אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת חו"מ › סימן כח

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת חו"מ · סימן כח

סימן כז

ב"ה עש"ק תז"מ ט"ו למב"י תרפ"ה טארנאפאל.

שלום וברכת מז"ט וכט"ס לכבוד תלמידי הרב החריף ובקי מופלא ומופלג בתו"י מאד נעלה מו"ה אהרן נ"י אבד"ק אזיפאליע.

מכתבו לנכון הגיעני ואברך אותו בברכת מז"ט מקשר החיתון שלו י"ר שיהי' למז"ט ובשטו"מ וזיווגם יעלה יפה לאויוש"ט ויוגמר הדבר בשטו"מ וברב נחת והרחבה ויעלה ויצליח בלמודו ללמוד בהרחבת הדעת ולהיות לגפן תפארת:

וע"ד שאלתו הנה ראשי אין אתי בעת הזאת לטייל ארוכות וקצרות. אך א"צ להכניס עצמו בספיקות רק כיון דעכ"פ בין אם נתייאשו הבעלים או לא לא גרע מאבידה דאם מצא תפילין שם דמיהם ומניחם כיון דתפילין בי חבו משכח שכיחי כמבואר בש"ס פ' אלו מציאות ובש"ע חו"מ סי' רס"ז סכ"א ועיי"ש בש"ך סקט"ז דכל שאינו עשוי רק למצוותו אין הבעלים מקפידים בכך א"כ בטלית נמי דינא הכי וא"כ יוכל לקנותם ולשום דמיהם ולהניחם וכדי לקיים מצוות השבת אבידה יתן על מכתבי-העתים שמצא טו"ת כנהוג דזה במקום מודיע לשכיני' שבזמן הש"ס וכשיבוא מי ויתן סימנים יחזירו לו הדמים משום תקנת השוק דהא אף אם יש יאוש וש"ר צריך להחזיר משום המנהג כמ"ש בסי' שנ"ו ס"ז ובסי' שס"ח בהגהה ס"א ובש"ך בסי' שנ"ו סק"י כתב שהוא מנהג ותיקין ואף נאבד במקום שרוב עכו"ם צריך להחזיר משום ועשית הישר וכו' כמ"ש בסי' רנ"ט ס"ה עיי"ש בש"ך סק"ג דכופין להחזיר ובפרט בטו"ס דדומה לספרים שכ' שם הרמ"א בס"ג דלא הוי יאוש. וגם בלא"ה דעת הש"ך בסי' שס"ח סק"ב דסתם גניבה לא הוי יאוש בגנב עכו"ם עיי"ש וגם איכא דעת הלבוש שהבאת אתה ג"כ דגם ביאוש וש"ר אינו יוצא היכא דצריך לכם כגון ביו"ט א':

וטעמו נ"ל דהא מבואר בסי' שס"ט ס"א דאסור לסייע להגזלן על השינוי עיי"ש בסמ"ע סק"א דקאי בין על שינוי שם בין על ש"ר. וא"כ כל הלוקח מהגזלן אחר יאוש עובר באיסור זה דע"י קנין הלוקח קנאו הגזלן בש"ר ומקנהו להלוקח וקנין הגזלן והלוקח באים כאחת כמ"ש הראשונים לגבי הקדיש קרבן לאחר יאוש דאי לאו משום מהב"ע הי' נגמר ההקדש משום יאוש וש"ר או שינוי שם ולא הוי קרבן בלי בעלים דקנין הגזלן וההקדש באים כאחת וא"כ הלוקח שמסייע להגזלן לקנותו בשינוי איסורא קעביד כמ"ש הסמ"ע הנ"ל וכבר ידוע לך דברי התוס' ע"ז (דף ע"ב) דלמ"ד משיכה אינו קונה מדאורייתא אף היכא דליכא מעות אינו קונה היכא דאיכא איסורא וא"כ כיון דאנן קיי"ל כר"י דד"ת מעות קונות ולא משיכה א"כ מן התורה שינוי רשות אינו קונה כלל, דהא ענין ש"ר הוא דכיון דע"י יאוש נעשה הפקר זכה הלוקח מתורת הפקר ונעשה שינוי רשות וכיון דאיכא ש"ר שוב נקנה גם להגזלן מתורת שינוי דגזלן קונה בשינוי וקנין של הלוקח והגזלן באים כאחת כמש"ל דמה"ט מהני גבי הקדיש קרבן ולא הוי קרבן בלי בעלים. דליכא למימר דענין שינוי רשות הוא מה שהלוקח קונה מהגזלן בכסף דהא מכירת הגזלן לאו כלום הוא עדיין לפי שאינו שלו רק אחר שקנה הלוקח מכח הפקר קנאו הגזלן למפרע כמו שביארתי זה היטב במק"א. וא"כ הכסף שנותן הלוקח לא תהני מידי לקנייתו וקונה רק מכח משיכה או הגבהה ככל הפקר דעלמא וכיון דהלוקח איסורא קעביד כמש"ל שמסייע לקנין הגזילה ובמקום איסור משיכה אינו קונה לדידן מדאורייתא גם היכא דליכא כסף כמ"ש התוס' בע"ז הנ"ל וא"כ ביו"ט א' דבעינן מדאורייתא לכם שפיר כתב הלבוש דאינו יוצא מדאורייתא דבעינן לכם וקנין שינוי רשות דמהני בעלמא הוא רק מדרבנן לאחר שתקנו שמשיכה קונה ואף למאן דס"ל דקנין דרבנן מהני לדאורייתא כמבואר באה"ע סי' כ"ח היינו משום הפקר ב"ד וכאן אין לנו לומר שהב"ד הפקירו ממונו של הנגזל שלא פשע מידי לטובת הגזלן דעביד איסורא כמ"ש התוס' ביבמות (דף צ' ע"א) ד"ה אזיל עיי"ש. ובזה יובן ג"כ טעמו של הלבוש שם שכתב לחלק מהא דאוונכרי דאמר ר"ה ליגזזו אינהו דליהוי שינוי רשות ביד דידן דמשמע דמהני גם ביו"ט א' היינו משום דלא גזל ההדס עצמו רק שגדל בקרקע גזולה עיי"ש בפרמ"ג ובמחצית. ולכאורה אינו מובן כלל טעם החילוק בזה:

ולפי הנ"ל יובן שפיר דהנה הטעם דאמרינן דקנין הלוקח לאחר יאוש הוא מכח שינוי רשות וקנינו וקנין הגזלן באים כאחת דמשמע דהקנין הוא מכח שינוי דגזלן קונה בשינוי ושינוי רשות ושינוי שם או שינוי מעשה חדא היא. ואמאי לא אמרינן בפשיטות דיאוש הוי הפקר אלא דהגזלן אינו יכול לזכות בו כיון דבא לידו קודם יאוש וכבר נתחייב בהשבה דאף באבידה אינו קונה כה"ג אבל הלוקח שזוכה בו לאחר יאוש שפיר זוכה מתורת הפקר כדס"ל באמת לקצת מפרשים כן. אבל באמת לשון שינוי רשות דנקט הש"ס משמע דמכח שינוי קאתי עלה דגזילה נקנית בשינוי וטעמא בעי אמאי לא קני בפשיטות מתורת הפקר. אך צ"ל כמ"ש התוס' בב"ק (דס"ט ע"א) ד"ה כל. דיאוש לא הוי הפקר מעליא כיון דאסור לכל אדם לזכות בו לצורך עצמו משום דהיא צריכה להגזלן שיפטור א"ע בה מהנגזל עיי"ש. עיין בזה היטב בנתיבות סי' שנ"ג סק"ג וסי' שס"א סק"ב שכ' שם דהיכא דלא נתחייב הגזלן בתשלומין הוי יאוש הפקר מעליא ויוכל כל אדם לזכות בו כמו יאוש דאבידה ועיין בש"ס ר"פ הגוזל ומאכיל דגזל ונתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו פטור וביארו שם התוס' ד"ה גזל. דאף היכא דליכא ש"ר כגון ביורש דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ואם הגזילה קיימת צריכין להחזיר מ"מ כשאכלו פטורים דלאחר יאוש לאו ברשות מרא קמא קאי ואינו נעשה גזלן עלי' רק אי איכא בעיניה נוטל אותה הנגזל עיי"ש היטב בדבריהם. וא"כ שפיר נכונים דברי הלבוש דשם באוונכרי דכבר נתייאשו הבעלים אלא דיאוש לא מהני בקרקע כמ"ש התוס' בסוכה שם בסוגיא דאוונכרי דקרקע אינה נגזלת אבל עכ"פ בשעה שגוזז ההדס מהקרקע אינו נעשה גזלן לענין שיתחייב באחריות כיון דהוי לאחר יאוש כמ"ש התוס' בר"פ הגוזל ומאכיל הנ"ל רק היכא דהגזילה בעינה צריך להחזיר. וא"כ שפיר יכול אחר ליקח הימנו דנהי דהראשון הגוזז בעצמו אינו קונה ביאוש כיון דבאיסורא אתי לידי' שגוזז מהקרקע וקרקע אינה נגזלת ולא נקנית לו עדיין ביאוש מ"מ כיון דלא נתחייב באחריות וא"צ לשלם רק אם הגזילה קיימת שפיר יוכל אחר לזכות מתורת הפקר כיון דאינה צריכה להגזלן לפטור עצמו מתשלומין וא"כ האחר בהיתר זוכה בה וקונה שפיר בהגבהה או משיכה ככל הזוכה מהפקר כיון דלא עביד איסורא דע"כ קיי"ל בסי' שס"ט דהמסייע לקנות בשינוי עביד איסורא אלא בש"ר דעלמא דהגזלן הוא הקונה דשינוי הוא רק קנין דהגזילה דהגזלן הוא דקונה בשינוי כמש"ל והוי קנין הנעשה באיסור דמחמת איסור הגזילה הוא דקונה. אבל אחר הזוכה לאחר יאוש היכא דהגזלן לא נתחייב בתשלומין דקונה בעצמו מההפקר וא"צ ליתנה להגזלן והוי כמו יאוש דאבידה ממש דהיתרא הוא שפיר קונה מדאורייתא בהגבהה מההפקר יוצא שפיר גם ביו"ט א'. ויש להאריך בזה הרבה. והנה דעת הלבוש לאו יחידאה הוא דגם הב"י ס"ל כן דביאוש וש"ר לא מקרי עדיין לכם. עיין מזה באריכות בכפ"ת בסוגיא הנ"ל ולכן מחוורתא שיעשה כמש"ל שישום דמיהן עפ"י ג' בקיא"ת ויניח המעות אצלו אלא שיפרסם ג"כ על מכה"ע אולי יבואו הבעלים ויתנו סימן:

ובזה הנני דוש"ת מברכך בברכת מז"ט וכט"ס.

דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה