חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ · סימן כז
שלום אשיב לכבוד ידידי הרב החריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה סענדר נ"י ראב"ד האלישיץ:
מכתבו לנכון הגיעני. ע"ד הדברי ריבות שבא לפני. וביקש ממני לחוות דעתי בזה. הנה לכאורה לא אדע במה נתחייב ראובן להחזיק את חמותו כיון שלא הי' שום קנין כמ"ש כת"ה. אלא בדבר אשר טען שמעון שהתפשר עמו בשנה העברה שיתן לו עשרה ר"כ לשבוע. וא"כ הוי כפשרה שעשו הבע"ד בעצמם שהביא הש"ך בסי' י"ב בשם המהר"ם מלובלין דא"צ קנין ודעת השער המשפט דאף מי שנתחייב ליתן אינו יכול לחזור דהוי כמקח דעביד אינש דזבין דינו עיי"ש. וא"כ ה"נ כאן דהי' לשמעון טענה שראובן התחייב א"ע מתחלה להחזיקה כל ימי חיי' וא"כ אח"כ כשהתפשרו בעצמם ל"צ קנין לדעת השעה"מ:
אבל באמת גם זה אינו כלום דעיקר טעמו של השעהמ"ש שם הוא משום כיון דהתובע וויתר על קצת תביעתו ומחל להנתבע וזכה הנתבע במה שבידו כיון דמחילה א"צ קנין הוי כמכירה שבמה שמשך הלוקח המטלטלין וזכה בהן נתחייב ליתן דמיו עיי"ש בדבריו א"כ כ"ז אם זכה הנתבע במה שבידו אבל כאן עיקר התביעה שייכת לחמותו דהיא יכולה לתבוע את ראובן שיחזיק אותה אם אמת הוא כדברי בנה שנתחייב א"ע ראובן חתנה בכך והפשרה החדשה עשה שמעון לבד עם ראובן והוא אין בכחו לוותר על תביעת אמו כלל ולא זכה ראובן עדיין מאומה ובמה יתחייב עתה לקיים הפשר החדש בלי קנין וגם אינו דומה כלל לשאר פשרה שאיירי דרך משל שתבע ראובן משמעון מנה והתפשרו א"ע בחמשים שמחל ראובן לשמעון חמשים זוז י"ל דבזה נתחייב ליתן החמשים הנותרים. אבל כאן שתביעת שמעון היתה שיחזיק את חמותו אצלו רק עבור הסך העיסקא והתפשרו א"ע שיתן לו עוד סך עשרה ר"כ לשבוע אבל לא נמחל לראובן כלל שלא יהי' מחויב להחזיק את חמותו באיזו זמן מהזמנים ולא זכה בשום דבר דנאמר דעי"ז יתחייב בשום דבר ואם נאמר דנמחלו לו שאם לא יתן שמעון הסך עשרה ר"כ לשבוע לא יהי' מחויב להחזיק אותה. ז"א חדא דלא הי' מדובר מזה בשעת הפשרה. ועוד דמחילה כה"ג שעדיין תלוי בתנאי אם לא יתן שמעון הסך עשרה ר"כ לא יהי' מחויב להחזיקה ל"ש בזה מחילה א"צ קנין כמ"ש בתשו' בית שמואל אחרון ובנוב"י מהדו"ק חו"מ סי' ל"א דמחילה שאינה מבוררת ותלוי' עדיין בתנאי צריכה קנין כעין שכתב הש"ך בסי' מ' סק"ד לענין אתם עדי עיי"ש וא"כ לא זכה ראובן עדיין במה שנמחל לו כיון שהי' בלא קנין ממילא לא נתחייב לקיים הפשר אף לדעת השעהמ"ש בשגם שהשעהמ"ש גופו הניח הדבר בצ"ע. ובנתיבות שם כ' בפשיטות בבאורים ובחידושים דרק מהתובע להנתבע א"צ קנין דמחילה א"צ קנין. אבל לא שיתחייב הנתבע לשלם עיי"ש. א"כ פשיטא דלא שבקינן וודאי של הכנה"ג ושל הנתיבות משום ספיקו של השעהמ"ש להוציא מיד המוחזק וגם מטעם שנתייקרו המזונות כ"כ ביוקר דל"ש ג"כ יוכל ראובן לחזור כשיטת הט"ז והב"ש באה"ע סי' קי"ד:
ואף השער המשפט שחולק בסי' ס' ע"ז נלע"ד דיודה בכאן דגוף טעמו הוא שם כיון דנתחייבו נכסיו תיכף ליתן המזונות א"כ אם נתייקרו אח"כ ברשותו נתייקרו דהוי כמו שכבר זכה בהמזונות ול"ש לומר אדעתא דהכי לא נתחייב רק במה שיבא החיוב אח"כ עיי"ש בדבריו. וא"כ נלענ"ד דזה רק בנתחייב בחיוב גמור בקנין ליתן מזונות דיכול לחייב עצמו ליתן מזונות ממש. א"כ הוי כמו שכבר זכה הלה במזונות ונתייקרו אח"כ ברשותו. אבל בנ"ד דליכא שום קנין רק מכח הפשרה לדעת השעה"מ הנ"ל בסי' י"ב ולכאורה דבריו צריכין ביאור דמה שכתב דכיון שזכה במה שמחל לו התובע הוי כמו מי שמשך מטלטלי דנתחייב ליתן דמיהם וקשה דאם יטעון עתם הנתבע דלא נתחייב מעולם מה שתבע אותו חבירו ויתברר שהדין כדבריו. א"כ לא זכה בכלום ובמה יתחייב לשלם דמיו. אך צ"ל דזה גופו מה שהי' צריך לילך אתו בדינא ודיינא וזה מחל לו שלא יצטרך לדון עמו ומחמת זה נתחייב ליתן לו איזה סך מחויב מכח שכירות כמו רקוד לפני וכמ"ש הרשב"א ביבמות (קיט) לענין חליצה מוטעת הובא דבריו בקצה"ח סי' רמ"א סק"ט עיי"ש. וא"כ לפימ"ש הקצה"ח בסי' ר"ג סק"ד בישוב קושית הב"מ על הנמו"י לחלק דבפועל אם נתחייב ליתן לו כור חטים אינו מחויב ליתן רק דמיו משום דשכירות פועל הוי רק כמו מעות ומעות אינו קונה את הפירות וגם אינו מחויב. רק במשיכת המטלטלין מחויב ליתן מה שפסק דמטלטלי הוי כמו זהב שמחייב את הכסף עיי"ש בדבריו. וכ"כ המחנ"א הובאו דבריו בנתיבות שם. וא"כ הכא בפשרה דדמיא לשכירות פועל דהוי רק מעות א"כ מעולם לא נתחייב ליתן המזונות רק דמי המזונות והדמים הא לא נתייקרו ובשעה שנתחייבו נכסיו ונשתעבדו לא נשתעבדו רק לדמי המזונות ואז לא הי' דמי המזונות ביוקר מה אמרת דנתחייב לשלם דמים כפי שיתייקרו המזונות אח"כ ז"א דא"כ בע"כ צ"ל דנתחייב ליתן אח"כ דמיו כפי שנתייקרו א"כ שוב אמרינן כדברי הט"ז דלא עלה על דעתו יוקר כזה ואדעתא דהכי לא נתחייב כיון דלא שייך לומר כס' השעהמ"ש דנתחייב תיכף במזונות והמזונות ממילא נתייקרו ברשותו כיון דלא זכה במזונות כלל רק בדמי מזונות כנ"ל ודו"ק היטב בזה:
וגם בלא"ה י"ל דדברי השעהמ"ש בסי' ס' אינם מוכרחים עפי"ד הנתיבות סי' ר"ל שהאריך בענין אומדנא בהפסד שנולד אחר המכירה עפי"ד התוס' והשטמ"ק בכתובות (דמ"ז). ועולה מדבריו דהיכא דכבר התחיל להשתמש או שהי' ראוי להתחיל להשתמש במקח. אז ל"ש אומדנא כלל. אבל אם נולד הפסד קודם שהי' ראוי להשתמש במקח וגם הי' מכת מדינה דל"ש לומר מזלו גרם אז אמרינן אומדנא דאדעתא דהכי לא קנה עיי"ש בדבריו. ולכאורה יסתרו דבריו למ"ש בסי' שי"ב סקי"ג במ"ש הרמ"א דאם נשרף הבית דינו כנפל משום דשכירות ליומי' ממכר היא רק במכת מדינה דל"ש לומר מזלו גרם אז צריך לנכות לו מהשכירות עי"ש. ולכאורה כיון דס"ל דשכירות ליומא ממכר היא א"כ במכירה הא פשיטא דהפסד שנולד אחר המכירה אף במכת מדינה אינו יכול לבטל המקח כיון דכבר נשתמש במקח. ולזה העירני אחד מתלמידי בעת לימודינו חו"מ סי' שי"ב הנ"ל ואמרתי לו דדברי הנתיבות שם נובעים משטמ"ק כתובות ח"ז הנ"ל שכתב בביאור דברי התוס' והרא"ש שכתבו לחלק בין אם הי' רוצה להכניס עצמו בספק או לאו וכתב הוא דעיקר החילוק בין אם כבר נשתמש במקח דאז וודאי הי' מכניס עצמו בספק. דכן דרך כל הלוקחים וכוונתו הוא דאם רוצה להשתמש במקח מוכרח הוא להכניס עצמו בספק הפסד דוודאי חבירו לא יניח אותו להשתמש במקח על ספק דאם יופסד אח"כ יתבטל המקח למפרע וכיון דהוא צריך הדבר ורוצה להשתמש במקחו מוכרח להכניס עצמו בספק הפסד. אבל בדבר שלא נשתמש עדיין ולא הי' ראוי עוד להשתמש א"כ וודאי איכא אומדנא טובא דהוי קנין בטעות דאם הי' יודע שיופסד לא הי' קונה כלל. וא"כ כ"ז במקח שלוקח הדבר לחלוטין ואין דרך למכור מטלטלין לזמן א"כ אם הי' רוצה להשתמש במקח הי' מוכרח להכניס עצמו בספק הפסד. אבל בשכירות ששכר דרך משל על שנה ונשרף הבית בחצי השנה אף דהשתמש בחצי השנה מ"מ כיון דהי' יכול לשכור על חצי שנה ג"כ דבית עומד לשכור לזמן א"כ איכא אומדנא טובא דאם הי' יודע שיושרף לא הי' שוכר על כל השנה ואי דהי' צריך להשתמש בחצי השנה הי' שוכר על חצי השנה לבד ועל חצי השנה השניי' לא הי' מכנים עצמו לספק כלל. ואינו דומה כלל לנשתמש במקח דבשכירות כל חודש וחודש הוי שכירות בפ"ע ובחצי השנה השני' שנשרף לא הי' משתמש עדיין כלל. וא"כ ה"נ מעתה במזונות בדברי הטו"ז שנתחייב לזון חבירו חמש שנים ונתייקרו המזונות ביוקר דלא שכיח והוי מכת מדינה דל"ש לומר מזלו גרם. שפיר יש לחלק בין אם נתחייב לזון את חבירו בשביל שכר לשנה כך וכך דאז אם נתייקר אח"כ ביוקר דלא שכיח אמרינן דאיכא אומדנא דאם הי' יודע שיתייקר לא הי' מקבל על עצמו רק עד שיתייקר וא"כ י"ל דגם השעהמ"ש אינו חולק רק על הט"ז בסי' קי"ד דאיירי במקבל עליו בשעת נשואין לזון בת אשתו חמש שנים דהיא לא רצתה לינשא אליו רק בתנאי שיזון בתה חמש שנים א"כ כיון דרצה לישא אותה ולהשתמש במקחו הוכרח להכניס עצמו בספק הפסד אם יתייקר דלא הי' יכול להתנות רק עד שיתייקר דלא היתה רוצה לינשא אליו באופן זה. [וטעמו דהט"ז י"ל משום דאיתתא בכ"ד ניחא לה כמ"ש בש"ם ב"ק קי"א]. אבל בנ"ד שהתחייב א"ע רק בשכר לשנה מתחלה בעבור הסך העסקא ואח"כ בשעת הפשר החדש בשביל השכר עשרה ר"כ לשבוע ואז לא הי' עולים המזונות יותר א"כ וודאי אמרינן דאם הי' יודע שיתייקר אח"כ לא הי' מכניס עצמו בספק כלל רק הי' מקבל עליו בפירוש עד שיתייקר כמו בשכירות בית הנ"ל וגם השער המשפט מודה בזה. ול"ד למה שהביא דאם התחייב עצמו ליתן נדוניא וירד מנכסיו דל"א אומדנא דשם כיון דלא הי' מכת מדינה אמרינן דמזלו גרם כמ"ש השעהמ"ש הנ"ל וגם עשיית שידוך הוי כמו ראוי להתחיל להשתמש במקח דבעשיית שידוך איכא בושת ואיבוד זמן שלא יוכל לעשות שידוך אחר א"כ וודאי מוכרח להכניס עצמו בספק כמו במקח דחבירו לא יעשה עמו שידוך באופן זה שאם ירד מנכסיו יופטר מחיובו וז"ב מאוד:
באופן שעל להבא אין נ"ל שום אופן לחייב את ראובן להחזיק את חמותו אך מה שתובע על לשעבר הדבר תלוי באשלי רברבי ועי' בח"מ סי' רמ"ו בפתחי תשובה סק"ג שהביא דברי הנוב"י ותשו' רעק"א ותשו' חו"י לענין פרנס יתומה ואלמנה בתוך ביתו והי' תח"י חפצים שלה שיכול לומר שלא דרך מצוה פרנס רק ע"ס החפצים שתח"י ודברי החו"י שם הם ממש כנ"ד. ונ"ל לדון כמ"ש בשם הנוב"י שם שיקבל ראובן בח"ח שהי' דעתו בשעה שפרנסה לגבות מהחפצים שתח"י ואז יוכל לגבות כפי שומת ב"ד על דמי המזונות שעברו:
וע"ד השאלה השני'. הנה דין גרמא בניזקין הוא מהלכות עמומות מאד וכפי המתבאר בסי' שפ"ו בסמ"ע ובש"ך שם יש שלש שיטות בדבר. דיעה הראשונה שהיא דעת הרמב"ם והמחבר דמחייבי בכל הני בדוחף דינר לים וכו' לפי"מ שפירש הסמ"ע ס"ל דאין לחלק כלל בין גרמא לגרמי רק למאן דדאין דינא דגרמי בכולהו חייב וכן היא שיטת רש"י לדעת הש"ך שם סק"ד ומ"מ גם לדידהו וודאי איכא כמה דברים דפטור בדיני אדם כמו בשיסה כלבו וכו' כמ"ש בקצוה"ח דמבואר ברמב"ם גופי' כמה דברים לפטור וכמבואר בסי' שצ"ה ושצ"ו ותי"ח. ודיעה השני' שהיא דעת הר"י והרא"ש והטור והרמב"ן שהביא הרמ"א בשם י"א שס"ל לחלק בין גרמא לגרמי ומבואר ברמב"ן בדיני דגרמי וברא"ש שהביא הסמ"ע סק"א החילוק שביניהם שבענין שיעשה בעצמו מעשה בממון של חבירו ושיהי' בריא היזיקא וגם שיהי' נעשה ההיזק תיכף בשעה שעשה המעשה. ודיעה השלישית היא שיש לחלק בין שכיח או לא שכיח והיא הדיעה שהכריע הש"ך כמותם שדיני דגרמי היא רק מדרבנן משום קנס והיכא דשכיח ורגיל קנסו רבנן והיכא דהוא שוגג פטור עיין ש"ך בסק"א שם. והנה נ"ד לדיעה השלישית דבעינן מצוי ורגיל כבר כתב הש"ך בס"ק כ"ד דדוקא מילתא דמצינו בש"ס דקנסו אמרינן משום דהי' נ"ל דשכיח וכו' וכיון דדיני דגרמי אינו אלא קנסא הבו דלא להוסיף עלה ואין לך אלא מה שאמרו הם עכ"ל הש"ך יעו"ש. וא"כ אין בידינו לחייב בנ"ד. וגם לדיעה השני' דיש חילוק בין גרמא לגרמי הנה בנ"ד לא נעשה ההיזק תיכף בשעה ששלח הסחורה על שם חבירו וגם לא בריא היזיקא שאין זה ברור מתחלה שיקחו אויסצוג מהבאהן לשום מס עי"ז וגם לא עשה מעשה בממון של חבירו כמו במסור שהראה על ממון חבירו ושורף שטר ואינך עי"ש ברא"ש שהביאו בסמ"ע ובתשו' שהביא הפ"ת בסק"א דאין לחייבו רק באיכא הני תרתי עי"ש. וגם לדיעה הראשונה שהוא שיטת רמב"ם ורש"י הנ"ל דאזיל לחלק בין גרמא לגרמי מ"מ כאן דגם לדידהו איכא כמה מילי דפטור בדיני אדם דעתינו קצרה לדמות בזה מלתא למלתא ומנ"ל דנ"ד חמור משיסה את הכלב דפטור לכ"ע בדיני אדם כמבואר בסי' שצ"ה וגם כיון דמסור עצמו שהראה לאנס על ממון חבירו אינו רק גרמי כמבואר בסי' שפ"ח וכאן שהוא רק גרם במה ששלח הסחורה ע"ש שיבוא לידי כך שיוודע למלך הוי גורם דגורם שהכריע הש"ך בסק"ג דפטור. וא"כ הי' נראה פשוט דאין לחייב את הנידון משום זה. אך במה שהגיעני מכתבו האחרון שהתובע הוא תפוס בדבר הזה ולא אדע אם תפס עתה ממון הנתבע אחר שכבר נולד הספק ביניהם ואז פשיטא דל"מ התפיסה דבתפיסה לאחר שנולד הספק בעינן שיטעון ברי ובטענת שמא ל"מ תפיסה לאחר שנולד הספק כמבואר בקדמונים בסוגיא דתקפו כהן ובסוגיא דמרחץ בנתעברה השנה בסוף ב"מ ובתומים ובנתיבות בסי' כ"ה בדיני תפיסה וכאן מלבד פלוגתת הפוסקים הא איכא ספק במציאות דילמא לא משום כך נתנו עליו המם הזה והעכו"ם שקורי משקר והוא עצמו אינו יכול לטעון ברי ואף אם הי' נעשה בוודאי בשביל כך מ"מ משום ספיקא דדינא ל"מ תפיסה לאחר שנולד הספק דעיקר הטעם דס"ל להש"ך בס' תקפו כהן דבפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה דהוי כטוען ברי עפי"ד הפוסקים דאומר דקי"ל כפוסק הזה עיין בנתיבות בדיני תפיסה סק"כ וכיון דאנן עצמן מספקא לן לכל הדיעות אם יש לדמות מילתא למילתא וזה הוי מהנימילי דחייב משום גורם או לאו. וי"ל דלכ"ע פטור בנ"ד האיך יכול התובע לטעון ברי ובפרט דמבואר שם בנתיבות סק"כ וסקכ"ב דבעינן שיטעון בעצמו קי"ל כההוא פוסק ואנן לא טענינן לי' והוא וודאי בכאן אינו טוען קי"ל א"כ ל"מ תפיסתו כלל מכח ספק. ואמנם אם התפיסה הי' עוד קודם שנולד הספק דאז מהני תפיסה גם בטוען שמא כמ"ש בנתיבות שם סי"ב. ע"כ אולי מהני ג"כ תפיסה דדילמא רק משום זה נתנו עליו המס ואולי זה הוי מהני מילי דחייב בהם משום גורם לדעת הרמב"ם ופרש"י הנ"ל אלא דלדעת הש"ך שהכריע דהבו דלא להוסיף עלה דהוי רק משום קנסא וגם הוי גורם דגורם וגם אולי הוי רק כשוגג בדבר דפטור לדעת הש"ך וכבר כתב בנתיבות שם סעיף כ' דנגד הכרעת הש"ך אין יכולים לומר קי"ל א"כ משורת הדין הי' נראה להוציא מיד התופס אלא כאן דאין זה מוכרח כ"כ דראיתי בנוב"י שמביא הפ"ת כאן בס"ס ק"א דיכול לומר קי"ל כהרמב"ם ולכן הי' ראוי לבצע על הרוב ולעשות קצת פשרה בדבר ובפרט דאולי י"ל דבדיני שמים יהי' חייב אף דל"מ תפיסה בכך כידוע מדברי הרש"ל. עכ"פ לצאת י"ש נכון לעשות איזו פשר אבל אם לא יהי' אפשר להביא לידי הפשר אז אם התפיסה היתה לאחר שנולד הספק יוכל לפטור את הנידון ולהוציא מיד התופס ואם התפיסה היתה קודם שנולד הספק יודיעני עוד ונתיישב בדבר אי"ה. אבל נכון שבכל היכולת יראה להביא הדבר לידי פשר. ומה נקרא קודם שנולד הספק יאבה לעיין בנתיבות הנ"ל בדיני תפיסה סט"ו:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.