חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ · סימן יא
לכבוד הבחור הנעלה חריף ובקי כמר דוד שידלאווסקי נ"י מלבוב:
מכתבו הגיעני במועדו ומעוצם טרדותי לא יכולתי לעיין בו ועתה בקחתי מועד אמרתי להשיבו למען הגדיל כבוד תוה"ק. ע"ד אשר הקשה על הנוב"י מהדו"ק סי' ע"ז מה שתירץ על קושית הגאון מוהר"י מהאמבורג ז"ל בקידושין מ"ב בהא דאיש מקדש בו ובשלוחו דקאמר הש"ס דאית בי' איסורא דאסור לקדש אשה עד שיראנה. וא"כ אמאי לא אמרינן אשלד"ע ותתבטל השליחות. ותירץ הנוב"י דכיון דכל האיסור הוא משום שמא יראה בה דבר מגונה וא"כ אפשר דאיירי שמחליט בדעתו שלא תתגנה עליו עיי"ש ופ"ז הקשית דמ"מ משום לא פלוג ליתסר ככל איסורי דרבנן. ולענ"ד לק"מ חדא דהא בלא"ה דעתי הרבה מהאחרונים דבאיסור דרבנן ל"א אשלד"ע כמ"ש הנוב"י שם בסוף התשו'. וא"כ י"ל דאף למאן דלא ס"ל הכי מ"מ הא כתב המג"א בסי' תמ"ז סק"ה בשם המהרי"א דלא החמירו בלא פלוג כמו גוף הגזירה עיי"ש. וא"כ ה"נ לא החמירו בלא פלוג לומר אשלד"ע. וגם בלא"ה לק"מ דהא כיון דאין זה איסור פסוק לגמרי דהא אם רואה אותה מותר לקדשה אף שיש בה דבר מגונה משום דסבר וקיבל א"כ אם רוצה לקדשה בלא ראות ואומר דהוא מחליט בדעתו לקדשה בכל ענין הרי זה הוי כמו שרואה אותה וז"ב מאד:
ואמנם בגוף קושית מוהר"י הנ"ל נ"ל בלא"ה לישב דנחזי אנן ממ"נ היכא איירי אם יודע השליח דהמקדש לא ראה אותה מעולם ואינו יודע מדבר המגונה שבה. א"כ פשיטא דאם ימצא בה הבעל דבר מגונה יוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ויתבטלו הקידושין מעיקרא כדקיי"ל דשליח שטעה או שינה השליחות בכ"ש בטילה השליחות כמבואר בח"מ סי' קפ"ב. וא"כ כיון דכל האיסור רק שמא יראה בה דבר מגונה ויעבור על ואהבת לרעך וכו' וזה שייך רק אם הקידושין חלין ויהי' מוכרח לדור עמה דאסור לגרש אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר כמבואר באה"ע סי' קי"ט במחבר שם שייך האיסור דלא יוכל לקיים ואהבת לרעך וכו'. אבל אם נאמר דאם ימצא בה דבר מגונה יתבטלו הקידושין מעיקרא לא עביד איסורא כלל. וא"כ מאי קאמר הש"ס בהא איסורא נמי אית בה מאי איסור יש כאן לקדש ע"י שליח ממ"נ אם ימצא בה דבר מגונה לא יחלו הקידושין ואי לא ימצא בה דבר מגונה וודאי ליכא איסורא כלל. אך צ"ל דאיירי דאינו מודיע להשליח דלא ראה אותה עדיין כלל. וא"כ כ"ש כשאומר לו צא וקדש לי אשה פלונית אין לו לשליח לדייק כלל אם יש בה דבר מגונה או לאו דהוא סובר דוודאי כבר ראה אותה המקדש וסבר וקיבל. ול"ש כלל דהא לתקוני שדרתיך וכו':
וא"כ ל"ק כלל קושית הגאון מוהר"י הנ"ל דהא כבר כתבו התוס' ב"ק (דע"א) דהיכא דהשליח אינו יודע שאסור ל"ש אשלד"ע. והכא דהשליח סובר דהמשלח כבר ראה אותה כמש"ל וליכא איסורא כלל ל"ש כלל אשלד"ע. ובזה יתיישב ג"כ קושיתך השני' שהקשית דמאי קאמר הש"ס דהיכא דהיא עושית שליח ליכא איסורא כלל דאיתתא בכ"ד ניחא לה והא מ"מ איסור דלפ"ע משום לתא דידי' דהוא עביד איסורא דז"א דהנה בדידה עצמה וודאי דלק"מ די"ל דיודעת בנפשה שאין בה דבר מגונה כלל וליכא איסורא כלל אלא על שלוחה תיקשי דהאיך יוכל להיות שליח לקבלה והא הוא מכשיל את הבעל ואיכא לפ"ע. אבל לפי הנ"ל לק"מ דממ"נ אם הוא יודע דהבעל לא ראה אותה ועביד איסורא א"כ אם ימצא בה אח"כ דבר מגונה דנתברר דאיכא איסורא. א"כ שוב אמרי' אשלד"ע והשליחות תיבטל. כקושית הגאון מוהר"י הנ"ל ואי דהשליח סובר דהבעל כבר ראה אותה והיכא שהשליח אינו יודע שיש איסור אמרי' ישלד"ע. א"כ שוב ל"ש לפ"ע כלל דהא לפי ידיעתו ודעתו הבעל אינו עושה איסור כלל ומאי לפ"ע שייך בו. כנ"ל בישוב קושיתך:
וע"ד חקירתך אם שייך ביטול בהפקר למאן דס"ל דידיעה גורמת הביטול כמ"ש הרא"ש בס"פ ג"ה. הנה לפי"ד הירושלמי שהובא בר"ש פ"ב דערלה ה"ג דבעינן דווקא ידיעת בעלים לענין ביטול וידיעת אחרים לא מהני. א"כ הי' נראה לכאורה דבהפקר דליכא בעלים ל"ש ביטול. אלא דאם נאמר כן יהי' דברי הירושלמי נגד הש"ס שלנו דהרי בסוף ביצה (דל"ח ע"ב) מוכח להדיא דעיקר הביטול הוא באיסור שאין לו בעלים ואדרבה הוה ס"ד דהש"ס דאיסור שיש לו בעלים לא בטל עיי"ש ובמהרש"א שם ד"ה שם א"ל. והנה משם איכא לדחויי דאיירי דההיתר יש לו בעלים. ודילמא גם להירושלמי סגי אם נודע להבעלים של ההיתר שנתערב בו האיסור ואמנם בזבחים (דע"ח) דקאמר דפיגול נותר וטמא שבללן זה בזה בטל והא כולם איסורי הנאה נינהו שאין להם בעלים ואפ"ה בטלין זב"ז. וגם קשה בפלוגתא דר"י ורבנן בדם הפר ודם השעיר. דלר"י ילפינן דמב"מ לא בטל ולרבנן דעולין אין מבטלין זא"ז ודילמא שם הטעם משום דהוה קדשי קדשים שהם ממון גבוה ואין להם בעלים ומש"ה לא בטל אלא דבזה י"ל דדעת שכינה מיהא איכא ולכך בטל כעין דקאמר הש"ס ב"ק (דכ"א):
ואמנם תקשי מזבחים ר"פ כל הזבחים גבי קדשים שנתערב בהם חטאות המתות וכו' דפריך הש"ס וליבטול ברובא ודילמא איירי בקדק"ד שהם ממון גבוה מאי אמרת דעת שכינה מיהא איכא ז"א דכיון דנתערב יבש ביבש א"כ כלפי שמיא דליכא ספק הרי ניכר האיסור ול"ש ביטול וידיעת ספק של הכהנים לא מהני מידי דהם אינם בעלים ובשלמא בדם הפר והשעיר ודהוי לח בלח דיש בילה וא"א להפרידם זמ"ז שפיר י"ל דדעת שכינה מיהא איכא דכלפי השכינה ג"כ הוי תערובות דשייך ביטול אבל יבש ביבש דמחוסר רק הכרה משום דלא ידעינן מאן הוא האיסור א"כ כלפי שמיא ליכא ספק תערובות כלל. וכיון דידיעת ספק של אחרים לא מהני מאי פריך הש"ס וליבטול ברובא. והנה למ"ד בחולין (דמ"א ע"א) דכיון דקורא לי' לכפרה כדידי' דמיא לענין דיכול לאסרו י"ל דה"נ לענין ביטול מהני דעת בעלים דכדידי' דמיא. אבל למאן דחולק שם ע"ז עיי"ש בתוס' ד"ה כיון תקשי. ובע"כ צ"ל או דהש"ס אזיל כאן בשיטת מאן דס"ל דכיון דקורא לי' לכפרה כדידי' דמי או דכיון דהאיסור בא ע"י המקדיש שנאסר מכח פיו מיקרי הוא בעלים. לענין ביטול אף דגוף הדבר אינו שלו:
ונרוויח בזה ליישב קושית התוס' והשטמ"ק בזבחים (דע"ז) גבי פלוגתא דר"א ורבנן באברי בע"מ שנתערבו בתמימים דר"א מפיק מקרא דע"י תערובות ירצו והא בלא"ה בטל מדאורייתא ברובא עיי"ש בתוס' (דע"ז ע"ב) ד"ה הא עבר מומם. בסה"ד. וכן בתוס' ישינים יומא (דס"ד) חתרו מאד למצוא טעם שלא יתבטלו אברי בע"מ בתמימים מדאורייתא ולא מצאו שום טעם לזה. ולהנ"ל נכון שפיר דהנה טעמא משום דקניא לכפרה כדידי' דמי שייך רק קודם זריקה ומשעת זריקה ואילך כבר נתכפרו בעלים ואין להם בקרבן של קדשי קדשים כלום. דאף דקאמר הש"ס דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכל כמה דלא מתקטרי אימורים לא אכלו כהנים זה רק למצוה. אבל אינו מעכב כפרה דהוא גופו שלא הוקטרו אימורים כשר. ואם נאבדו או נטמאו האימורין הבשר נאכל בלא הקטרה. וא"כ פשיטא דמשעת זריקה ואילך לא שייכי הבעלים בקרבן קדק"ד עוד. ושוב ל"ש ביטול כמש"ל. וגם לטעם השני דכיון דהאיסור בא מכח פה של הבעלים מיקרי הם בעלים גם לענין ביטול זה שייך ג"כ רק עד זריקה כמפורש בר"ן נדרים (די"א ע"ב) ד"ה בעיקרו דכל קרבן עד שעת זריקה מיקרי דבר הנדור שמכח נדרו הוא שנאסר ומשעת זריקה ואילך מיקרי דבר האסור שאז נפקע נדרו ואסור מחמת איסור התורה דדמי עלה עיי"ש. וא"כ לא מיקרי הם כלל בעלים של האיסור. וא"כ שפיר מש"ה אברי בע"מ שנתערבו באברי תמימים לא בטלו מדאורייתא. דכיון דלענין ביטול בעינן ידיעת בעלים. והאימורין הוי ממון גבוה. וא"כ ממ"נ י"ל אם אזלינן בתר דעת שכינה הא ליכא ספיקא כלפי שמיא וניכר האיסור ול"ש ביטול. ואי מה שלכהנים לא ניכר האיסור ונודע להם התערובות הא בעינן ידיעת בעלים והאימורין הוי של גבוה ולכך ל"ש בהו ביטול כלל מדאורייתא:
ובזה יתיישב ג"כ על נכון קושית הפר"ח שהובא בטה"ק שם על הרמ"א דס"ל בסי' ק"י בדברים החשובים שנפל א' מהם לים דהותר לאכול הנשארים שנים שנים. הוא רק לשני ב"א אבל אדם אחד אסור לאכלם. א"כ באברי בע"מ אמאי מתיר ר"א במתניתין בקרב ראש אחד מהם להקטיר הנשארים ב' ב' הא מזבח כאדם אחד דמי. ולהנ"ל יש לישב דהנה בש"ס שם פריך על ר"א דברייתא דמתיר בבע"מ ולא ברובע ונרבע משום דרבינן מקרא דמום בם דע"א תערובות ירצו א"ה ל"ל רואין הא רחמנא אכשרי' וקשה לי לפי"מ דקאמר הש"ס לקמן (פ"ה ע"ב) דאף לר"ע דס"ל בדוקין שבעין אם מלו לא ירדו משום דכשר בעופות מ"מ בבע"מ מעיקרו מודה עיי"ש ברש"י ד"ה והוא שקדם דכל שלא חלה עלי' קדושת מזבח מעולם אין המזבח מקדשן עיי"ש. וכעין זה קאמר שם הש"ס (דפ"ג ע"ב) לענין קמצין שלא קדשו בכלי ובלא"ה וודאי פשוט דכל דבר שלא נתקדש קדוה"ג אסור להקריבו על המזבח אף שאינו בע"מ דאף דכבר כתבו התוס' בכ"מ דבקדושת דמים לבד ליכא איסור תולין בעזרה מ"מ הא כבר כתבו התוס' מנחות (ד"פ ע"ב) ד"ה וכי מכניסין ובב"ב (דף פ"א ע"ב) דלעשות עבודה כעין קרבן אסור בקדושת דמים לבד עיי"ש. וא"כ הכא להקטיר ע"ג המזבח וודאי אסור דבר שלא נתקדש קדוה"ג. וא"כ נהי דאיכא ריבוי מקרא להכשיר בע"מ ע"י תערובות. היינו איסור בע"מ ובקדם הקדישן למומן דאית עליו קדוה"ג אבל קדם מומן להקדישן דאיכא איסור חולין לד' התוס' הנ"ל דהא ליכא קרא לרצות וא"כ מש"ה צריך ר"א גם לטעם רואין דנהי דר"א גופו לית לי' רואין ברובע ונרבע ובע"מ היינו משום דמאיסי כדקאמר שם הש"ס אליבא דרבנן. אבל בחולין לכ"ע אית להו רואין כמ"ש התוס' זבחים שם (ע"ז ע"ב) ד"ה רואין וא"כ מש"ה צריך ר"ע לשני הטעמים דמשום רואין לבד אינו מכשיר בבע"מ משום דמאיסי וצריך קרא דמום בם הא ע"י תערובות ירצו. אלא דבהא לבד ג"כ לא סגי היכא דנודע שקדם מומן להקדישן דאיכא ג"כ איסור חולין דבזה ליכא ריבויא דקרא. אלא דבזה שפיר מהני רואין דל"ש מאיסי כיון דאיסור בע"מ כבר נפקע דגלי קרא דע"י תערובות מרצה. ובאיסור חולין לבד לכ"ע אמרי' רואין כמש"ל. וא"כ מאי פריך הש"ס ל"ל רואין הא רחמנא אכשרי' הא שפיר צריך רואין בקדם מומן להקדישן:
אך לפי דרכי הנ"ל נכון שפיר. דבלא"ה כבר קשיא להו להתוס' ל"ל קרא הא בטל ברוב דר"א איירי בנתערב ברוב כדמוכח ממתניתין דקרב ראש אחד מהם דל"ש רק בביטול ברוב. אלא שכבר כתבתי דהאימורין שהם לגבוה ואחר זריקה דאיסור נדר של הבעלים כבר פקע. וליכא רק איסור תורה לבד דרמי עלה. ל"ש ביטול כלל דבעינן ידיעת בעלים וכלפי שמיא ליכא ספק תערובות כלל. וא"כ כ"ז בקרבן שיש בו קדוה"ג דנחית עלי' איסור תורה ע"י קדושת סכין וכ"ש ומזבח ונתקדשו האימורין לגבוה שלא מחמת פיו כס' הר"ן הנ"ל. אבל בקדם מומן להקדישן דלא קידשו הסכין וכ"ש והמזבח מעולם כמש"ל דאינם מקדשין חולין ליכא רק קדושת הפה של הבעלים. וא"כ שפיר מיקרי הם בעלים גם לענין ביטול כמש"ל. וגם בלא"ה י"ל דבבע"מ מעיקרו כשנשחט בעזרה לא הוי ממון גבוה דלא גרע מקדשים שמהו דיצאו מידי מעילה כיון דלית בהו צורך גבוה. ואף לדעת המהר"ם מלובלין בקידושין (נ"ח ע"ב) שחולק שם על התוס' לענין ש"ח וס"ל דרק מעילה לית בהו דלא מיקרי קדשי ד' אבל קדושתן לא פקעה י"ל דשאני שם בש"ח דהי' עליהם מקודם קדוה"ג וקדוה"ג לא פקעה בכדי כדקאמר הש"ס חולין (קל"ט) לענין יוני מזבח שמרדו. אבל בבע"מ מעיקרו דלא הי' עליו מעולם רק קדושת דמים היכא דנשחט בעזרה ול"ח שוב לקדושת דמים או משום דאין פודין להאכילן לכלבים או משום דבעינן העמדה והערכה י"ל דגם המהר"ם מלובלין מודה דפקעה קדושתן לגמרי דקדושת דמים פקעה בכדי כדקאמר הש"ס שם גבי תרנגולת בה"ב שמרדה בחולין (קל"ט) הנ"ל וא"כ לא הוי תו ממון גבוה רק איה"נ בעלמא מחמת חשב"ע. וכל איה"נ יש להם ביטול כמש"ל מהא דפיגול נותר וטמא וכמ"ש לקמן אי"ה. וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"א ל"ל רואין הא רחמנא אכשרי' דע"י תערובות ירצו מאי אמרת בבע"מ מעיקרו דאיכא איסור חולין ז"א לזה ג"כ א"צ רואין דלזה מהני ביטול ברוב ולמה לי רואין והוכרח לתרץ דלדבריהם דרבנן קאמר:
ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' כאן והת"י יומא. דלמה הוצרך ר"א דמתניתין קרב ראש אחד מהם ולהתיר הנשארים משום ביטול ברוב. הא ס"ל דרחמנא אכשרי' דע"י תערובות ירצו. ולפי הנ"ל י"ל דהנה אף דגלי קרא דע"י תערובות ירצו הנה מצינו כה"ג דהציץ מרצה על הטומאה ואפ"ה קיי"ל דרק בדיעבד מרצה ולכתחלה לא יזרוק. ובמהרש"א פסחים (ע"ב) כתב דלשיטת רש"י מדאורייתא לא יזרוק לכתחילה עיין טה"ק זבחים (צ"ב ע"א) ד"ה תוס' וא"כ היינו יכולים לומר גם כאן דרק בדיעבד אם עלו לא ירדו ולא להקטיר לכתחילה. והנה נ"ל ברור דהא דקאמר בירושלמי דלענין ביטול איסורין בידיעת בעלים תליא מילתא היינו רק לענין ביטול ברוב דאנו רוצין לומר דהאיסור גופי' יתהפך להיתר דמדאורייתא גם הרשב"א מודה דהאיסור נהפך להיתר ומותר לאכלו בב"א דאל"כ האיך משכחת מדאורייתא ביטול ברוב בלח בלח מב"מ כמ"ש המשבצות סי' ק"ט סק"א וכיון דאנו דנין כאן על החפץ עצמו שהוא האיסור דכל איסורי תורה הם איסור חפצא וידיעת הביטול גורמת להפכו לאיסור שפיר י"ל דבידיעת בעלים תליא מילתא שהחפץ שלהם אבל לענין ליזול בתר רובא לומר כל דפריש מרובא פריש דאין אנו מתירין עצם האיסור רק אנו אומרין מספק שזה שאוכל עכשיו זה האיסור וספק כזה היכא דאיכא רובא להתירא התיר רחמנא וודאי דתליא בידיעת מי שרוצה לעשות הדבר ולא בידיעת בעל החפץ דהא אנו דנין על האיש אם מותר לאכול דבר זה ולסמוך שאינו אוכל עתה האיסור כלל או לאו ובידיעתו תלוי. וזה סברא ברורה מאד:
וא"כ מעתה יבוא הכל על נכון. דבאמת אי לאו דגלי קרא דע"י תערובות ירצו. לא היינו יכולין להתיר מטעם ביטול ברוב. דהא כיון דרוצה להקטירן כולן על המזבח ומזבח כאדם אחד דמי. דוודאי יוקטר שם גם האיסור ומוכרחין לבוא מצד ביטול ברוב דהאיסור יתהפך להיתר שפיר שייך הס' שכתבתי לעיל כיון דהאימורין הם של גבוה ובדעת שכינה תליא מילתא וכלפי שמיא ליכא ספיקא והוי כניכר האיסור דל"ש ביטול ולכך מוכרחין לבוא לההיתר דקרא דע"י תערובות ירצו. וא"כ אף שכבר כתבתי דהותר זה הוא רק דיעבד כשבא על המזבח הוא מרצה אבל לכתחילה אסור להעלותו מ"מ כיון דאנו דנין עתה על הכהן אם מותר להעלות בע"מ ע"ג המזבח שפיר יכולין להעלותו ע"י שני כהנים. וכל אחד יאמר דהוא מקטיר ההיתר דתלינן דהוא מרוב ההיתר ולא יעשה איסור כלל. מאי אמרת דעכ"פ על המזבח יתקטר וודאי דבר איסור ז"א דכשיבוא על המזבח כבר הוא מרצה מקרא דע"י תערובות ירצו. וא"כ מעתה כיון דצריך לשני הטעמים מריבויא דקרא ומתורת רוב. שפיר החמיר ר"א במתניתין כיון דכבר גזרו רבנן דבדברים חשובים נתנו עליהם תורת קבוע ולא אזלינן בתר רובא רק בנפל אחד מהם לים. לכך קאמר דרק בקרב ראש אחד יקרבו כל הראשים. דאז גם בדברים חשובים נאמר מה שיקריב מעתה הוא מההיתר. ויעשה כן בשני כהנים להקטיר הנשארים. ומיושב שפיר קושית הת"י הנ"ל. דאף דס"ל לר"א ריבויא דקרא צריך ג"כ קרב ראש אחד מהם. ומיושב ג"כ קושית הפר"ח הנ"ל על הרמ"א דס"ל דבנפל א' מהם לים לא הותר לאכול הנשארים רק לשני ב"א. ומזבח כאדם אחד דמי. דז"א דלאחר שיבוא על המזבח בלא"ה ירצה מריבויא דקרא. ולא יתעביד איסורא כלל. והאיסור רק על הכהן המעלהו דלכתחילה אסור להעלותו. וא"כ הא יכול להעלותם ע"י שנים או שלשה כהנים. וז"נ מאד לענ"ד בעזה"י:
הדרן לקמייתא דנהי דנאמר דלענין ביטול ידיעת בעלים בעינן כהירושלמי הנ"ל היינו היכא דיש להם בעלים או של הדיוט או של גבוה אבל חפצי הפקר דאין להם בעלים נראה וודאי דבידיעת אחרים ג"כ בטל. כמו שהבאתי מפיגול נותר וטמא הנ"ל ומש"ס ביצה הנ"ל. וטעם הדבר נ"ל דיש להסביר הדבר למה בלא נודע התערובות ל"ש ביטול עפי"ס הרא"ש פא"ט הובא בב"י יו"ד סוס"י ל"ט דהא דאזלינן בתר רובא הוא רק היכא דהמיעוט והרוב מכחישין זא"ז. אז אין המיעוט יכול לגרע כח הרוב ושבקינן המיעוט ואזלינן בתר הרוב. אבל היכא דאין המיעוט מגרע כח הרוב לא. וא"כ כ"ז בשכבר נודע התערובות ואינו יכול לאכול רוב ההיתר ע"י מיעוט של האיסור שפיר בטל המיעוט לגבי הרוב. אבל כ"ז שלא נודע התערובות כלל. שלא הי' המיעוט מגרע את הרוב כלל מה ביטול שייך. וא"כ מה"ט י"ל נמי דבידיעת בעלים תליא מילתא. דכל דבר שיש לו בעלים ואין יכול לשום אדם לאכלו בלי רשות בעלים א"כ אצלו אין המיעוט והרוב מכחישין זא"ז דאין לו נפקותא בדבר ל"ש ביטול אצלו. רק כשנודע להבעלים שאצלם המיעוט מגרע כח הרוב ובטל אצל הרוב שוב מותר גם לכל אדם כיון דכבר נתבטל ונתהפך להיתר. וא"כ מה"ט גם בחפצי הפקר שאין דעת בעלים מעכבת על שום אדם שיוכל לעשות בו מה שירצה. ורק האיסור הוא שמעכבו שפיר אמרינן דהאיסור המיעוט אינו יכול לגרע כח הרוב ובטל שפיר כנ"ל ברור. ובסברא זו יש לישב ג"כ מה שהעירותי לעיל איך שייך ביטול ברוב לגבי מזבח הא כלפי שמיא ליכא ספיקא והוי כניכר האיסור דלפי"ז מובן שפיר הטעם הא דבניכר האיסור ל"ש ביטול הוא משום דהאיסור אינו מגרע כח מהרוב ההיתר כיון דניכר ויכול להפרידו וא"כ בתערובות פסולי מזבח בכשרין כיון דהכהן עושה מצוה בהקרבת כשרין ואינו יכול לעשות המצוה הזאת דרמיא עלי' ע"י תערובות מיעוט הפסולין. א"כ המיעוט מגרע לו את הרוב שפיר אמרינן דבטל המיעוט לגבי הרוב. וכיון דבטל לגבי הכהן בטל גם לגבי המזבח כמש"ל:
וע"ד אשר חקר אם הותר ביו"ט מלאכת או"נ לפחות מכשיעור אוכל הנה אדרבא כל מלאכת שבת באוכלין שיעורן בכגרוגרת אלא דגם בשבת ויו"ט ח"ש אסור מה"ת כידוע. וטעם איסור ח"ש הוא משום דחזי לאצטרופי וא"כ ביו"ט ממ"נ מותר ח"ש דא"א לאצטרופי לשיעור שלם דאז אדרבא יהי' מותר משום מלאכת או"נ ואמנם משכחת לה ספיקו במבעיר או לצורך בישול חצי זית. ונראה דתליא במה שחקר הרא"ם אם סתם אכילה שבתורה בכזית או סתם אכילה בכ"ש. ורק דאתי הלכתא ואוקמא לשיעור איסורין בכזית. ואם סתם אכילה בכ"ש גם מלאכת או"נ הוא בכ"ש דבהא ליכא הלכתא על כזית ולמאן דאית לי' מתוך וודאי מותר דגם כ"ש צורך קצת מיהא הוי. ומעוצם טרדותי לא אוכל להאריך יותר: