אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת חו"מ › סימן כט

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת חו"מ · סימן כט

סימן כח

לכבוד הרב הה"ג החו"ב וכו' מו"ה שלמה נ"י אבד"ק דאבראמיל יצ"ו.

מכתבו לנכון הגיעני וע"ד עסק הד"ת שבא לפניו שבאו הטענות בארוכה ותמצית הדבר באחד שעיכב מעותיו של חבירו שבאו לידו ע"י אחר ששלח לקנות אצלו יי"ש שהי' עומד להתייקר ע"י השטייער שהי' עתיד להנתן. והוא עיכבם באומרו שיש לו טענה על שותפו וחישב שהמעות הוא של השותפות. ועי"ז הביא אותו לידי היזק שהי' מרוויח ביוקר השער של היי"ש ומחמת זה לא קנה י"ש אחר. והובא הדבר בפלילים מחמת שסירב לילך לד"ת ומשם יצא המשפט שמחויב לשלם הקרן עם צינזען כפי החוק. ועתה אינו רוצה ליתן צינזען ובאו לפניו לדון בזבל"א וזבל"א ושאל כת"ה את חוו"ד:

והנה עיני כת"ה שפיר חזו את דברי החת"ס חו"מ סי' קע"ח שהכריע בכה"ג שצריך ליתן מה שהרוויח במעותיו של חבירו אף דהוי רק מבטל כיסו של חבירו. מ"מ כיון דהוא הרוויח ונהנה וחבירו הפסיד בדבר חייב משום זה נהנה וזה חסר. אלא שכת"ה הביא דברי הנ"ל שבסוף ס' פ"ת חו"מ לסי' רצ"ב שכתב שהחת"ס אזיל בשיטת הרמ"א שבסי' רצ"ב ס"ז. אבל הש"ך הביא שם בסקט"ו דברי הרש"ל ביש"ש פ' הגוזל קמא סי' ל' דפוטר וא"כ יכול המוחזק לומר קי"ל כהרש"ל עיי"ש:

והנה ביש"ש שם עיקר טעמו דאינו משלם מה שנהנה משום דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. רק בגזלן עתיק חייב משום קנס עיי"ש וכוונתו לדברי הש"ס ב"ק (צ"ו) גבי ההוא דגזל פדנא דתורי וכריב בי' כרבא דפטור משום דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה חוץ מגזלן עתיק עיי"ש. אבל שם גופי' טעמא בעי הרי הא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה היינו היכא דאין הגזילה בעין אבל היכא דהגזילה הוא בעין ברשותא דמרא קאי בין ליוקרא בין לזולא ומה"ט תברא או שתיא משלם כדהשתא משום דברשותא דמרא קאי והאי שעתא דתברא או שתיא הוא דגזל לה כמ"ש רש"י בב"ק (דס"ה ע"א) ד"ה תברא עיי"ש ומש"ה משלם כיוקרא דהשתא וא"כ מה"ט גופי' יתחייב כשנהנה ממנה היכא דהנגזל חסר משום זה נהנה וזה חסר כמו בכל חפץ של חבירו ובע"כ צ"ל דזה הוי כשבח של הגזילה שהוא של הגזלן משום תקנת השבים כמבואר בב"ק (צ"ד ע"א) וכ"כ להדיא בשטמ"ק ב"ק (צ"ז ע"ב) הנ"ל ד"ה סוף סוף דמש"ה אינו משלם מה שנהנה דשבחא הוא ושבח הוא של הגזלן משום תקנה"ש וכ"מ בש"ג שם אות א' דאם נחית אדעתא דגזלנותא אית לן לפוטרו מלשלם מה שנהנה משום תקה"ש עיי"ש. וכ"כ להדיא בסמ"ע בסי' שס"ג ס"ק י"ג דהיכא דנחית לגזלנותא ועשה מלאכה הפטור הוא משום תקה"ש וכ"כ הט"ז שם ע"ש:

וא"כ י"ל דמה"ט הכריע החת"ס כהרמ"א ולא כהיש"ש משום דכל ספק תקנתא אוקמא אדינא אף בספק פלוגתא דרבוותא כמ"ש הסמ"ע בסי' י"ח סק"י בשם הרשב"א עיין שם בפ"ת ובמל"מ פכ"א מה' מלוה ולוה באריכות ול"ק קו' הנ"צ אמאי לא אמרינן קי"ל כהרש"ל. ואף דבפ"ת שם סק"ח מביא בשם הנוסגה"ש דזה דווקא בתקנתא דגאונים אבל תקנה המבוארת בש"ס הוי כספק דין מ"מ אין מזה תפיסה על החת"ס אם לא יסבור כן. ובמל"מ הנ"ל ד"ה עוד יש לחקור מבואר להיפוך דהא הביא שם בשם ה"ה דגם בספק תקנתא דנגזל או שכיר אוקמינן אדינא אף דהיא תקנה המבוארת בש"ס. וכן הביא שם ממזונות הבנות דהיא תקנתא דבש"ס וא"כ שפיר כתב החת"ס להכריע כהרמ"א ולא כהרש"ל אף להוציא מהמוחזק:

אבל מ"מ תמיהא לי טובא דאם נאמר דטעמא דאינו משלם מה שנהנה הוא משום תקה"ש. א"כ קשה הא המחבר גופי' סתם בסי' שס"ב ס"ב כהרמב"ם דתקה"ש הוא רק לאחר יאוש ולא קודם יאוש ולא הביא דעת החולקין כלל וא"כ אמאי סתם וכתב בסי' שס"ג ס"ג בסתם דאינו משלם על מה שחרש בה או דש בה ולא חילק בין קודם יאוש לאחר יאוש כבסי' שס"ב. ואפשר ליישב דהנה הרמב"ם הובא בסי' שס"ב ס"ז סובר דאם השביח הגזלן ומכר ללוקח או השביח הלוקח השבח הוא שלו אף קודם יאוש ותמהו הכל מאי חילוק יש בין גזלן עצמו דאינו קונה השבת קודם יאוש ללוקח:

אך נ"ל דצריך להבין מ"ט של הרמב"ם שחידש דדין הש"ס דגזלן קונה השבח משום תקה"ש הוא רק אחר יאוש והכל עמדו ע"ז. ונלע"ד דהוא כעין ס' התוס' בכתובות (די"א ע"א) ד"ה אביי. שחילקו לענין חוטא נשכר בין הי' חייב מדינא או לאו עיי"ש כעין זה. ס"ל להרמב"ם ג"כ כאן דהוה קשיא לי' איך אמרו חכמים שיהי' השבח להגזלן נמצא חוטא נשכר דע"י שעבר על איסור גזילה מרוויח השבח לכך ס"ל להרמב"ם דזה רק אחר יאוש ואחר יאוש כל אדם יכול לזכות בהגזילה. רק הגזלן עצמו אינו יכול לזכות משום דבאיסורא אתי לידי' נתחייב לתקן האיסור ע"י השבה. א"כ שפיר תיקנו חכמים שהשבח לא יהי' צריך להחזיר משום תקה"ש מאי אמרת נמצא חוטא נשכר ע"י החטא ז"א הא אי לאו החטא הי' יכול לזכות עכשיו בכולו כיון דנתייאשו הבעלים. וא"כ נהי דגוף הגזילה צריך להחזיר כיון דעביד איסורא אבל עכ"פ השבח תיקנו חכמים דלא יפסיד ע"י החטא ול"ש אין חוטא נשכר דהרי אינו נשכר ע"י החטא רק אינו מפסיד. אבל קודם יאוש דאינו יכול לזכות כלל לא בגוף הגזילה ולא בהשבח לא הוא ולא אחר דברשותא דמרא קאי. א"כ אם תאמר דתקנו שיזכה בהשבח הרי חוטא נשכר דאי לאו דגזיל ועביד איסורא השבח הוא של בעלים. ואמנם כ"ז בגזלן עצמו דעביד איסורא אבל הלוקח מהגזלן דלא עביד איסורא שפיר תקנו חכמים דלא יחזיר הלוקח השבח משום תקה"ש כדי שאם יוודע לו יודיע להנגזל ול"ש אין חוטא נשכר דהוא לא עביד איסורא כלל ולכך שפיר ס"ל להרמב"ם דהשבח של לוקח גם קודם יאוש:

וא"כ מעתה יש ליישב ג"כ קושייתי הנ"ל אמאי סתם המחבר בסי' שס"ג היכא דהגזלן חרש בה או דש בה ולא חילק בין קודם יאוש לאחר יאוש דהנה עיקר החיוב שאפשר לחייבו בעשה מלאכה הוא רק דמבטלה ממלאכת בעה"ב דהבעה"ב הי' יכול לעשות בה מלאכה והוי זה נהנה וזה חסר כמו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דב"ק (דכ"א ע"א). והנה זה פשיטא דאם אחד גזל פרה ולא רצה להחזירה לבעלים ובא אחר ועשה בה מלאכה ולא הכחישה דאינו חייב לשלם להנגזל מה שנהנה דהרי לא חסרו מידי דהוא לא הי' יכול לעשות בה מלאכה כיון שהיתה עומדת ברשות הגזלן ולא הי' בידו לעשות בה מלאכתו וכעין שכתב הרמ"א בסי' שס"ג ס"י דאם אין הבעלים בעיר ואין מי שישתדל בעבורו להשכיר. הוי כחצר דלא קיימא לאגרא דפטור הדר בה. וא"כ לפי"ז לכאורה גם הגזלן עצמו היכא דמתחלה נחית לגזלנותא ולקחה ע"מ לגוזלה ולא להחזירה אם אח"כ נשתמש בה ועשה בה מלאכה א"א לחייבו לשלם עבור ההנאה דהא לא חסרו מידי דכבר היתה עומדת ברשותו ולא הי' הבעלים יכולים לעשות בה מלאכתם. אך ז"א כיון דהחיוב עליו להחזירה לתקן הלאו. א"כ הרי נהנה במה שמחסר את חבירו שאינו מחזיר לו לעשות בה מלאכתו. וא"כ שוב שייך כאן תקה"ש שתקנו שלא להחזיר השבח מה שנהנה במלאכתו מאי אמרת נמצא חוטא נשכר ז"א דאי לאו החטא דהיינו אם הוא לא הי' הגזלן שאיסורא עביד אם אינו מחזיר אלא שהיתה עומדת ברשות אחר באותו אופן שהיא עומדת עכשיו שאין הבעלים יכולים לעשות בה מלאכתם הי' הוא פטור אם הי' עושה בה מלאכה משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר אלא שאתה רוצה לחייבו משום שהוא בעצמו הגזלן והחיוב עליו להחזיר ולתקן האיסור א"כ אם אתה פוטרו משום תקה"ש אין זה חוטא נשכר רק אינו מפסיד כמו בגזילה אחר יאוש הנ"ל וא"כ לכך שפיר סתם המחבר דכאן אף לפני יאוש פטור:

יהי' איך שיהי' עכ"פ לא מצינו חולק על השטמ"ק והסמ"ע והש"ג והט"ז דעיקר הפטור כאן משום תקה"ש וא"כ כיון דמילי דרבנן הוא וודאי כדאי הוא הת"ס לסמוך עליו במה שהכריע כהרמ"א דהיכא דאין כוונתו לגזול לגמרי ל"ש בזה לומר דשבח דגזילה דגזלן הוא משום תקה"ש ובפרט די"ל דבנ"ד גם הרש"ל מודה דהרש"ל קאי רק היכא דמתחלה נחית עכ"פ לגזול הריווח לעצמו וא"כ כיון דמשום הנאת ריווח ירד לגזול דחף דדעתו להחזיר הקרן עכ"פ גזלן הוי דאף גוזל ע"מ להחזיר וגם שואל שלא מדעת הוי גזלן. וא"כ חיישינן דאם יהי' מוכרח להחזיר הריווח ישמיט א"ע ויכפור ולא ישלם גם הקרן משום דיהי' קשה להחזיר הריווח שכבר נאכל ונחית מתחלה ע"מ לעכבו לעצמו. אבל בנ"ד דעיקר כוונתו הי' לתפוס על חובו ואמר בפירוש שאם ישבע שאין חלק להשותף בו יחזיר הכל ולא הי' כוונתו על הריווח כלל דבשביל הצינזען לחוד שלא לשלם לא הי' תופס כלל דכל סוחר ברצון הי' משלם געריכטליכע צינזען שיתנו לו מעות וא"כ ל"ש בזה תקה"ש שניחוש דאם נצריכו לשלם געריכטליכע צינזען לא ישלם גם הקרן דלא חזינן כלל גילוי דעת ממנו דנחית לגזלה בשביל ריווח הצינזען ולא יהי' זה מעלה ומוריד כלל לענין השבת הגזילה. וגם בלא"ה י"ל דבנ"ד ל"ש תקה"ש דבאמת משום תקה"ש לא הי' מפסידין להנגזל כדאמר הש"ס ב"מ (דכ"ז ע"ב) דאין עושין טובה לזה בממון של חבירו אלא היכא דאיכא טובה לבעל הממון עצמו עיי"ש. וה"נ תקה"ש הוא טובה גם להנגזל כדי שלא יחפש טצדקאות שלא להשיב גוף הגזילה. וא"כ כ"ז היכא דצריך הנגזל שהגזלן יחזיר לו עכ"פ גוף הגזילה אבל כאן דגוף המעות א"צ יהודא שלא יחזיר לו כיון דהוא נתן המעות לראובן השליח וקיבל עליו אחריות וא"כ למה יפסיד יהודא השבח משום תקה"ש הא הוא א"צ כלל לתקנה הזאת שלא יחזיר לו מעותיו דב"כ וב"כ ישלם לו השליח וא"כ לפענ"ד הי' הדין ברור כהח"ס דלוי צריך לשלם ליהודא מה שנהנה משום דזה נהנה וזה חסר כמש"ל:

אך גם לפי"ד הנ"ל שהוא ספיקא דדינא מחמת מחלוקת הרמ"א והרש"צ מ"מ כאן הא יהודא הוא מוחזק ויוכל לומר קי"ל כהח"ס והרמ"א ומ"ש כת"ה דראובן יהי' מוכרח לנכות ללוי מחובו משום דהתפיס מעותיו ביד יהודא שא"י להוציא ממנו בדיינים כדקאמר הש"ס ב"ק (מ"ה וצ"ח) אתפסתי' לתוראי וכו' וכיון דראובן השליח יהי' נפסד א"י לתפוס כבסי' נ"ח בהג"ה עיי"ש, הנה אף אם נאמר דראובן יהי' נפסד מ"מ ל"ש כאן דינא דסי' נ"ח כמ"ש הנתיבות שם סק"ד דרק היכא דהי' הדבר ברשות הנפקד וקנאו במשיכה דכדרך שתקנו משיכה וכו' ומה"ט קאמר הש"ס ר"פ המפקיד דקנאו משעת גניבה מש"ה כשתופס הוי כתופס חפץ של הנפקד ולא של המפקיד והנפקד אינו חייב לו שיוכל לתפוס משלו. אבל כל שלא הי' החפץ ברשות הנפקד עדיין אף שקיבל עליו אחריות יוכל הבע"ח של המפקיד לתפסו אף שמגיע הפסד לאחר עיי"ש. וא"כ בנ"ד דראובן הי' לו רק חוב על לוי ואף גם רק ע"י ערכאות ואין לו קנין עפ"י דין בהחוב עדיין ואף אם הי' לו שטר ממש מ"מ הא שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ובע"ח מכאן ולהבא גובה וא"כ כשתפס יהודא מעות מיד לוי משל לוי תפס ולא משל ראובן דאף דלוי נתן ליהודא המעות על חשבון החוב שהי' חייב לראובן מ"מ הא מבואר בסי' פ"ג ס"ב בהג"ה דאם הלוה שלח ע"י המלוה מעות לאחרים יוכל המלוה לתופסם לעצמו אף דקיבל בשתיקה ה"נ מכ"ש דהא ידוע שקיבלם על הצינזען וא"כ פשיטא דיוכל יהודא לתפוס ולומר קי"ל כהרמ"א והחת"ס:

אלא דנראה בעיני דראובן ג"כ יוכל לגבות חובו מלוי וא"י לומר אתפסתי' למעותי וכו' מכמה טעמים. חדא הא דמחייב שם הש"ס בב"ק (דמ"ה וצ"ח) הוא רק בשומר דשומר חייב בפשיעה וכן גזלן נתחייב בהשבה ולכך חייב גם על גרמא דמ"ט לא החזיר הפקדון לבעליו וכל פשיעה לא הוי רק גורם ולכך שאינו שומר פטור וכ"מ שם להדיא ברמב"ן במלחמות ובס' תו"ח ובשטמ"ק, ועיי"ש ב"ק (צ"ח ע"א) גבי הזורק מטבע לים דיש חילוק בין אדי' אדויי דחיובו רק מכח מזיק וזורק לים הוי רק גורם כמ"ש רש"י שם ובנטל בידו והגביהו דנתחייב בהשבה חייב עיי"ש אבל הכא דממונו של לוי לא הי' מעולם בידו של ראובן ולא נעשה שומר עליו אלא שנתן שטר ביד יהודא שיגבה מלוי אף אם הי' עושה שלא כדין מבואר בסי' שפ"ו ס"ג בהגה דסופר שכתב בשטר מאתיים במקום מנה או שליש שהחזיר שטר שלא כדין וגבה בו הוי רק גרמא ופטור עיי"ש בש"ך מכ"ש הכא דיהודא תפס כדין. ועוד לפימש"ל דמדאורייתא לכ"ע צריך הגזלן ליתן הריווח ורק משום תקה"ש פטור להרש"ל כמש"ל וכיון דרק תקנתא היא ודינא דגרמי הוא ג"כ רק דרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן כמבואר בסי' ק"ז סקט"ו בסמ"ע לענין יתומים שמכרו מטלטלין וכתב שם בתומים סק"ו הטעם משום תקנתא לתקנתא וה"נ בנ"ד ועיין בתוס' גיטין (דמ"א ע"א) ד"ה בהיזק שא"נ דשחרור רבו שני כיון דלא הוי אלא מדרבנן חשיב היזק שאינו ניכר עיי"ש ודו"ק. ועוד טעם אחר י"ל דהא באמת ראובן הי' שלוחו של יהודא שמסר לו מעותיו לקנות לו יי"ש וכל שליח נעשה שומר על המעות ומבואר בסי' רצ"ד ס"ו דבנגנב מיד השומר והוכר הגנב השומר מוטל עליו הטירחא לעשות דין עם הגנב עיי"ש ברמ"א ובסמ"ע דכל שהרוויח בדבר מוטל עליו הטירחא להוציא מיד הגנב. וא"כ כיון דאם הי' לוי חוטף מעות מיד יהודא ונשתמש בו ונהנה ויהודא הפסיד בדבר הי' מהני תפיסה אם הי' יהודא תופס מיד לוי משום דיוכל לומר קי"ל כהרמ"א והח"ס הנ"ל ה"נ החיוב על ראובן כיון דהי' שופר ושלוחו של יהודא והרוויח בדבר שקיבל נ' זהובים לטרוח ולתפוס מיד לוי ולא הוי תופס לבע"ח וכו' כיון דחיוב רמיא עליו דהא הפנ"י כתב הטעם דתופס לבע"ח משום דהוי שלד"ע דמתערב על ריב לא לו אבל כאן דהי' שומר עליו והחיוב עליו עפי"ד לטרוח ולהוציא פשיטא דיכול ראובן לתפוס מיד לוי בשביל ראובן וא"כ כיון דאם הי' תופס בעצמו הי' התפיסה כדין מכ"ש שאין לחייבו משום גורם במה שנתן צעסיאן ליהודא לתפוס כיון דעשה ברשות ב"ד. וא"כ מכל הלין טעמי נלע"ד דאם הרוויח לוי במעות הללו וליהודא הי' היזק אף מניעת הריווח שפיר מהני תפיסתו משום זה נהנה וזה ל"ח כמ"ש בנמוק"י ב"ק כ"א ואף אם הי' החסרון מעט חייב בכל מה שנהנה כמו בשחרורתא דאשייתא לדעת כמה פוסקים:

והנה ראיתי לכפ"ה שמביא דברי הבית אפרים חו"מ תשו' כ"ח שהוכיח מש"ס דמכות מעידין אנו באיש פלוני וכו' דמבטל כיסו אינו פטור רק מהריווח שהי' עתיד להרוויח. אבל מה שהי' יכול ליטול תיכף שכר בעבור שימוש מעותיו זה מחויב לשלם לו עכת"ד. והנה אם הי' דו"ז הגאון מהרא"ז ז"ל אומר זאת מסברת עצמו וודאי עפר ואפר אנכי תחת כפות רגליו לפקפק על סברת ארי' דבי עילאי כמוהו אבל כיון שהוכיח זאת רק מכח קושייתו על הש"ס הנ"ל שהוא קושיית הקדמונים והעמיס דבריו בדברי הרמב"ן והריטב"א מכות שם לומר שזה כוונת תירוצם:

ולענ"ד הקלושה א"א להעמיס זאת כלל בדברי הריטב"א שדברי הריטב"א עצמם משוללים הבנה. שכתב וז"ל מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז עד ל' יום והוא אומר לאחר י' שנים והוזמו אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' אין לפרש שישלמו מה שהי' יכול להרוויח וכו' שזה גרמא בעלמא וכמו שאמרו במבטל כיסו שהוא פטור וכו' אלא פירוש שישומו מה הי' נותן הלוה למלוה עתה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה הי' מניח לו המלוה מזה מנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כשיעור האומד שהי' נותן לסלק שעבוד זה מעליו לא הי' מפסידין אותו עכת"ד הריטב"א. והנה לדעת דו"ז הגאון ז"ל דמה שהי' הלוה נותן להמלוה עתה פחות מהסך אלף בשביל שנותן לו עכשיו מעותיו זה מקרי היזק ברור ולא מקרי מבטל כיסו וכו' א"כ למה לו להריטב"א להאריך ולומר שמנכין שומא זו והשאר ישלמו כשיעור האומד שהי' נותן לסלק שעבוד זה מעליו וכו' והרי כל הדברים האלו מיותרים לפירושו של דו"ז הגאון ז"ל וגם משוללים הבנה והי' לו לומר רק שהעדים מחויבים לשלם אותו השומא שהי' הלוה נותן פחות ומה זה שכתב שזו השומא מנכין והשאר ישלמו:

אבל לדעתי נראה דתירוצו של הריטב"א עם הרמב"ן אחדים הם דהרמב"ן הקשה ג"כ הקושיא הנ"ל ממבטל כיסו וכו' ותירץ וז"ל ולאו קושיא היא דהכא כיון דהשתא לא מחייב לי' כלום כמאן דאפסידו לי אלפא זוזי דמי דהא איהו לא מחייב עכשיו כלום ואינהו מחייבי לי' אלפא זוזי מה דמהני לי' דפרעו ההיא שעבודא דאיכא עלי' אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ועיין קצוה"ח סי' ע"ג סק"ד דמה"ט איכא ש"ד על כפירת הזמן ע"ש וא"כ זה כוונת הריטב"א ג"כ שדברי הרמב"ן רגילין תמיד על לשונו שבאמת גוף החיוב על העדים זוממין לשלם לו כל הסך אלף זוז שמחייבים אותו לשלם תיכף דהרי הוא עכשיו אינו מחויב כלום והוי היזק ממש מכיסו אלא דאם ישלמו לו כל האלף זוז הרי מהנים אותו שמסלקים מעליו השעבוד שלא יצטרך לשלם אחר י' שנים וא"כ לחה יהי' הוא נשכר בחנם והם מפסידים לכך מנכין מהאלף זוז הסך שהי' הוא נותן להמלוה תיכף שיפטרנו מחובו. דרך משל אם הוא חייב אלף זוז לשלם לאחר י' שנים אם ירצה לשלם תיכף וודאי יניח לו המלוה מחובו ולא יקח ממנו רק תשעה מאות זוז אותם התשעה מאות מנכים העדים מהסך אלף דהרי מהנים אותו זה הסך ולא יצטרכו ליתן רק מאה זוז:

ומעתה דברי הריטב"א והרמב"ן כזהב מזוקקים שכתב להדיא דאינהו מחייבי לי' אלף זוז אלא דמהני לי' דפרעו ההיא שעבודא דאיכא עלי' אומדין כמה אדם וכו' וזה שכתב גם הריטב"א וז"ל שישומו מה הי' נותן הלוה למלוה עתה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה הי' מניח לו המלוה (שזה דרך משל שהי' נוטל ממנו בעבור האלף רק ט' מאות) מנכין שומא זו (ר"ל מהאלף זוז) והשאר ישלמו לו כשיעור האומד שהי' ניתן לסלק שעבוד זה מעליו (שזה) לא הי' מפסידין אותו עכ"ל הריטב"א. הרי מפורשים דברי הריטב"א כמין חומר ממש כדברי הרמב"ן כמו שרגיל תמיד שהעיקר החיוב על העדים לשלם מה שמפסידין אותו לשלם מכיסו הסך אלף שהוא עתה אינו מחויב אלא שמנכים זה מה שמהנים אותו מה שהי' נותן עכשיו ברצונו לפטרו מהחוב שלאחר עשר שנים וא"כ אין שום ראי' מזה לדינו של דו"ז שאם מפסידו מה שהי' יכול להרוויח תיכף מחויב לשלם שכאן אין החיוב רק על מה שצריך לשלם האלף זוז מכיסו והרי חצר דקיימא לאגרא ובא זה וסגרו ולא דר בו פטור כמ"ש הרא"ש בפ"ב דב"ק (דכ"א). אף דמפסידו תיכף שהי' יכול תיכף להשכיר החצר וליטול בעבורו סך פלוני. א"ו דמונע מליקח שכר הוי מבטל כיסו ומדברי המשנה מכות הנ"ל אין ראי' כלל כמו שתירצו הרמב"ן והריטב"א הנ"ל. ואמנם כ"ז אם לא השתמש בו אבל אם השתמש בו כנ"ד שלוי השתמש עם הכסף אף אם לא הרוויח בהם אח"כ וכן אף אם אינו רגיל ללוות לו ולשלם עיסקא מ"מ כיון דידוע דבזה"ז מעות עומדים ליתן בעיסקא ובפרט צינזען ומטים כמו גמריכטליכע צינזען הוי ממש כמו חצר דקיימא לאגרא ודר בו גברא דלא עביד למיגר דאף דלא נהנה כלום שהי' מוצא דירה בחנם מ"מ כיון דדר ואכל חסרונו של חבירו חייב לשלם כמבואר ברא"ש הנ"ל ה"ו ד"ה אילימא ונפסק כן בש"ע סי' שס"ג ס"ו וה"נ כאן דנשתמש לוי בהמעות ויהודא הי' יכול ליתן המעות אלו בעיסקא וליקח צינזען דסתם מעות בזה"ז הוי כחצר דקיימא לאגרא דמחויב לשלם הדר בו אף שלא נהנה שהי' מוצא דירה בחנם עיין ברא"ש הנ"ל ותמצא הדברים מבוארים:

וחזי לאצטרופי ג"כ מה שהביא הרב ר"פ בשם איזו אחרונים דהיכא דלא בא לידו בהלוואה ועיכב מעות חבירו נהגינן בזה כתקנת הבי"ה שהביא בס' יד אפרים סי' קס"ט לשלם העיסקא. ונ"ל ליתן טעם לשבח לדבר זה דהנה הש"ך בחו"מ סי' ס"א סק"י כתב דאם קיבל עליו הלוה לשלם למלוה כל הפסידו מ"מ אם הי' מזדמן למלוה לקנות סחורה ולהרוויח וזה עיכב מעותיו פטור דאין זה קרוי הפסד דהוי רק מבטל כיסו של חבירו והקשה ע"ז בס' שעהמ"ש סק"ב הא כיון דהתנה לשלם הוי כאם אוביר ולא איעבד אשלם במיטב דמחויב לשלם אף דהוי רק מניעת הריווח כיון דהתנה. ונלע"ד ליישב דהנה קשה עוד מה צריך הש"ך להטעם דמבטל כיסו וכו' הא בלא"ה אסור לו ליקח ריווח משום רבית כיון דבהלוואה אתי לידי' כמ"ש הש"ך עצמו בסי' פ"א סקפ"א עיין בתשו' שבות יעקב ח"א תשו' ס"ד. אך נ"ל דהכל ניחא דהנה הב"י ביו"ד סי' קס"ה מביא דברי הרמב"ן לענין אם הוסיפו על המטבע וגזר המלך שישלמו החובות ממטבע החדשה דאין בזה משום רבית וכתב הרמב"ן הטעם וז"ל ואין כאן משום רבית שהתוספות הזה שלא ברצון הבעלים הוא נפרע ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל אלא שדינו של מלכות דין ואין כאן גזל ואין כאן רבית עכ"ל. וא"כ ה"נ בהאי דינא דעיכב מעות חבירו תח"י אם הי' הדין שמחויב לשלם מחמת שמפסידו הריווח שהי' יכול המלוה להרוויח אז לא הי' כאן איסור רבית כיון דאינו משלם מרצונו רק מחמת הדין תורה והשתא אם משלם מחמת דינא דמלכותא כתב הרמב"ם דאין זה רבית מכ"ש אם מוכרח לשלם מחמת דין התורה ולכך הוצרך הש"ך לומר דהוי מבטל כיסו של חבירו ואינו מחויב לשלם מדין תורה מאי אמרת דמחויב לשלם מחמת התנאי כקו' השעהמש"פ הנ"ל ז"א דאם אינו מוכרח לשלם מחמת דין תורה רק מחמת שהתנה בעצמו א"כ שוב אסור ליקח משום רבית כמו כל רבית דמשלם מחמת התנאי שהתנה עמו מתחלה הוי רבית קצוצה וקושיא חדא מתורצת בחברתה וז"נ מאד בעזה"י. אלא דא"כ קשיא דיהי' מזה סתירה למה שהוכחנו למעלה דאם עיכב מעות חבירו והשתמש בו חייב לשלם ולא הוי מבטל כיסו של חבירו כיון דהשתמש בו אך באמת ז"א דכיון דבהלואה אתי לידו ומלוה להוצאה ניתנה ומעות שביד הלוה שלו הן ולא של המלוה ובשלו הוא משתמש אלא שמונע מלפרוע להמלוה להחזיר לו כספו שהי' יכול להרוויח בו זה הוי כסוגר חצירו של חבירו שפטור כמש"ל בשם הרא"ש דעל מה שנשתמש אין לחייבו דהמעות כ"ז שהוא ביד הלוה שלו הן ויכול לקדש בהן האשה ולעשות כל מה שירצה וז"ב מאד ונכון. וא"כ כ"ז כשבא לידו בהלואה אבל אם עיכב מעות חבירו תח"י של פקדון דגוף המעות עצמו הוא של חבירו וכשהוציאן להשתמש בהם שלא מדעת חבירו מחויב תיכף לשלם מה שהי' יכול חבירו ליקח בשכרן כמו חצר דקיימא לאגרא וא"כ כיון דמחויב לשלם בד"ת אין כאן איסור רבית ג"כ דלא גרע ד"ת מדינא דמלכותא לד' הרמב"ן הנ"ל. וא"כ לכך היכא דבהלוואה אתי לידי' לא נקטינן כתקנת הבי"ה משום דאיכא איסור רבית אבל עיכב מעות פקדון שפיר אמרינן דמחויב לשלם כמו חצר דקיימא לאגרא וליכא איסור רבית ג"כ. לכן מכל הלין טעמי נ"ל דהדין עם יהודא וראובן ולוי צריך לשלם לראובן חובו:

ואמנם איכא כאן עוד מקום עיון במה שכבר עמדו לדין לפני ב"ד של ג' וקבלום עליהם וא"כ אולי י"ל דזה הוי כשיקול הדעת דדיניהם דין ופטורים מלשלם והם פטרו את לוי מראובן ואמנם לענין יהודא אין נ"מ מכל זה חדא דיהודא לא דן לפניהם ולא היו יכולין לדונו שלא בפניו ועוד כיון דיהודא כבר הוא מוחזק ולא עשו מעשה עדיין להוציא ממנו ובלא נעשה מעשה גם בשיקול הדעת ל"א קם דינא עיין ש"ך סי' כ"ה סקכ"ט באריכות וא"כ ממילא לפימש"ל דכיון דיהודא יש לו טענה על לוי נהי דלוי נתן לו הסך 700 ע"ח של ראובן מ"מ הוא יכול לתופסם בשביל חוב של עצמו כבסי' פ"ג ס"ב הנ"ל א"כ ל"ש כאן קם דינא כלל. דהנה שני טעמים יש בהא דשיקול הדעת קם דינא חדא משום קנס כדי שיהי' מחויב לשלם כמ"ש הטור והרא"ש הובא בש"ך הנ"ל וזה ל"ש כאן דהא ג' וקבלום פטורים מלשלם והטעם השני דבע"ד יוכל לומר כיון דפלוגתא הוא וכיון דקבלום עליהם אני אומר שהדין כדבריכם הראשונים כיון שכבר פסקו כן וא"כ כ"ז כשפסקו אותו הדין שיש מחלוקת בזה אמרינן קם דינא אבל כאן דעיקר מחלוקת הרש"ל והרמ"א לד' הח"ס הוא רק משום זה נהנה וזה חסר והטענה הזאת יש רק ליהודא והוא לא דן בפניהם וראובן לא הי' לו טענה זאת על לוי דהוא לא חסר כלום ושפיר פסקו דלוי פטור מראובן אבל יהודא שפיר הי' יכול לתפוס כיון דחסר כמש"ל וממילא כשתפס יהודא הסך הנ"ל על ריווח שלו נשאר ממילא חוב של ראובן על לוי בתוקפו ונהי דפסקו דאם יגבה יהודא מכח הצעסיאן מלוי הרבית מחויב ראובן להחזיר ללוי היינו אם יגבה על חשבון ראובן וכאן דפסקו דלוי פטור מראובן ממילא אם יגבה ע"ח ראובן הי' גבי' שלא כדין אבל לפימש"ל דיהודא מכח עצמו תפס מ"ז לא פסקו כלום ומהני תפיסתו וממילא נשאר חובו של ראובן עליו בתוקפו ועוד הא פסק הש"ך בסקי"ך אות י"א דהיכא דאיכא בינייהו חד דגמיר וסביר יכול גדול מהם להחזיר הדין א"כ ל"ש בכאן קם דינא. וא"כ מכל הלין נלע"ד דהדין עם יהודא לראובן. ועכ"ז יען כי צריך להתרחק בכל היכולת מלדון ד"ת הי' נכון מאד לפשר קרוב לד"ת היינו בדבר מועט להניח מסך 200-700 ולא יתן רק 500 אבל אם לא יתרצו הבע"ד בשו"א על פשר דעתי נוטה לפסק הנ"ל שכתבתי עפידתה"ק:

כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה