וכו' תמרוד ותתפוס בנכסים ותאכל היא ותחדי וכו' לאו חדוה שלימה היא אחרי שהרשות בידו לעגנה ונהי שגם הוא מתעגן בדורות הללו מתקנת רגמ"ה ואילך מ"מ איהי נמי מיעגנא וכש"כ לדברי הראב"ן דניחא טפי שהתיר את הבעל לישא אחרת והיא תתעגן עכ"ל וכלשון הזה ממש הובא בהגמ"ר הנ"ל בשם המהר"ם ובמרדכי עצמו מביא דברי הראב"ן לחוד וז"ל שם והראב"ן כתב אעפ"י שהלכה כדברי רבותינו שצריך להשהותה יב"ח אגיטא בדורות הללו שאין אדם נושא שתי נשים כאחת לא משהינן לה ואם בשביל אחרות שתווסרנה קנסינן להתיר לישא אחרת והיא תשב ותתעגן עכ"ל. ואלו הם השני דיעות שמביא הרמ"א הנ"ל היינו דעת הראב"ן שגם בזמה"ז מתיר לו לישא אחרת ודעת המהר"ם עצמו שכתב דנהי דגם הוא מתעגן בדורות הללו מתקנת רגמ"ה מ"מ גם היא מתעגנא א"כ ס"ל שאין מתירין לו לישא אחרת אבל עכ"פ הא כולהו מיירי שהיא רוצית להתגרש אלא שהבעל רוצה לעגנה ואם הי' רוצה הי' יכול לגרשה בזה פליגי הראב"ן והמהר"ם דהראב"ן ס"ל דבשביל שתווסרנה הנשים מתירין לו תקנת רגמ"ה לישא אחרת והיא תשב ותתעגן והמהר"ם ס"ל דמשום הא אין מתירין לו תקנת רגמ"ה אלא אם רוצה לעגנה יתעגן גם הוא אבל היכא דאין רצונה לקבל גט ומצערתו ומבטלתו מתשמיש ופ"ו י"ל דכ"ע מודו להראב"ן דליכא בהא תקנת רגמ"ה ומותר בין לגרשה בע"כ בין לישא אחרת ומנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה כי האי בין המהר"ם להראב"ן. והרי ידוע דברי הרא"ש בתשו' כלל מ"ב הובא באה"ע סי' קי"ז סי"א דכל המומין שבאיש הי' כופין אותו להוציא גם באשה יכול לגרשה דלא עדיפא היא מכח תקנת רגמ"ה מדידי' שבדין תורה אינו מוציא אלא לרצונו עיי"ש וא"כ ה"נ הא היכא דהוא מורד אינה צריכה להמתין כלל וכופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה כמבואר בש"ע סי' ע"ז ס"א ואיך אפשר שאם היא מורדת שלא יוכל לגרשה בע"כ מחמת תקנת רגמ"ה. ומ"ש הב"ש שם בסק"ה דבאשה יש גבול עד יב"ח דבריו אין להם שחר כלל דאיך אפשר להעדיף כחה מכחו דהיא א"צ להמתין כלל אם הוא מורד והוא שהוא מצווה על פ"ו וגם צערא דגברא קשה מדאיתתא כמבואר בש"ס פ' אעפ"י שם יהי' מוכרח להמתין יב"ח ובפרט שהרמ"א מביא מוצא הדין מתשו' הרשב"א והמרדכי והגמ"ר הנ"ל ושם הרי איירי להדיא דרוצה לעגנה ואינו רוצה לגרשה ומש"ה ה"ל להמהר"ם דאין מתירין לו לישא אחרת אבל היכא דמצערת אותו ומבטלתו מתשמיש ופ"ו מנ"ל להרמ"א דהמהר"ם פליג בהא אראב"ן מה דלא מסתבר כלל לומר כן:
ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר דמ"ש ברמ"א בס"ב וי"מ דבזה"ז וכו' לא משהינן לה יב"ח אם רוצה לגרשה ואם אינה רוצה מתירין לו לישא אחרת וי"ח שאין להתיר וכו'. התיבה "ואינה" רוצה ט"ס הוא וצ"ל ואינו רוצה ואז יהי' תורף דברי הרמ"א ממש כדברי הראב"ן שבמרדכי הנ"ל שכתב כן להדיא דבזה"ז לא משהינן אגיטא ואם רוצה שתווסר מתירין לו לישא אחרת והיא תשב ותתעגן ועל זה מביא רמ"א דעת הי"ח שהוא המהר"ם הנ"ל. אבל היכא דאין רצונה לקבל גט י"ל דליכא פלוגתא בהא כלל וכ"ע מודו דיכול לגרשה בע"כ או לישא אחרת. אך חלילה לי לשלוח יד להגיה בספרים מדעת עצמי. אבל דברי החמ"ח שם סקט"ז הם קילורין לעינים בזה להמתבונן בהם. דהנה עיקר דברי הראב"ן והמהר"ם אמורים על הא דתקנו רבותינו דמשהינן לה אגיטא יב"ח ע"ז קאמר הראב"ן דכ"ז הי' לדינא דש"ס שהי' יכול לישא אחרת ואין לו היזק כ"כ בהמתנה לכך תקנו רבותינו דמשהינן לה יב"ח אגיטא וגם אין מפסדת עדיין הכתובה לדעת הרא"ש שפסק הרמ"א כמותו. אבל בזה"ז דאינו יכול לישא אחרת אין מן הדין שיתעגן על ידה ולכן אוקמינן לי' אדינא שיכול לגרשה תיכף ואין מבקשין ממנו שלא יגרשה עד יב"ח כמו שהי' עושין בימי הגמרא משום דגנאי הוא לבנות ישראל שיתגרשו ע"י קטטה עיין ח"מ סק"י וב"ש סקי"ג. אך כ"ז כשהיא רוצית ג"כ לוותר על תקנת רבותינו ומעמדת עצמה על דין הש"ס שלא ליטול כתובה תיכף לאחר ד' שבועות כמו שהי' קודם שהתקינו רבותינו. אבל אם היא אינה רוצית להתגרש מדעת עצמה ואז אם ירצה לגרשה בע"כ יהי' מוכרח ליתן לה כתובתה קודם יב"ח כתקנת רבותינו לכך ס"ל להראב"ן דאין מן הדין שיהי' מוכרח לגרשה וליתן לה כתובתה ותאכל הלה וחדי ותפק זממה שהי' רצונה בכך מתחילה ולכך קאמר דכדי שתווסרנה הנשים מתירין לו לישא אחרת והיא תשב ותתעגן עד שתתרצה לקבל גט בלא כתובה וע"ז חולק המהר"ם וס"ל דמשום הפסד כתובה או כדי שתווסרו הנשים אין מתירין לעבור על תקנת רגמ"ה. אבל כשרוצה ליתן לה הכתובה והיא אין רצונה לקבל גט כלל וודאי אף לדעת מהר"ם מתירין לו תקנת רגמ"ה לגרשה בע"כ או לישא אחרת דאין מן הדין שיתעגן על ידה אף יום אחד כמ"ש החמ"ח שם סקי"ג ולזה הכריע הרמ"א דתוך יב"ח דתקנת רבותינו הי' שיהי' לה עדיין הכתובה לכך בזה"ז אין מתירין לו לעבור על תקנת רגמ"ה כשהיא רוצית להתגרש וליטול כתובה. אבל לאחר יב"ח דהפסידה כתובתה גם לדברי רבותינו ודינה היא שתצא בלא כתובה אז גם בזה"ז מתירין לו לעבור על תקנת רגמ"ה ויוכל לגרשה בע"כ או לישא אחרת וכדברי תשו' הרא"ש הנ"ל דכל שהוא מהכופין להוציא בדידי' גם היא תצא בע"כ דלא עדיפא היא מדידי' כמש"ל עיין היטב בדברי החמ"ח סקט"ו וסקפ"ז ותמצא שכוונתו כמו שכתבתי:
וא"כ מעתה יוצא לנו מכל זה דאין כאן סתירה כלל מדברי החמ"ח לד' הנוב"י והחת"ס דס"ל דתקנתא דלישא שתי נשים קל מלגרש בע"כ דהא דאין מתירין לו לישא אחרת הוא רק כשרצונו לגרשה בלא כתובה דאז גם לגרשה בע"כ אינו יכול כשאינו רוצה ליתן לה כתובה בתוך יב"ח. אבל כשרוצה ליתן לה כתובתה או לאחר יב"ח גם בלא כתובה והיא אין רצונה לקבל גט כלל אז מתירין לו בין לישא אחרת בין לגרש בע"כ ואין מקום ג"כ לחומרת השו"מ להצריך כל דיני מורדת דהיינו הכרזת ד' שבתות ויב"ח דכ"ז הוא רק כשרוצה לדון בה דין מורדת ולהפסידה כתובתה. אבל אם רוצה לגרשה וליתן לה כתובתה אינה יכולה לעגנו יותר מעונה אחת כמ"ש החמ"ח סקט"ו וסקט"ז ויוכל לגרשה תיכף בע"כ או לישא אחרת. וגם המהרי"ק שהביא החמ"ח שכתב דמש"ה אין מתירין לו תקנת רגמ"ה במורדת דכשיתן עיניו באחרת אף אם תקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת הוא ג"כ כשאין מבטלין אותו עי"ז מתשמיש ופ"ו דהא הברירה בידו לגרשה וליתן לה כתובתה. אבל כשאינה רוצית לקבל גט כלל וודאי אין מצערין אותו ואין מבטלין אותו מפ"ו משום חשש הזה כמו שאין מעגנין אותה כשהוא מורד יותר מעונה אחת דכופין אותו להוציא ול"א דכשתתן עיני' באחר תסבב שיהי' מורד. ואף שספר מהרי"ק אינו תח"י לראות את לשונו מ"מ כפי שהובאו דבריו ברשד"ם סי' ק"כ יש לפרש כן שפיר בדבריו שקאי רק על דברי הראב"ן שבמרדכי הנ"ל שאיירי כשאינו רוצה לגרשה רק לעגנה כדי שתווסרנה הנשים וכמש"ל:
אמנם מה שעומד לנגדי הם דברי הב"ש שם בסי' ע"ז סקי"ט שכתב בשם הח"מ דלדעת הי"א אף שאין מתירין לישא אשה אחרת מ"מ מתירין לגרש בע"כ. משמע להדיא מדברי הב"ש דאף היכא דאין רצונה לקבל גט כלל דמתירין לגרשה בע"כ אפ"ה אין מתירין לישא אשה אחרת ובע"כ דס"ל דחרם דשתי נשים חמור וא"כ לפ"ז שוב י"ל דגם לאחר יב"ח שהתיר הרמ"א לישא אחרת מ"מ זה רק כשאי אפשר לגרשה בע"כ כגון שהיא במדינה אחרת. אבל היכא דאפשר לגרשה בע"כ אין מתירין לישא אחרת כדברי השו"מ הנ"ל. אך באמת ז"א דוודאי אין לזוז מדברי הנוב"י והחת"ס אחריו שהחזיק בראיות ברורות דתקנתא דשתי נשים קילא טפי דהיא רק משום קטטה אלא היכא דיש לפנינו שתי דרכים אם לגרש בע"כ או לישא שתי נשים יש שני טעמים להתיר יותר לגרש בע"כ מלישא ב' נשים. חדא כמ"ש הר"ן לענין לשחוט לחולה בשבת דמתירין יותר איסור שבת מלאכול נבילות אף דשבת הוא איסור סקילה ונבילה הוא איסור לאו מ"מ כיון דעושה איסור בכל זית וזית טוב יותר לעבור על איסור שבת פעם אחת א"כ ה"נ טוב יותר לגרש בע"כ שיעשה איסור פ"א מליקח שתי נשים דעושה איסור בכל יום וקיימתי דבר זה מסברא וכעת מצאתי כן בתשו' אמרי אש אה"ע סי' א' שמביא כן בשם הבה"ט:
ועוד יש טעם אחר דחרם דלגרש בע"כ נתקן לטובת האשה והיכא דהדין נותן שמחויבת לקבל הגט לא חשו עוד לתקנתה וכשיגרשה בע"כ לא עביד איסורא כלל. אבל תקנתא דב' נשים דהוא משום קטטה א"כ אף אם נתיר לו לאיזו צורך ליקח ב' נשים אטו בשביל זה לא יהי' אח"כ קטטה ביניהם כשידור עם שתיהם וודאי דההיתר לא יועיל מנוע הקטטה וא"כ וודאי נכון יותר להתיר לגרש בע"כ דכשיעשה בהיתר לא נתבטל רצון המתקן דבהא לא תיקן אבל אם נתיר לו לישא ב' נשים יתבטל רצון המתקן דהוא תיקן למנוע קטטה וכאן וודאי יהי' קטטה בין הנשים ובינו והשני' שישא בהיתר וודאי חשו חכמים לתקנתה. ואמנם פשיטא דכ"ז שייך רק אם דר עם שניהם ומתחייב בחיובי איש לאשתו גם לראשונה אז שייך קטטה. אבל היכא דהראשונה כבר אבדה כתובתה וכל החיובים שעל בעלה אלא שאינו רוצה לגרשה בשביל שמרדה כדי שתווסרנה הנשים שלדעת הראב"ן כן הוא שנושא אחרת ומעגן הראשונה אז מתקיימת שפיר התקנה דהא לא יבוא לידי קטטה כיון דאינו דר רק עם השני' והראשונה מרחק מביתו ואינן נעשות צרות זו לזו כלל וא"כ שפיר נכונים דברי החמ"ח גם לפי פירושו של הב"ש בדבריו דהוא שפיר כתב לדעת הי"ח דאין מתירין לישא אחרת כדעת הראב"ן דכיון דאיירי בתוך יב"ח שעדיין לא אבדה כתובתה לתקנת רבותינו וכשחוזרת בה בתוך יב"ח הרי היא כבראשונה כמ"ש הרמ"א אלא שבזה"ז שאינו יכול לישא אחרת אין לעגנו יב"ח כמ"ש הח"מ בסקט"ו, אבל ס"ל להי"ח דא"א להתיר לו לישא אחרת דאם מתירין לו לישא אחרת א"כ חזר דינו כבימי הש"ס לתקנת רבותינו להשהות גיטה יב"ח דילמא תחזור בה כיון שאינו מתעגן על ידה מלישא אחרת וא"כ אם תחזור בה תהי' כבראשונה ויהי' מתחייב לה כל חיובי שבין איש לאשתו והשני' שהתרנו לו לישא אותה בהיתר וודאי דלא יוכל לגרשה בע"כ ויהי' מחויב גם לה בשכ"ו וא"כ יהי' לו ב' נשים ממש ויבוא לידי קטטה ותתבטל כל כוונת התקנה לכך ס"ל להי"ח דאין מתירין לו לישא אחרת וממילא כיון דאין מתירין לו לישא אחרת והרי הוא מתעגן על ידה שפיר כתב הח"מ דאין משגיחין בהא על תקנת רבותינו ולא משהינן גיטא יב"ח דלא עדיפא היא מדידי' וכשם שכשהוא מורד כופין אותו להוציא מיד ה"נ כשהיא מורדת אינה יכולה לצערו כלל יותר מעונה אחת כיון דאינו יכול לישא אחרת וכופין אותה לקבל גיטה תיכף. אך כ"ז תוך יב"ח אבל לאחר יב"ח דכבר אבדה כתובתה וכל החיובים שלה עליו נתבטלו וגם לדינא דש"ס יוכל לגרשה תיכף אחר יב"ח בלי כתובה וכיון שהיא מהכופין לצאת לא שייכא בה תקנת רגמ"ה כלל ויוכל לגרשה בע"כ או לישא אחרת ולהרחיק הראשונה מביתו וליכא חשש קטטה כיון דאינו דר כלל עם הראשונה ואינו נותן לה שכ"ו ומרחקה מאצלו ודר רק עם השני' ליכא חשש קטטה כלל ואתיין שפיר כל דברי החמ"ח על מכונן להמתבונן היטב בכל מ"ש. ואמנם יצא לנו מזה דאחר יב"ח דמן הדין לגרשה בלא כתובה אז ליכא נ"מ בין התקנות ויכולין להתיר לו שניהם או לגרש בע"כ או לישא אחרת כל מה שאפשר לו יותר כיון דהראשונה אין עליו עוד חיוב כלום. והא דקאמר החמ"ח דבתוך יב"ח מתירין לגרש בע"כ ולא לישא אחרת לאו משום דתקנתא דב' נשים חמור יותר כמ"ש הגוא"י והשו"מ דאדרבה תקנתא דשלא לגרש בע"כ חמור טפי כמ"ש הנוב"י והח"ס אלא דבתוך יב"ח א"א להתיר לישא אחרת מטעם שכתבתי למעלה:
וא"כ מעתה בנ"ד דכפי שכתב כתה"ר כבר עברו עלי' יב"ח מיום ההתראה והיא עומדת במרדה לית דחש לה להא דש"ע. ומתירין לו לישא אחרת כדעת הרמ"א הנ"ל. דאדרבה להתיר לו לגרש בע"כ היא מילתא דאתיא לידי תקלה ומכשול דרוב פעמים א"א שיהי' הגט ונתינתו נעשה כהלכתו כשמגרשין בע"כ כידוע. וכ"כ ג"כ החת"ס באה"ע תשו' ק"ז ד"ה אמנם כל הטורח עיי"ש ובפרט דבנ"ד שכתב כתה"ר שכבר נתן לה גט פ"א בע"כ. וא"כ ממ"נ אם הגט הראשון הי' כשר הרי כבר נתגרשה ממנו. ואם לא עלה כהוגן נתינתו ומסירתו א"כ גם בפעם אחרת לא יעלה כהוגן. ונכון שפיר להתיר לו לישא אחרת. ובפרט אם כבר עבר עליו ג' או ד' שנים שמרדה. שזה מבואר ברשד"ם אה"ע תשו' ק"כ שהתיר לו לישא אחרת. מטעם דהוי מילתא דל"ש עיי"ש:
ואמנם לענין החומרא שהחמיר בשו"מ להצריך ד' שבתות תלוי בשני פירושים הנ"ל בדברי החמ"ח. דלפי פירושי הראב"ן הנ"ל בדברי החמ"ח. דכל היכא שהוא רוצה לגרשה וליתן לה כתובה והיא אינה רוצית לקבל גט כלל. לכ"ע גם לדעת הי"ת מתירין לו בין לגרש בע"כ בין לישא אחרת אף תוך יב"ח. א"כ ה"ה דא"צ הכרזה אם ירצה ליתן לה כתובתה. אבל לפי פירושו של הב"ש הנ"ל בדברי החמ"ח וכפי שביארתי למעלה דאין מתירין לו לישא אחרת רק היכא דאבדה כתובתה ואין לה עוד עליו שום חיוב אישות. א"כ יוכל להיות כדברי השו"מ דצריכה הכרזה ג"כ. אבל באמת לא ידענא למה החמיר כ"כ הא הט"ז בסי' ע"ז סק"א הכריע דלתקנה בתרייתא שהתקינו להמתין יב"ח תו א"צ הכרזת ד' שבתות. וגם ראיתי בתשו' מהרש"ם סי' שמ"ח שמביא בשם תשו' ברכת יוסף ואבן השהם. שלענין להתיר חהר"ג א"צ הכרזות. והספרים ההם אינם תח"י לעיין בהם. ועיין בתשו' חת"ס ח"ב סי' קס"ז שכתב שם ג"כ לענין מורדת דעדיף להתיר לישא אחרת מלגרש בע"כ והצריך ג"כ יב"ח אך מהכרזות לא הזכיר כלל רק מהשלשת הגט משמע שהכרזות א"צ. ואמנם מהיות טוב וכו' אם אפשר לעשות ההכרזות הי' נכון הדבר לצאת ידי דעת השו"מ ואמנם העיקר ידע כתה"ר שאני סומך עליו אם היא מורדת באמת דהיינו שהיתה מחויבת עפ"י דתה"ק לעקור דירתה ולבוא אצלו. והיא סירבה לקיים הפס"ד ואיננה רוצה לבוא אצלו והתריתם בה כדת וכבר עברו יב"ח מיום ההתראה. ואז אם אפשר הדבר לכתוב להרב שבעירה שיכריז עלי' ד' שבתות כדת מה טוב. אבל אם לא אפשר מחמת דינא דמלכותא. אז נהי' מוכרחים לסמוך על הני טעמי הנ"ל להתיר בלי הכרזה. ויציע הדבר עוד לפני שני רבנים מפורסמים ואם גם הם יסכימו לזה אצטרף גם אנכי עמהם אי"ה ואז יקבוץ חתימת ק"ר מג' ארצות וישליש לה גט. ויתיר לה"ר מיכל בר' שבתי ש"ץ מקהלתו לישא אשה אחרת. והשי"ת יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות:
והנני ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ד
לק"ק טשענסטחוב:
ע"ד השאלה.. הנה אמת הדבר שקשה עלי מאד להשיב בענין זה כי ירא אנכי להכניס ראשי בין ההרים. כי מצד אחד רואה אנכי אבי החתן לבו לשמים. וקמרתחא בי' קדושת זקינו קדוש ישראל מרן הגה"ק מצאנז זצוק"ל. ומתיירא שלא להכניס רשעה לתוך ביתו ח"ו. ומצד השני עומד אבי הכלה שהוא מסתמא ג"כ בן קדושים מדעשה שידוך כזה. ובטח גם לבו כואב על מה שבתו איננה שומעת בקולו. ואולי ילדות הוא דיש בה. ואין מהנכון למהר לדחותה בשתי ידים. ועכ"פ צריך להמתין איזו זמן ולהתרותה כ"פ אולי תחזור בה ולכן רציתי למנוע עצמי מלהשיב בדבר הזה כלל. אך לא אוכל להשיב ריקם פני השואל הה"צ בנש"ק מטשענסטכאוו. שהפציר בי להשיב ע"ז. ולכן הנני לגלות דעתי קצת בזה. אבל חלילה לעשות מעשה עד שיעמדו הצדדים לפני בד"צ המרוצה להם. וישמעו טענות שני הצדדים זה בפני זה ויוציאו לאור משפטם. והנה ענין זה שהוא כד"נ אצלי ובד"נ פותחין לזכות. אומר בראשונה כי מ"ש השואל דהוה עוברת על דת משה מה שתפרה בשבת ויו"ט. הנה מבואר ברא"ש פ' המדיר אות ט' דרק היכא שמכשלת את בעלה בדבר איסור או עושית מעשה פריצות שהוא משום חשש זנות אז הוי עוברת עד"מ ויהודית. אבל אם היא עצמה עושית איזו איסור כגון אוכלת חלב וכדומה לא הוה עוברת עד"מ. והובאו דבריו במהר"ם שיף שם במקומו (בדף ע"ב ע"א). ובב"ש אה"ע סי' קט"ו סק"א. ואין לומר דזה רק בשאר איסורים משום דקיי"ל מומר לד"א ל"ה מומר לכה"ת. אבל אם חיללה שבת דהוה מומרת לכה"ת שוב היא חשודה ג"כ להכשילו באיסור נדות ואינו ראוי לקיימה. ז"א חד דהא עשתה בצינעא. ומומר לחלל שבת ל"ה מומר לכה"ת רק אם עושה בפרהסיא בפני עשרה מישראל כמבואר בתב"ש סי' ב' ועוד הא מבואר בתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' דגם למ"ד מומר לד"א הוי מומר לכה"ת מ"מ לבעלה אינה חשודה דאימת בעלה עלי' עיי"ש וא"כ ה"נ לענין חילול שבת והלכך משום זה לא מקרי עוברת עד"מ:
ומ"ש השואל דכיון דהתנה כן פעמיים ושלש קודם הנשואין ואדעתא דהכי קידשה ועכשיו שאינה מקיימת הוי קידושי טעות. הנה אנן קיי"ל דקידשה על תנאי וכנס ובעל אח"כ. דא"א עושה בב"ז ובעל לשם קידושין או ביטלה לתנאו כמבואר בכתובות (דע"ג) ובאה"ע סי' ל"ח סל"ה. ואף דקיי"ל שם דכתובה אין לה וכמ"ש רש"י שם דלענין ממון בתנאו קאי. היינו משום דלענין ממון מהני תנאי ולא הוי מתנה עמ"ש בתורה דבממון תנאו קיים. אבל לענין חדר"ג לא מהני תנאי שיחולו הקידושין ע"מ שיוכל לגרש אח"כ בע"כ או לישא שתי נשים דהוי מתנה עמ"ש בתורה:
איברא דיש מקום לומר דבכה"ג דקידשה ע"ת ובעל סתם ל"ש חדר"ג. משום דלכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דל"מ תנאי בכתובה משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. דאף בממון תנאו בטל. כמו שפירש דבריו הר"ן בפ' אעפ"י. הובא בב"ש סי' ס"ו סק"ט. וא"כ כיון דאמרינן דבועל לשם קידושין אמאי אין לה כתובה. נהי דאמרינן דלענין ממון בתנאו קאי. מ"מ אף אם מקדש בפירוש ע"מ שלא יהי' לה כתובה ל"מ לדעת הרמב"ם דהוה מתנה עמ"ש בתורה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם דאף בדבר שבממון תנאו בטל. אך צ"ל דהכוונה כן דהא עיקר תקחז"ל בכתובה הוא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והנה כיון דחזינן דהוא קפיד על התנאי ולא רצה לקדשה רק ע"מ שיתקיים התנאי. נהי דאם בועל אח"כ בסתם ואינו יודע אם נתקיים התנאי. אמרינן דאינו רוצה לעשות בב"ז ובועל לשם קידושין. היינו דאינו רוצה לעשות איסור לבעול ב"ז. אבל הא וודאי דעתו עדיין שאם ימצא אח"כ שלא נתקיים התנאי שיגרשנה כיון דחזינן מתחלה שהקפיד דוקא על התנאי. והוה רק כנושא אשה לימים שמבואר באה"ע סי' ב' ס"י וסי' קי"ט ס"א דשרי כיון דמתחלה בשעת הנשואין הוא נושא ע"ד כן. והיא ג"כ נכנסת מתחילה ע"ד כן. דהא יודעת שכשיוודע לו שלא נתקיים התנאי יגרשנה. וא"כ כיון דכל עיקר הטעם שעשו חיזוק לכתובה הוא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וודאי דכשנושא אשה רק לימים ידועים. וודאי דל"ש התקנה שלא תהא קלה וכו' דהא אדרבא וודאי יגרשנה ונכנסת מתחלה ע"ד כן. וקרוב הדבר אצלי לומר דלא תקינו כלל כתובה כה"ג. דבהא דאמרינן ביומא (די"ח) ויבמות (דל"ז) גבי רב ור"נ דאמרי מאן הוה ליומא אין סברא כלל לומר דהי' ניזוקין בנכסיהן ליתן כתובה לכ"א ואחת. וא"כ מיושבת קושייתי הנ"ל אמאי אמרינן דלענין כתובה בתנאו קאי והא ל"מ תנאי בכתובה. דז"א דכאן ל"ש תקחז"ל כיון דמשעה ראשונה קידשה ע"מ לגרשה אח"כ כשיוודע לו שלא נתקיים התנאי. וא"כ מעתה יש הוכחה ברורה דגם רגמ"ה לא גזר בכה"ג דאל"כ אמאי גם לדידן אין לה כתובה בכה"ג כמ"ש הב"ש בסי' ל"ח סקנ"ט. והא בזה"ז דאיכא חדר"ג וכשבועל לשם קידושין לא יוכל להוציאה אח"כ בע"כ. ובע"כ דנכנס מתחלה לדור עמה כך לעולם. א"כ אמאי אין לה כתובה. ואמרינן דלענין ממון בתנאו קאי הא ל"מ כלל תנאי בכתובה לדעת הרמב"ם כמש"ל. אלא בע"כ דבכה"ג בקידש ע"ת ובעל סתם גם תקנת רגמ"ה ליכא. דכמו דחז"ל לא תקנו כתובה כשנושא אותה מתחלה ע"ד לגרשה תיכף. כמו כן גם רגמ"ה לא גזר בכה"ג. דתקנת רגמ"ה היתה כעין תקנת חז"ל שלא תהא אצלו כהפקר להוציא בכ"ע שירצה. אבל כשקידשה מתחלה ע"ד כן בהא לא תיקן כלל. כנ"ל לומר:
וגם לפימ"ש הר"ן שם בפ' אעפ"י מתחלה דכשבועל לשם קידושין אין לה רק דין ארוסה. דביאה אירוסין עושה. ג"כ ל"ש תקנת רגמ"ה דבארוסה לא תיקן רגמ"ה כמ"ש בש"ע אה"ע סי' א' ס"י. אך הר"ן גופי' מפקפק שם ע"ז דכיון דהכניסה לביתו אין לה דין ארוסה רק דין נשואה עיי"ש. ותמהני על ההפלאה בכתובות שם (דע"ג) שמביא איזו פעמים בשם הר"ן שמתרץ הקושיא דהא הוי ב"ז משום הכתובה דכל הפוחת וכו'. משום דארוסה אין לה כתובה. והרי אדרבא הר"ן דוחה שם הסברא הזאת:
ואמנם יש עוד הוכחה דבכה"ג ל"ש חדר"ג משום דלכאורה קשיא לי מ"ט דרב דס"ל דבועל סתם אחלי' לתנאו משום דאאעבב"ז והא קיי"ל דגם היכא דעבד איסורא אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה כמבואר בזבחים (דמ"א ע"ב) פיגל בראשונה ונתן שני' בשתיקה אמרינן דע"ד הראשונה הוא עושה. אף דעבד איסורא דמחשב בקדשים. וא"כ ה"נ קידש ע"ת ובעל סתם נימא דע"ד הראשונה הוא עושה אף דאיכא איסור דב"ז. אך באמת לק"מ דגם כשבועל לשם קידושין אינו משנה מדעתו הראשונה כלום. דכמו שבתחלה הקפיד על התנאי. גם עתה דעתו שכשיוודע לו שלא נתקיים התנאי יגרשנה תיכף. רק כ"ז כשלא נודע לו אינו רוצה להכניס א"ע לספק איסור לבעול ב"ז ובועל עתה לשם קידושין. ולכשיוודע לו יגרשה אח"כ. ועל ביאה אחת או שתים י"ל דלא הקפיד מעולם על התנאי. וא"כ בע"כ מוכח דבכה"ג ליכא תקנת רגמ"ה. דאל"כ א"כ כשבועל לשם קידושין יהי' מוכרח לדור עמה לעולם כך. ואיך אמרינן דנשתנה דעתו ממה שהקפיד בתחלה והא בכל דוכתא אמרינן דע"ד הראשונה הוא עושה. אלא בע"כ דבכה"ג ליכא תקנת רגמ"ה כמש"ל. אלא דהוכחה זו ג"כ יש לדחות. דע"כ ל"א שם בזבחים דגם באיסור אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה. אלא היכא דנחית גם מתחלה לעשות איסור כמו בפיגל בראשונה וכו'. אבל בקידש ע"ת דלא נחית מתחלה אדעתא דאיסורא כלל י"ל דאח"כ בשעת בעילה מוכרח לחזור מדעתו הראשונה. משום דאינו רוצה לעשות איסור. ויש עוד טעם לומר דל"ש בהא חדר"ג דהא מבואר שם באה"ע סי' ל"ח סל"ה דבקידשה ע"ת ובעל סתם הוי רק ספק קידושין דשמא ביטל התנאי עיי"ש בב"ש סקנ"ט ובאבני מילואים שם. וא"כ כיון דל"ה רק קידושי ספק. א"כ לענין חדר"ג אזלינן בספיקו לקולא כמ"ש הב"ש בסי' א' סקכ"א. אלא דכ"ז רק כשלא בא עלי' לאחר שנודע לו שעברה על התנאי. אבל אם בא עלי' אח"כ משמע בב"ש שם דהוי קידושי וודאי וגם כל הטעמים והוכחות שכתבתי למעלה ל"ש כשבא עלי' לאחר שנודע לו שעברה על התנאי. וגם בלא"ה בנ"ד לא הוי כלל כקידשה ע"ת דהא הבעל לא התנה כלל כן בשעת הקידושין. רק אבי החתן אמר כן עוד קודם הנשואין. וברור דאין זה ענין כלל לקידושי תנאי:
אך יש לצדד עפי"ד הב"ש בסי' קי"ז סקכ"ד דהיכא דרימתה אותו ועשתה שלא כהוגן יכולין לכופה לגרש. אך בפ"ת שם בסי' ל"ט סק"ה מביא בשם איזו תשובה שמפקפק על דברי הב"ש בזה וגם בהפלאה בקו"א לכתובות סוס"י קי"ז פקפק בזה והניח הדבר בצ"ע אם מותר לגרש בע"כ בכה"ג:
וגם י"ל דכיון דחושש לדברי האוסרים פאה נכרית ושאחד"א הוי כעוברת על ד"י אצלו. ואף דאם הי' אומר כן לאחר הנשואין לא הוי נאמן כיון דבמוה"ר נהוג עלמא היתר בדבר. עכשיו דאיכא חדר"ג כדעת האומרים דגם באומר שראה שזינתה אינו נאמן לאחר תקנת רגמ"ה כמבואר בסי' קע"ח. מ"מ כיון שאמר כן קודם הנשואין דלא הי' משועבד עדיין שפיר שייך לומר שאחד"א. אך כ"ז אם הי' הבעל בעצמו מגלה דעתו קודם הנשואין שמקפיד על הדבר. ובנ"ד לא אדע אם גילה הבעל בעצמו דעתו בזה או רק אביו הקפיד על הדבר. ומה שטען אבי הבעל שאבי האשה ישלח לו הוצאות שגרם לו הפסד הוצאות החתונה. הנה אף אם הי' הדין נותן שמותר לו לגרשה בע"כ. א"א לחייב אבי האשה לשלם הפסידו דהי' אנוס בדבר דהי' סבור שבתו תשמע לו. דהא הי' התנאי בפני הכלה ושתקה. א"כ מתחילה הסכימה ואח"כ היא דחזרה בה. עיין באה"ע סי' נ' ס"ו בהגה ובח"מ שם סקט"ו ובב"ש סקט"ז. אלא דשם מוזכר רק דפטור מקנס. ואמנם בלא"ה זה שייך לד"מ שצריך לשמוע טענת שני הבע"ד. קיצור הדבר בהא נחיתנא ובהא סליקנא דהדבר צריך מתינות ושיעמדו שני הצדדים לפני ב"ד שיתברר הדבר מפי טענותיהם. ואם אולי ירצו לעגן אותו דווקא. אז בוודאי יהי' מצוה לחפש צדדי היתר להסיר מעל האברך כבלי העיגון יען כי כוונתו לשמים. כנלע"ד:
דוד מנחם מאניש באבד אבדפ"ק טארנאפאל.
סימן ה
שלום אשיב לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב מו"ה פינחס נ"י דומ"ץ בק"ק דאברמיל יצ"ו:
מכתבו במועדו לנכון הגיעני. והאמת אגיד לו כי א"א לי להשיב לעלמא רק לפעמים ולפרקים כי טרדותי וקביעות שיעורין עם תלמידים שלי. שזה חביב אצלי מהכל לא יתנו לי עוד מקום להשיב. ועכ"ז עתה בבוא מכתבו השני הוכרחתי ליקח לי מועד להשיבו בקצרה. ודעתי נוטה ג"כ שא"א כלל לכפותה לקבל גט ולהתיר חדר"ג. כי אף מה שהביא כת"ה דברי הגאון מבריסק שהובא בפ"ת שם בסי' קט"ו דדין דמקללת הוא רק בשם או בכינוי לא חזי לאיצטרופי כלל לדעתי דהרי מפורש להיפך בשטמ"ק כתובות (דע"ב ע"ב) ד"ה ורש"י בשם תלמידי רבינו יונה שכתבו להדיא דאפילו לא קיללה אותו בשם או בכינוי תצא שלא בכתובה עיי"ש. וגם משמעות כל הפוסקים הוא כן דל"ב שם או כינוי אבל עכ"פ קללה ממש בעי ולא בזיון בעלמא והבו דלא לוסיף עלה דבגוף הדבר אני מהנדז במה דמבואר בש"ע שם בסי' קט"ו ס"ד דבעוברת על דת יהודית מצוה לגרשה ומה"ט ליכא חדר"ג ויכול לגרשה בע"כ אם זה קאי כלל על מקללת בפניו דהרי ברא"ש פ' המדיר סי' ט' על מתניתין דאלו יוצאות שלא בכתובה כתב דטעמא דדת יהודית הוא משום חשד זנות עיי"ש. וא"כ בשלמא כל הני דיוצאת וראשה פרוע ומדברת עם כל אדם ומגלה זרועותי' איכא חציפותא וחשש זנות. אבל המקללתו בפניו או את יולדי' מה פריצותא וחשש זנות איכא ומאי מצוה לגרשה איכא אם רוצה למחול על כבודו. ובאמת במתניתין פ' המדיר (דע"ב ע"א) אפשר לפרש דמאי דקאמר אבא שאול אף המקללת יולדי' בפניו לאו על עוברת דת יהודית קאי דכל הנך דחשיב הוא רק משום פריצות וחשש זנות ואין זה במקללת וכו'. אלא דקאי על אלו יוצאות שלא בכתובה וקאמר דאף מקללת וכו' יוצאת שלא בכתובה ולאו משום עוברת על דת יהודית אלא משום דאינו מחויב לסבול זאת ממנה. ונ"מ דאין מצוה לגרשה:
וראי' גדולה לזה דהרי קאמר שם ר"ט אף הקולנית ומפרש שם הש"ס בפ"ב לחד לישנא דהיא משמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת משום דהתשמיש קשה עלי' וצועקת והתם היא אנוסה וליכא למימר כלל דהיא בכלל עוברת על דת יהודית ואפ"ה קאמר ר"ט אף. ובע"כ דארישא קאי על יוצאת שלא בכתובה. ה"נ איכא לפרושי דברי אבא שאול דלאו משום עוברת על ד"י נגע בה. ואף דהש"ס דחי שם פירוש זה משום דניתנין גבי מומין היינו משים דאיכא משנה מיוחדת דתני הני דיוצאות משום מום פריך שפיר דקולנית שהשתמיש קשה לה דהוי ג"כ מום הו"ל למיתניי' התם. אבל מקללת יולדי' לעולם י"ל דהטעם הוא משום דמצערתו ביותר ואפ"ה תני לה הכא משום דליכא דוכתא אחרינא היכא דניתניי'. ואמנם משמעות כל הפוסקים והטוש"ע משמע דאף מקללת יולדי' הוי בכלל עוברת על ד"י וצריך לדחוק ולפרש לדבריהם דכיון דהיא חצופה כ"כ נגדו וליכא עלי' אימת בעלה חשודה ג"כ על זנות. וגם מצינו בש"ס פ' השוכר את הפועלים דקאמר מדחציף כולי האי ש"מ רשיעא הוא עיי"ש. וא"כ הא מבואר ביו"ד סי' קי"ט לענין חשוד דמאי דקילא להו לאינשי אינו חשוד עי"ז לעבור על מה דחמירי להו לאינשי ואף דזה איסור גדול יותר ה"נ בזה"ז דקילא טובא לאינשי שתהי' מקללתו לפעמים והוא יקלל אותה משום קטטה ושכיחא טובא בוודאי א"א לומר בזה"ז דמש"ה תהי' חשודה על זנות ואם נאמר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהי' יושבת תחת בעלה ובפרט הרי מבואר בתשו' לחם רב סי' נ"ב דזה רק אם מקללתו בחנם כמבואר בתשו' המיוחסות סי' ק"ב ולא היכא דהוא גרם לה. א"כ ה"נ הרי היא אומרת דמצער אותה טובא וא"א נתפס על צערו ובוודאי דהוא אינו נאמן לענין חדר"ג אם יאמר דעשתה כן בחנם לבטל עי"ז חדר"ג דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כ"א יאמר כן וכעין שאמרו בפ"ק דב"מ (די"ז) דמה"ט אינו נאמן לומר פרעתי על כתובה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. ומה שאמרה לו שהוא אוהב נשים נכריות משום זה וודאי לא מיקרית עוברת על דת כמבואר להדיא בתשו' נוב"י מהדו"ת סי' פ"ט דמשום שאמרה עליו שהוא רועה זונות לא הפסידה כתובתה עיי"ש:
ומה שמביא כת"ה מסי' קי"ט לענין אשה שרעה בדיעותי' דמצוה לגרשה עיין בב"ח וט"ז שם דמפרשים דעת הטור דלא כרמב"ם שהיא בעלת מריבה אלא שהיא פרוצה עיי"ש. וגם לא איירי שם כלל לענין לגרשה בע"כ אחר חדר"ג כמ"ש כת"ה ג"כ. וטעם הדבר נ"ל דאף דכאן ג"כ מצוה לגרשה מ"מ כיון דאינה מהיוצאות שלא בכתובה כמו בסי' קט"ו גבי עוברת על ד"י, א"כ חזינן דלא נתבטל ממנה החיוב שנתחייב לה בעלה לא נתבטל ג"כ החיוב שנתחייב לה מכח חדר"ג. אבל קודם תקנת רגמ"ה דלא נתחייב הבעל נגדה מאומה שלא לגרשה עפ"י ד"ת והא דאסור לגרש בזיווג ראשון אין החיוב נגדה דהא דעת הח"מ דגם מרצונה א"י לגרשה שפיר קאמרי דהיכא דהיא בעלת מריבה מצוה לגרשה משום גרש לז. אבל כמו דמחויב ליתן לה כתובתה דזה הוי כפי' לפעמים שא"י לגרשה אם אין יכול ליתן לה כתובתה ה"נ לא נפקע ממנו החיוב שנתחייב עפ"י חדר"ג. ועיין סי' א' ס"י שהביא הרמ"א שני דיעות אם ר"ג תיקן גם במקום מצוה כמו בשהה י' שנים או ביבום. ולכאורה אמאי כאן בסי' קט"ו מביא הרמ"א בפשיטות דבעוברת על ד"י כיון דמצוה לגרשה לא גזור ר"ג ולהנ"ל ניחא דר"ג כעין תקנת חז"ל תיקן דהיכא דראו חכמים להפסידה כתובתה ולהפקיע ממנה זכותה שתקנו לה חז"ל כדי שלא תהי' קלה להוציאה לא תיקן ג"כ ר"ג תקנה שלא לגרשה אבל במקום מצוה אחרינא דאינה מפסדת כתובתה כמו בשהה י' שנים וכדומה ראה ר"ג לחוש לתקנתה ולהעמיד דבריו אף במקום מצוה:
שוב ראיתי בחת"ס אה"ע סי' ג' מביא בשם הש"י לחלק בין אם היא ע"י פשיעתה או לאו עיי"ש. וזה ג"כ כעין דברי אלא שאני מוסיף דלאו כל פשיעות שוות דרק היכא דחזינן דראו חז"ל להפסידה כתובתה ע"י פשיעתה בכה"ג גם ר"ג לא תיקן. אבל בכה"ג דסי' קי"ט דרעה בדיעותי' או שאינה צנועה כשאר בנות ישראל אבל איננה בכלל עוברת על ד"י שתפסיד כתובתה נהי דמצוה לגרשה מ"מ בע"כ א"י לגרשה אחר תקנת ר"ג. ואף להסוברים בסי' א' הנ"ל דר"ג לא תיקן במקום מצוה כלל מ"מ זה רק במקום ביטול מצוה דאורייתא כמו בשהה י' שנים. אבל בכה"ג דהיא בעלת מריבה דליכא רק סמך מדברי קבלה דשנא שלת. וודאי בכה"ג העמיד ר"ג דבריו וגם מעולם לא שמענו להתיר חדר"ג היכא דהיא בעלת מריבה ויתבטל תקנת רגמ"ה לגמרי. ולכן צדקו בזה דברי כת"ה שאין לכפותה לקבל ג"פ. אך יתאמץ כת"ה לפשר ביניהם כפי ראות עיניו לקרב או לרחק. כ"ד הכותב בנחיצה:
ידידו דושת"ה באה"ר דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ו
כבוד הרב הה"ג חו"ב משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה פייביל נ"י ראבד"ק בוטשאטש:
ע"ד השאלה אודות האברך דלא איתדר לי' עם אשתו זה ששה שנים ותובע אותה לד"ת ומסרבת לירד אתו לד"ת והוא טוען שגם מתחילת נשואין היתה מאוסה עליו ביותר מחמת שהיתה קשישא מיני' י"א שנים ובפרט אחר שדר אתה איזו שנים בכפי' מאביו ולא נתעברה ממנו ועסקה ברפואות ולא הועיל וכבר היא עתה בת מ"ד או מ"ה וטוען ג"כ טענת פ"ו הכל כמבואר במכתב כת"ה:
הנה לכאורה בטענת מאוסה עלי לחוד צ"ע כיון דלדעת הרמב"ם וסייעתו כופין אותו להוציא היכא דהיא טוענת מאיס עלה וידוע דברי תשו' הרא"ש הובא בסוס"י קי"ז דלא תיקן ר"ג שתהי' היא עדיפא מדידי'. וא"כ נהי דלא קיי"ל כהרמב"ם וסייעתו כמבואר בסי' ע"ז היינו משום דהוי ס' א"א דדילמא כשאר הפוסקים ויהי' גט מעושה שלא כדין דהגט בטל מדאורייתא. אבל בדידי' דליכא רק ס' תקנת רגמ"ה דכתב הב"ש בסי' א' סקכ"א דאזלינן בספיקה לקולא אמאי לא סמכינן אהרמב"ם וסייעתו להתיר בטוען מאוסה עלי. ואולי זה באמת טעמו של הצ"צ החדש שהביא כת"ה דמיקל בטוען מאוסה עלי. אבל באמת יש לדחות זאת. דהא התוס' בכתובות (דס"ג ע"ב) ד"ה אבל הקשו על הי"מ דס"ל כהרמב"ם דבמאוס עלי כופין אותו להוציא א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו דגט מעושה בעכו"ם פסול שלא תהא תולה עצמה בעכו"ם ותפקיע עצמה מידי בעלה הא בלא"ה יכולה להפקיע א"ע ע"י שתטעון מאיס עלי ותירצו דכיון דבטוענת מאיס עלי אין לה כתובה לא תרצה לטעון מאיס עלי להפסיד כתובתה. וא"כ כ"ז בדידה. אבל בדידי' אם נאמר דגם לאחר תקנת רגמ"ה יכול לטעון מאוסה עלי. א"כ מאי הועיל ר"ג בתקנתו הא יוכל להוציאה בע"כ ע"י שיטעון מאוסה עלי ולא יפסיד מאומה דבין כך ובין כך צריך ליתן לה כתובה ובטלה תקנת ר"ג. אך י"ל דלכאורה קשה ממ"ש הט"ז באו"ח סי' תקכ"ד סק"א על הא דאם עבר והקנה בשבת קרקע וכו' הקנאתו הקנאה ומ"ש מהא דאמר ר"י בכתובות לענין נכסים מועטים דכיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבין לאו זבינא וכתב הט"ז לחלק דשם בנכסים מועטים כיון דלא רמו רבנן איסורא עליו רק תקנו לטובת הבנות שלא ימכור א"כ אם נאמר דזביני' זבינא לא הועילו חכמים בתקנתן דכ"א ילך וימכור אבל במכירה בשבת או נשבע שלא למכור דאיכא איסורא בדבר ל"ש לומר מה הועילו חכמים בתקנתן דאף אם נאמר דבדיעבד הוי זבינא לא ילך לעשות כן לכתחלה לעבור על איסור דאורייתא או דרבנן עיי"ש בדבריו. וא"כ ה"נ מאי הקשו התוס' דלא הועילו חכמים בתקנתן דתטעון מאיס עלי. ממ"נ אם האמת אתה דבאמת מ"ע. א"כ תטעון ותטעון דהא הדין עמה לדעת הי"מ הנ"ל. ואי דבאמת אינו מאיס עלי' רק דענ"ב. א"כ אם נכוף אותו להוציא יהי' גט מעושה שלא כדין דהגט בטל ותהי' באיסור א"א והבנים ממזרים ולזה ל"ח דתעשה איסור כמ"ש הט"ז הנ"ל. אך צ"ל דהא עיקר התקנה הי' מחשש שלא תתלה עצמה בעכו"ם ותכוף אותו להוציאה דאז ג"כ תעשה איסור שיהי' מעושה שלא כדין. וא"כ שפיר הקשו התוס' דמה הועילו בתקנתם דאם תרצה לעשות איסור לכוף אותה להוציאה שלא כדין תוכל גם עתה לעשות שתאמר מאיס עלי משא"כ בנ"ד בתקנת ר"ג אף אם נאמר דאם טוען מאיסה עלי יכול להוציאה מ"מ שפיר הועיל ר"ג בתקנתו דאם לא הי' מתקן הי' יכול להוציאה בע"כ בהיתר או ליקח אחרת בכ"ע שירצה אבל אחר התקנה אם יאמר מאוסה עלי והוא שקר רק עיניו נ"ב אז רובץ עליו החדר"ג ואיסורא וודאי לא יעשה כס' הט"ז הנ"ל:
אלא דצ"ע עדיין על ס' הט"ז הנ"ל מב"מ (די"ז ע"ב) דקאמר הש"ס דהטוען פרעתי הכתובה אינו נאמן דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו כתובה הא כ"א יטעון פרעתי ולה' הכ"ז הנ"ל וודאי לאחר שתקנו חכמים כתובה אם יכפור הכתובה ויטעון פרעתי יהי' גזלן גמור מדבריהם ככופר כל מלוה. וא"כ שפיר הועילו בתקנתן דוודאי לא ירצה לעשות איסור לכפור בדבר שהוא חייב. הרי דמוכח לכאורה מהש"ס דגם בכה"ג שייך לומר מה הועילו וכו' א"כ גם בנ"ד י"ל דלא יועיל טענת מאוסה עלי דאל"כ מה הועיל ר"ג בתקנתו הא כ"א יוכל לומר מ"ע. וגם לפי"מ שהקשו שם עוד התוס' הנ"ל על הי"מ דאיך נכוף אותו להוציא בטוענת מ"ע ניחוש דילמא ענ"ב כמו בטא"ל. ותירצו דשם אינה מפסדת כתובתה דאיירי באשת כהן ונאנסה. אבל היכא דמפסדת כתובתה ל"א שתרצה להפסיד כתובתה עי"ז. וא"כ בדידי' דאינו מפסיד כלום וודאי י"ל דא"נ לומר מ"ע דדילמא ענ"ב. ובאמת עיקר טעמם של החולקים על הרמב"ם ופוסקים דלא כוותי' הוא משום חשש שמא ענ"ב כמבואר בשטמ"ק כתובות שם ובתוס' רי"ד:
ואמנם לפי"ז נ"ל בנ"ד טעמא להיתרא. דהא הב"י בסי' ע"ז הביא דברי הרשב"ש בתשו' על אשה שטענה מ"ע שקודם הנשואין היתה מואסת אותו ואמה השיאתה לו בע"כ נראה דאפילו לאומר שאין כופין לגרש בטענת מ"ע יודה בזה שמה שאמרו שלא לכוף משום דחיישינן שמא ענ"ב. אם הדבר מפורסם שבע"כ ניסת לו נסתלקה חששא זו עכת"ד עיי"ש. ובנ"ד נמי כפי ששמעתי שכן הי' שהוא לא הי' רוצה עוד קודם הנשואין אלא שאביו כפה אותו בכה"ג ל"ש חשש שמא ענ"ב ויוכל לומר מאוסה עלי. ואף דהרשב"ש מסיים שם שלענין מעשה לא הי' מקיל היינו משום דשם הוי חשש איסור א"א וממזירות דאם נכוף אותו להוציא שלא כדין הוי גט מעושה. אבל בדידי' דליכא רק חשש תקנת רגמ"ה דכתב הב"ש דאזלינן בספיקו להקל שפיר יש לסמוך על ס' הרשב"ש הנ"ל. ועוד י"ל עפי"מ שהביא הב"י שם בשם התוס' והר"מ דאף להאומרים דכופין להוציא הוא היכא דנותנת אמתלא לדברי' וטענה הנראית למה הוא מאיס עלי' עיי"ש. וא"כ לכאורה קשה א"כ מ"ט של החולקים דחוששין לענ"ב כיון דנראה לב"ד שדבריו אמת והא גם בטא"ל היכא דיש רגל"ד דעת כמה פוסקים דנאמנת. אך צ"ל כיין דקיי"ל דאיתתא בכ"ד ניחא לה. א"כ אין זה מבורר אצלנו דהוא מ"ע אם לא שענ"ב. וא"כ כ"ז בדידה אבל בדידי' היכא דהוא טוען מ"ע ויש לו אמתלאה וטענה הנראית לב"ד כמו בנ"ד שלא רצה בה מתחילה בשביל שהיתה זקינה מאתו י"א שנה וכדומה וודאי י"ל דמהימן במה דטעין מ"ע ויכול להוציאה ואם א"א לגרשה בע"כ יוכל לישא אחרת.
והנה על מה שהזמינו אותה כ"פ לעמוד לד"ת וסירבה מלעמוד לד"ת שעי"ז כמה אחרונים דנים אותה לעוברת ע"ד ומתירין עי"ז לישא אחרת. ונובע מתשו' ספר יהושע ועוד כמה אחרונים שהדבר יפלא הא עוברת ע"ד אינו רק בעניני פריצות או במכשלת את בעלה אבל לא בשאר איסורים כמבואר ברא"ש בכתובות שם (דע"ב) ובמהר"ם שיף שם. ואמנם נראה כיון דהדבר יצא מפי כמה גדולי אחרונים נ"ל דבנ"ד וודאי יש לסמוך ע"ז. דהנה כבר כתבתי לעיל דבאמת אם הי' מאמינים לו שהיא מאוסה עליו ולא מחמת שענ"ב וודאי הי' מותר לישא אחרת כמש"ל. רק דאנן לא מהימנינן לי' משום דחיישינן דענ"ב. והנה ידוע דעת הפוסקים והרמ"א פוסק כוותיי' בחו"מ סי' כ"ו דמי שהלך בערכאות והפסיד ובא אח"כ לתבוע בד"י אין ב"ד נזקקין לו. ובתומים התפלא מאד ע"ז דמ"ט יש בדבר. ולענד"נ דטעמם הוא משום דעניני הדינים שבין אדם לחבירו נחלקים לשני חלקים היינו האדם עצמו אם יודע הדין שהוא חייב שכנגדו מחויב להחזיר את הגזילה והעושק או שלא לגזול ולעשוק. אמנם יש חיוב גם על הב"ד של כל ישראל לדון בין אדם לחבירו ולהציל עשוק מיד עושקו ולהוציא גזילה מתח"י בע"כ. והנה מה שנוגע לעצמו אז אם יודע בעצמו שהדין עמו אף שלא יוכל לברר זאת בב"ד. מ"מ אם יכול בינו לבין עצמו להשמיט שלא יוודע להב"ד מותר לו לעשות כן עיין בתומים סי' י"ב ובנתיבות שם סק"ג ובבכ"ש יבמות (פ"ח). אך כשבא הדבר לפני ב"ד שוב כל דבר שנראה לב"ד שלא להאמינו דנין אותו בע"כ עפ"י דעתם. ומעתה נראה דזה טעמם של הפוסקים הנ"ל דכל שמאס בדיני ישראל והלך בערכאותיהם שוב אין ב"ד ישראל מחויבים להזקק לו דהתורה לא הטילה החיוב על הב"ד כל שהוא עצמו בחר לו דיני עכו"ם. אמנם אם הבע"ד בעצמו יודע שהוא גזל וודאי מחויב להחזיר כמ"ש התומים. אך הב"ד אין נזקקים לו עוד. ונ"מ שאם הוא אומר שאינו חייב ויודע בעצמו שאינו עושה איסור אף שב"ד ישראל לא היו מאמינים לו מ"מ כיון דאין הב"ד נזקקין לו מותר לו לעשות כשיודע שהדין עמו כד' התומים והנתיבות הנ"ל. וזה נ"ל ברור בטעם הפוסקים הנ"ל דלהדיא מבואר ברמ"א הלשון דאין ב"ד נזקקין לו. וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דסירבה לעמוד לד"ת אחר ההתראות כ"פ שוב אין החיוב על הב"ד להזקק לה וכיון דהוא אומר בעצמו דמ"ע ונותן אמתלאות טובות לדבריו אף דהב"ד לא היו מאמינים לו והי' חוששין דילמא ענ"ב מ"מ עכשיו דסירבה בד"י שוב אין ב"ד נזקקין לו והוא לפי"ד אינו עושה איסור כיון דמ"ע ואינו מחויב לדור אתה וליתן לה שכ"ו יוכל לישא אחרת וליכא חשש קטטא דהא ידור רק עם השני' והראשונה לא יכנוס לתוך ביתו כלל וכיון דכל תקנת ר"ג הוא רק משום קטטה ולדבריו לא יעבור על התקנה כלל שפיר נאמן ע"ע. כנלע"ד:
וגם איכא לאצטרופי מה שלפי החשבון שניסת אחר כ' לא תלד עוד אחר מ' כמ"ש כת"ה ואיכא ביטול פ"ו. ואף שמה שהביא כת"ה מהחת"ס דאף דנתאחר בפשיעתו אין רשאי לנושאה דבשביל שאכל שום וכו' אין ראי' לכאן. דשם איירי לנושאה לכתחלה וודאי אין כופין אותו מחמת חרם דשידוכין לעשות איסור לישא לכתחלה אשה שאינה בת בנים אבל כאן לישא אחרת בלא"ה איכא כמה דיעות דס"ל דתקנת ר"ג הי' אף במקום מצוה ואף להמתירין היינו משום דמצות פו"ר דוחה איסור דתקנת ר"ג. וא"כ הא ידוע דברי התוס' עירובין (ד"ק) דעשה דפשיעה אינו דוחה ל"ת. ה"נ נעשה ע"י פשיעתו שלא דר אתה בשנים האחרונים שקודם מ'. י"ל דלא דחינן קמי' תקנת ר"ג לכ"ע. מ"מ נ"ל דכאן אינו כן. דשם גופי' טעמא בעי מאי בכך דנעשה בפשיעה מ"מ כיון דהתורה אמרה דמחויב לקיים המ"ע אף במקום דאיכא ל"ת מאי בכך דנעשה בפשיעה מ"מ עכשיו רמיא עלי' חיוב מ"ע וקיימא קמי' איך יפטור עצמו ממנו. אך י"ל דהתוס' ס"ל דטעמא דעדל"ת לאו משום דעשה חמור מל"ת כדעת הרמב"ן. דאדרבא ס"ל דל"ת חמור דלוקין עליו. וכדמוכח מסוף יומא דל"ת חמור דתשובה אינה מכפרת עליו בלא יוה"כ רק הטעם כמ"ש האחרונים דאונסא כמאן דלא עביד וכשיעבור על הל"ת כדי לקיים העשה הוי אנוס עפ"י התורה ושכר קיום מ"ע בידו. ועונש על הל"ת ליכא דמחמת אונסא הוי כמאן דלא עביד. משא"כ אם לא יעבור על הל"ת ולא יקיים המ"ע נאבד ממנו שכר וקיום מ"ע. דאף דעושה מחמת אונס הל"ת. מ"מ אונסא לא הוי כמאן דעביד אלא כמאן דלא עביד כמובא בט"ז בהאחרונים וא"כ מש"ה היכא דנעשה הדבר בפשיעתו אז לא יופטר על הל"ת מחמת אונם. דהא הוא הביא על עצמו האונס. וכיון דיהי' עונש הל"ת בידו וודאי לא אמרינן דיקיים מ"ע ויהי' עונש הל"ת על צווארו כיון דל"ת חמור מעשה אבל כאן במ"ע דפו"ר דוודאי חמירא מתקנת ר"ג של ב' נשים דאינה רק תקנה ולא איסורא ואזלינן בספיקו לקולא כמ"ש הב"ש הנ"ל בשם הד"מ וודאי העשה דפו"ר חמירא וכיון דעכשיו קיימי קמן ביטול פו"ר וביטול תקנת ר"ג וודאי דחינן קילתא מקמי חמירתא. ובזה ישבתי לנכון קושיית השעה"מ ושאר האחרונים על הא דפריך הש"ס זבחים (צ"ז) גבי יקדש וליתי עשה ולידחי ל"ת והוכרח לתרץ משום דהוי ל"ת שבמקדש או דהוי ל"ת ועשה. ואמאי ל"ק משום דהוי עשה דפשיעה. אבל לפי הנ"ל ניחא דמדשני לי' שם לרבא בין ל"ת שבמקדש או לאו ש"מ דס"ל דל"ת דעלמא קיל מעשה כס' הרמב"ן רק דל"ת שבמקדש חמור וא"כ הוכרח לתרץ רק משום ל"ת שבמקדש. דאל"כ דחינן קילתא מקמי חמירתא אף היכא דהוי בפשיעה. אבל התוס' בעירובין דאיירי ג"כ בל"ת שבמקדש דהוי חמירא אבל אזלי למאן דס"ל דגם ל"ת שבמקדש נדחה אף דחמירי משום דאונסא הוי כמאן דלא עביד אבל בפשיעה דל"ש האי טעמא אינו דוחה ל"ת חמור כמש"ל. הדרן להנ"ל דנלע"ד מכל הלין טעמי להתיר להאברך הנ"ל לישא אשה אחרת עפ"י היתר ממאה רבנים מג' מדינות והשלשת גט וכתובה כנהוג והשי"ת יצילנו משגיאות:
והנני ידידו דושת"ה דוד מנחם מאנוש באבד אבד"ק טארנאפאל.
סימן ז
ע"ד הרבני מו"ה חיים יודא מלמד מבעלזא שדר עם אשתו הרבה שנים ולא זכה להבנות ממנה דהיינו שמתחילה הי' להם ילדים ומתו בקטנותם ואח"כ הפילה ג"פ ולבסוף פסקה מלילד לגמרי ערך י"ח שנים ועתה חדל לה אורח כנשים ואיו תקוה עוד שתלד והאיש הנ"ל הוא י"ש ונפשו עליו תאבל לילך ערירי ח"ו ונפשו בשאלתו למצוא לו עזר ותרופה כי היא אין רצונה לקבל ממנו ג"פ. ונדרשתי מאת כ"ק מרן שליט"א מבעלזא לעיין בדינו ולהוציא לאור משפטו:
ונלע"ד דיש להתיר לו לישא אחרת עפ"י היתר מק' רבנים אם לא תרצה לקבל ג"פ. דהנה הרמ"א באה"ע סי' א' ס"י מביא שני דיעות בזה דשהה י' שנים ולא ילדה אם רגמ"ה גזר גם במקום מצוה או לא. עיין באריכות בד"מ שם ועיין בתשו' שב יעקב סי' א' ובנוב"י מהדו"ק סי' א' ומהד"ת סי' ק"ב שחששו לדיעה הזאת דרגמ"ה גזר במקום מצוה היכא דאיהי לא פשעה עיי"ש: