חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ · סימן ט
ב"ה ב' מ"מ תרפ"ג לפ"ק טארנאפאל.
שלום אשיב לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי מגזע קדושים כש"ת מו"ה אלכסנדר סענדער נ"י אבד"ק זלאזיץ יצ"ו:
מכתבו לנכון הגיעני. וע"ד השאלה בראובן שקנה עבור שמעון שני כור תבואה ושמעון הניחם ברשות ראובן ואמר שיבוא לקחתם למחרתו או ביום שאחריו. ואח"כ מכר ראובן התבואה שלו ומכר גם השני כור של שמעון ואומר כי יען שעברו איזה ימים שלא בא שמעון לקחתם נשכח הדבר מלבו שהם של שמעון ומכרם בין התבואה שלו. ועתה עלה השער הרבה ותובע שמעון התבואה דווקא או כפי השער של עכשיו זה תורף השאלה:
הנה בחו"מ סי' קע"ו סעיף י"ד מבואר דשותף שמכר קודם זמנו הוי פשיעה וחייב לשלם מה שנתייקר אח"כ. אמנם בקצוה"ח שם סק"ז תמה על זה דהא קיי"ל דכל הגזלנים אינם משלמין רק כשעת הגזילה, וע"ש שכתב די"ל דתלוי במחלוקת הפוסקים בסי' ש"ד ושם בסק"א האריך בזה וכתב דאי תפיס התובע לא מפקינן מיניה. ואמנם לפי דבריו שם הוא רק היכא דברי היזקא דלקח ביומי דשוקא שוה חמשה דאז חייב משום דינא דגרמי. אבל בנ"ד דלא הי' ברי שיתייקר אח"כ. והא ראי' שהרי מכר גם תבואה שלו אין לחייבו מדינא דגרמי. ובפרט לפי מה שכתב הנתיבות בסי' קע"ו ס"ק ל"א דעיקר הטעם הוא משום דשותף כיון דמחויב לעשות לטובת השותפות הרי הוא כקבלן דחייב לשלם אף מניעת השבח כמו אם אוביר ולא אעביד דמשלם במיטב אף בלא תנאי עיי"ש בסי' קפ"ג סק"א וסי' ש"ד סק"ה וסי' ש"ו סק"ו שהאריך בזה. וא"כ כאן דלא היו שותפים שיהי' משועבד כל אחד לעשות לטובת השותפות רק קנה השני כורים אלו בעבורו הוי כמו שליח בחנם שכתב הנתיבות בסי' קפ"ג סק"א הנ"ל דפטור עיי"ש. וכ"כ ג"כ בחוות דעת ה' ריבית סי' קע"ג ס"ק כ"ב דאף באומר לו בהדיא אל תמכרנה פחות משנים והוא מכר בפחות דאינו מחויב לשלם רק כפי שווי' דכל הגזלנים אינם משלמין רק כשעת הגזילה אם לא בשותף או פועל. עיי"ש מה שתמה על הט"ז ס"ק כ' דמשמע מדבריו דבכל ענין משלם כיוקרא דלקחי':
ואמנם לענ"ד יש ליישב דברי הט"ז דהנה ידוע מחלוקת הפוסקים בחו"מ סי' ע"ב ס"כ אם יכול לומר לדידי שוה לי עיי"ש בש"ך ס"ק ק"א ובסי' קט"ו סק"כ ועיין ב"ש אה"ע סי' ל"א סק"ו שמביא בשם הר"ן דהיכא דידעינן דש"פ במדי מקודשת דאורייתא אף דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כמ"ש הרמב"ן הובא בר"ן קידושין (די"ב). מ"מ מקודשת משום דהוה כאומרת לדידי שוה לי. ואף דהיכא דאינו שוה פרוטה בשום מקום מסופק הר"ן אם מהני לדידי שוה לי מ"מ אם ש"פ במדי מהני לדידי שוה לי. וטעם הדבר י"ל עפי"ד הש"ס שבת (קמ"ד ע"ב) דס"ל לר"א המקיים קוצים בכרם קידש משום דבערביא מקיימין קוצים לגמליהם עיי"ש ברש"י ד"ה ואמר ר"ח משום כיון דחשוב בחד אתרא לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם. ה"נ י"ל דאינו יכול לומר לדידי שוה לי דבטלה דעתו אצל כל אדם. אבל אם שוה בחד אתרא כמו במדי לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם:
והנה לפי"ז י"ל דכמו דאם שוה באיזה מקום בעולם יכול לומר לדידי שוה לי. ה"נ היכא דשוה באיזה זמן אף דעכשיו אינו שוה כיון דשוה בזמן דלקמי' יכול לומר לדידי שוה לי. ואמנם הא פשיטא דלדידי שוה שייך רק בדבר שתלוי בדעתו לחוד כמו בקידושין דאם היא מסכמת ליקח פחות מש"פ ואומרת לדידי שוה שפיר מהני דבדידה תליא מילתא. וכן שם בסי' מ"ב וסי' קט"ו הנ"ל דלפי דבריו מגיע לו יתר ממה ששוה החפץ יוכל לומר דלדידי' שוה לו כפי חובו. אבל הא פשיטא דאינו יכול לחייב אחרים בזה כגון שאם יאמר לדידי שוה לי חפץ זה כך וכך ואחד יבוא וישרוף החפץ הזה או יגזול אותו וודאי אינו מחויב לשלם רק כפי מה שהוא שוה לכל אדם:
ואמנם שם בנדון דהט"ז דבעל החבית אמר לו שלא ימכור בפחות משנים כפי שיהי' שוה אח"כ בקיץ והוא מוכר מעצמו בפחות ומקבל עליו לשלם לבעל החבית כיוקרא דלקמי' ליכא בהא משום ריבית דבריבית בעינן מדאורייתא נשך ותרבית וכאן ליכא תרבית. דהא לבעל החבית אינו משלם יותר משוויו דהא הוא אמר לדידי שוה לי כיוקרא דלקמי' והרשות בידו לומר כן כמש"ל ונכונים שפיר דברי הנ"ל:
ובזה יש ליישב ג"כ מה שקשה לי ע"ד החוו"ד היא בסוף ס"ק כ"ב הנ"ל שכתב דבסיפא דנותן לו שכר בעבור טיפול המכיבה הוי כפועל ומחויב לשלם כפי מה ששוה למכור בקיץ דפועל מחויב לשלם השבח שהי' יכול להשביח. ולכך ליכא בהא משום ריבית. וקשה לי ע"ז מהא דמבואר שם בסי' קס"ח בסוף סעיף י"ג ברמ"א בשם תשו' הרשב"א דאם נתן לו מעות להלוותן לעכו"ם בריבית והלך ולוה אותם לעצמו דאינו נותן הריבית לבעל המעות עיי"ש. ואמאי הא כיון דהוי קבלן שקיבל עליו להלוותן לו לעכו"ם בריבית א"כ אם לוה אותם לעצמו הוי כאם אוביר ולא אעביד דמשלם במיטב אף בלא תנאי כל מה שהי' יכול להרוויח כמ"ש בנתיבות סי' קפ"ג הנ"ל ומבואר כן ביותר בשטמ"ק ב"מ (דע"ג ע"ב) ד"ה האי מאן שכתב וז"ל ומורי הרב תירץ דהכא אעפ"י שלא קיבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא הי' לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו הרי הוא חייב לשלם מה שהפסיד בהבטחתו עיי"ש מה שתירץ בזה הקושיא ממבטל כיסו של חבירו. וא"כ לפי"ד החוו"ד הנ"ל דהיכא דמחויב לשלם מתורת קבלן מה שהי' יכול להשביח גם משום ריבית ליכא ומותר ליתן השבח. א"כ גם שם בסי' קס"ח דנתן לו המעות להלוותן לעכו"ם והוא לא עשה כן ולוה אותם לעצמו הרי הוא מחויב לשלם לו מה שהפסיד לו שלא הלוה אותם לעכו"ם וליכא משום ריבית לדברי החוו"ד הנ"ל:
אך לפי הנ"ל שפיר ניחא דלעולם י"ל דמודה החוו"ד דנהי דבעלמא קבלן שקיבל עליו לעשות דבר לחבירו ולא עשה מחויב לשלם אף מניעת הריווח היינו היכא דלא שייך איסור ריבית אבל היכא דשייך איסור ריבית ואגר נטר כגון היכא דהשתמש עם המעות בתורת הלוואה וודאי אסור ליתן לו מה שהי' יכול להשביח. וכמבואר בב"י סוף סי' ק"ס שהביא דברי הגמי"י שחולק על הר"א מטוק שמתיר בזה ועיי"ש שהב"י מסיק שאין לסמוך על הר"א מטוק בזה. ועיין בחת"ס חו"מ סי' קע"ח שמסיק שם דלוה שעיכב מעות המלוה וביטל כיסו אסור לשלם לו משום ריבית עיי"ש. ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ס"ד הובא בפ"ת סי' קס"א סק"א במה שחולק על הסמ"ע סי' פ"א עיי"ש. והא דמתיר החוו"ד הכא בחבית ליתן לו כפי יוקרא דלקמי' היינו משום דבעל החבית אמר לדידי שוה לי החבית יין כיוקרא דלקמי' ואינו נותן לו כלל יותר משווי' וליכא תרבית אצלו. אבל בסי' קס"ח שקיבל אצלו מעות ומחזיר לו מעות ואם הי' נותן לו הריבית שהי' יכול ליקח אצל העכו"ם הרי הי' נותן לו יותר ממה שקיבל אצלו דבמעות לא שייך לומר לדידי שוה לי יותר וא"כ איכא נשך ותרבית ולכך אסור ליתן הריבית:
וארווחנא בזה ליישב קושית השער המשפט על הש"ך חו"מ סי' ס"א סק"י שכתב שם דהיכא דכתוב בשטר דהלוה קיבל עליו לשלם הוי כאם אוביר ולא אעביד דמחויב לשלם כל הריווח אף דהוי רק מבטל כיסו כיון שקיבל עליו כן ולא הוי אסמכתא עיי"ש. אבל להנ"ל יש ליישב שפיר דברי הש"ך דכאן בהלוואה אסור ליתן לו הריווח משום איסור ריבית. והא דהוצרך הש"ך לטעם דמבטל כיסו של חבירו פטור היינו משום דאם הי' הדין דמבטל כיסו של חבירו חייב אף בלא קיבל עליו כן מדעתו לא הי' שייך בזה איסור ריבית דכל שאינו משלם מרצונו מחמת שקיבל עליו רק משום דכן הדין ליכא איסור ריבית כמ"ש הרמב"ן לענין מטבע הובא בב"י סי' קס"ה שכתב וז"ל ושכן השיב הרמב"ן שנוהגים בעניני המטבע עפ"י דינא דמלכותא ואין כאן משום ריבית שהתוספת הזה שלא מרצון הבעלים הוא נפרע ואלמלא דינא של מלכות אינו בכלל ריבית אלא בכלל גזל אלא שדינו של מלכות דין ואין כאן גזל ואין כאן ריבות עכ"ל וא"כ מכ"ש היכא דמחויב לשלם עפ"י ד"ת מדין מזיק לא הי' כאן איסור ריבית דלא גרע דינא של תורה מדינא דמלכותא. ולכך הקדים הש"ך לומר דמבטל כיסו של חבירו פטור מדין מזיק מאי אמרת דיהי' חייב משום שקיבל עליו לשלם כקושית השעהמ"ש הנ"ל ז"א דאם מדין תורה אינו מתחייב שלא מרצונו רק משום שקיבל עליו א"כ בהלוואה שוב אסור משום ריבית כיון דקיבל עליו מדעתו לשלם כמו כל ריבית דמקבל עליו מדעתו לשלם. וז"ב מאד. הדרן לקמייתא דגם בנ"ד אין לחייבו לשלם יותר ממה שהי' שוה בשעת המכירה בין להקצות בין להנתיבות כמש"ל כיון דאינו קבלן ולא שותף כמש"ל:
ואם נאמר לחייבו משום שקיבל אז דמי המקח שהי' שווים המארקען יותר ועכשיו הוזלו. הנה מבואר בח"מ בסי' ע"ד ס"ז דאף דנפסל המטבע היכא דשוה עדיין באיזה מקום משלם מטבע שהלוהו עיי"ש בסמ"ע סקי"ז בשם התוס' דנפסל הוי כהוזלו דאינו משלם רק כעין שהלווהו מכ"ש בהני מארקען דידן דלא נפסלו כלל רק הוזלו ממש דפשיטא דאינו משלם יותר כמו בהלוואת סאה בסאה דאם הוזלו משלם לו סאה שהלווהו כמ"ש ביו"ד סי' קס"ב ועמ"ש בח"מ סי' מ"ד בשעהמ"ש שם בתק"ד וסק"ה ודו"ק. ולכן מצד הדין אינני רואה מקום לחייב את ראובן ובפרט להוציא ממון מהמוחזק. אמנם בכגון דא אני רגיל לבצע על הריב ולהתאמץ בכל היכולת לפשר ובפרט אם השתמש ראובן בהמעות וקנה אז איזה סחורה בשעה שמארקען היו עוד שווים יותר וודאי אין מהיושר שישלם עתה לשמעון מעות שאינם שווים אף החצי שהי' שוה אז ומהנכון להכריח הבע"ד לפשר בזה. והנה כל הנ"ל הוא רק אם אין הכחשה ביניהם ושמעון מאמין שמכר בזמן הזול כמחיר שאומר ובאם לאו מובן מאליו שצריך לקב"ת ע"ז ואולי יש ג"כ שבועה דאורייתא ככל שומר שטוען שאינו ברשותו:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאלי.