חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ · סימן י
שלום אשיב לכבוד האברך הרב החריף ובקי מו"ה יעקב ישראל פיהרער נ"י:
מכתבו במועדו לנכון הגיעני אבל מביתי לא הי' אפשר לי להשיב מפני טרדתי קודם נסיעתי. ועתה אשוב בקצרה מחמת חוסר ספרים. הנה מה דדן כת"ה מדין שותפים אם חולקים הריוח לפי מעותיהם אם לאו. שם איירי בריוח הבא מעלמא אבל כאן דהריוח בא ע"י הפסד שמתחלה יש לדון בזה מדברי התוס' ב"ק (דכ"א) שתירצו מהא דאלו נערות דתחב לו חבירו בבית הבליעה דחייב לשלם ההנאה אף דעכשיו כבר אינו שוה לחבירו כלום מ"מ כיון דהנאתו בא לו ע"י ההפסד שהי' לחבירו מתחלה הוי זה נהנה וזה חסר עיי"ש. וא"כ ה"נ כיון דזה שחלקו הי' גדול הי' לו היזק יותר גדול בעת שנשרף. לא יכול חבירו ליהנות מחלקו בחנם כיון דלזה הי' חסרון. איברא דהתוס' בכתובות פ' אלו נערות תירצו באו"א דאיירי דהי' שוה עוד פרוטה מה שבלע ודומה לשחרורתא דאשייתא ועיין מזה באריכות בס' שער המשפט סוס"י ע"ב ושם חולק ע"ד המחבר בסמ"ד בהא דפוטר בלוה על משכון של חבירו שאצל עכו"ם ונשרף וחולק השעהמ"ש שם ג"כ ע"ז מטעם הנ"ל דהוי זה נהנה וזה חסר:
אלא שאנכי בגליון השעהמ"ש שלי רשמתי לי שלכאורה קשה ע"ד התוס' ב"ק הנ"ל מהש"ס ב"מ דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו דלדעת הרבה ראשונים הטעם דהשואל משלם להבעלים משום דנעשה כהשואל של הבעלים והשוכר שליחותו דבעלים קעביד וגם בזה פליגי ר"י ות"ק. ואמאי אינו חייב השוכר לכ"ע להחזיר להבעלים מה שנהנה מהשואל משום דזה נהנה וזה חסר דהא הבעלים מפסידין הפרה לגמרי ובע"כ צ"ל דיש לחלק דהא דזה נהנה וזה חסר חייב היינו היכא דנהנה מממון חבירו ממש כמו נפלה לגינה ונהנית דנהנה מגוף הזרעים ממש וכן בהא ותחב לו חבירו בבית הבליעה דנהנה ממאכל עצמו אבל בהא דהשוכר פרה והשאילה לחבירו דאינו נהנה מגוף הפרה דהפרה כבר מתה רק דהיזק חבירו גרם לו שיתבע עי"ז מהשואל שקיבל עליו אחריותה א"כ כמו דקיי"ל בעלמא דגורם לממון לאו כ"ד ה"נ מה שממון חבירו גרם לו הנאה זה לא הוי כנהנה מממון חבירו ואינו מחויב לשלם. וכה"ג כתב המק"ח בה"פ כמדומני בסי' ת"נ לענין איסורי הנאה דאף דאסור ליהנות מאיסורי הנאה היינו ליהנות מגופן אבל גרמא בעלמא דהיינו דאיה"נ גורמים לו הנאה זה מותר. ה"נ י"ל לענין ליהנות מממון חבירו היכא דחבירו חסר דצריך לשלם לו היינו כשנהנה מגופן וכמש"ל:
ונתיישב בזה קו' השעהמ"ש הנ"ל על המחבר בסמ"ד דשם במשכון ג"כ כיון דהמשכון כבר נשרף רק דעי"ז דנשרף המשכון נפטר הוא מחובו מן העכו"ם זה הוי ג"כ גרמא ופטור מלשלם. ואף דהנתיבות בסי' קצ"ד לענין אם קנה קרקע מעכו"ם בכסף ובא אחר והחזיק בה מביא שם בשם ראשונים דצריך להחזיר עכ"פ הכסף להלוקח הראשון משום דזה נהנה וזה חסר אף דשם ג"כ אינו נהנה מממון חבירו דהא לא קנה הקרקע ואינו שלו. רק דממון חבירו גרם לו דעי"ז הפקיר העכו"ם הקרקע וזכה בה הוא. מ"מ שם שאני דחסרון חבירו בא ע"י הנאתו דאי לאו דהחזיק הוא הי' יכול חבירו שנתן הכסף להחזיק בה ולא הי' חסר כלום וכה"ג לר"ע שייך זה נהנה וזה חסר (ולזה העירני תלמידי החריף כ' צבי אליעזר נ"י דמהנתיבות אין ראי' לסתור) וא"כ בנ"ד נמי י"ל דהוי רק גרמא כיון דכבר נשרף הבית וכאן החסרון לא בא ע"י הנאתו של זה. ובפרט דלפי"ד התו' כתובות הנ"ל אף בהנאה ממש היכא דהחסרון אינו בא ע"י הנאתו פטור. וא"כ מטעם זה לכאורה אין לחייב את בעל חלק הקטן דיוכל לומר דמחמת השוחד וההשתדלות בא ולזה היו שלשתן שוה:
אמנם לשיטת הראשונים בהא דכיצד הלה עושה סחורה וכו' בפשטות ולא משום שליחות אלא שאינו יכול לעשות לו ריוח בממון חבירו וכל שהרויח בממון חבירו צריך לחזור לו וא"כ ה"נ מה בכך דעשה הוא השתדלות ומחמת השתדלותו בא הריוח לא עדיף ממה דהשאיל פרתו של חבירו דעי"ז בא לו הריוח שהשואל נתחייב באונסין ואפ"ה שייך הריוח לבעלים ה"נ אם נימא דההלואה באה מכח הבית ההלואה שייך לבעל הבית ולא למי שעשה ההשתדלות ובפרט לפ"מ שביאר הנתה"מ בסי' קע"ח וכמדומה גם בסי' קע"ו דכל דבר שצריך לטובת השותפות וא"א לאחד לעשות לעצמו רק אם יעשה גם בשל חבירו כופין זא"ז לעשות ה"נ הי' יכולין לכוף זא"ז לעשות השתדלות וליתן שחדים להשיג הלואה:
ומה"ט נדחה נמי מה שטוען לוי שאינו רוצה לקבל עליו ערבות מכל הלואה ועי"ז אינו רוצה לקבל ההלואה כלל דז"א דכיון דע"פ דין כופין זא"ז א"כ שוב דומה להדין של סל"ז וסל"ח בסי' קע"ו דכל שירא שיבא לו אח"כ הפסד מחמת עכו"ם מחויבים רק לעשות לו שעבוד בעדים או בשטר שישלמו לו מה ששילם עבורם ואינם מחויבים לעשות לו שעבוד יותר גדול ממה שנשתעבד הוא ה"נ כיון שהוא נשתעבד ע"י הטאבעלי על חלקו מחויבים לעשות לו טאבעלי על חלקם שישלמו לו מה ששילם בעבורם כפי ערך חלקם וא"כ מכל זה הי' נראה לזכות את ראובן ושמעון בטענתם:
אך הטענה אחרונה שטוען לוי שאמר לו האינזינער שמה שנתנו חמשת אלפים הוא לא משום גדלות הבית רק משום שהם שלשה שותפים וצריך לכ"א לבנות לו עכ"פ דירה מצומצמת א"כ לפ"ז אינו מקבל כלום משל חבירו דמשלו הוא נוטל וא"כ לפ"ז לכאורה הי' הפשר של כת"ה ד"ת דעד ג' אלפים שנותנים שם לכל בית יחלקו לפ"ע והמותר יטלו שלשתם בשוה אלא כיון דלא מפי האינזינער אנו חיים וא"א לברר דין זה בעולם כמ"ש כת"ה בעצמו הוה ספק בדבר שאין שום אחד מוחזק ואין כ"א טוען ברי דיהי' שייך לומר כל דאלים גבר ודנים בו דין חלוקה כמבואר בחו"מ סוס"י קל"ט. ובפרט אם נאמר דהשליש הוא מוחזק משניהם עי' סי' נ"ב נ"ג ודאי דנים בו דין חלוקה. וא"כ לכאורה הי' הדין נותן דעד ג' חלקים חולקים לפ"ע והמותר יחלקו חצי לפ"ע חלקם וחצי לשלשתם בשוה. ואמנם כיון שכבר נתפשרו לפני כת"ה בקגא"ס שבכל הסך היותר מג' אלפים יחלקו בשוה נלע"ד דאינם יכולים לבטל הפשר דאין כאן קנין בטעות דמתחלה לא נחתו לד"ת ממש עי' סוס"י כ"ה לענין פשרה בטעות היינו שגילו דעתם בפירוש דמחמת השבועה נתפשרו ואח"כ נתברר דאין כאן שבועה עיי"ש וכאן אין שום טעות וגם לוי אינו יכול לבטל הפשרה דמה שטוען שלא ידע שיצטרך לעשות טאבעלי כבר כתבתי דע"פ דין יכולין לכופו לחתום כמבואר בנתה"מ הנ"ל בסי' קע"ח ובטחון יתנו לו כפי מה שנשתעבד הוא כמ"ש לעיל מסל"ז וסל"ח בסי' קע"ו ואף דלענין זה הוא מוחזק מ"מ כיון דעכ"פ הוא מוכרח לחתום רק דהטענות כמה יהי' מגיע שוב דומה להא דב"ב גבי אילן כיון דלמיקץ קאי אלא הספק על הדמים לא מקרי מוחזק ולכן לפענ"ד הפשרה של כת"ה בתוקפה קאי והשי"ת יצילנו משגיאות:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבר אבד"ק טארנאפאל.