חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ · סימן ו
שלום אשיב לכבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה שלמה נ"י אבד"ק פאלאנקא יצ"ו:
מכתבו לנכון הגיעני. והנה ראשי בל עמי עתה לטייל ארוכות וקצרות מחמת כי זה"ת היא חולה מאד השי"ת ישלח לה מהרה רפ"ש. לכן נתאחרה תשובתי קצת. וגם לא אאריך הרבה בדבר. אשר שאל באחד שמכר סחורה לאיש אחד באמעריקא עוד עשר שנים לפני המלחמה. ונשאר חייב לו לדמי המקח סך חמש מאות וחמשים דאללאר ע"מ לפרוע לזמן קצר. ולבסוף עיכב הקונה המעות ולא שילם לו עד כה. ועתה תובע המוכר הסך הנ"ל בדתה"ק לשלם לו הסך הנ"ל באמרו כי הי' המדובר בפירוש לשלם דאללאר והלוקח מכחיש דבריו ואומר שלקח על קראנען ורוצה לשלם לו קראנען ושאל כת"ה חוו"ד עפידתה"ק:
הנה מקור דין זה הוא בב"ק (דצ"ז) המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע רב אומר נותן לו המטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן. והנ"מ דאית לי' אורחא למיזל למישן עיי"ש. ופירש"י ז"ל דאיירי במוכר לו פרקמטיא ע"מ לשלם במעות לכך צריך לשלם במטבע היוצא אפילו אמר סתם כך וכך מעות תתן לי. והתוס' חלקו עליו וכתבו דרק במתנה ע"מ שישלם לו מעות דכיון שפירש לו כך סתמא דמילתא לכך פירש שאם יופסל יתן לו מטבע היוצא עיי"ש בדבריהם. ומסיימי התוס' שם דלכל הפירושים אם הלווהו מעות סתם בלי שום תנאי לכ"ע אם נפסל המטבע אינו נותן לו מטבע אחרת זהו שיטת התוס' וכ"כ הרא"ש ג"כ:
אמנם דעת הרמב"ם אינו כן כמ"ש הה"מ בפ"ד מה' מלוה ולוה הי"ב והוא ס"ל דפלוגתת רב ושמואל הוא אף בהלוואה סתם ולכ"ע אם אין לו דרך למישן נותן לו מטבע החדשה. אך כ"ז אם המטבע עדיין יוצא במק"א אבל בנפסלה לגמרי גם התוס' ס"ל דנותן לו מטבע היוצא כמ"ש התוס' שם דנפסל לגמרי דומה לנסדק לדברי רב יהודא שם וקיי"ל כוותי' דאף באיתא לגזילה בעינה ל"א כה"ג הרי שלך לפניך כיון דמינכרא היזיקא דהכל מכירין דאותה צורה אינה יוצאת עוד עיי"ש ברש"י בד"ה הכא מינכרא היזיקא. אך ברא"ש מבואר להדיא דבהלוואה סתם בלי שום תנאי אף בנפסלה לגמרי נותן לו אותה המטבע עיי"ש ברא"ש בפ' הגוזל עצים אות י"א בסה"ד שם. וכן כתב הה"מ הנ"ל בשם קצת מפרשים אלא דלדבריהם קשה קושית התוס' הנ"ל דמ"ש מגזילה דל"א כה"ג הש"ל ומחויב לשלם כשעת הגזילה. וצ"ל דהרא"ש יש לו שיטה אחרת בזה דעיקר טעמם של התוס' הוא משום דהקשו שם מקודם דמ"ש מגזלן דקיי"ל דהא דגוזל מטבע ונפסלה אומר לו הש"ל הוא רק באיתא לגזילה בעינה. אבל ליתנהו בעין משלם כשעת הגזילה והלוואה ליתנהו בעין דהא מלוה להוצאה ניתנה. ותירצו דמטבע שנפסל דומה להוזל ובהוזל קיי"ל בהלוואה דהלווהו חטים והוזלו נותן לו חטים. ויש חילוק בין גזילה להלוואה עיי"ש. ודבריהם צריכים ביאור דמ"מ מאיזו טעם יש לחלק בין גזל להלוואה:
ונ"ל בהבנת דבריהם דבגזילה כל היכא דאין הגזילה בעין. דא"א עוד לקיים והשיב את הגזילה וחייבתו התורה לשלם שיווי אותה הדבר כפי שהי' שוה בשעת הגזילה כדנפ"ל לה לעיל בב"ק (דס"ה ע"א) מקרא דאחיי' לקרן כעין שגנב עיי"ש בתוס' ד"ה גופא. וכיון דצריך לשלם שיווי אותה הדבר ולא קצבה תורה במה לשלם אם בכסף או בזהב או במטבע רק דצריך לשלם שיווי הגזילה במיטב. א"כ מה לו להנגזל במה דנפסל המטבע. הא לא רמיא מתחילה חיובא דידי' על מטבע דווקא ובפרט על אותה מטבע. והתורה רמיא חיובא על הנגזל לשלם לו שיווי הגזילה כמו שהי' שוה בשעת הגזילה וכיון דהמטבע נפסלה ואינה שוה כמו הגזילה אין זה תשלומין דידי'. אבל הלוואה דמתחילה להוצאה ניתנה ע"מ לשלם אותו דבר שלוה ואם לוה חטים מחויב לשלם חטים דווקא. ואם לוה מעות מחויב לשלם מעות. ודבר אחר אין הלוה מחויב לשלם לו. וגם אין יכול ליתן לו דבר אחר כשיש לו אותו דבר כמ"ש התוס' בכמה דוכתי עיין תוס' כתובות (דצ"ב ע"א) ד"ה א"י. וא"כ כשלוה מטבע של אותה מדינה רמיא חיובא דידי' באותה שעה על אותה מטבע שהיתה אז ולא על דבר אחר. א"כ אף אם נפסלה אותה מטבע אלא דיוצאה במדינה אחרת דמיא להוזל דלא מינכרא היזיקא ודומה לתרומה שנטמאת דאומר לו הרי שלך לפניך דכמו בגזילה היכא שהגזילה בעין כיון דחיובא דנגזל רמי על הגזילה גופה אז אף דהגזילה הוזלה או המטבע נפסלה אומר הרש"ל. ה"נ בהלוואה אף דלהוצאה ניתנה מ"מ לא רמיא חיובא רק על מין אותו דבר. וכשכל אותו המין הוזל אומר לו הש"ל. וה"נ מטבע שנפסלה דדמיא להוזל. ומזה למדו התוס' שפיר דלר"י דס"ל פסלתו מלכות ואינו יוצא בשום מדינה דמיא לנסדק דאף בגזילו בעינו אינו יכול לומר הש"ל. א"כ גם בהלוואה אינו יכול ליתן לו מטבע שנפסלה לגמרי:
ובזה יובן סיום דברי התוס' שכתבו דהא פשיטא דאין לוה יכול לסלק בתרומה ונטמא וחמץ שעעה"פ. דהני לא דמיא להוזל ומ"מ כשהוא בעין יכול לומר לו הש"ל דאינו מובן כלל טעם דבריהם בכ"ז. אבל לפי הנ"ל מובן שפיר דהלוואה דמיא רק בהא לגזילה. דכמו דבגזילה כשהוא בעין רמיא חיובא רק על אותו דבר המיוחד לבד. כמו כן בהלוואה דלהוצאה ניתנה רמיא חיוב תשלומין על מין אותו הדבר ולא על דבר מיוחד בלבד. וא"כ בהוזל דכל המין הוזל. וכן מטבע דכל מין המטבע פסלתו מדינה שפיר יוכל לומר לו הש"ל כמו בגזילה בדבר מיוחד. אבל תרומה טמאה דלא כל המין נטמא וכל חמץ שעעה"פ דלא כל המין עעה"פ. א"כ בשלמא בגזילה בדבר המיוחד כשהוא בעין דלא נתחייב לו רק באותו דבר כשנטמא או שעעה"פ אומר לו הש"ל כיון דהוא היזק שא"נ. אבל בלוה ממנו חטים או ככר דנתחייב לשלם לו ממין חטים או איזו ככר שבעולם. א"כ אינו יכול ליתן לו תרומה שנטמאת או חמץ שעעה"פ דאיך יכול לומר לו הש"ל מאן יימר דאותו ככר נתחייב לו הרי כמה ככרות וכמה תרומה יש בעולם שלא נטמאו ושלא עעה"פ ול"ש כלל לומר בזה הש"ל. וז"ב מאד ומובנים שפיר דברי התוס'. ואמנם דברי הרא"ש ושאר מפרשים דס"ל דבהלוואה סתם יכול ליתן לו אף מטבע שנפסלה לגמרי ולדידי' צ"ל דלא ס"ל כשיטת התוס' דדמיא לגזילה אלא טעמא אחרינא אית לי' והוא. דהנה לקמן בע"ב איתא שם המלוה על המטבע והוסיפו עלי' מהו א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה א"ל אפילו כנפיא וכו' וכטרטיא. א"ל אין והא קזיילין פירא וכו' ופירש"י שם בד"ה והא קזיילין וכו' נמצא שמשתכר זה בתוספת ואינו דומה לראשונים והוי רבית. וקשה לכאורה דמאי פריך רק משום איסור רבית ואמאי לא פריך על גוף הדין דאמאי חייב ליתן לו כלל יותר ממה שהלווהו והא הוי גזל וכמו שנתעורר בזה במח"א ה' מלוה ולוה דין כ"ב. וכן לשיטת הראב"ד שם דבפחתו אף ביותר מחומש נותן לו מטבע החדשה. תקשי נמי והא גזל הוא גבי הלוה דבשלמא אם המטבע עצמה עדיין היא הראשונה אלא דפסלתו מדינה איכא למימר דכיון דלוה ממנו אותה המטבע משלם לו אותה המטבע. ומה דנפסלה הוי כמו הוזלה והוי היזק שא"נ דאומר לו הש"ל. אבל אם משלם לו מטבע חדשה. וזה המטבע לא נתחייב לו מעולם דמיא ממש לגזילה היכא דאין הגזילה בעין דמשלם לו כפי שיווי הגזילה בשעת הגזילה בין הוזל או הוקר. א"כ ה"נ אם הוסיפו ואתה מכריחו לשלם מטבע החדשה עם התוספת הוי גזל גבי המלוה דלוקח יותר ממה שמגיע לו. ואם נפחת והוא מוכרח לקבל מטבע פחותה הוי גזל גבי הלוה:
לכך נ"ל די"ל דהש"ס ס"ל דבאמת מצד הדין הלוואה דמיא לגזילה או גניבה דצריך לשלם השיווי שהי' בשעת הלוואה. והי' הדין נותן דאם הלוה חטין והוזלו או מטבע ופסלתו מדינה דיהי' צריך לשלם כשעת הלואה אלא דמכח תנאי ומנהג המדינה אתאינן עלה משום דכבר נהוג עלמא דמשלם מה שלוה דווקא לכך אמרי' דכל המלוה ע"ד המנהג הוא מלוה לשלם לו מה שהלווהו בין יוזל בין יתייקר וגם במטבע כן הוא דסתמא דעתו על המטבע שיצא באותה שעה שיפרע לו בין אם יוסיפו על המטבע בין יופחתו דאף דבפסלתו מדינה ס"ל לשמואל דא"ל לך הוציאו במישן היינו כשיוצא עדיין במישן אבל אם מוסיפין על המטבע או פותתין דאז המטבע הישנה אינו יוצא עוד בשום מקום והוי כפסלתו מלכות ואז דעתו רק על המטבע החדשה. ומסתמא כאלו הותנו דמי שישלם לו המטבע החדשה בין יוסיפו או יופחתו וליכא משום גזל כלל לא לגבי המלוה ולא לגבי הלוה דכל תנאי שבממון קיים. אלא דהש"ס פריך היכא דקזיילין פירא ולוקח יותר ממה שהלוה הוי רבית דלענין רבית לא מהני תנאי. ולכך הוצרך לתרץ דאיירי דלא זיילי פירא מחמת המטבע וליכא רבית. אבל היכא דזיילי פירא אינו נוטל רק כפי שיווי בשעת הלוואה אלא דבזה פליגי הרי"ף והראב"ד דהרי"ף ס"ל דלהמסקנא דאם הוסיפו והוזלו פירי מחמתו אינו נותן לו יותר ממה שהלווהו משום רבית. גם אם פחתו המטבע ונתייקרו הפירות מוכרח ליתן לו כשעת הלוואה דאמדינן לדעתי' דהמלוה דלא נחית לכך דאם יוסיפו על המטבע לא יקח יותר משום רבית. ואם יופחתו יהי' מוכרח ליקח פחות ויפסיד מכיסו וודאי אינו שוטה שיעשה כן. והראב"ד ס"ל כיון דלא התנה כלום מסתמא דעתו למטבע שיצא אז וכל תנאי שבממון קיים אלא דאם הוסיפו אף דהי' דעת שניהם לשלם לו ממטבע שיצא באותה שעה מ"מ אנן לא שבקינן לי' משום איסור רבית. אבל בפחתו בתנאו קאי דנוטל ממטבע החדשה. והרא"ש ס"ל בזה כהרי"ף כמ"ש שם באות י"ב. אך ס"ל להרא"ש דזה שייך רק במטבע חדשה שפחתו שאותה המטבע לא הלוה לו כלל. וכיון דההלוואה היתה סתם בלי שום תנאי כלל מהיכי תיתי נימא דדעתם הי' כן שאם יעשו מטבע חדשה שיהי' מוכרח המלוה לקבלה כשתהי' פחותה ויהי' קרוב להפסד ורחוק משכר דכשיוסיפו עלי' יהי' אסור לקבלה משום איסור רבית וכשתופחת יהי' מוכרח לקבלה. אבל אם אותה מטבע עצמה שלוה לו נפסלה ורוצה לשלם לו באותה מטבע ס"ל להרא"ש דכיון דהיתה ההלוואה סתם בלי שום תנאי כלל בע"כ דדעתם הי' דמה שהלוה לו ישלם לו. א"כ אף אם נפסלה לגמרי ע"י מלכות מחויב לקבלה מכח תנאי הראשון וכמו דהלוה לו חטין והוזלו דמשלם לו חטין. ולא ס"ל לחלק כלל בין הוזלו לנפסל לגמרי דמה לי הפסד מרובה או הפסד כולה. וארווחנא בזה ליישב מאי דהוה קשיא לי על הא דקיי"ל דהלוואת סאה בסאה אסור שמא יתייקרו והוי רבית. לפי"מ שהביא הב"י ביו"ד סי' קס"ה לענין אם גזר המלך שישלמו ממטבע השני' מותר לשלם אף שהוסיפו ולא הוי רבית דדינא דמלכותא דינא. שהוא לכאורה תמוה מאי מהני דינא דמלכותא לענין איסור רבית. וכתב הרמב"ן וז"ל ואין כאן משום רבית שהתוספת זה שלא מרצון הבעלים הוא נפרע ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל אלא שדינו של מלכות דין. ואין כאן גזל ואין כאן רבית. עכ"ל. ומבואר כוונתו דכל שאין נותן מרצונו רק שמוכרח מכח הדין אין זה רבית דאין זה אגר נטר. וא"כ בהלוואת מב"ס דלס' התוס' הנ"ל דין תורה הוא דמה שלוה מחויב לשלם בין הוזלו בין הוקרו. א"כ מי גרע דין תורה מדינו של מלכות. וכיון דמחויב עפ"י התורה לשלם חטים דווקא אין כאן גזל ואין כאן רבית. אך לפי הנ"ל ניחא דבאמת מדין תורה לא הי' מחויב לשלם חטים כשיתייקרו דמדין תורה חיוב פרעון מלוה הוא כחיוב תשלומי הגזילה דאינו משלם רק כפי שהי' שוה בשעת הגזילה אלא דמכח תנאי משלם מה שלוה אף אם הוקרו או הוזלו וכיון דמשום תנאי הוא שפיר אמרינן דלענין רבית ל"מ תנאי דהוה מתנה עמ"ש בתורה:
ובדרך הזה יש ליישב ג"כ מה שהביא כת"ה מדברי התוס' ב"מ (דמ"ד ע"ב) בד"ה ונ"מ לענין מו"מ שכתבו דנ"מ אם מכר לו בכ"ד איסרין בשעה שהי' כ"ד בדינר והוזלו אח"כ ועמדו ל"ב בדינר דצריך ליתן ל"ב. וזה נגד דברי התוס' ב"ק הנ"ל. וכבר עמדו ע"ד התוס' אלו המח"א בה' רבית והחוו"ד סי' קס"ה ובתשו' בית אפרים חו"מ סי' ד' והובאו ג"כ ד' התוס' אלו ברשד"ם חו"מ סי' ע"ה. ולפי הנ"ל י"ל דהנה המח"א שם רצה לפרש דדברי התוס' אלו שיש חילוק בין אם מוכר בהקפה לזמן בין אם אומר עד שיבא בני וכו' והוזל תיכף אחר המכירה דהוי אונאה. ובתשו' בית אפרים הנ"ל תמה עליו דמה חילוק בין אם לזמן הרבה או לזמן מועט כל שהוזל או הוקר רגע אחת אחר המכירה אין שייך אונאה. והנה בפשיטות יש לחזק חילוקו של המח"א עפימ"ש הנתיבות בסי' ק"צ סק"ז דכשקונה חפץ במשיכה ולא נתן דמים ולא זקף במלוה על זמן תיכף כשתובע אותו ליתן מעות ואינו נותן המכירה בטילה עיי"ש שהביא כן בשם הח"מ והב"ש. ואנכי רשמתי שם מל הגליון דבשטמ"ק ב"ק (דק"ה ע"ב) ד"ה אתה מכרתו משמע שהוא פלוגתת הפוסקים. וא"כ חילוקו של המח"א בד' התוס' הנ"ל נכון וברור בפשיטות דכיון דכל שלא נתן מעות לא נגמר המקח. אם כן כשהוזלו האיסרין ורוצה לשלם לו אז שזה גמר המקח הוי בכלל אונאה דעדיין לא נגמר המקח. אך לפי דרכי הנ"ל יש לחזק חילוקו של המח"א בדרך יותר מרווח. דהנה הרשד"ם בתשו' ע"ה הנ"ל יצא לידון בדין זה מטעם אומדנא דאף שהי' שם תנאי מפורש שישלם לו אותה מטבע. מ"מ אמרינן אילו הוה ידע שתרד המטבע כ"כ לא הי' מתנה כן. ולכאורה דבריו אינם מובנים דהרי ע"ז הקשו התוס' בכתובות (דמ"ז). דא"כ הלוקח פרה ונטרפה יאמר אדעתא דהכי לא מכרתי'. ואמנם עיין בנתיבות סי' ר"ל שהאריך בדברי התוס' אלו. והיוצא מדבריו שם הוא כן דהיכא דשייך לומר נסתחפה שדהו כמו לוקח פרה ונטרפה פשיטא דל"ש אומדנא דהא מזלו גרם. ואמנם גם היכא דל"ש נסתחפה שדהו כגון במכת מדינה אלא דכבר נשתמש במקח ונהנה ממנו ג"כ ל"ש אומדנא עיי"ש. וא"כ שפיר צדקו דברי הרשד"ם דכאן ג"כ ל"ש נסתחפה שדהו דירידת מטבע הוא מכת מדינה ונשתמש ונהנה במקח ג"כ לא הוי דהא לא באו עדיין לידו דמי המקח מעולם ולא נהנה מהם כלל. אך בנתיבות שם כתב עוד דאף אם לא נשתמש ונהנה עדיין מהמקח מ"מ אם הי' זמן שהי' ראוי להשתמש וליהנות חשיב כאלו כבר נהנה ול"מ אומדנא. וא"כ מעתה חילוקו של המח"א מובן שפיר דשם בתוס' ב"מ דאיירי דהוזלו תיכף האיסרין לאחר המכירה מיד ולא הי' זמן עדיין שיהנה מדמי המקח אמרינן שפיר אומדנא. אבל אם הוזל אחר זמן וכבר הי' ראוי שישלם לו ושיהנה מדמי המקח אז בכה"ג איירי התוס' בב"ק הנ"ל דמשלם מטבע שלוה ול"מ אומדנא כנ"ל:
ומעתה נבוא לנידון שלפנינו שהי' צריך לשלם עוד זמן הרבה לפני המלחמה והשמיט מלשלם. והנה הש"ך בח"מ סי' ע"ד הנ"ל ס"ק כ"ז הביא דברי הרש"ל דאם השמיט מלשלם ונפסל המטבע צריך לשלם לו מטבע היוצא. והש"ך חולק עליו. וגם בתומים שם החזיק בדברי הש"ך דמה שהשמיט מלשלם והוי רק גרמא דפטור. אך בשער המשפט שם החזיק בדברי הרש"ל ומביא ראי' מדברי הירושלמי הובא ברא"ש והר"ן ר"פ הנושא ונפסק להלכה באה"ע סי' קי"ד ס"א דאם פסק לזונה בשעת היוקר והוזל אם הי' המניעה ממנו צריך לשלם כשעת היוקר עיי"ש וכ"כ במח"א ה' מלוה ולוה סי' י' ואמנם אנכי כתבתי על גליון השעהמ"ש שלי וז"ל אלא דמשמע מדבריהם דה"נ אם הי' בזול בשעת התביעה והוקר אח"כ א"צ לשלם אלא כשעת התביעה והעיכוב כיון דמדמה לה לגזילה וכמבואר להדיא באה"ע שם ובט"ז סק"ג עיי"ש. ובאמת מבואר להיפך בריב"ש הובא בב"י יו"ד סוף סי' קס"ב דאף שבשעה שעיכב הי' בזול והעיכוב הי' שלא כדין אפ"ה צריך לשלם החטין כשנתייקרו ומשמע דס' הריב"ש הוא דהוי כאלו הגזילה בעין דהא לא נתחייב בחטין אלו מיוחדים רק לשלם חטים סתם וזה יכול עדיין לקיים. והוי כאלו הגזילה בעין דצריך להחזיר לו הגזילה כמות שהיא בין הוזלו או הוקרו. ולהרא"ש לא דמי כולי האי דשם כיון דנתחייב לזונה חמש שנים הראשונות כמבואר שם ועכשיו שעבר הזמן ולא זנה דמחויב לשלם רק דמי מזונות הוי כאלו אין הגזילה בעין דא"צ לשלם אלא דמי' כשעת הגזילה. אבל כאן בהלוואת חטים סתם חיובו עדיין קיים ול"ש שעת הגזילה כלל. ודו"ק בזה דמשמע דתשו' הריב"ש הוא נגד דברי המח"א והשעהמ"ש בין בהוזלו בין בהוקרו וצ"ע בזה עכ"ל שם שכתבתי על גליון השהמ"ש. וא"כ לכאורה א"א להוציא מיד המוחזק כיון דלדעת הש"ך והתומים ולפימ"ש גם מדברי הריב"ש מוכח הכי דלא דמיא הא לדברי הירושלמי שבאה"ע סי' קי"ד הנ"ל:
אמנם נ"ל דבנ"ד כ"ע מודי דכיון דעיקר הטעם דהוי כאלו הגזילה בעין ואומרים הש"ל בהוזלו א"כ כ"ז בלא נפסל לגמרי אבל בנ"ד דהכתרים הישנים נפסלו לגמרי דבכה"ג כתבו התוס' דלכ"ע הוי היזק ניכר דל"א הש"ל לדברי רב יהודא כמו בנסדק דהא כ"ע מכירין בצורת הכתרים הישנים דאינם שווים כלום. וכל הכתרים החדשים אף במדינת טשעכין ואונגארן צורה אחרת להם ול"א בכה"ג הש"ל ואף לס' הרא"ש הנ"ל שהבאתי למעלה דס"ל דאף בנפסל לגמרי משלם אותה המטבע היינו משום דהוי כאלו התנה וא"כ כ"ז כשמקיים התנאי ומשלם במועדו אבל אם משמיט מלשלם בזמנו ואינו משלם אף כשתבעו דוודאי ברור דאדעתא דהכי לא התנה. ועיין טו"ז יו"ד סוס"י רל"ו, דבעבר הזמן נתבטל התנאי ובפרט בכה"ג וודאי כ"ע מודו דדמי לדברי הירושלמי באה"ע הנ"ל. דמי שהי' המניעה ממנו דומה לגזלן אלא דכתבתי טעמו של הש"ך דגם בגזלן ממש אמרינן הש"ל. וא"כ כ"ז בלא נפסל לגמרי דדמי להוזל דאמרי' הש"ל. אבל בנפסל לגמרי דדמי לנסדק וודאי די"ל דכ"ע מודו כה"ג דבשעה שהשמיט מלשלם נעשה כגזלן מחדש ובגזלן ליכא תנאי. וכשנפסל לגמרי אינו יכול לשלם אותה המטבע דל"ש הש"ל כנ"ל ברור. וא"כ כיון דבלא"ה איכא דעת רש"י ובמכירה אינו דומה להלוואה וצריך לשלם לו מטבע היוצא כמ"ש בסה"ת ובשטמ"ק הנ"ל. ודעת הרשד"ם דבכל גווני צריך לשלם מטבע היוצא. ולדעת הרש"ל והמח"א והשעהמ"ש היכא דהשמיט לשלם בזמנו צריך לשלם לו ג"כ במטבע היוצא. ובכה"ג דנפסלה לגמרי דהתוס' בלא"ה ס"ל דמשלם מטבע היוצא. וא"כ בהשמיט לשלם בזמנו י"ל דכ"ע מודו בכה"ג. ולכן נ"ל דבנ"ד צריך לשלם לו כפי שיווי הכתרים שהי' אז ואינו יכול לשלם לו בכתרים כיון דהכתרים הישינים נפסלו לגמרי והכתרים החדשים שיוצאים עתה אותם לא הלוה לו ולא נתחייב לו בהם. א"כ הוי כאלו אין הגזילה בעין דצריך לשלם כשעת הגזילה. אף אם לא הי' תנאי מפורש על דאללאר כמו שאומר המוכר. ומה שחשש כתה"ר לאיסור ריבית ז"א דגם בהלואת סב"ס דמדינא יכול לשלם חטים כשהוזלו רוצה המח"א בסי' כ"ז לומר דמ"מ אם ירצה לשלם לו דמיהם אין כאן ריבית כיון דאיכא פסידא להמלוה אין כאן ריבית. ואף להבית אפרים שחולק עליו ביו"ד תשו' מ"ג מ"מ הוא רק מטעם דכיון דמדינא א"צ לשלם לו דמיהם כשמשלם לו מדעתו הוי מתנה וחשיב ריבית. אבל בנ"ד דלרוב הפוסקים צריך לשלם דמיהם וודאי אין כאן ריבית:
והנה כת"ה לא הזכיר מאומה מדינא דמלכותא שלפי"מ שמבואר ברמ"א בסוס"י ע"ד הולכין בזה אחר דינא דמלכותא ובחת"ס האריך בזה בכמה תשובות דלענין תשלומי חובות במטבע שנפסלה הולכין אחר דד"מ אם יש דד"מ על פרעון חובות בפרטות. אך בכאן יש להסתפק כיון דהנתבע הוא ממלכות אחרת אולי אין להתנהג אתו עפ"י דד"מ שבמלכות התובע אך יען שלא הזכיר כת"ה מזה אולי אין שם דד"מ כלל בזה וגם יען כי טרידנא עתה לכן הנחתי הדבר הזה בלי בירור על נכון:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.