אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת חו"מ › סימן ח

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת חו"מ · סימן ח

סימן ז

שלום אשיב לכבוד הרב הה"ג החו"כ וכו' לא ידעתי אכנהו בנש"ק מגזע יוחסין כש"ת מוהר"ל איגר נ"י בק"ק לובלין יצ"ו:

מכתבו במועדו לנכון הגיעני ומרוב טרדותי לא אוכל להשיב במהרה. ע"ד הד"ת שהציע כתה"ר לפני בראשונה מה שדן אם הדין עם התובע שרוצה להעלות בדמים חלק של האחים הנתבעים או הנתבעים יכולים לומר דרוצים דוקא בגורל שהובאו שני הדיעות בחו"מ סוס"י קע"ד. הנה ידוע דהיכא דהובא בש"ע דיעה אחת בסתם והשני' בלשון י"א הלכה כדיעה ראשונה. ואמנם לענין ממון המוחזק יכול לומר קי"ל כדעת הי"א כמ"ש הנתיבות בדיני תפיסה אות כ' ולענין קרקע הביא הקצוה"ח בקונטרס הספיקות כלל ה' אות ח' דיעות חלוקות אם יכולין לומר קי"ל בקרקע. והוא הכריע שם באות ט' דבפלוגתא דרבוותא שאחר הש"ס אין מוציאין מהמוחזק ויכול לומר קי"ל. וכן דעת הנתיבות שם בדיני תפיסה אות כ"ב. ברם איכא לספוקי בהא. דהנה הב"י הביא דברי הרמב"ן שהיא הדעה השני' שכתבו וז"ל שאין שום עילוי משבית הגורל שהגורל דין והעילוי אינו אלא הסכמה ולא אמרוה אלא בגוא"א שאין בו דין חלוקה. עכ"ל שם. והנה אף שעפר ואפר אנכי ואינני כדאי והגון כלל לדון בדברי הרמב"ן ז"ל מ"מ תורה היא וכו'. ונראה דס' הזאת אינה מוסכמת דאדרבא לפימ"ש רש"י בחולין (דקל"ה) וגיטין (דמ"ז) דישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות דאמרינן דכל חטה וחטה היא חצי' של ישראל וחצי' של כותי עיי"ש. ה"נ הסברא יותר נותנת דקרקע שנופלת בירושה להיורשים יש לכל יורש חלק בכל קורט וקורט של הקרקע וא"כ איך נאמר דהחלוקה הוא דין דמאיזו טעם יוכל לכוף את חבירו על החלוקה הרי הוא אומר בכל חלק שיפול לחלקך גם חלקי מעורב ואינני רוצה למכור לך או להחליף אתך ומאיזו כח יוכל לכופו עפ"י דתה"ק למכור את שלו או להחליף אתו אלא ע"כ לומר דהחלוקה תקנתא היא ולא דינא. ומטעמא דאם לא ירצה לחלוק א"כ כל אחד לא יניח את חבירו להשתמש כלום באותו קרקע דהא א"א לו להשתמש בחלקו לבד אם לא ישתמש גם בחלק חבירו דבכל קורט וקורט מעורב גם חלק חבירו ויאמר לו אינני נותן לך רשות להשתמש בשלי ובכגון דא שהוא לטובת שניהם אמרו כופין על מדת סדום וראו חכמים לתקן שיחליף כ"א עם חבירו היינו שיחלקו לחלקים שוים ויוותר כ"א על חצי חלקו המעורב בחלק חבירו וכנגדו יוותר חבירו על חלקו המעורב בשלו ותקנה זאת עדיפא להו לחז"ל מתקנתא דגוא"א דתקנתא דחלוקה עכ"פ בכל חלק שיקח כ"א הרי יש לו בתוכו חצי' שהוא שלו ועומד בירושת אבותיו ואין אנו כופין על המכירה רק על חצי' משא"כ בתקנתא דגוא"א דיהי' אחד מוכרח למכור כל חלקו ולהכי אמרו דהיכא דאפשר בחלוקה דהיינו בדבר שיש בו כדי חלוקה אז כופין על החלוקה ובדבר שאין בו דין חלוקה אז התקינו דין גוא"א אבל לעולם הכל תקנתא הוא בין חלוקה בין גוא"א:

ובזה יש ליישב על נכון דברי הרמב"ם התמוהים המפורסמים שפסק דאחין שחלקו לקוחות נינהו דאין ברירה וס"ל ג"כ דק"פ לאו כקה"ג דמי וא"כ תסתער עליו קושיית הש"ס בגיטין (דמ"ח) דלא משכחת לה ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. אך לפי הנ"ל יש ליישב על נכון. דהנה לפימש"ל מדין תורה יש לכל אחד חלק בכל פורתא ופורתא שבקרקע אלא שחכמים הפקיעו כחו של כאו"א שכופין אותו ליתן לחבירו חלק שלו שהוא מעורב בתוך החלק של חבירו וכן להיפך וכיון דקיי"ל הפקר ב"ד הפקר א"כ ממילא תיכף בשעת נפילת הירושה מחמת תקנת חכמים אין לכל אחד רק חלק מחצה במקום אחד וכן לחבירו ואין מעורב עוד חלקו בשל חבירו דהא הפקיעו חכמים חלקו אלא דהספק הוא איזו חלק יהי' שלו ואיזו חלק של חבירו ובזה פליגי תנאי אם יש ברירה. דמאן דס"ל יש ברירה כשחלקו אח"כ בגורל אמרינן דהוברר הדבר למפרע משעת מיתה דחלק זה יפול לחלקו וזכה בו מעכשיו. ומאן דס"ל אין ברירה אמרינן דילמא בשעת מיתת המוריש אדרבא הי' עתיד החלק שנפל בגורלו ליפול לחלק חבירו וחלק שנפל לחבירו הי' ראוי להיות שלו ומה שכל אחד נוטל הוא כלוקח מעכשיו דדילמא עד עכשיו הי' כל החלק הזה של חבירו מחמת תקנת חכמים דהפקיעו החלקים המעורבים. וא"כ מעתה יקשה לכאורה מאי פריך הש"ס האיך משכח"ל ביכורים הא קיי"ל דרק בדאורייתא אין ברירה אבל מדרבנן יש ברירה וכאן הא מדאורייתא יש לכאו"א חלק בכל קורט וקורט של הקרקע וא"כ השדה שנפל לחלקו מדאורייתא עכ"פ חצי' שבתוכו וודאי הוא שלו והביכורים שיביא גדלו חציים בתוך שדה שלו והחצי השני יוכל להקדיש כדי שלא יהי' חב"ע כדאיתא בב"ב (דפ"א ע"ב) ובתוס' גיטין (דמ"ז ע"ב) ד"ה טבל. ומאי אמרת הא חכמים כבר הפקיעו חלק המעורב וא"כ מה שנפל עתה לחלקו דילמא הוא הכל של חבירו מחמת דאין ברירה ז"א כלל דהא בדרבנן יש ברירה וא"כ אדרבא הוברר הדבר דמה שנטל עכשיו הי' שלו מעיקרא ומאי פריך הש"ס. אך באמת ז"א. דקושיית הש"ס הוא על ר' יוחנן כדקאמר שם אי לאו דאמר רבי יוחנן ק"פ כקה"ג דמי לא מצא ידיו וכו' ור"י לשיטתו דס"ל בביצה (דל"ז ול"ח) דגם בדרבנן אין ברירה. וא"כ ממילא נכון פסקו של הרמב"ם דהא הרמב"ם פוסק דבדרבנן יש ברירה כר' הושעיא במס' ביצה הנ"ל וא"כ שפיר משכח"ל הבאת ביכורים דהא מדאורייתא החצי הוא שלו בוודאי ושפיר קרינן בי' מארצך מאי אמרת מדרבנן אינו שלו דחכמים הפקיעו חלקו כמש"ל ז"א דבדרבנן שוב אמרינן יש ברירה והוברר הדבר דחלק זה הי' שלו מעיקרא והא דלא הזכיר הרמב"ם דעכ"פ יקדיש חצי' השני' שלא יהי' חולין בעזרה ז"א די"ל דהרמב"ם ס"ל דאף למ"ד חשב"ע דאורייתא היינו אם נשחטו בעזרה אבל כאן ההבאה לחוד י"ל דהוי רק דרבנן אף דהוי כעין עבודה קצת עיין תוס' ב"ב (דפ"א) הנ"ל וכיון דליכא רק איסור מדרבנן בדרבנן שוב אמרינן ברירה דהוברר הדבר דהכל שלו וליכא כאן חולין מעורבין כלל ודו"ק היטב בכ"ז כי הוא ענין עמוק בדברי הרמב"ם בעזה"י:

אמנם יש לשדות נרגא בדברינו אלה דא"כ אף למ"ד יש ברירה נהי דהוברר הדבר למפרע דזה חלקו הראוי לו מתחלה מ"מ לענין הבאת ביכורים דבעינן מארצך שיש לו בירושה ולא בלקוח וכאן בתורת ירושה אין לו רק חצי בכל חלק וחלק וחצי' השני הפקיעו חכמים מחבירו שיהי' מוכרח למוכרו לו א"כ שוב הוי רק לקוח דאינו במקרא ביכורים וצריך תקנתא להקדיש חצי' השני' וזה לא מצינו דלכ"ע יהי' צריך להקדיש מחצה. אך י"ל עפי"ד השטמ"ק כתובות (ד"ל ע"ב) ד"ה ואי לא מצי לאהדורי שכתב שם דבר מחודש מאד וז"ל כמו שנים שהגביהו מציאה פירוש שמפני שזה זוכה בכולה וזה זוכה בכולה יחלוקו וכו' ומיהו לא בעי למימר וכו' אלא וודאי כדכתיבנא שזה זוכה בכולה וזה זוכה בכולה ולפיכך בעלמא קונה מחצה והכא כשבלע אותו לגמרי הרי למפרע איהו קנאו מעיקרא עכ"ל. ומתבאר מדבריו דשנים שהגביהו מציאה כיון ששנים עשו קנין שיכולין לזכות בכולה כ"א זוכה בכולה אלא כיון דא"א שיהי' של שניהם תקנו חכמים שיחלוקו אבל עכ"פ קה"ג יש לכ"א בכולו עיי"ש היטב בדבריו. וא"כ ה"נ י"ל בכל ירושה דעלמא דבאמת כל בן קם במקום אביו וזוכה בכל נכסיו ואם יש הרבה יורשים כולם עומדים במקום אביהם ולכל אחד יש קה"ג בכל הנכסים כמו בשנים שהגביהו מציאה אלא כיון דא"א שיהי' לכל או"א כולו שלא יניח אחד את חבירו להשתמש שיאמר שהוא רוצה להשתמש בכולו תקנו חכמים שיחלוקו וממילא פקע קנינו במחצה דהפקר ב"ד הפקר אבל כשחולקים ולמ"ד יש ברירה דהוברר הדבר דמה שנוטל עכשיו הי' ראוי להיות שלו מתחלה ולא הפקיעו ממנו חכמים אותו חלק כלל מעולם א"כ נשאר קה"ג שהי' לו מתחלה בכולו כבראשונה ושפיר יכול להביא ולקרות אף למ"ד בדאורייתא א"ב כיון דמדרבנן יש ברירה. והכא דמדאורייתא יש לו קנין הגוף בכולו כס' השטמ"ק. אלא דחכמים הפקיעו ממנו חלק מחצה מדרבנן שוב אמרינן י"ב והוברר הדבר דאותו החלק לא הפקיעו ממנו. וקם שפיר פסקו של הרמב"ם דיכול להביא ולקרות וא"צ להקדיש כלל דהוברר הדבר דאותו החלק שנטל כולו הוא שלו ודוק היטב:

ויצא לנו מכל המקובץ בזה דנראין הדברים דלדעת הרבה פוסקים ענין החלוקה תקנתא היא ולא דינא כמ"ש הרמב"ן וא"כ שפיר יכול להעלות בדמים ולומר דאותו חלק שוה אצלי יותר, ואיני רוצה למכור חלקי שבו לחבירו, ואין בידינו לכפותו, שכיון דעיקר תקנתא הוא משום דהוא לטובת שניהם וכופין על מדת סדום, וכאן הוא צוות וקאמר דלדידי' שוה לו יותר ואינו רוצה למוכרו בפחות, אין יכולין לכופו. ואמנם כדי שלא לעשות פלוגתא רחוקה בין הראשונים. י"ל דגם הרמב"ן וסייעתו מודים בהא דחלוקה לאו דינא דאורייתא היא רק תקנתא דרבנן היא, אלא דהרמב"ן קרא לי' דינא, דעכ"פ דינא דרבנן הוי והרמב"ן ס"ל דעכ"פ הוי יותר דינא מעילוי, וכמ"ש הרמב"ן דעילוי הוא כמו גוא"א, וגוא"א לא אמרינן אלא היכא דא"א בחלוקה, ש"מ דחלוקה בגורל עדיפא להו לחז"ל ולכך העילוי אינו משבית הגורל. אבל לעולם החלוקה ג"כ אינו מן התורה רק תקנתא דרבנן, ואם נאמר כן א"כ איכא למימר דל"א בהא דיכול לומר קי"ל. דהא ידוע דברי המל"מ פכ"א מה' מלוה באד"ה ועוד יש לחקור, דס"ל דבפלוגתא דרבוותא בדבר שהוא רק תקנה אינו יכול לומר קי"ל, דמוקמינן אדינא אף להוציא מיד המוחזק עיי"ש ועיין בסמ"ע סי' י"ח סק"י ובפ"ת שם סק"ח, ובפרט בקרקע דבלא"ה הביא הקצוה"ח הנ"ל דיעות דא"י לומר קי"ל. כן יש מקום להסתפק. אבל באמת ז"א כלל, דנהי דספק תקנתא אוקמינן אדינא. היינו היכא דאפשר לאוקמי אדינא, אבל כאן הא העילוי ג"כ אינו דין תורה, דמד"ת אין אחד יכול לכוף את חבירו לא לקנות ולא למכור, ואדרבא חלוקה עדיפא מעילוי כמש"ל. ואין שייך כאן לומר כלל אוקמה אד"ת:

ואמנם בלא"ה נ"ל דנדון דידן אינו תלוי כלל במחלוקת הפוסקים דסוס"י קע"ד הנ"ל, רק העיקר תלוי אם אמרינן בלאקאטארען שוץ דינא דמלכותא דינא או לאו. דממ"נ אם אמרינן דדמ"ד, א"כ יהיו נשארים האחים ראובן ולוי דרים בדירתם כמקדם. ואז וודאי לא ירצה שמעון להעלות דירתם בדמים כלל. ואם לא אמרינן בזה דדמ"ד, א"כ לכ"ע מוכרח להעלות חלקם בדמים. דכיון דאינו יכול להוציא שאר הלאקאטארען מדירתם דוודאי לא יצייתו כלל אף אם אין הדין עמהם עפידתה"ק, והאחים לוי וראובן הם צייתו דינא, דהא באים לפנינו לדון. ומוכרחים אנחנו לומר להם איך הדין עפ"י דתה"ק, ועפיד"ת אם ל"א דדמ"ד מחויבים לעקור דירתם, א"כ אין החלקים שווים, דחלק המושכר לאחרים אינו עומד רק לשכר דירה, והחלק שביד ראובן ולוי עומד לדור בו בעצמם, ובכה"ג שאין החלקים שווים וראוים לתשמיש אחד, אין חולקין חלק נגד חלק כמבואר בש"ע סי' קע"א סס"ג, והי' צריך להיות החלוקה באופן אחר, דהחלקים המושכרים לאחרים ומקבלים שכר דירה, יחלוקו כל השלשה אחים ביניהם עם השכר דירה, ואותן הדירות שדרים בהם ראובן ולוי, אם יש בהם דין חלוקה שיהי' לכ"א מהאחים כדי חלוקה לדור בהם כפי חלקו המגיע לו, ולא יעלה הוצאות סתירת הבנינים יותר מחומש כפי המבואר בש"ע סי' קע"א ס"ה וסי"ד, אז צריכים לחלק הדירות ביניהם כל האחין, ואם אין בו דין חלוקה אז ידונו ביניהם דין גוד או אגוד. וכיון דעיקר תלוי אם אמרינן בזה דדמ"ד, נחזי אנן האיך נידייני'. הנה הב"י בסי' שס"ט בח"מ הביא דיעות שונות בזה. ולדיעה אחת ל"א דדמ"ד רק במסים וארנוניות שהוא דבר הנוגע למלכות בעצמה, ולחד דיעה גם בדברים הנוגעים לתקנת בני המדינה וכדומה אמרינן דדמ"ד. וברמ"א שם בס"ח הביא ב' הדיעות בזה, ובש"ך חו"מ סי' ע"ג סקל"ט האריך להוכיח דגם דבר שהוא לתקנת בני המדינה ל"א דדמ"ד רק בדבר שאין מפורש בדיננו איך דינו, אבל בכמו נ"ד דבדיננו איסורו לדור בחצר חבירו בע"כ שלא מדעתו ל"א בזה דדמ"ד לדעת הש"ך. ואמנם כיון דיש דיעה אחת שהובא ברמ"א הנ"ל דבכל מילי אמרינן דדמ"ד. א"כ וודאי במטלטלין המוחזק בהם יוכל לומר קי"ל. אך בנ"ד נ"ל דאף לדעת הקצוה"ח והנתיבות הנ"ל דגם בקרקע אמרינן קי"ל, מ"מ בשכירות י"ל דכ"ע מודו דל"א קי"ל. דהא להדיא כתב הש"ך בסי' שי"ב סקט"ו דגם בפלוגתא דרבוותא אמרינן דהמשכיר מקרי מוחזק והשוכר הוי הממע"ה אף בבא בסוף החודש ול"א דהשוכר יכול לומר קי"ל:

ובע"כ צריך לחלק כס' המל"מ והמהר"ש יפה שהביא הקצוה"ח בקו' הספיקות כלל ח' אות ו' בד"ה ודע דשאני שכירות כיון דסופו לחזור לבעלים שיש להם בו קה"ג הרי הוא המוחזק עיי"ש. וכעין ס' הראנ"ח שהביא הקצות בסי' מ"ב סק"ב שהוא ג"כ ס' התוס' ב"ב (דס"א) ד"ה ארעתא בשם ר"י דהואיל וסופו לחזור לבעלים הוי הבעלים מוחזקים כדקאמר ר"נ קרקע בחזקת בעלי' עומדת עיי"ש. והא דמשמע בסי' שי"ב סי"ט גבי ספק בעלי' עליונה או בבית דלא ידור ואם דר אין מוציאין מידו כבר עמד ע"ז התומים בקיצור ת"כ אות ע' באד"ה שוב חפשתי שישב זאת בטו"ט, וגם בקצוה"ח בסי' שי"ב סק"ט עמד ע"ז עיי"ש. ועיין בשער המשפט סי' שט"ז סוף סק"ב מביא ג"כ בפשיטות דבשכירות בספק פלוגתא מוקמינן הבית בחזקת הבעלים עיי"ש:

ואף אם יהי' איזה חולק בזה הא כתב הקצות בקה"ס הנ"ל כלל ד' סק"ג דלדעת המהרי"ט דהיכא דהוי ספק בגוף התפיסה אם מהני לא מהני התפיסה. ה"נ היכא דיש מחלוקת הפוסקים בהא גופא אם מהני תפיסה ויכול לומר קי"ל. אז אזלינן בתר רוב הפוסקים ולא קיי"ל כמיעוט עיי"ש. ובפרט דבנ"ד טעמא אחרינא איכא דאינו יכול לומר קי"ל דהא כבר הבאתי לעיל דברי המל"מ בפכ"א מה' מלוה דבמחלוקת בתקנה מוקמינן אדין והא וודאי דכל עיקר דד"מ רק תקנתא כמ"ש הרשב"ם ב"ב (דנ"ד ע"ב) ד"ה והאמר שמואל דטעם דדמ"ד הוא משום דבני המדינה מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלכות ותקנותיו וא"כ וודאי דלא עדיף תקנת המלך מתקחז"ל ותקנות הצבור ועיין ב"ש סי' כ"ח סוסק"ג משמע ג"כ דדד"מ ל"ה דאורייתא ועיין שטמ"ק ב"ב (נ"ד ע"ב) ד"ה מלכא (ונ"ה ע"א) ד"ה עלה בידינו דדד"מ הוא כמו הפקר ב"ד שמפקיע הנכסים מבעליהם. א"כ לד' המל"מ היכא דאיכא פלוגתא אם שייך בהא דד"מ אוקמינן אדינא אף להוציא מיד המוחזק. א"כ מכל הלין טעמי נ"ל דאין בלאקאטארען-שוץ משום דדמ"ד, וכן אנכי רגיל לומר תמיד. ולכן נ"ל ודעתי העני' נוטה דהדין עם התובע לעשות חלוקה עפ"י דין כפי שכתבתי למעלה שיחלקו עם כל הדירות. ואודות דינא דבר מצרא לא רציתי להאריך יען שראיתי שכת"ה בעצמו עיקר חילו רק מכח דזכו בדירותיהם משום דדמ"ד ובא ע"ז משני צדדים משום דהם מצרנים גם מכח הדירות וגם מה שלא רצו לקנות הוא משום שראובן עשה שלא כדין שלא רצה לעשות אקט פאדזילאנט כפי הפס"ד עד שיאמרו שיעקרו דירותיהם. ולדידי דאין להם טענות עפ"י דתה"ק על הדירות נפל עוזר וכו'. וכיון ששמעון קדם וקנה אין מוציאין מידו. כנ"ל בדין זה עפ"י שפלות דעתי. ועכ"ז נכון מאד לפשר הדבר בדרך פשר כמבואר במחבר סי' י"ב ס"כ דצריכים להתרחק בכל היכולת מלדון דין תורה ובפרט בענין הלאקאטארען-שוץ שנעשה בעיני העולם כדין גמור וודאי דנכון מאד להתאמץ ולעשות פשרה:

כ"ד ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאמאל.

בש"ה. אחר כתבי כ"ז הראו לי בתשו' אמרי יושר מהרב הגאון דק"ק טארנא ז"ל. שהשואל כתב ג"כ דבדד"מ הוי ספק תקנה ואוקמינן אדינא, והוא דחה דבריו מדברי הקצוה"ח בסי' ק"ג סק"ו דמחלק בין ספק פלוגתא לספק בגוף המציאות. ותמהני עליו שלא הביא דברי המל"מ בפכ"א מה' מלוה הנ"ל דפשיטא לי' דגם בס' מחלוקת הפוסקים בתקנה אוקמינן אדינא. ומדברי הקצות אין ראי' כלל. דשם אין ספק בהתקנה דהא הקרקע וודאי חוזרת להלוה אלא דהספק אם צריך ליתן למלוה עבור הוצאותיו ובזה שפיר כתב שם הט"ז דדמי להא דר"פ דב"ב כיון דאין הספק אלא בדמים מקרי הלוה מוחזק כיון דאין ספק על השדה שהוא וודאי שלו. וקושיית הקצוה"ח מסי' קע"ה ס"ג לענין מצרנות מלבד שכבר תירץ התומים קושיא זאת וגם שלענ"ד בלא"ה ל"ק כלל. די"ל דשם הטעם כמ"ש הסמ"ע שם בסי' קע"ה סי"ב משום דאין דרך העולם למכור בפחות משוי' אלא גם כוונת הקצוה"ח דמחלק בין ס' פלוגתא לס' במציאות י"ל דכוונתו כמ"ש הנתיבות שם בסי' ק"ג סק"ט דהקרקע שביד המלוה או המצרן הוי כמשכון בידו שהמלוה נקרא מוחזק כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב סקצ"ד. אמנם מבואר להדיא ברמ"א סי' ע"ב סי"ד דאם המלוה טוען ספק ל"מ אף שהוא מוחזק כיון דאין לו רק שעבוד לא יוכל להחזיק מספק. ואף דדעת הש"ך בת"כ. עיין בקצוה"ח בק"ה כלל ח' סק"י דטענת קי"ל הוי כטענת ברי מ"מ עיין בתומים בקיצור ת"כ ס"ק ע"ט פ' פ"א דחולק ע"ז ואומר שרחוק לומר כן. לכך שפיר פסק המחבר בסי' ק"ג דאין המלוה נוטל הוצאה כיון דא"י לטעון ברי אבל בסי' קע"ה דחולקין במציאות דהלוקח אומר ברי לי שמכרו לי בזול מחמת חביבות אצלי שפיר נאמן כמו מלוה על המשכון דטוען ברי. כן יש לפרש כוונת הקצוה"ח. אבל וודאי בפלוגתא בגוף התקנה לא מצינו חולק על המל"מ דאוקמינן אדינא:

ועוד י"ל בישוב קושית הקצוה"ח הנ"ל עפ"י ס' התוס' המפורסמת בפסחים (ד"ו ע"א) ד"ה התם לענין בהמת ארנונא דמחלקים בין מי שהיתה הבהמה שלו מתחלה ע"ש וא"כ ה"נ בסי' ק"ג לענין שומא הדרא דהקרקע היתה שלו מתחלה וגם אח"כ כשטרפה המלוה נשאר להלוה הזכות עפ"י תקנת חז"ל שיוכל לסלקו בזוזי מקרי הוא המוחזק דעדיין לא יצאה הקרקע מרשותו לגמרי ויש לו חזקת מ"ק. אבל בסי' קע"ה דהקרקע לא היתה של המצרן מעולם. ואדרבא הלוקח היתה שלו מתחלה בשעה שקנאה אלא שתקנו חז"ל שהמצרן יוכל לסלק להלוקח בזוזי מ"מ כ"ז שלא סילקו איננו מוחזק כלל בקרקע כיון שלא היתה שלו מעולם עדיין ואינה נעשה שלו עד שמסלקו בזוזי וע"ז גופי' חולקין שהלוקח אומר שמגיע לו מאתים וכ"ז שאינו נותן לו המאתיים לא סילקו עדיין שפיר מקרי הלוקח מוחזק והמצרן המוציא כנלע"ד ברור. ולכן תמה אני על הרב בעהמ"ס אמרי יושר שנטה קו כאן לגבב קולות. שלדעת המל"מ ל"מ קי"ל בתקנה. ופשטות דברי הש"ך בסי' שי"ב סקט"ו דבשכירות קרקע בפלוגתא דרבוותא המשכיר הוי מוחזק והוא מעמיד יסוד ע"ד הנתיבות בדיני תפיסה סקכ"ב שמיישב בזה הקושיא מסי' שי"ב סי"ט והרי כבר הבאתי למעלה שזה נגד התומים והקצוה"ח שדחקו לתרץ הקושיא הזאת באופן אחר. וממ"נ אם הוא רוצה לפסוק דוקא כהנתיבות הרי לדברי הנתיבות כאן בסי' ק"ג שמיישב קושיית הקצוה"ח הנ"ל מסי' קע"ה באופן אחר מוכח דלא ס"ל כחילוקו של הקצוה"ח בין ס' פלוגתא לס' במציאות, וא"כ ממילא בס' תקנה כמו דינא דמלכותא קם דינו של המל"מ דגם בפלוגתת הפוסקים מוקמינן אדינא. ולכן אנכי על משמרתי אעמודה דאין בלאקאטארען-שוץ משום דדמ"ד:

ונראה דהרב מטארנא ז"ל הי' כותב זאת בשעת המלחמה דאז הי' באמת עת לחץ ודוחק גדול. והוצרך להפך בזכותם של השוכרים. אבל עכשיו השכל גוזר להיפך שזה עוול גדול נגד בעלי בתים שמתקיים בהם שורך טבוח וכו' וזרים שולטים ברכושם ואין להם מושיע. וגם להשוכרים אין זה תקנה רק להשוכרים הישנים אבל הרי בכל יום מתרבים אנשים חדשים שצריכים לשכור דירות. ולהם התקנה הוא קלקלה שעי"ז מתייקרים הדירות ביותר ואין למצוא דירה מה שלא היתה זאת קודם המלחמה. ובפרט שידוע לנו שעיקר החזקת החוק הזה הוא בא ע"י איזו נבחרים חפשיים שיש בהם דיעות ושיטות הקאמוניסטען וסאציאליסטען. ללחוץ את העשירים ולקחת ממונם שכל אלו השיטות הם נגד דעת תורה. וחלילה לומר בזה שזה יהי' מקרי דין גמור עפידתה"ק. ואף שכבר נהגו כן אין זה מנהג וותיקים. רק משום שאין יד ב"ד תקיפה. וגם האנשים היראים רגילים עד היום להתפשר שלא להעמיד הכל על החוק. לכן אינני זז מדעתי בזה. גם בלא"ה נ"ל דאין סברא לחלק בין ספק פלוגתא לס' במציאות כד' הקצוה"ח הנ"ל, דהנה בהא דספק בתקנה מוקמינן אדינא כמ"ש המל"מ הנ"ל. י"ל דהנה נודע קושיית מהר"י באסן ז"ל על הא דאמרינן בכ"מ ספק ממונא לקולא הרי הוי ספק גזל. ותירץ משום דכל ספק איסורא אזלינן לחומרא דאם אנו מחמירין יוצאין אנו מחשש עבירה. אבל בספק ממונא אם ניזול לחומרא לחייבו. דילמא האמת עם הנתבע א"כ שוב יהי' איסור גזל ביד התובע לכך אמרינן כל היכא דקאי ממונא תיקום. וא"כ כאן בספק תקנה לא שייך לומר דאזלינן לקולא דק' קושיא הנ"ל הא הוי ספק גזל. ואין לומר דגם ביד התובע יהי' ספק גזל כנ"ל. ז"א דהא מדאורייתא בדין שייך להתובע רק דרבנן משום תקנה הפקיעו ממנו. וא"כ כשנולד ספק בתקנה הוי ביד התובע ספק דרבנן דלקולא. משא"כ גבי הנתבע דלמא לא התקינו רבנן בכה"ג ולא הפקיעו הממון מיד התובע והוי בידו ספק גזל דאורייתא דלחומרא. ונכון הוא בסברת המל"מ הנ"ל דס' תקנה אוקמינן אדינא. ולפי"ז אין חילוק בין ס' פלוגתא לס' במציאות ושלא כד' הקצוה"ח הנ"ל כנ"ל:

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה