חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ · סימן כה
שלום אשיב וברכת כוח"ט וכט"ס לכבוד הרב הה"ג החסיד המפו' וכו' בנש"ק מגזע תרשישים כש"ת מו"ה ארי' ליבוש שליט"א ראבד"ק טאמשוב יצ"ו:
מכתבו לנכון הגיעני ואם כי טרידנא טובא עכ"ז למען כבודו הקדמתי תשובתו. ע"ד אחד אשר שכר דחיים משותפים. והניח מעות בתיקון הרחיים ושכר לשלשה שנים בסכום ידוע לחדש. ומחמת קטטה שבין השותפים המשכירים לא הי' יכול לטחון בהרחיים ונתפשרו שיחזירו לו הכסף שהניח בהרחיים אלא שהוא תובע צינזען מהסך הנ"ל ובאו ע"ז לדון לפני כתה"ר וכתה"ר דן בזה מדברי הסמ"ע והנתיבות סי' רצ"ב לענין ביטול כיסו של חבירו. והביא דברי השו"מ מהדו"ב והתשו' הזאת אינה תח"י. והנה אינו מבואר היטב בלשון השאלה אם הסך שהניח בהוצאת תיק"ן הרחיים הי' הלוואה שאחר כלות הג' שנים מחויבים להחזיר לו הסך הזה או הי' זה הקדמת שכירות ובכלות הג' שנים יחזיר להם הרחיים חנם. ואם הי' באופן ראשון שהמעות נזקף במלוה א"א לדון בזה משום ביטול כיסו. כמבואר בחת"ס חו"מ תשו' קע"ח באריכות. ובדינים היוצאים שם אות א' כתב וז"ל אין בהלואה דין ביטול כיס ואסור להזדקק לזה משום רבית עכת"ד. אלא שאם הי' נעשה בדרך היתר כגון בנכייתא דהמנהג להתיר כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קע"ב ס"א אז אם אח"כ הי' מוכרח להסתלק משכירותו בגרמתם הי' אפשר לדון שצריכין לשלם לו כל שיווי שכירות הרחיים. עפי"ד הרשב"א שהביא הב"י והרמ"א בסוס"י קע"ב דאם הוציאו המלוה מהבית צריך הלוה לשלם לו השכירות. כיון דכבר זכה לדור בבית בהיתר נכייתא עיי"ש. ואף דהט"ז מסיק שם דזה רק כשהלוה קיבל עליו אחריות בפירוש. מ"מ י"ל דזה רק כשהוציאו אחר מהבית. אבל כאן שבגרמת הלווים עצמם הוכרח להסתלק הוי כעין הא דאמרינן נהי דאחריות דעלמא וכו' אחריות דנפשי' מי לא קיבל עיין חו"מ סי' רכ"ו. ואף דנועל ביתו או חנותו של חבירו ולא הניחו לכנוס פטור מלשלם משום דהוי רק מבטל כיסו וכו' ואין שבח בכלים רק באדם כמ"ש הקצוה"ח סי' שס"ג סק"ג מ"מ כאן כיון דהוא גופו השכירו לו איכא למימר דעכ"פ אחריות דנפשי' קיבל כמש"ל וגם הא כתב הנתיבות בסי' שי"ב ס"ב סק"ה בפירוש דאם המשכיר עצמו גרם שלא ידור משום שמכרו לעכו"ם חייב להשכיר לו בית אחר משום דכל משכיר איכא עליו חיוב הגוף להעמיד לו הדבר שהשכיר לו. וגם הו"ל כקבלן דמחויב לשלם כמו אם אוביר ולא אעביד כמ"ש הנתיבות בסי' קע"ו סקל"א ובסי' ש"ו עיי"ש. אך כ"ז אם הי' בהיתר כגון בנכייתא. אבל כאן דאין מנכה לו מהחוב רק דהי' צריך לשלם לו בכל חדש שכירות והחוב במקומו עומד זה אסור אם משכיר לו בפחות משוי' מחמת החוב כמ"ש הנמו"י הובא בחוו"ד סי' קע"ב סק"ג. וא"כ כיון דהי' איסור בהפסיקה אינו מחויב ליתן לו שכרו כמ"ש הש"ך בסוס"י קע"ב סקל"ג. אך כ"ז אם הי' באופן שהמעות נשאר חוב עליו. אבל אם הי' באופן שהמעות שנתן השוכר לתקן הרחיים הי' לחלוטין עבור הג' שנים שהשכיר לו. ולאחר ג' שנים יוצא מהרחיים בלי שום החזרת מעות א"כ לא הי' כאן הלואה מעולם ועדיף ממשכנתא דסורא. א"כ וודאי פשיטא דאם בפשיעת המשכיר לא הי' יכול לטחון ברחיים. מחויב לשלם לו לכל הפחות הצינזען מהסך שהוציא מטעם אחר. דאף אם נאמר דמבטל כיסו של חבירו פטור. מ"מ אם הוא מרוויח בכך חייב. כמ"ש הנתיבות סי' רצ"ב סקי"ג. וכאן הא המשכיר מרוויח במה שתיקן לו הרחיים. והי' צריך לשלם צינזען מהסך הזה אם הי' מלוה לו אצל אחר. וכיון דלא הי' הלואה כלל ליכא משום רבית כה"ג כמ"ש בחת"ס הנ"ל:
ולכן היוצא מזה אם הי' באופן שני מחויב ליתן לו הצינזען אבל אם הי' באופן ראשון שהסך שהוציא נשאר הלואה על המשכיר להחזיר לו אחר כלות זמן השכירות. אינו מחויב ליתן לו צינזען. וגם איסורא איכא בדבר. אלא דאם רוצה יכול לבטל כל הפשר ולומר דאדעתא דהכי אינו רוצה לבטל השכירות ורוצה להחזיק הרחיים על ג' שנים כמו שהשכיר לו. ואי משום דהשכירות נעשה באיסור כמש"ל. מ"מ השכירות אינו בטל רק שיעשה בדרך היתר כמ"ש בחו"מ סי' ר"ח ע"ש כנלע"ד ומחמת הטירדא לא אוכל להאריך יותר:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.