אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת חו"מ › סימן יט

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת חו"מ · סימן יט

סימן יח

כבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי מו"ה נחמן זאב נ"י אבד"ק גוואדזיץ יצ"ו.

מכתבו לנכון הגיעני והנני לתשובתו. הנה אשר תפס כת"ה שקנין בסף הוא רק למי שפרע ידוע שאנחנו דנין עתה קנין כסף לסטימתא שכבר נתפשט המנהג כן בין כל הסוחרים והוא סטימתא אלימתא שקונה קנין גמור. ואדרבה בקצת מקומות נוהגין שגם בלי כסף אך גמר המקח שאומרים "געמאכט" דנין לסטימתא ובפרט בנ"ד שלקח ממנו הפשתן הגרוע ועירבו עם שלו ומכרו אח"כ וא"א בחזרה. עוד נלע"ד דוודאי נתחייב ליתן לו הפשתן הטוב שהבטיח לו וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' קי"ב סק"ב דכל שאינו יכול להחזיר הדבר נתחייב במה שהבטיח אף בדשלבל"ע ואף דבתומים תמה עליו דא"כ בקונה פירות דקל ונתן מעות וכלה המעות יקנה הפירות אינני מבין תמיהתו דמ"מ המעות אפשר בחזרה דהא יכול לחזור מעות אחר דבזוזי ליכא קפידא ובכל קנין כסף אף דקיי"ל דכסף אינו קונה מ"מ מותר המוכר להשתמש במעות ולהחזיר מעות אחר כמ"ש התוס' בב"מ (דמ"ג ע"א) אליבא דרבי יוחנן. ואף להחולקים שם בסי' קי"ב הנ"ל וס"ל דבדאקני יכול לחזור בו קודם שקנה מ"מ י"ל דוודאי מודו דנתחייב הוא לקיים תנאו כיון שא"א להחזיר הדבר כמ"ש הרשב"א ביבמות (ק"ט) גבי חליצה מוטעת הובא בקצה"ח סי' רמ"א סעי' י"ב דכל היכא שאינו יכול להחזיר הדבר נתחייב בתנאו מתורת שכירות רק דאפ"ה לענין דאקני לא מהני דכל הענין בדאקני הוא רק נ"מ לענין קדם ומכר אבל כל דאיכא עדיין ביד הלוה פשיטא דגובה אפי' מגלימא דכתפי' וא"כ בקדם ומכר נהי דנתחייב גופו לקיים תנאו מכח שכירות מ"מ זה אינו עושה קנין בגוף החפץ או הקרקע וכעין שכתב הריטב"א לענין רבית קצוצה אף דמחויב מדאורייתא להחזיר מ"מ לע"ע הוא שלו ואם קדם וקידש בו אשה מקודשת ואינה מחוייבת להחזיר החפץ ה"נ נהי דהחיוב רמיא על גופו דאם יקנה הקרקע יקיים תנאו ליתנו להמלוה מ"מ אם קדם ומכרו זכה בו הלוקח דקנין מפקיע החיוב. אבל מ"מ חיוב הגוף רמיא עליו לקיים תנאו לשלם החפץ או דמיו כמ"ש הרא"ש גבי פועל בע"ז (דף ס"ג) בסוגיא דאתנן ע"ש ועיי' בחו"מ סי' קע"ו בסמ"ע סק"ח דעירבו עם פירותיו עושה קנין לענין שותפים עיי"ש. וא"כ וודאי פשיטא דאם הי' הפשתן הטוב בעין דהי' מחויב ליתנו לו ולא הוי סגי במי שפרע רק אם מכרו ואח"כ נתייקר בהא לכאורה צדקו דברי כת"ה דכל הגזלנין אינם משלמים רק כשעת הגזילה. וא"צ לשלם רק כפי שהי' שוה מעטער מהפשתן הטוב בשעה שמכרו:

ואמנם הדבר תלוי אם הלוקח הקפיד דווקא על הפשתן הטוב שהי' לו אז בחנות ולא הי' המוכר רשאי למכרו וליתן לו מפשתן אחר ממין הזה ממש שיקנה אח"כ דאז אם הי' נאבד כל הפשתן שהי' אז בחנות מחמת איזו אונס דהי' הפסד של הלוקח אם הי' קנין גמור ואז דומה לכל הגזלנים דאינם משלמין רק כשעת הגזילה. אבל אם נאמר דלא הי' עליו רק חיוב הגוף ליתן לו ממין פשתן הטוב הזה והי' רשאי למכור הכל וליתן לו מפשתן אחר שקנה אח"כ וכמ"ש התוס' בפ' איזהו נשך (דס"ד ע"ב) ד"ה האי א"כ אם מכר הפשתן לא נעשה עדיין גזלן כלל ולא נפקע עדיין חיובו ומחויב ליתן לו מפשתן אחר שיקנה דלא קנה דבר מיוחד כלל וא"כ כיון דלדברי הלוקח לא קבע שום זמן כלל א"כ בכ"ע שיבוא וירצה ליקח מחויב ליתן ממה שיש לו אז או דמי שיווי בעת ההוא ורק מעת שעיכב ליתן אחר תביעתו הוא דנעשה גזלן וצריך לשלם כפי שוויו אז וכעין הדין המבואר באה"ע סי' קי"ד סעי' א' ובט"ז שם סק"ג. ונהירנא שבתשו' בית שלמה חו"מ האריך בזה דכל עניני הקניות שקונין תבואות וכדומה אצל תגרים או יי"ש וכדומה כל שלא קנה סחורה מיוחדת הקנין הוא רק מתורת חיוב והביא ג"כ התוס' דפ' איזהו נשך הנ"ל אך אין הספר הזה עתה תח"י ואין בנמצא פה כמדומה שהוא בתשו' פ"ג או פ"ב באריכות מאד ע"ש. ואמנם בנ"ד יש הכחשה דלפי דברי המוכר התנה בפירוש ליתן רק מהוואגאן הראשון א"כ עכ"פ א"צ לשלם רק מה שהי' שוה אז שלא מכר לו רק הסחורה הזאת ומכרה דאינו משלם רק כשעת הגזילה ויהי' צריך לישבע או לקבל בח"ח על דבריו שכן הוא ולכן נכון לבצע ולעשות פשרה בדבר:

ומה שהביא כת"ה מדברי הט"ז באה"ע דביוקר דל"ש אמרינן דאדעתא דהכי לא נתחייב אינו ענין לכאן דשם נתחייב במזונות על שנים הבאות ונתייקר אח"כ דבזמן שנתחייב לא הי' יכול אז לסלק כל המזונות משנים הבאות י"ל דאילו הוה ידע שיהי' ביוקר כ"כ לא הי' מתחייב אבל בדבר שיכול לצאת תיכף מידי חיובו ולתת תיכף עתה בשעת הזול רק דע"י סיבה נתאחר שלא נתן עד זמן היוקר מה אומדנא יש כאן:

ולכאורה יש לדמות זה למ"ש הקצה"ח בסי' של"ב דאם נתחייב לפועל בשכרו פירות דקל שלבל"ע עדיין דאין שמין עכשיו קודם שגדלו הפירות שהם בזול רק כפי שוויים אחר שיגדלו ובנתיבות שם חולק ע"ז וס"ל דא"צ לשלם רק כפי שוויים בעת זמן פרעון השכירות עיי"ש. אך נראה דזה רק בפועל דהדין הוא אף שנתחייב ליתן חפץ יוכל ליתן דמיו וא"כ שפיר פליגו הקצה"ח והנתיבות אם השומא הוי כשעת פרעון או לאו אבל היכא דנתחייב ליתן החפץ גופו אין לנו שום נ"מ בזה דהרי יוכל לומר איני רוצה רק החפץ אף דנתייקר אלא דזה גופא צריך לבאר מ"ש דבחיוב שכירות יוכל לתת דמיו ובמקח היכי דנתחייב ליתן חפץ אינו יכול ליתן דמיו. ומ"ש הנתיבות בסי' ר"ג סק"ז לחלק בזה דחוק הוא אצלי:

אך הנ"ל בזה הוא דהנה בע"ז (דפ"ג) גבי נתן לה ואח"כ בא עלי' וקדמה והקריבתו דקאמר הש"ס דאיירי דאמר לה קני מעכשיו הקשה שם הרשב"א דלמה לי מעכשיו הא כיון דמשכתי' קנתי' במשיכה ואי משום דלא בא עלי' עדיין אין הבעילה אלא דמים וכל שמשך קנה ואין הדמים אלא חוב עיי"ש בחי' הריטב"א שתופס שטלה הוא החפץ והבעילה הוא הדמים ותמה ע"ז בחי' חתם סופר דאדרבה איפכא מסתברא דהביאה הוא החפץ והטלה הוא הדמים וכל שלא משך החפץ לא קנה הדמים עיי"ש. אך י"ל בהבנת הדבר ולהסביר היטב עניני הקנינים דהנה בכל קנין נעשה שני ענינים דהלוקח קונה החפץ והמוכר קונה הדמים והנה כיון דגילתה התורה דבדיבור לבד לא נקנה שום דבר וצריך איזו מעשה קנין א"כ לכאורה הי' ושניהם צריכים לעשות מעשה קנין דהלוקח ימשוך החפץ המוכר ימשוך המעות אלא דאפ"ה קיי"ל דבמשיכת הלוקח החפץ לבד נתחייב בדמיו היינו משום דעל חיוב דמים א"צ שום קנין דממילא כיון דקנה הלוקח החפץ ולא יחזירנו עוד למוכר מעצמו נתחייב בדמיו כמו אם הי' גוזל החפץ ואכלו דמתחייב מה"ת לשלם דמיו בלי שום תנאי וקנין כלל ה"נ כיון דמשך החפץ ועשה בו מעשה קנין וקנאו ולא יחזירנו עוד לעולם והמוכר לא הסכים לזה רק אם יתן דמיו חיוב הדמים בא ממילא בלא שום קנין מצד המוכר. והנה זה למ"ד משיכה קונה אבל למ"ד כסף קונה דבקבלת המוכר הכסף נקנה החפץ להלוקח. הנה אין הלוקח עושה שום קנין רק דהמוכר בקבלת הכסף עושה שתי הענינים שקונה הכסף ומקנה החפץ להלוקח כדאי' בקידושין (דכ"ג) דקבלת רבו גרמה לו עיי"ש. ולפי"ז י"ל דבהא פליגי דמ"ד כסף קונה ס"ל דסגי אם המוכר לבד עשה הקנין וקונה ומקנה כאחד. ומ"ד משיכה קונה ס"ל דאינו יכול לעשות שני דברים כאחד וכ"א מוכרח לעשות קנין בשלו ולכך הלוקח שעשה משיכה קונה החפץ אבל המוכר אינו קונה הדמים שיהי' מעכשיו הדמים שלו רק דהלוקח נתחייב בדמיו ולזה א"צ המוכר לעשות שום קנין כלל דחיוב בא ממילא כמש"ל. אלא דלפי"ז צריך להבין מ"ש הנמו"י דאם בשעת משיכה נתחייב ליתן לו חטים בדמיו מחויב ליתן לו חטים דווקא הובא בנתיבות סי' ר"ג סק"ז הנ"ל במה נתחייב ליתן חטים דווקא הא מכח חיוב דממילא אינו מחויב לשלם רק דמים כמו בגזילה היכא דהגזילה אינו בעין ואי מכח תנאו שנתחייב בפיו לזה הא צריך קנין כמבואר בש"ע סי' ס' ס"ו. וא"כ במאי זכה המוכר בחיוב החטים כיון דהמוכר לא עשה שום קנין. אך צ"ל דהא כבר כתבתי לעיל דלמ"ד כסף קונה עושה המוכר שני קנינים שקונה ומקנה כאחד וא"כ י"ל דאף מאן דפליג עליו וס"ל דרק משיכה קונה ובעינן שהלוקח יעשה הקנין בשלו היינו רק היכא דיכול הלוקח לעשות קנין אבל במקום דל"ש קנין מצד הלוקח מודה גם הוא דסגי בקנין שעושה השני וכעין ס' התוס' בע"ז דהיכא דליכא כסף לכ"ע משיכה קונה. וא"כ ה"נ בחיוב שהלוקח נתחייב ליתן לו חטים ואינו נותנם לו עדיין וי"ל שאינם בעולם עדיין דהמוכר אינו יכול לעשות קנין למשוך החטים שעדיין אינו יכול לזכות בהם והחיוב הוא דבר שאין בו ממש ול"ש בו משיכה א"כ שוב לכ"ע מהני משיכת הלוקח החפץ שיעשה הוא שני הקנינים ביחד שיקנה החפץ ויתחייב בחטים להמוכר ושפיר כתב הנמו"י דנתחייב לו חטים וא"כ לא קשה קושי' הנתיבות מפועל שאם נתחייב בעה"ב ליתן לו חטים דיכול ליתן לו דמיו כמ"ש הרא"ש דשם כיון דבעה"ב אינו עושה שום מעשה קנין דהא הבעה"ב אינו עושה כלום א"כ במה נתחייב ליתן חטים דהא כל חיוב צריך ג"כ קנין וא"צ לשלם רק דמים דזה נתחייב מאליו בלא שום התחייבות כיון דחבירו עשה לו מלאכה ואמר לו שמלאכתו שוה אצלו סכום הזה והסכים לזה מחויב ליתן לו מה"ת שכרו כיון דא"א להחזיר הדבר וכנ"ל ולזה ההתחייבות א"צ שום קנין כלל דבא מאליו כמש"ל:

ויתיישב ג"כ קושית החת"ס הנ"ל בע"ז דהנה לפי"ז צריך להבין כיון דמצינו דבמשיכת הלוקח בחפץ יוכל להתחייב בדבר מיוחד ליתן חטים דווקא א"כ נימא דגם בכסף דינא הכי דבקבלת המוכר הכסף נימא נהי דהלוקח לא קנה החפץ מ"מ יתחייב המוכר ליתן לו החפץ דלענין חיוב יוכל להיות קונה ומקנה כא' כנ"ל כמו דבמשיכת החפץ נתחייב ליתן לו חטים כנ"ל:

אך צ"ל דז"א דהנה כל קנין הוא דעושה איזו מעשה שזה מוכיח על הקנין כמו משיכה דמושך החפץ אצלו ובזה עושה מעשה מוכיח שיהא שלו דכל דבר שהוא שלו הוא מכניסו לרשותו וכדומה וא"כ בשלוא בחפץ דצריך שומא ושייך בו קפידא שאינו יכול מעצמו ליקח חפץ של אחר וליתן לו חפץ אחר תמורתו וא"כ כשמושך איזו חפץ מחבירו לקנותו זה מוכיח דוודאי חבירו הקנה לו אותו החפץ דמעצמו לא הי' רשאי ליטלו. וא"כ זה וודאי דבחנם לא הי' חבירו מסכים על קנייתו ובוודאי התחייב הוא לנגדו איזו דבר תמורתו א"כ שפיר שייך לומר דבמשיכת הלוקח החפץ נעשה ג"כ קנין שיתחייב ליתן תמורתו איזו דבר שהבטיח לו ועושה הלוקח גופו שני הקנינים להיות קונה ומקנה להתחייב בתמורתו אבל בקבלת המוכר הכסף דבזוזי אין קפידא ויכול מעצמו ליקח מעות חבירו וליתן לו מעות אחר דכל דבר שאין בעה"ב מקפיד עליו יכול לעשות מעצמו. וא"כ אין בקבלת הכסף שום הוכחה דהבטיח ונתחייב לחבירו באיזו דבר דמעצמו יוכל לעשות כן כנ"ל. א"כ קבלת הכסף אינו עושה שום קנין על ההתחייבות כלל וליכא רק חיוב דממילא שמחויב להחזיר כסף אחר. אבל שיתחייב בדבר מיוחד דזה אינו מתחייב ממילא רק מכח תנאו דצריך קנין ע"ז ולא עשה כאן שום קנין כלל. ולכך בקבלת הכסף לא נתחייב ליתן את החפץ. וא"כ אזדא לי' קושי' החת"ס הנ"ל דכ"ז בזוזי דליכא קפידא אבל שם בטלה שקבלה הזונה דאית בי' קפידא וצריך שומא שפיר מקשה הרשב"א דנימא דבמשיכת הטלה דעשתה מעשה קנין בגופו קנאתו תיכף ונתחייבה בביאה ע"י משיכת הטלה והוי כמו מושך החפץ ולא נתן דמים דקנה החפץ תיכף והדמים רק חוב עליו כנ"ל. אבל הביאה אינו עושה קנין לקנות הטלה דהביאה אינו מעשה מוכיח שהבטיח לה דבר דלפעמים היא שוכרתו והוה הנאת שניהם וכמו כסף שכתבתי לעיל דהוה דבר שאין בעה"ב מקפיד ושפיר כ' הריטב"א דביאה הוי כמו כסף. וא"כ ה"נ בנ"ד במשיכת הפשתן הגרוע נתחייב עכ"פ ליתן לו הפשתן הטוב כמש"ל זולת אם ישבע או יקבל בח"ח על טענתו כנ"ל ועכ"ז יראה כתה"ר לפשר כמבואר בש"ע דצריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת מלדון ד"ת:

ובזה הנני ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

בש"ה. ובגוף קושיית הרשב"א והריטב"א הנ"ל אמאי אינה קונית הטלה תיכף כמו בכל משיכת החפץ נ"ל ליישב עפי"ד הטור הובא בקצה"ח סי' ר"ג סק"ב דכל היכא דאינו קונה או דלא נתחייב הלוקח בדמים במשיכת החפץ לא קנה את החפץ. וא"כ לפי"מ שבארתי כ"פ ודכירנא להתומים שכ"כ באיזו מקום ואיני זוכר עתה מקומו דאף דמצינו דמקח שנעשה באיסור המקח קיים מ"מ חיוב הגוף אינו חל על דבר שהוא אסור וכעין החילוק שבין נדרים לשבועות לחול על דבר מצוה. דנדרים דהוי איסור חפצא חל לבטל מצוה דהחפץ אינו מצוה כמ"ש הר"ן בנדרים. ושבועות דהוא איסור גברא אינו חל לבטל מצוה שהוא חובת גברא. ה"נ קנין שהחפץ הוא נקנה הוי הקנין אף בדבר האסור. אבל חיוב הגוף א"א שיחול עליו חובת גברא לקיים דבר שהוא אסור מה"ת. והוא מילתא דמסתברא מאד. ואמרתי ליישב בזה דברי רש"י בקידושין (ו' ע"ב) על הא דאמר אביי המקדש בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית ופריך הש"ס ה"ד אי דאזקפה וכו' ריבית מעליא היא ופירש"י ואמאי קרי לי' הערמת רבית והקשו האחרונים דאמאי לא פירש"י כפשוטו רבית מעליא היא ואמאי מקודשת כדס"ל להרי"ו הובא בב"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ו דהמקדש בר"ק אינה מקודשת:

אך לפי הנ"ל י"ל דהנה המחייב עצמו בשעת הלואה ליתן במאה מאה ועשרים. אי לאו דאסרה תורה משום איסור רבית הי' מתחייב ליתן מן הדין מתורת שכירות כמו במשכיר כלים ולמ"ד שעבודא דאורייתא גם במלוה ע"פ הי' נכסיו משתעבדין על הרבית כמו על הקרן. ואמנם עתה דאסרה התורה משום רבית גם אם לקח הרבית מחויב להחזיר. והנה ברי"ט אלגזי בכורות (דמ"ח) חקר בטעמא דשעבודא דאו' אם הוא מתורת ערבות דכיון דהגוף נתחייב הנכסים המה ערבים בעד הגוף או מתורת קנין דדמי הלואה קונים להמלוה שעבוד בנכסי הלוה וכתב שם דתליא בפלוגתא דרבא ורבי ירמי' שם. ורבא ס"ל דהוא מטעם ערבות. והנה אביי דס"ל למפרע גובה וודאי דהוא משום קנין דהוה כאלו קנה בשעת הלואה דאי משום ערבות וודאי דאינו מתחיל החיוב עד זמן שאין ללוה לפרוע. וא"כ מעתה לפימ"ש. גם לענין רבית תלוי בזה. דאם נאמר דשעבוד הוא קנין א"כ בשעה שלוה ברבית ושעבד לו נכסיו על הרבית אף דהוי מקח שנעשה באיסור המקח קיים. רק דאינו רשאי ליטול הרבית ומחויב למחול השעבוד כמו כל ר"ק שאף אם נטל יחזיר. אבל עכ"פ יכול לקדש בו האשה. דלע"ע השעבוד נכסים הוא שלו. רק דמצוה עליו משום וחי אחיך שימחול השעבוד והוי כמו גלימא של רבית שכ' הריטב"א שיכול לקדש בו את האשה. אבל למ"ד דשעבוד הוא רק חיוב הגוף והנכסים נתחייבו מתורת ערבות. א"כ כבר כתבתי דעל דבר האסור אינו יכול לחול חיוב הגוף כמש"ל ולא נשתעבדו הנכסים מעיקרן כיון דהגוף לא נתחייב וממילא אינו יכול לקדש בהם אשה. וא"כ מעתה שפיר פירש"י שם על הש"ס דהוא מימרא דאביי ולאביי השעבוד הוא קנין. וא"כ אף ברבית קצוצה יכול לקדש את האשה ומוכרח רש"י לפרש רק דאמאי קרי לי' הערמת רבית אבל רי"ו אזיל אליבא דהלכתא דקי"ל כרבא דשעבוד נכסי הוא רק משום ערבות כמ"ש בש"ע חו"מ סי' מ"ט לענין קרקע של שני יב"ש וא"כ בר"ק לא נשתעבדו הנכסים כלל ואינו יכול לקדש בו האשה. וא"כ מיושב ג"כ קו' הרשב"א והריטב"א הנ"ל דמש"ה לא קנתה הטלה משעת משיכה כיון דמשיכת הטלה א"א שתתחייב בדמי' שהיא הביאה דהא אתנן שייך רק בביאה האסורה מה"ת ואינו חל עלי' חיוב. וכיון דלא נתחייבה בדמי הטלה אינה קונית הטלה כמ"ש הטור הנ"ל ולכך אצטריך מעכשיו:

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה