חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ · סימן כג
ב"ה עש"ק בהר ל"ד למב"י טארנאנפאל תרפ"א.
רב שלומים לכבוד המיל"ח ח"ג החריף ובקי מאור נעלה איש חמודות תורה ומדע בו צמודות ויראתו גם היא אל חכמתו קודמת מגזע הפרתומים כש"ת מוה"ר אליעזר מיעזעש נ"י וכעת הוא הרב הגדול אבד"ק סאמבור:
נועם מכתבו אלי נכון הגיעני וכו' והנה אשר כתב בישוב דברי רש"י ז"ל עפ"י שיטת הר"ן יפה העיר בזה אבל באמת א"א לפרש כן דברי הש"ס דאם נאמר דזה סברא מבחוץ דאם הי' בטל מסלע מותר ליטול שכרו כמו באבידה רק דאם לא הי' נכתב תרווייהו פריקה וטעינה הו"א דגם על פריקה מותר ליטול שכרו א"כ מאי קאמר הש"ס דלר"ש דס"ל דלא מסיימי קראי לכך זה וזה בחנם אדרבה כיון דליכא קרא מיותר א"כ זה וזה בשכר הי' לו לומר ולשיטת הר"ן בע"כ צריך לפרש דמסברא בחוץ טעינה הוא בחנם גם אם הי' בטל מסלע וא"כ שוב קשיין דברי רש"י הא אי לא נכתב פריקה ה"א דגם טעינה בחנם כמו לר"ש. ואמנם יען כי חביבים עלי דבריו וגם מצוה מאוד לישב דברי רש"י התמוהים לעין כל רואה אמרתי לאמשוכי נפשאי לקיום דבריו בישוב דברי רש"י ז"ל ומיני' ומיני' תסתיים שמעתתא, דהנה גם שיטת הר"ן תמוה מאוד דהאיך אפשר לומר דאי לאו קרא ה"א דטעינה בחנם גם בבטל מסלע וכי עדיף מאבידה דאית בה חסרון כיס ואפ"ה נוטל שכרו כפועל בטל:
ואמנם נ"ל ליישב כ"ז ואקדים לזה ב' הקדמות. חדא לפי המבואר ברא"ש ובטור חו"מ סי' רע"ב דאף למ"ד טעינה בשכר אין לו ליטול יותר ממה שראוי לו בשכרו וא"כ למ"ד מצות ליהנות ניתנו דשכר מצוה חשיב הנאה ומה"ט אסור ליטול לולב או שופר של איסה"נ דהוי נהנה מאיסורי הנאה וא"כ היאך נאמר דמצות טעינה בשכר הא כיון דיש לו שכר מצוה ושכר מצוה שוה כמו שכר טרחו ולמ"ד מצוה חשוב הנאה א"כ אם נוטל עוד שכר מבעל האבידה הרי נוטל יותר משכרו הראוי לו וזה אין לו ליטול לכ"ע. הקדמה השני' לפימ"ש המחנ"א בה' שילוחין סי' י"א דהעושה מעקה ע"י פועל נכרי יכול לברך עלי' דפועל ידו כיד בעה"ב וחשוב כעושה בעצמו עי' ברי"ט אלגזי פ"ד מבכורות אות נ' ובנתי' סי' קפ"ח סק א עיי"ש וא"כ למ"ד טעינה בשכר כיון דנוטל שכרו כפועל איך מקיים מ"ע דהקם תקים הרי ידו כיד בעה"ב ומה שהוא עושה נחשב כמו שהבעה"ב עשה בעצמו ולא קיים הוא המ"ע כלל. ועפ"י הקדמות האלה רווחא שמעתתא שפיר דבאמת באבידה היכי דנוטל שכר כגון שהוא בטל מסלע אז אינו מקיים המ"ע כלל כיון דידו כיד בעה"ב רק דהתורה פטרתו מהשבת אבידה כמו זקן ואינו לפ"כ ומצות השב תשיב אינו מקיים רק כשאינו נוטל שכר כגון בבטל ממלאכה. ואמנם מחלוקת ת"ק ור"ש בטעינה הוא בכך. והנה בעירובין (דכ"ו) גבי נתן עירובו בבית הקברות דפליגי שם ת"ק ורבי יהודא איכא חד אוקימתא דפליגי אם אמרינן מצות ליהנות ניתנו או לאו דר"י ס"ל מללה"נ ות"ק ס"ל מלה"נ וידוע דבר פלוגתי' דר"י הוא ר"ש וא"כ מש"ה קאמר ר"ש זה וזה בחנם היינו דמצות טעינה הנאמרת בתורה הקם תקים הוא בחנם היכא דאינו נוטל שכר דאם נוטל שכר א"כ כיון דס"ל מלה"נ הרי שכר הנאת המצוה נחשבת שכר ואם יטול שכר גם מבעה"ב הרי נוטל יותר מהראוי בשכרו וזה אין לו רשות כמש"ל. ובאמת גם ר"ש מודה דאם הי' בטל מסלע רשאי ליטול שכר גם לשי' הר"ן דלא גרע מאבידה דמותר ליטול כפועל בטל משום לא יהי' בך אביון שלך קודם רק דא"כ אינו מקיים המצוה כלל כיון דנעשה ידו כיד בעה"ב כמו בפועל וכיון דאינו מקיים המצוה אין לו שכר קיום המצוה ורשאי ליטול שכרו מבעה"ב דהתורה פטרתו אז מקיום המצוה דהקם תקים אבל סתם טעינה הנאמרת בתורה ס"ל לר"ש דהוא בחנם דכיון דנאמר הקם תקים הרי התורה אמרה שהוא מקיים המצוה דהקם תקים ואם הי' נוטל שכר לא הי' נחשב כאלו הוא עושה כלל כיון דידו כיד בעה"ב. ובע"כ איירי הקרא היכי דעושה בחנם כגון כשאינו מתבטל אז ממלאכתו. ות"ק ס"ל דמלל"נ. וא"כ גם כשמקיים הוא בעצמו המצוה רשאי ליטול שכר מבעה"ב דשכר הנאת המצוה אינה נחשבת הנאה כלל. וגם י"ל דס"ל כס' הרי"ט אלגזי הנ"ל החולק על המחנ"א הנ"ל וס"ל דלא אמרינן בהא דפועל ידו כיד בעה"ב עיי"ש שכתב דזה תלוי אם אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא וא"כ י"ל דת"ק ס"ל כמ"ד בע"ז דשכירות לא קניא וא"כ שפיר קאמר דטעינה הנאמרת בקרא הוא בשכר כגון שהוא מתבטל ממלאכתו ואפ"ה מקיים הוא בעצמו מ"ע דהקם תקים דלא אמרינן ידו כיד בעה"ב וגם רשאי ליטול שכר מבעה"ב אף דהוא מקיים מ"ע דשכר מצוה לא חשיבא הנאה דמלל"נ וא"כ כיון דס"ל לת"ק דמסיימי קראי וקרא דפריקה מיותר בע"כ דאתי לגלות דפריקה הוא בחנם אף כשמתבטל ממלאכתו כשי' הר"ן. ומיושבים ג"כ דברי רש"י הנ"ל דאי לאו קרא דפריקה ה"א דפריקה ג"כ בשכר כמו בטעינה היכא שהוא מתבטל ממלאכתו. והא דקאמר הש"ס דלר"ש דקרא אינו מיותר הכל בחנם היינו לר"ש דווקא כיון דס"ל מצות ליהנות ניתנו בע"כ דקרא דטעינה איירי רק בחנם כמש"ל, וא"כ מדברי כ"ת ומדברינו נכונים דברי רש"י עפ"י שיטת הר"ן הנ"ל. אבל השתא דאתאינן להכי יש ליישב דברי רש"י גם לשי' שאר הפוסקים דקיי"ל כוותי' דטעינה הוא בשכר גם כשאינו מתבטל ממלאכתו ולא נהי' צריכין לומר ג"כ דת"ק ור"ש פליגי בס' המחנ"א הנ"ל רק די"ל דבאמת ס"ל להני פוסקים דגם מצד הסברא מבחוץ מצות טעינה הוא בשכר אף כשאינו מתבטל ממלאכתו דאינו דומה לאבידה דבא לו הפסד בלי דעתו וכן פריקה אבל טעינה דעושה כדי להשתכר א"כ כמו דמתחילה כשטען על החמור בביתו וודאי הי' בשכר דאין שום אדם מחויב לטעון לו בחנם כדי להשתכר ה"נ כשרבץ תחת משאו בדרך נהי דפריקה צ"ל בחנם אבל הטעינה לא עדיפא סופה מתחילתה דיכול ליטול שכר רק כיון דאמרה תורה הקם תקים אף דאיכא ג"כ לאו דוחדלת דהוסיפה התורה עשה על ל"ת שיקיים גם מ"ע שוב א"א לומר דיעשה בשכר דא"כ הרי הוא כפועל וידו כיד הבעה"ב לס' המחנ"א הנ"ל ואינו מקיים הוא המ"ע כלל. דבשלמא אם אינו נוטל רק כשמתבטל ממלאכתו כמו באבידה א"כ י"ל דקרא דהקם תקים איירי כשאינו מתבטל ממלאכתו אבל אם נאמר כשיטת הפוסקים הנ"ל דטעינה היא תמיד בשכר א"כ שוב קשיא הא אינו מקיים העשה כלל כיון דידו כיד בעה"ב אך צ"ל דע"כ אמרינן דידו כיד בעה"ב היכא דהבעה"ב רוצה וניחא לי' בכך שיהי' נחשב עשיית הפועל כעשייתו כמו במעקה דוודאי רוצה שיקיים הוא בעצמו המצוה אבל כיון דטעינה דהבעה"ב אינו עושה מצוה כלל בטעינה דאצלו הוא דבר רשות דעושה רק להשתכר ואצל האחר הוא מצוה שמקיים מצות הקם תקים א"כ כיון דקיי"ל דניחא לי' לאינש שיעשו אחרים מצוה בממונו וודאי ניחא לי' להבעה"ב שטעינת הפועל לא יהי' בשליחותו ושיהי' ידו כיד בעה"ב דאז לא יקיימו שניהם המצוה כלל אבל אם יעשה הפועל לדעת עצמו יקיים הפועל המצוה ולכך אף דנוטל שכר מקיים המצוה דל"א בזה ידו כיד בעה"ב ולכך בפריקה דאיכא ג"כ איסור דצעב"ח דגם אם הבעה"ב בעצמו עושה הפריקה מקיים המצוה דצעב"ח וודאי ניחא לי' להבעה"ב שיעשה בעצמו מצוה ולכך פריקה בחנם דאם יטול שכר הרי ידו כיד בעה"ב ולא יקיים הוא המצוה כלל רק הבעה"ב. וא"כ נכונים שפיר דברי רש"י הנ"ל. דהנה (בדף ל"א ע"א) ד"ה גמרא כתב דגם בטעינה איכא קצת צעב"ח כמ"ש התוס' ד"ה לר"ש דע"י שאין הרבה לטעון מכביד המשא על הבהמה עיי"ש ואמנם בס' יד יוסף כתב דזה רק אליבא דר"ש אבל ת"ק ס"ל דבטעינה ליכא צעב"ח כלל עיי"ש (בדל"א ע"א) ד"ה גמרא ואי אשמעינן וכו' וא"כ לפי"ז לר"ש שפיר בע"כ צ"ל דלא מסיימי קראי וליכא קרא מיותר בע"כ דזה וזה בחנם דאם נאמר דטעינה בשכר א"כ הוי כפועל וידו כיד בעה"ב מאי אמרת דניחא לי' להבעה"ב שיעשה הפועל המצוה ז"א כיון דאיכא גם בטעינה צעב"ח א"כ אדרבא ניחא לי' שיהי' יד הפועל כידו שיקיים בעצמו המצוה להציל הבהמה מצעב"ח אבל לת"ק דס"ל דליכא בטעינה צעב"ח א"כ שפיר אף בלאו קרא מיותר הו"א דטעינה בשכר כמש"ל מאי אמרת דיהי' ידו כיד בעה"ב ז"א דלא ניחא לי' לבעה"ב כלל דהוא לא יעשה בזה שום מצוה כיון דליכא צעב"ח ולכך שפיר כתב רש"י דאי לאו קרא דפריקה הו"א דגם פריקה בשכר דדיו לבא מן הדין להיות כנידון ואי דיהי' ידו כיד בעה"ב דבפריקה הא איכא צעב"ח מ"מ כיון דלא הי' נכתב מ"ע דפריקה הוה אמרינן דבאמת אין מוטל כלל על שום אדם לקיים מ"ע דפריקה רק ל"ת איכא דוחדלת ושפיר יכול לעשות בשכר ואף דלא יקיים בזה מ"ע מה בכך הרי לא נכתב כלל מ"ע לגבי' רק בק"ו מטעינה ודיו לבא מה"ד להיות כנדון ודו"ק היטב:
ובזה יתיישב לנכון קושית התוס' (בדל"ב ע"ב) ד"ה ואמאי על הא בהמת עכו"ם ומשאוי ישראל וחדלת. וא"א צעב"ח דאורייתא אמאי וחדלת. והקשו התוס' נימא דלישראל בחנם ולעכו"ם בשכר וכן אח"כ בד"ה מה לי על הא דקאמר הש"ס בשונא עכו"ם דפריך הש"ס וא"א צעב"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל או עכו"ם. הקשו התוס' ג"כ נימא דלעכו"ם בשכר אבל לפימ"ש ניחא דבבהמת עכו"ם אם יטול שכר מן העכו"ם יהי' ידו כיד העכו"ם ולא יקיים המצוה כלל כמ"ש המג"א דגם בעכו"ם דל"ש שליחות אמרינן יד פועל כיד בעה"ב. ובעכו"ם ל"ש לומר ניחא לי' לאינש לעשות מצוה בממונו שיהי' ניחא לי' שיקיים הפועל המצוה דעכו"ם וודאי לא ניחא לי' בכך וא"כ אם יטול שכר יתבטל המצוה לגמרי דיהי' נחשב כאלו עושה העכו"ם בעצמו כיון דנוטל שכר אצלו ואינו מקיים הישראל המצוה כלל:
ובזה יתפרשו לנכון דברי הרא"ש והטור בסי' רע"ב שכתבו דהיכא דפטור מפריקה כגון הלך וישב לו וכו' דעכ"פ חייב משום צעב"ח רק דמותר ליטול שכרו אם בעה"ב רוצה ליתן לו. ותמה ביד יוסף דמ"ש מטעינה דבשכר דאם אינו רוצה בעה"ב ליתן שכרו אינו מחויב כלל. וכאן כתבו רק דאם בעה"ב רוצה ליתן רשאי ליקח. וגם תמה שם על גוף הש"ס דמ"ש מצות צעב"ח ממצות אבידה ופריקה דהוי דווקא בחנם. ולפי הנ"ל נכון הכל שפיר דוודאי באבידה דנתנה התורה מ"ע על ל"ת ויש מ"ע בדבר דהשב תשיב וודאי מש"ה הקפידה תורה שלא יטול שכר דאם יטול שכר יתבטל המ"ע דיהי' נעשה ידו כיד הבעה"ב ויהי' נחשב כאילו הבעל אבידה עושה בעצמו ואצל בעל האבידה ליכא מצוה כלל מה שעושה לטובת עצמו. ואמנם בפריקה דאיכא צעב"ח ולמ"ד צעב"ח דאורייתא אי לאו דאיכא קרא מיותר דפריקה צריך להיות בחנם הי' רשאי ליטול שכר מאי אמרת דיהי' ידו כיד בעה"ב א"כ יקיים הבעה"ב מצוה להציל מצעב"ח ולא יתבטל המצוה כלל רק דגילה קרא דפריקה בחנם דווקא. אבל היכא דליכא מצות פריקה כגון בהלך וישב לו וכדומה וליכא רק צעב"ח בלבד וודאי רשאי ליטול שכר אם ירצה הבעה"ב ואז יהי' נחשב כאלו הבעה"ב מקיים המצוה והתורה לא הקפידה רק שהמצוה יהי' נעשית ולא תתבטל לגמרי. אבל אין נ"מ ע"י מי תהי' נעשית. אבל אם הבעה"ב אין רוצה ליתן שכר וודאי מחויב הרואה לקיים המצוה ולהציל מצטב"ח דזה חיוב על כל איש מישראל. ואמנם כ"ז בבהמת ישראל. אבל בבהמת עכו"ם שפיר פריך הש"ס אי צעב"ח דאורייתא אמאי פטור. וליכא למימר דפטור רק בחנם אבל בשכר מחויב. ז"א דבשכר יהי' נעשית ידו כיד בעה"ב ויהי' נחשב כאלו עושה העכו"ם וא"כ תתבטל המצוה לגמרי דעכו"ם לאו בר מצות הוא והתורה חפיצה שתתקיים המצוה ע"י ישראל לזכותם ולא לעכו"ם ומיושבת שפיר קושית התוס' הנ"ל כמש"ל:
ומה שהקשה ע"ד התוס' דעוקרין על המלכים משום דכתיב ואת סוסיהם והא אין נביא רשאי לחדש רק להוראת שעה. הנה לא על התוס' לבד תסוב קושיתו רק על דברי הש"ס ע"ז (די"ג ע"א) דקאמר הש"ס גופי' האי טעמא דמש"ה בהמה תיעבד דכתיב ואת סוסיהם ופירש"י שם ג"כ דאלמא דמותר לרדותם בכך ובתוס' שם ד"ה אמר אביי הקשו באמת דילמא שם הי' עפ"י הדיבור. אבל לענ"ד נראה עפימ"ש הנ"י כאן בב"מ דמש"ה בזקן ואינו לפ"כ אינו פורק אף דצעב"ח דאורייתא. דאם הותר צעב"ח להנאתן ותשמישן של ישראל כ"ש לכבודם דגדול כבוד הבריות עיי"ש. וא"כ ה"נ מייתי ראי' מקרא דמותר לעבור משום לרדותם דזה הוי לטובת ישראל ולהנאתן שיגירו מהם דכל כמה דיש לתלות שיש טעם להיתרו לא אמרינן שהוראת שעה הי' עפ"י הדיבור ומשה"נ לכבוד מלכים. וכן בקונה ביריד של עו"כ שלא ירגילו הוי כמו לטובתן והנאתן של ישראל דהותר צעב"ח כמ"ש הנמ"י הנ"ל:
כ"ד דו"ז מוקירו ומכבדו דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.