אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת חו"מ › סימן ז

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת חו"מ · סימן ז

סימן ו

כבוד הרב החריף ובקי מו"ה חיים אורי בונשטאק דומו"צ דק"ק פאדקאמין:

ע"ד שאלה בא' שהלוה לחבירו מאה דאלאר והלוה שלח המעות להבאנק ושלחו לו בחזרה עשרה דאלאר באמרם שהם מזויפים והלוה והמלוה שניהם א"י אם היו מזויפים מתחלתו או החליפו בהבאנק עכת"ד. הנה טענת הלוה הוא א"י אם נתחייבתי ומה שדן כת"ה מד' הט"ז ס"ס ע"ה דבמצא מטבע מזויפת הוי חזקת פטור וה"נ לענין הלואה הוי חזקת חיוב אף אם נימא כן מ"מ הט"ז איירי רק במלוה טוען בריא ולוה שמא דמן הדין הי' לנו לומר ברי ושמא ברי עדיף. אלא דאנן קי"ל דא"י אם נתחייבתי פטור משום דמוקמינן ממונא בחזקת מרי' וכנגד חזקה ל"מ בו"ש ולכך בא"י א"פ כיון דהי' בחזקת חיוב איתרע חזקת ממונא והוה כליכא חזקה כלל ואמרינן בו"ש ב"ע וע"ז קאמר שפיר הט"ז דאם פרע ומצא מטבע מזויפת כיון דנסתלק מהמלוה בחזקת שפרע איתרע חזקת חיוב ונשאר חזקת ממון בתוקפה ול"מ בו"ש נגדה וא"כ מאי אמרת דאם לוה ומצא מטבע מזויפת דעכ"פ בשעת הלואה נכנס הלוה בחזקת חיוב מאי בכך זה ניחא אם הי' המלוה טוען ברי והלוה שמא הו"א כיון דנגד חזקת ממון איכא חזקת חיוב אזלינן בתר בו"ש אבל כי טוענין שניהם שמא אף בא"י א"פ גופא פטור אם טוענין שניהם שמא. ואף לצאת יד"ש איכא פלוגתא עיין ש"ך סע"ה ס"ק ס"ה מכ"ש בכה"ג:

ומה שהקשה כת"ה טל הש"ך סי' רל"ב מהא דיו"ד סי' י"ח סי"ג דאם נאבד הסכין של שחיטה לאח"ש ונמצא אח"כ פגום כשר דמוקמינן אחזקת היתר כיון שיצא כבר בהיתר עכת"ד. לענ"ד לק"מ דשם שפיר כיון דחזקנו הסכין בשעה שנאבד והכשרנו אז אף אם נמצא אח"כ פגום מ"מ חזקה שנתחזקה אלימא טפי כמ"ש ההפלאה בספ"ק דכתובות לענין רוב ומה שנמצא אח"כ פגום אינו מרע החזקה ואמרינן דאח"כ נפגמה ולא היתה החזקה בטעות אבל במטבע מזויפת א"א לומר כן דנתזייפה אח"כ וא"כ לפי טענת המלוה החזקה שהחזקנו בחזקת פרוע היתה בטעות. ואי איכא לדמויי מחלוקת הט"ז והש"ך איכא יותר לדמויי לדברי תוס' כתובות (כ"ו ע"ב) בשם הריב"ב דכתב שם דתיכף שבאו שנים ואמרו מת ואף באו שנים אחרים ואמרו לא מת לא מוקמינן לה בחזקת א"א כיון דכבר יצאה בהיתר אף דשם א"א לומר דנשתנה אח"כ הענין ואם נמצא עכשיו חי מכ"ש דהי' מעיקרא חי וא"כ לפי"ד העדות השניים הי' בחזקת טעות ואפ"ה מהני להריב"ב:

אמנם לפי"ז אינו דומה דינו של הט"ז לדין של כת"ה דהא בש"ש מביא חד סברא דס"ל להריב"ב דמה שיצא בחזקת היתר מהבי"ד אין לה עדיין חזקת היתר אלא דאין לה חזקת איסור ג"כ דחזקת א"א איתרע לכך שפיר כתב הט"ז כיון דנסתלק ממנו בחזקת חיוב נהי דאין זה חזקה וודאי שפרע אבל עכ"פ חזקת חיוב איתרע ונשאר חזקת ממון לבדה ול"א בו"ש ב"ע נגד חזקת ממון אבל היכא דהלוה מצא מטבע מזויפת נהי דנסתלק בחזקת חיוב אבל כיון דאמרינן דאין כאן חזקת חיוב רק דהוי כליכא חזקה לא לחיוב ולא לפטור ושוב אזלינן בתר חזקת ממון ול"א בו"ש ב"ע כמו בכל א"י אם נתחייבתי ולכך נלפענ"ד דהלוה פטור ואף לצי"ש אינו חייב דבא"י א"פ גופא איכא פלוגתא כמ"ש וכאן דומה יותר לא"י אם נתחייבתי רק שצריך לקבלת חרם אם לא החליף הוא בעצמו המטבע אם המלוה חשדו בכך:

ועל שאלתו השני' באשה שנשבעת שבתה לא תעשה בצורכי הבית דהיינו לרחוץ כלי הסעודה וכיבוד הבית וכדומה אם יש היתר לשבועתה דהי' שבועת שוא. הנה מה שרוצה כת"ה לומר דבשבועת שוא ג"כ מהני שאלה מדברי ש"ך יו"ד ברל"ח ס"ק כ"ב וחו"מ סי' ע"ג ס"ה. אין הנידן דומה כלל דשם אינו שואל על השבועה השני' כלל שהיא שבועת שוא רק שואל על הא' שהיא ביטוי וכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו חזרה שני' משוא לביטוי. אבל שישאל על שבועת שוא גופא מאן שמעית לי', וכ"מ להדיא בסמ"ע סע"ג ס"ק ט"ז דבהתרת השני' לא ינצל ממלקות יעו"ש. ומה שהביא ספר עצ"ל אינו ת"י ומה שהביא מהרש"א וט"ז יו"ד שכ"ג אינו ענין לכאן דשם מיירי שנשבע להבא ואח"כ עבר אשבועתו ומהני שאלה ולדידן אף באכלה כולה כשלא הביא קרבן עדיין אם בשעה שנשבע למה מפיו לשקר או לשוא ל"מ שאלה. ויותר דעת המנ"ח בדבר שחל להבא מ"מ היכא דבשעת הנדר או השבועה עושה איסור בנדרו או בשבועתו ל"מ שאלה ומש"ה ס"ל דמקדיש בע"מ דלוקה ל"מ שאלה על הקדישו וטעם הדבר נ"ל עפי"ד ש"ס מנחות מ"א גבי הטיל למוטלת דקאמר הש"ס השתא בב"ת קאי מעשה לא הוי עיי"ש ברש"י ותוס' דלחד פירושא כל דעביד איסורא חשיב כמעשה וידוע דברי הר"ב אשכנזי שבש"ך חו"מ סי' נ"ה דבמעשה ל"מ שאלה דל"א דיבור ומבטל מעשה וה"ה י"ל בזה ג"כ דהיכא דחייבה התורה מלקות על הדבר בשעה שעושהו כמו מקדש בע"מ חשיב כמעשה ול"מ שאלה. יהי' איך שיהי' וודאי לשבועת שוא ל"מ שאלה שישאל עלי' בעצמה:

אמנם בגוף הדבר אם זה חשיב שבועת שוא הנה בדברי הש"ע עצמו בסי' רל"ו ס"ב שהביא כת"ה שכתב המחבר דאין לישבע על חבירו שיעשה שום דבר שאינו ברשותו שיעשנו עכ"פ וכו' שם גופא כתב הש"ך סק"ה בשם הב"ח דאף לכתחלה אין לעשות כן מ"מ שבועת שוא לא הוי ללקות עליו כיון דקרוב הדבר שחבירו יעשנו. ולדבריו צריך לחלק בין האי דיזרוק פלוני צרור לים היינו דשם וודאי לא יעשנו חבירו. ואין הב"ח ת"י לעיין בו וגם סיום דברי המחבר שכתב דמ"מ הוי משובח זה חבירו הקיימו צריך להבין אם נאמר דכבר עבר אשבועתו משום ש"ש א"כ מאי מהני שחבירו יקיימנה אח"כ ומאי יתקן בזה וכן מ"ש המחבר בס"ג והוא מלשון הרמב"ם דאם משביעו על דבר שהוא שלו כגון שלא יכנוס לביתו צריך ליזהר בשבועתו ג"כ טעמא בעי הא איסור שבועה איסור גברא ואיך יכול לאסור חבירו בשבועה וכבר תמה בטור בזה על הרמב"ם ועיין בט"ז ס"ק ז' כתב הטעם שאסור משום קונם דהוי כנדר שאמרו בלשון שבועה. ולשון הרמב"ם והמחבר משמע דמדין שבועה קאתינן עלה ולא משום שבועה והב"י כתב דאפשר ס"ל לרמב"ם דאף דאין שבועה חלה על חבירו לענין מלקות מ"מ איסורא מיהא איכא וכ"ז טעמא בעי:

והנלע"ד בזה דבשבועות (ד"כ וכ"א) פליגי רב דימי ורבין אליבא דר"י ר"ד אמר אוכל ולא אוכל שקר והזהרתו מלא תשבעו בשמי לשקר ואכלתי ולא אכלתי הוי שוא ורבין ס"ל דאכלתי ולא אכלתי שקר אבל אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל. והנה סברת רבין מובנת דאוכל ולא אוכל ל"ש לא תשבעו לשקר דבשעה שנשבע לא נשבע לשקר דכוונתו היתה לקיים אלא משום בל יחל עובר דהתורה אמרה דכל שמקבל עליו בנדר ושבועה צריך לקיים ואם לאו עובר בב"י. והנה רש"י (בד"כ ע"ב) ד"ה ואזהרתי' מל"ת לשקר כתב בדברי רבין וז"ל וה"ק ל"ת בשמי כדי לשקר לאחר זמן עכת"ד. ואם נפרש דברי רש"י דמשנינן לישנא דקראי ולא לשקר בסגול כי אם בפתח דמשמעותא להבא זה דחוק מאד דהי' צריך להיות בפתח:

ולכן אמרתי זה כביר דכוונת רש"י קרינן בסגול אלא כיון דרחמנא אזהר שלא ישבע לשקר א"כ אם נשבע על להבא ובידו לקיים שבועתו ואח"כ עבר על שבועתו איגלאי מילתא למפרע דנשבע לשקר. הגע עצמך אם הי' נביא לפנינו והי' יודע בשעה שנשבע שיאכל שוודאי לא יאכל הי' יודע שנשבע לשקר ה"נ כלפי שמיא גליא כיון דבאמת עבר אח"כ גליא קמי שמיא שנשבע לשקר ולפי"ז עיקר החיוב הוא על השבועה אלא שבשעת השבועה עדיין יכול לקיימה ומה שאינו מקיימה אח"כ זה הוא הסיבה שמביאתו שיתגלה שנשבע לשקר והפנ"י (בד"ד ע"א) מביא דברי הרמב"ם דבנשבע על הככר שיאכלנו וזרקו לים הוי לאו שיש בו מעשה כיון דהסיבה שעבר על השבועה יש בו מעשה ה"נ אם נשבע שלא יאכל ואח"כ אכל דהוי כן ולכך בלא אוכל ואכל לוקה אבל אם נשבע שיאכל ולא אכל דבין השבועה והסיבה המביאתו לזה אין בו מעשה אינו לוקה והא דאכלתי ולא אכלתי לוקה היינו כדאמר רבא בפירוש ריבתה תורה שקר דומיא דשוא דכתיב לא ינקה ובעינן שבשעת השבועה יהי' ידוע שנשבע לשקר דומיא דשוא עיי"ש. ובזה יש ליישב קו' תוס' שבועות (כ"ד ע"ב) ד"ה שלא אוכל על הא דפריך הש"ס על רבא דס"ל דשבועה חלה על שבועה בכולל דתקשי מהא דיש אוכל אכילה א' וכו' דתיקשי דלחשיב נמי שבועה שלא אוכל חלב ותמרים ואמאי לא פריך הש"ס ג"כ על ר"י דס"ל ג"כ כרבא יעו"ש:

ולהנ"ל יש ליישב דעל ר"י עצמו אין להקשות די"ל דס"ל כר"ד דהחיוב הוא משום ל"ת בשמי לשקר וא"כ בנשבע שלא יאכל חלב ותמרים ואכל חלב אינו עובר בשעה שאוכל החלב רק דאז איגלאי מילתא למפרע דבשעה שנשבע עבר וא"כ למ"ב לחכמים דפליגי על ר"מ דאמרו דהוצאה לאו מן השם הוא דהחיוב אינו על האכילה רק על הוצאה וודאי ל"ק על ר"י דשם לא חשיב רק הני לאווין דמתחייב על האכילה ובשעת אכילה אלא אף לר"מ דחשיב הוציאו בפיו היינו כמ"ש תוס' שם דבליעתו הוא הנחתו ובא חיוב אכילה והוצאה ביחד אבל בשבועה אינם באים ביחד דעל חלב ונותר חייב בשעה שאוכל ואיסור שבועה איגל"מ שעבר בשעה שנשבע ואינם באים ביחד ולכך ל"פ הש"ס על ר"י אבל על רבא פריך שפיר דהא קאמר דכ"א בפירוש ריבתה תורה שקר דומיא דלשוא מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר ומרבינן מלשוא ב"פ דלוקה לשעבר וא"כ מוכח דס"ל כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוא שקר וא"כ אוכל ולא אוכל עובר בב"י וא"כ האיסור בא בשעה שאוכל דאז לוקה כמו בקונמות ולכך פריך שפיר לרבא דלחשב ג"כ שבועה שלא אוכל ואכל דהחיוב בא בשעת אכילה כמו חיוב דנותר וחלב. ואף דתוס' כתבו שם (ד"כ ע"ב) ד"ה קונמות דגם לר"ד איכא ב"י בשבועה ג"כ מ"מ חדא מדברי רש"י שם ד"ה קונמות לא משמע כן ומ"מ אף לדברי תוס' י"ל דס"ל דקרא דקרבן עולה ויורד לא קאי רק על לאו דל"ת בשמי לשקר ועל בל יחל ליכא רק מלקות כמו בקונמות למ"ד אין מעילה בקונמות אבל לרבא ורבין ל"ת בשמי לשקר קאי רק על אכלתי וכו' שהוא לשעבר ואוכל ולא אוכל ליכא רק בל יחל א"כ קרא דקרבן עולה ויורד דקאי על להבא דכתיב להרע או להיטיב ע"כ קרבן קאתי על בל יחל ושפיר פריך לרבא כמש"ל:

ובזה יש ג"כ לתרץ קו' הגרע"א בשבועות (ד"כ) הנ"ל לשיטת הסוברים דהא דנשבע לקיים את המצוה פטור הוא רק מקרבן משום דליתא בלאו והן אבל לענין מלקות חל דלמלקות ל"ב לאו והן כמ"ש תוס' (בדכ"ד ע"א) סד"ה אלא וא"כ מאי משני הש"ס במכות על קו' הש"ס על מתניתין דיש חורש וכו' דפריך דלחשיב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט. ומשני הש"ס דהוא מושבע ועומד וכו' והא במלקות חייב גם על קיום המצוה:

ולפי הנ"ל י"ל דהנה תוס' שבועות (דכ"ז) דמ"ט לריב"ב נשבע לקיים חייב מק"ו והא בכל דוכתא אמרינן דא"א חל על איסור ול"א ק"ו ומ"ש הכא במצוה דחל השבועה מכח ק"ו אך לפי הנ"ל שכתבתי דלר"ד אוכל ולא אוכל האיסור איג"מ למפרע דנשבע על שקר א"כ אדרבה לכאו' ק' למפרע על הא דפריך הש"ס (בדכ"ג ע"ב) בנשבע שלא יאכל נבילות והא מושבע ועומד מהר סיני הא מ"מ נשבע לשקר ומ"ש מנשבע שלא אכלתי נבילות ונתברר שאכל דחייב בדכ"ד משום דמ"מ נשבע לשקר ה"נ בנשבע שלא אוכל ונתברר דאכל נתברר אח"כ למפרע דנשבע לשקר ומאיזו טעם לא יתחייב. אך באמת לק"מ דהא בפירוש גלי קרא דלהרע או להיטיב דבעינן הרעה דומיא דהטבה שיהי' הרשות וכיון דנשבע לבטל פטור גם נשבע לקיים פטור דבעינן שיהי' לאו והן. אמנם כ"ז לר"ד דאוכל ולא אוכל אזהרתי' מל"ת בשמי לשקר אבל לרבין דל"ת בשמי לשקר קאי על לשעבר דבשעה שנשבע יצאה שבועה מפיו לשקר אבל אוכל ולא אוכל ליכא רק ב"י דבמה שנשבע חל עליו איסור שלא יחל דברו פשיטא דבנשבע לקיים איסור ליכא מלקות ג"כ משום דא"א חל ע"א כס' תוס' הנ"ל:

וא"כ שפיר מיושב קו' הגרע"א הנ"ל דהש"ס דפריך במכות הנ"ל ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט בע"כ הק' רק לרבין דאסור משום ב"י דאיסור החרישה והאיסור ב"י באין כאחד אבל למ"ד דהחיוב הוא משום שנשבע לשקר א"כ לק"מ ולחשיב נמי שבועה דהא לאו מן השם הוא זה דהשמונה לאוין חייב על שעת החרישה ומשום שבועה חייב על מה שנשבע קודם כשנ"ל. וא"כ כיון דהקו' קאי רק אליבא דמ"ד דחייב משום בל יחל שפיר משני מושבע ועומד הוא משום דא"א חע"א וליכא חיוב מלקות ג"כ והא דס"ל להפוסקים דמלקות חייב היינו רק משום ל"ת לשקר דבזה אין שייך א"ע חע"א דהא מ"מ נתברר למפרע דנשבע לשקר כמש"ל ועוד הוצאתי בזה ציצים ופרחים:

ומעתה נוכל להבין פלוגתת הרמב"ם והטור בנשבע שלא יכנוס חבירו לביתו דזה תלוי ג"כ בפלוגתא דר"ד ורבין דלרבין דס"ל דאוכל ולא אוכל אינו שקר רק דמוזהר שלא יחל דברו א"כ פשיטא דיוכל לקבל רק על עצמו דשבועה הוא איסור גברא וא"י להטיל שבועה על חבירו וכמו נשבע ומת דאין היורשין מחויבים לקבל שבועתו ולכך שפיר קאמר הטור דנשבע שחבירו לא יכנוס לביתו אין השבועה חלה. אבל הרמב"ם לשיטתו דפוסק כר"ד דאוכל ולא אוכל אזהרתי' מל"ת לשקר [אין הרמב"ם ת"י אך כן מציין מסורת הש"ס אות א'] והיינו משום דכשאוכל אח"כ איגלאי למפרע דנשבע לשקר א"כ ה"נ בנשבע שלא יכנוס חבירו לביתו אם מניחו אח"כ לכנוס איגלאי מילתא למפרע דנשבע לשקר דבשלמא אם אין הדבר ברשותו שלא להניחו לכנוס א"כ הוי שבועת שוא דכבר עבר בשעת השבועה ואין נ"מ אם יכנוס אח"כ אם לאו אבל היכא דברשותו שלא להניחו א"כ לא יצאה השבועה לשוא ואם מניחו אח"כ לכנוס עושה איסור דעי"ז גורם ששבועתו היתה שקר. והא דכתב הב"י אליבא דרמב"ם דרק איסורא איכא ולא מלקות היינו משום דבלא אוכל ואכל גופי' ק' לפימש"ל לר"ד אין האיסור במה שאוכל אלא דזה גורם שנשבע לשקר א"כ נהי דהוי לאו שיב"מ כמש"ל בשם הפנ"י בזורק ככר לים אבל עכ"פ התר"ס הוי דהא מפורש להדיא בש"ס (דכ"ח ע"ב) דהתראה בשעת האיסור בעינן ולא בשעת התנאי והיכא שתלוי בתנאי הוי התר"ס וא"כ הכא דהאיסור הוי מה שנשבע והתנאי שמביא להיות עובר על השבועה הוא האכילה אח"כ א"כ בשעת השבועה הוי התר"ס אך לר"י ל"ק דהא ר"י ס"ל התר"ס שמה התראה אבל הרמב"ם אליבא דהלכתא ס"ל התר"ס ל"ש התראה א"כ ליכא מלקות בלא אוכל וא"כ רק משום ב"י כמ"ש תוס' ד"ה קונמות דגם לר"ד איכא ב"י ג"כ אבל בנשבע על חבירו דליכא ב"י רק משום שנתברר שנשבע לשקר א"כ הוי התר"ס וליכא מלקות רק איסורא לחוד. וא"כ מעתה בנ"ד האשה צריכה התרה לחוש לדעת הרמב"ם דזה דומה לשבועה דלהבא דאסור משום שקר כשעוברת אח"כ ומניחה לעשות צרכי הבית ובשבועה דלהבא מהני שאלה ולדעת הטור א"צ התרה כלל וא"כ נהי דבשבועה קיי"ל דאין נשבעין אלא מדוחק מ"מ בכה"ג דלדעת הטור אין איסור כלל וודאי מהני שאלה ואם נחוש לומר דהוי שבועת שוא שלא כדעת הב"ח מ"מ וודאי יכולה להניחתה לעשות דאיסורא דעבדה עבדה ואין נ"מ אם תעשה אח"כ או לאו כנלפענ"ד. הנה מש"ל דצריך ליזהר קאי על המשביע יש לפרש ג"כ דקאי על המושבע וצריך ליזהר משום דבזה מביא את המשביע לידי שקר ואסור משום ערבות או משום לפ"ע וזה ג"כ אין בו מלקות רק איסורא:

כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה