אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת חו"מ › סימן יד

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת חו"מ · סימן יד

סימן יג

ב"ה ד' חוקת תרפ"ו לפ"ק טארנאפאל.

שלום אשיב לכבוד הרב הגאון החו"ב משנתו זך ונקי ותיק וחסיד בנש"ק מגזע תרשישים מו"ה יחיאל נתן האלבערשטאם נ"י אבד"ק בארדיוב יצ"ו:

מכתבו במועדו לנכון הגיעני ויסלח לי על אחירת תשובתי כי מתחלה לא הייתי בביתי. ואח"כ בבואי לביתי הייתי מוטרד מאד. ולא יכולתי להשיבו עד כה:

ע"ד הד"ת שהציע לפני כתה"ר שבין ראובן לשמעון והטענות באו באריכות מאד שא"א להעתיקם פה הנני להשיב לו חוו"ד בקצרה. הנה כפי טענת ראובן נתן לו שמעון הוועקסלין ע"ס שלשים אלף כתרים בתורת חיוב גמור שהוא ישלם לו הסך הזה. ועתה ששמעון טוען שהי' בטעות כי היין שקנה אצל ר' פנחס אלימלך לא הי' שלו כלל. ורימה אותו שמכר לו דשא"ש. וממילא לא נתחייב שמעון בדמי היין. א"כ דין זה הוא עובדא דהני גינאי בפ"ק דגיטין. דלשיטת הרבה ראשונים אף דנתחייב בקנין נאמן אח"כ לומר טעיתי במגו דפרעתי. עיין ש"ך חו"מ סי' פ"א ס"ק מ"ג וס"ק ע"ז וע"ט ובסי' קכ"ו ס"ק ס"א. ואף דבוועקסלין א"נ לומר פרעתי כמ"ש התומים והנתיבות בסי' ס"ט עיי"ש בנתיבות סק"ד. מ"מ כאן אין הוועקסלין כבר ביד ראובן. דהוועקסלין הראשונים החזיר לו תיכף. והוועקסלין האחרונים בחת"י הר' פנחס אלימלך שנתן שמעון זשירא עליהם. ג"כ כבר נתפרעו ומסתמא נקרעו ולא נשאר עוד בשעה שהשלישו הוועקסלין לדון בד"ת. רק וועקסלין ע"ס פשעה אלפים שהי' בהבאנק. שעל זה נפלו אז הטענות ביניהם. ואז הי' נאמן לומר פרעתי. ואף די"ל דוועקסלין שלנו שניתנו למכור וליקח מעות עליהם אולי י"ל דהוי כנותן מעות מזומן דגרע לענין טענת טעיתי. עיין בסי' פ"א שם ס"ל השני דיעות בש"ע וע"ש בש"ך סקע"ט דהנותן מעות וודאי מדקדק קודם לראות אם חייב. מ"מ חדא דהא עדיף מטענת טעיתי. דלענין טעות אמרינן דוודאי דקדק שפיר קודם שנתן. אבל כאן י"ל דלא עלה על דעתו שר' פנחס אלימלך לא יתן לו היין. ועדיף יותר ממ"ש שם הש"ך בסוף סקע"ט דהי' סבור שיפרעו לו הבע"ח עיי"ש:

והנה הי' נ"ל דאף אם לא נאמין לשמעון שהיין לא הי' של רפנ"א כלל. מ"מ אם יוכל לברר שהרפנ"א לא נתן לו היין אח"כ ג"כ י"ל דלא נתחייב לשלם הוועקסלין דהא הש"ך בסי' ל"ט ס"ק מ"ט באה"ד המתחיל עוד נחלקו הסכים להחולקים על המבי"ט שם במוכר צמר לחבירו ונתן לו הלוקח ש"ח על דמי המקח ואח"כ מת הלוקח. ובא בע"ח של הלוקח ותפס הצמר מיד המוכר דל"מ תפיסתו משום דאדעתא דהכי לא מכר הצמר כלל אף דהצמר כבר הי' נקנה ללוקח דאינו קנין וכ"כ הב"מ באה"ע סי' צ' ס"ט באה"ד שם וז"ל ולפ"ז יפה לומד הב"ח וכו' דה"ה במכר סחורה בהקפה שאין לשאר ב"ח זכות בה וכו' דאנן סהדי דלא מכר אלא ע"מ להשתלם בזמנו. ועתה שאחרים יקחו את שלו וכל אשר ללוה וכו' המכירה בטילה מעיקרא וכו' ואין לך ג"ד ואומדנא דמוכח יותר מזה עכ"ל עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד להיפוך דקנה היין ולא לקחו עדיין לרשותו. והאמין ונתן וועקסלין לשלם לבע"ח של המוכר מחיר היין. אם אח"כ לא נתן לו המוכר היין ולקחו אותו אחרים וודאי דאמרינן דאדעתא דהכי לא נתחייב במחירו. דאם אמרינן כן לבטל מכירה שכבר הי' גוף הדבר של לוקח. מכ"ש לבטל חיוב הגוף שנתחייב הלוקח לפרוע שעדיין לא יצא הדבר מרשותו דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה:

ואף דלכאורה דברי הש"ך והב"מ תמוהים הם דכל אומדנא הוא רק בדבר שנתברר שהי' עוד קודם המכירה ולא במה שנולד אח"כ וכקו' התוס' כתובות (דמ"ז ע"ב) דהלוקח פרה ונטרפה נימא דאדעתא דהכי לא קנה. אך באמת הדבר נכון ואדרבא משם ראי' לדברי הש"ך והב"מ. דהנה הרבה תירוצים נאמרו על קו' התוס'. התוס' עצמם תירצו דשאני לוקח פרה ונטרפה דאנן סהדי דבאותו ספק הי' רוצה לכנוס ופירש בשטמ"ק שם כוונת דבריהם דבלוקח פרה ונטרפה כבר נשתמש הלוקח בהמקח ונהנה ממנו אמרינן דהי' רוצה להכניס א"ע באותו ספק דאל"כ לא הי' מניחו המוכר להשתמש בו מספק. אבל בכתובה שלא נכנסה עדיין לחופה. וודאי אמרינן דלא כתב אלא ע"מ לכנסה. ולחילוק זה כיוון גם הנתיבות בסי' ר"ל מדעתו. וא"כ ה"נ בנ"ד ובנידון דהש"ך והב"מ דלא בא עדיין דמי המכירה ליד המוכר ולא נהנה עדיין כלל. אמרינן דוודאי אדעתא דהכי לא מכר ולא הי' רוצה להכניס א"ע לספק כלל. ובנ"ד ג"כ כיון דלא בא עדיין היין לידו ולא נשתמש בו עדיין וודאי אמרינן דאדעתא דהכי לא נתחייב במחירו. תירוץ השני תירץ הנתיבות בסי' ר"ל הנ"ל דלוקח פרה ונטרפה אמרינן כיון דהפרה כבר שלו אמרינן נסתחפה שדהו ומזלו גרם אבל בכתובה וכן ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דהבעל מת. דל"ש לומר נסתחפה שדה שלה דאין הבעל שדה של האשה שפיר אמרינן אדעתא דהכי לא נחית עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד ובנידון של הש"ך והב"מ דהלוקח מת או העני דל"ש מזלו של המוכר גרם דאין הלוקח שדה של המוכר שפיר אמרינן אדעתא דהכי לא מכר ולא קנה וה"נ מה שהעני רפנ"א ולא נתן היין ל"א נסתחפה שדהו ובטל המקח והחיוב תשלומים:

עוד כתבו שם התוס' בכתובות לחלק בין אם הדבר תלוי בדעתו לבד או תלוי גם בדעת אחרים וביבמה תלוי בדעתה לבד דלא איכפת לי' להבעל במה שיהי' אחר מיתתו ולכך אמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה. א"כ בנ"ד ובנידון דהש"ך והב"מ דמת הלוקח או העני דמה נפקא לו בזה אם יקח הבע"ח הצמר או המוכר. דב"כ וב"כ יהי' לוה רשע וכו' או אצל הבע"ח או אצל המוכר. וכן בנ"ד מה איכפת לי' לרפנ"א אם יהי' לוה רשע אצל ראובן או אצל שמעון שפיר אמרינן דשמעון אדעתא דהכי לא קנה היין כיון דבדעתו לחוד תלוי. דלרפנ"א המוכר לא נ"מ מידי בזה וכיון דבטל קנין היין למפרע ממילא בטל חיוב תשלומי הוועקסיל במחיר היין כיון דלא קנה היין כלל. וכן לפי חילוק של המל"מ פ"ו מה' זכי' הובא בנתיבות הנ"ל דיש חילוק בין יש הפסד לחבירו כמו בלוקח פרה ונטרפה דיש הפסד למוכר אם נאמר שהמכירה בטילה. דיהיב לי' פרה טובה ומחזיר לו פרה טריפה. אבל בכתובה דכשימות תחזור היא ותעשה פנוי' כבראשונה. וכן בזבין ולא איצטריכא לי' זוזי דזוזי יהיב וזוזי שקיל שפיר אמרינן אומדנא. וא"כ ה"נ דאם תתבטל המכירה לא יהי' הפסד ללוקח כלל דהא לא יהיב זוזי וכן בנ"ד דלית להמוכר פסידא במה שתתבטל מכירת היין דהא נשאר היין אצלו שפיר אמרינן אומדנא ונתבטל המכירה. וממילא אזדא חיוב דמי המכירה באופן דנ"ל שפיר לומר דאף אם נתן הוועקסלין הראשונים ע"ס שלשים אלף בתורת חיוב ג מור מ"מ כיון דראובן עצמו מודה דעשה זאת משום שקנה היין. וכיון דנתברר דלא נתן היין נתבטל המכירה והחיוב:

אמנם מה שיש לדון בזה על החילוף שנעשה אח"כ שראובן החזיר לו הוועקסיל ושמעון נתן לו וועקסלין של רפנ"א ובנו ע"ס שלשים אלף כתרים ונתן עליהם זשירא. דזה הי' אחר שכבר נודע לו שלא יתן רפנ"א היין. וכבר התפשר עמו על מעות וקיבל ממנו ווטקסלין ונתנם לראובן בשביל חובו ונתן זשירא שלו. א"כ נעשה אז ערב על הסך הזה. ויתחייב עכ"פ מדין ערבות. ומה שטוען שמעון שהוא ערבות לאחר מ"מ הנה אם ערב אחר מ"מ משתעבד בשטר הוא מחלוקת הפוסקים הרמב"ם והראב"ד והרמ"ה עיין בחו"מ סי' קכ"ט ס"ד אבל מ"מ נראה דאינו ענין לכאן דשם הוא משעבד עצמו לטובת הלוה. לכך אחר מ"מ דלאו על אמונתו הלוהו לא משתעבד אלא בקנין. אבל כאן דהי' וועקסלין שלו ביד ראובן שהי' חתום עליהם בתורת לוה (אקצעפטאנט) והתפשר עמו שיחזור לו הוועקסלין האלו. ונתן לו וועקסלין של רפנ"א ובנו. וחתם הוא עליהם בתורת ערב. ואם לא הי' נותן לו הזשירא על הוועקסלין השניים לא הי' מחזיר לו הראשונים א"כ אף אם נאמר דעפ"י דין הי' מוכרח להחזיר לו הוועקסלין הראשונים מטעם שכתבתי לעיל דהוי חיוב בטעות. מ"מ כיון דאין הדין ברור כ"כ. אמרינן בכה"ג עביד אינש דזבין דינא והוי כפשרה שהתפשרו הבע"ד בעצמם דלא בעינן קנין אף לענין להתחייב. כמו שהאריך בזה השער המשפט בסי' י"ב סק"ב. ומסיים שם ג"כ דאף אם טעה בדין לא מתבטל הפשר מה"ט דעביד אינש דזבין דינא. וא"כ א"צ כאן קנין מתורת ערבות רק מתורת מכירה. כמו שהסביר השעהמ"ש שם לענין פשרה כמה שזכה במקצת התביעה שוויתר לו חבירו נתחייב בדמיהם שהתחייב ליתן לשכנגדו בעבור זה. ה"נ במה שזכה בהוועקסלין שהחזיר לו ראובן. נתחייב לקיים מה שהתחייב להיות ערב בעד הוועקסלין של ר' פנ"א ובנו. כמו בכל הקנינים דבמה שקנה החפץ נתחייב בדמיו וא"צ לקנין ערבות כלל. ועיין בב"ש אה"ע סי' קס"ט סקנ"ב. דהיכא דמן הדין צריך לחלוץ אינה חייבת ליתן מה שהבטיחה לו ומסתפק שם הב"ש היכא דאיכא פלוגתת הפוסקים אם צריך לחלוץ האיך הדין אם מתחייבת במה שהבטיחה לו. ולפי הנ"ל לכאורה קשה. כיון דאין הדין ברור אם צריך לחלוץ. א"כ נימא עביד אינש דזבין דינא:

ואולי יתיישב בזה תמיהת הב"מ שם וס' ק"נ שהובא בפת"ש שם על הב"ש דמסיים כיון דהוי ספיקא דדינא אם צריך לחלוץ יכול לומר קים לי כהני פוסקים דא"צ לחלוץ ותמהו הב"מ והק"נ הנ"ל הא היא מוחזקת בשכירות והאיך הוא יכול לומר קי"ל להוציא ממנה. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דאין הדין ברור דצריך לחלוץ. אמרינן עביד אינש דזבין דינא ומתחייבת בשכר שהבטיחה לו. וא"כ גם בנ"ד כיון דאין הדין ברור כ"כ אם שמעון הי' פטור מהוועקסלין הראשונים. מ"מ נהי דמן הדין לא היו יכולין לחייבו לשלם כיון דהוא מוחזק. מ"מ בכה"ג אמרינן עביד אינש דזבין דינא. ומ"מ נראה דגם מטעם זה א"א להוציא ממון משמעון. דנהי דזה הוי כמכירה וכפשרה. מ"מ כ"ז ניחא אם הי' מתחייב א"ע בדבר ברור. אבל אם התחייב א"ע בדבר שהוא רק אסמכתא אם לא ישלם רפנ"א ובנו. א"כ לא גרע מהא דהלוהו על שדהו ואמר אם לא אפדה וכו' יהי' שלך דהוי אסמכתא. אף דקיבל מחבירו מעות הלוואה מ"מ לא נתחייב בזה בדבר שהוא אסמכתא. ה"נ לא נתחייב בקבלת הוועקסלין הראשונים לשלם הוועקסלין האחרונים של רפנ"א כיון דהוי אסמכתא. ודמי שוב לערב שלא בשעת מ"מ. דאינו מתחייב בשטר להני פוסקים הנ"ל ובשום קנין רק בק"ס משום דהוי אסמכתא:

ואמנם עדיין יש להסתפק בזה דהא מבואר בלח"מ פי"א מה' מכירה סוף הט"ו. דערבות ל"ה אסמכתא גמורה. מדמהני קנין ובאסמכתא גמור ל"מ קנין רק בבד"ח עיי"ש. ובסמ"ע סי' כ"א סק"ו לענין אמר אם לא אבוא עד זמן פלוני ליבטלן זכותי'. מחלק באם הנתבע אומר ליבטל זכותו דאז התובע בא ליטול צריך קנין בבד"ח. ואם התובע אומר כן דאז הוי לפטור סגי בקנין לחוד. ונראה טעמו בחילוק זה דאם הנתבע אומר כן דאז אף אם לא הי' אסמכתא הי' צריך קנין. לכך כיון דהוי אסמכתא ג"כ צריך קנין בבד"ח. אבל לפטור דאם לא הי' אסמכתא לא הי' צריך קנין כלל. דמחילה א"צ קנין. ולכך סגי בקנין לחוד לסלק האסמכתא. וא"כ מעתה נראה בערב ג"כ כיון דלא הוי אסמכתא גמורה וסגי בקנין לחוד לסלק האסמכתא אף לאחר מ"מ. אף דבלא קנין כלל לא הי' מתחייב אף אם לא הי' אסמכתא. כיון דלא על אמונתו הלוהו. א"כ היכא דגם בלא קנין הי' מתחייב כמו בנ"ד דהי' מתחייב ע"י החזרת הוועקסלין משום פשרה שנתפשרו בעצמם כמש"ל. א"כ אף דאיכא אסמכתא דערבות נחתינן דרגא אף דבערבות בעלמא בעינן קנין הכא סגי גם בשטר בלא קנין. וא"כ כיון דבלא"ה לדיעה אחת שבחחבר משתעבד בשטר לחוד לאחר מ"מ הכא דגם בלא השטר הי' מתחייב אי לאו משום אסמכתא. השתא מהני השטר לסלק האסמכתא. וי"ל עוד דהוי כעין ס"ס דילמא כדעת הסוברים דבשטר לחוד משתעבד. ואף לדיעה הב' דבשטר לא משתעבד. מ"מ הכא י"ל דגם דיעה השני' מודה והיכא דאיכא שטרא מוציאין ממון מס"ס. כמ"ש הנתיבות בדיני תפיסה כלל כ"ד ובביאורים שם אות כ"ד. ובפרט לפימ"ש המחנ"א ה' ערב סי' א' וב' דקבלן לית בי' משום אסמכתא. דרק בערב י"ל דהי' סומך על מה שוודאי יתפרע מן הלוה. אבל קבלן כיון דיכול ליפרע ממי שירצה לא הוי אסמכתא ולכך כתב שם בסוס"י ב' דבקבלן לכ"ע משתעבד בשטר לחוד אף לאחר מ"מ עיי"ש:

וא"כ בהני וועקפלין דידן דאם ירצה ליפרע מהזיעראנט כמו מהאקצעפטאנט. אף דל"ד לקבלן ממש. דהא מתחלה צריך לעשות פראטעסט על האקצעפטאנט מ"מ לערב ג"כ לא דמי. דמהערב אינו יכול ליפרע רק אחר שיעמוד לדין עם הלוה ואינו מוצא מקום לגבות ממנו אף מזיבורית וממטלטלין. לכך הוא יותר אסמכתא משום דהי' בוטח ע"ז דוודאי ימצא לגבות אצל הלוה. אבל בהני זיערעס דידן דא"צ רק לעשות פראטעסט על הלוה ואז אם הלוה אינו משלם א"צ כלל לעמוד עמו בדין רק יוכל לתבוע ולגבות מהזיעראנט תיכף אף אם יש נכסים ללוה שפיר י"ל דל"ה אסמכתא כלל. וכיון דבלא"ה כבר כתבתי בשם הלח"מ דערבות ל"ה אסמכתא גמורה י"ל דכה"ג כ"ע מודו דל"ה אסמכתא ומשתעבד בשטר לחוד כן הי' נראה לכאורה לומר. אבל כ"ז אם הי' שמעון מודה שנתן הזיערע שלו בתורת ערבות לראובן בעד רפנ"א. אבל באמת הא שמעון טוען שלא הי' ערב כלל לראובן. ונתן לו הוועקסלין של רפנ"א בעבור חלקו. והזיערע נתן רק נגד הבאנק. שהבאנק לא הי' מחזירים הוועקסיל שלו עד שיהיו כל החתומים הראשונים. ובעבור זה נתן ראובן ג"כ זיערע שלו. וא"כ לא הי' שמעון ערב רק להבאנק שהבאנק היו יכולים לתבוע אותו ולא ראובן שהוא הלוה שהוא קיבל המעות לפימש"ל דהוועקסלין שנתן שמעון בראשונה לא הי' מחויב כלל לשלמם משום דנעשה הכל מחמת מכירת היין שהיתה בטילה מעיקרא כמש"ל. וא"כ נמצא דהסך שלשים אלף כ' שקיבל ראובן בהבאנק בראשונה הוא מחויב לשלמם. והוא לוה עליהם ושמעון הוא רק ערב. וא"כ בוודאי אין הלוה יכול לתבוע הערב שישלם בעדו. ואף דראובן מכחיש כ"ז בוודאי אינו נאמן להוציא משמעון דהממע"ה. שוב ראיתי דז"א כלל דהרי כיון דהוועקסלין שלנו יש להם דין שטר דאינו נאמן לומר פרעתי כמ"ש התומים והנתיבות בסי' ס"ט. א"כ אינו נאמן הלוה או הערב החתום עליו לומר ג"כ אמנה או איזו תנאי כיון דאין לו מגו דפרעתי עיי"ש בסי' ס"ט ס"ב. וכיון דשמעון חתום על הוועקסיל בתורת זיעראנט בסתם ואם הי' ראובן מוסר הוועקסיל עם הזיערע של שמעון לשום אדם הי' שמעון מחויב לשלם דנתחייב דכל מי שמוציאו. גם עכשיו שהוא ביד ראובן אינו נאמן שמעון לומר שלא הי' ערב לו רק נתנו לו שיתנו לבאנק כטענתו. וא"כ שוב חוזר הדין למש"ל. דאף דלא הוי בשעת מ"מ מתחייב מהטעמים שכתבתי לעיל. ונ"ל לחזק עוד ולהוסיף טעמים דלא הוי אסמכתא עפי"ד תשו' הרשב"א שהובא בקצרה ברמ"א סי' ר"ז סט"ו דאם השלישו משכונות ושטרות במשפטי עכו"ם זנג"ז ל"ה אסמכתא דדמ"ד. ולכאורה הדברים תמוהים דהא קיי"ל בסי' שס"ט ובסי' ע"ג בש"ך דבדבר הנוגע בין אדם לחבירו ל"א דדמ"ד. אך בב"י שם הובאו דברי הרשב"א באריכות עיי"ש במחו' מ"ו ומ"ז שהמעשה הי' בשנים שנתעצמו בדין על בנין אחד והסכימו ביניהם כמו שגזרו עליהם אומני העיר בקנס כ' דינרים מחצית לבנין העיר ומחצית לחבירו ונתנו משכנות ע"ז וגם עשו שטר עשוי בגופן שלהם וכתב הרשב"א טעמים לומר דל"ה אסמכתא חדא כיון דתלוי בדעת אחרים וכו' עיי"ש ועוד כיון דנתן משכנות ע"ז שחצי' יהי' לבנין העיר וידוע באמת שיפרע חלק בנין העיר ולא ינצל מטעם אסמכתא א"כ בדווקא התנה ומחויב ליתן גם המחצה לחבירו. דאין לומר דבמחצית התנה בדווקא והמחצית האחר באסמכתא כיון דבדיבור אחד אמרה ואין דיבור אחד מתחלק לב'. ועוד שכל שאומר מעכשיו אין בו אסמכתא. וכיון שיש כאן שטר הוי כמעכשיו. דזמנו של שטר מוכיח כדר"י. ואית במה נתחייב זה הא ליכא קנין וכו'. אין זה כלום שהרי נתקיימו חיוביהם בשטר אעפ"י שנעשו בגופן של עכו"ם דדמ"ד עכת"ד. וא"כ הא דקאמר דדמ"ד לאו לענין אסמכתא רק להכשיר השטר העשוי בגופן של עכו"ם. ובזה קיי"ל גם אנן בסי' ס"ח דכשרים. ועיקר טעמו לסלק האסמכתא מטעמים שכתבתי ולפלא מאד על הרמ"א שקיצר בהעתקתו ונתן מקום לטעות:

אמנם בנ"ד איכא ג"כ תרי טעמים של הרשב"א הנ"ל. חדא כיון דזה מודה דנתן הזיערע בשביל הבאנק. וא"כ לענין זה לא הי' מועיל לו שום טענה של אסמכתא דהבאנק לא הוי צייתי לדיני ישראל הוי ממש כמו שם כיון דהמחלה של בנין העיר הי' יודע שיהי' מוכרח לשלם דהעכו"ם לא ישמעו לדיני אסמכתא ונכנס ע"מ לשלם גם מחצה של חבירו בדווקא. ה"נ כיון דידע דבחתימתו יהי' מוכרח לשלם להבאנק. א"כ גם נגד ראובן חייב דנחית ע"מ לשלם. וגם טעם השני איכא. כיון דיש זמן בהוועקסיל הוי כמעכשיו. ואף דבמעכשיו גופא איכא שני דיעות שם בסי' ר"ז סי"ד אם מסלק האסמכתא. מ"מ שוב איכא ס"ס מעליא דילמא כדעת הסוברים דערב לאחר מ"מ משתעבד בשטר לכ"ע דל"ש אסמכתא בערב. ודילמא כדעת הסוברים דהיכא דאיכא זמן דהוי כמעכשיו ל"ש אסמכתא. ובס"ס מוציאין ממון היכא דאיכא שטרא כמש"ל בשם הנתיבות. וגם י"ל עוד דהא מבואר שם ברמ"א סט"ו דאם כתוב בשטר דקנו בבד"ח. אף דידעינן דלא הי' בבד"ח מ"מ מהני מטעם הודאת בע"ד והסביר שם הסמ"ע בסקמ"ב דאף דידעינן בבירור דלא הי' בבד"ח מ"מ אנן סהדי דגמר והקנה עיי"ש באריכות. וסברתו נראה דאף דעכשיו אנו יודעין בבירור דלא הי' בבד"ח דהיינו ע"י הודאת בע"ד חבירו וכדומה מ"מ כיון דבשעה שציווה לכתוב שהקנה בבד"ח הי' לו לחשוב דילמא יבוא השטר אח"כ לפני ב"ד שלא ידעו שלא הי' בבד"ח. ובע"ד חבירו ג"כ לא יודה בזה ויהי' מחויב לשלם מחמת הודאתו א"כ בע"כ דנחית ע"מ לשלם וגמר והקנה. א"כ ה"נ כיון דחתם על הוועקסיל בסתם ונתחייב לכל מי שמוציאו ואם הי' ראובן מוסר הוועקסיל ליד אחר הי' מחויב לשלם גם בדיני ישראל דהא בהוועקסיל לא נזכר שחתימתו הי' לאחר מ"מ. שחוב זה כבר הי' חייב רפנ"א ובנו. דהוועקסיל הרי הוא ככל הוועקסלין. ופשיטא דהי' מחויב לשלם כדין ערב בשעת מ"מ. א"כ אף דאנן ידעינן דהמעשה הי' שרפנ"א נתן הוועקסיל הזה על חוב ישן. מ"מ כיון דשטרא סתמא כתיב נחית שמעון ע"מ לשלם וגמר והקנה. ונ"ל דזה טעמו של הרא"ש בתשו' שהביא הרמ"א שם בסט"ז דיש מקומות שהי' נוהגין לכתוב שני שט"ח גמורים והשלישו ביד שליש שמי שיעבור יתן שני השטרות לשכנגדו. דבזה ל"ה אסמכתא. כיון דנתחייב סתם. אלא שהתנו שהשליש יוכל למחול. עיי"ש בתשו' הרא"ש בעצמו שלכאורה אין הדבר מובן כלל. דהא מ"מ אנן ידעינן דלא נתחייב בקנס אלא אם יחזור והוי אסמכתא. אלא בע"כ ג"כ מטעם הנ"ל כיון דשטר סתמא כתיב בלי שום תנאי. ויודע שאם יתן השליש השטר לשכנגדו. יהי' מחויב לשלם ולא יהי' לו שום טענת אסמכתא. דהא בשטר לא הוזכר כלל התנאי. א"כ גמר והקנה בדוקא כנ"ל. וא"כ מכל הלין טעמי לכאורה שורת הדין נוטה שמחויב שמעון לשלם מחמת הערבות אחר שישבע ראובן שנתן לו הזיערע בתורת ערבות גמורה שיתחייב לשלם לראובן אם לא ישלם הרפנ"א ובנו ולא רק בתורת אמנה ליתנו להבאנק, אלא שקשה מאד להעמיד על סברות. ולית מאן דחכים למידן. ונכון מאד להכניס א"ע בפשר בכל היכולת רק קרוב לד"ת:

וזאת לדעת כי מה שבניתי לעיל על דברי הנתיבות דבשטר מהני ס"ס. היינו אם השטר עוד בתוקפו כפי שנראה מהטענות שחתנו של ראובן לקח בחזרה מהבאנק הוועקסיל של הסך 21000 כ'. ויש עוד הוועקסיל תח"י וכן הוועקסיל השני של תשעה אלפים דכפי הנראה מחמת המאראטאריום יש להם עדיין תוקף וועקסיל עפ"י דד"מ אבל אולי כבר אבדו הוועקסלין תוקפם עפ"י דד"מ אזדא לי' טעם הנתיבות הנ"ל ואין להוציא ממון מס"ס. עיין פ"ת חו"מ סי' ס"ט סק"ד בשם תשו' נוב"י סי' י' וגם נאמן שמעון בטענתו שלא נתן הזימרע בתורת ערב נגד ראובן במגו דפרעתי כיון דהכת"י אבד תוקפו עפ"י דד"מ כמ"ש הנוב"י הנ"ל:

ועל מה שטוען ראובן שיודא אחיו של שמעון אמר לו שנתן לשמעון על החוב של ראובן סך חמשה ועשרים אלף כ'. הרי שמעון אומר להד"ם. ומה שתפס מאחיו יודא על חובו תפס וודאי דנאמן ע"ז בטענתו. ואם צריך לישבע ע"ז או רק קב"ח כטענת ספק. עיין חו"מ סי' מ"ה סכ"ג בהג"ה ובש"ך שם ס"ק פ"ב ופ"ג לענין הוגד לו מפי קרוב. אך בלא"ה צריך לישבע שבועת השותפות על היין שקנו מטענענבוים. שטוען ראובן שלא נתן כ"כ מעות וממילא יגלגלו עליו גם הטענה הנ"ל:

אך מה שתובע עוד שמעון בחזרה סך שמונה אלפים כ' ששילם בעד ראובן הנה בהא וודאי כיון דראובן מוחזק יכול לומר קי"ל כדעת הפוסקים הנ"ל דערב לאחר מ"מ משתעבד בשטר ג"כ:

העולה מדברינו אלה. דאם יש ביד ראובן הוועקסלין הנ"ל שנתן שמעון זשירא שלו עליהם שורת הדין נוטה לענ"ד דמחויב שמעון לשלם מתורת ערבות אחר שישבע ראובן שהזיערט של שמעון הי' בתורת ערבות ואם אין הוועקסלין ביד ראובן או שאינן בתוקפן ישבע שמעון שלא נתן הזיערא רק נגד הבאנק ויכלול ג"כ בשבועתו שלא נתן לו יודא אחיו בשביל ראובן הסך 25000 כ' שטוען. וגם שנתן לטענענבוים כל הסך 26000 כ' ויופטר מכל טענות ראובן וראובן ג"כ ישבע ששמעון נעשה ערב לו ויופטר מהסך שתובע ממנו שמעון בחזרה כמש"ל. כ"ז נלע"ד לדינא. אבל יען שאנכי בורח תמיד בכל היכולת מלדון ד"ת לכן אבקש גם מכתה"ר שיראה בכל היכולת לפשר בזה להקל מעלי עול המשפט זה. שלא יכולתי להשיב פני כתה"ר למנוע תשובתי ממנו:

כ"ד ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה