חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ · סימן טו
בעזה"י בסוגיא דפרה וטלית ב"ב (דף מ"ד)
שייך לחו"מ סי' ל"ז:
עיי"ש בש"ס משום דבעי למיתני סיפא מכר לו פרה וכו' דהוה לי' יאוש וש"ר וכו' תנא רישא נמי עיי"ש ובתוס' ד"ה דווקא הקשו למאי דמשמע בירושלמי דגם בקרקע שייך יאוש א"כ גבי בית ושדה נמי מייאש ולאו נוגע הוא. ונלע"ד ליישב. וניישב ג"כ תמיהת הש"ך בסי' ל"ז ס"ק כ"ט על התוס' והרשב"ם דכתבו דאיירי רק שלא באחריות אבל באחריו' כיון דלית לי' פסידא מפיק לי' מלוקח. מאי טעם יש לזה עיי"ש בתמיהתו:
אך נ"ל לישב דהנה כבר ידוע תמיהת הראשונים על הרמב"ם דגם ביאוש וש"ר צריך הלוקח ליתן דמיו א"כ שוב הוי נוגע. ואמנם בש"ך סי' שנ"ג ס"ק ה"ו כתב דהרמב"ם מודה בלוקח מגנב שאינו מפורסים ורק בגנב מפורסם כיון דבאיסורא אתו לידו מה שקנאו מגנב לכך לא הוי יאוש וש"ר מעליא וצריך להחזיר דמיו ול"ק מש"ס הנ"ל דשם איירי בגנב שאינו מפורסים:
אבל לדידי קשי' עדיין דכיון דוה מיקרי באיסורא אתי לידי' וכדמבואר בסי' שס"ט דאסור לקנות מגנב ולסעדו על שינויו עיי"ש בסמ"ע סק"א דגם ע"י ש"ר אסור לקנותו. וא"כ לפי"מ שמבואר בראשונים הטעם דשינוי רשות קונה לאחר יאוש הוא משום דלהלוקח בהיתרא אתי לידי' זוכה מהפקר. א"כ שוב היכא משכחת דבגנב שאינו מפורסים לא יהי' צריך להחזיר דמיו לשיטת הרמב"ם הנ"ל הא ממ"נ קודם שנודע לו שגזולה היא לא קנה לי' כלל דאיסורא לא ניחא לי' דליקני כיון דאסור לקנות גם לאחר יאוש כדברי הסמ"ע הנ"ל. ואי לאחר שנודע לו שגזולה היא ורוצה לקנותו אז. א"כ אז שוב הוי כמו בלוקח דבר שיודע שהוא גנוב דצריך להחזיר דמיו לשיטת הרמב"ם דלענין זה הוי כבאיסורא אתי לידי' לדברי הש"ך הנ"ל:
אך נ"ל לחלק בזה דלכאורה אינו מובן אמאי לאחר יאוש דהוי הפקר אסור לאדם לזכות בו מ"ש מיאוש דאבידה דמותר כל אדם לזכות לאחר יאוש. ומאי מסייע ידי עוברי עבירה איכא הא הגזלן צריך ב"כ וב"כ להחזיר הדמים שקיבל בעד הגזילה. וגוף הגזלה אמאי לא יוכל הלוקח לזכות מהפקרא דהא הוא לא עביד איסורא. ומ"ש מאבידה. אך נ"ל עפימ"ש התוס' בקידושין וב"ב. לענין עני המהפך בחררה דלזכות מהפקר מותר כיון דאינו מצוי לו במקום אחר. אבל בדמים כיון דיכול לקנות במק"א אסור. א"כ נכון שפיר דבאמת לעולם בין באבידה בין בגזילה יש סברא לומר דבעליו קודמים כיון דיצא מרשותם שלא מדעתם אסור לכל אדם לזכות בו רק להחזירו לבעליו וכעין שכתב הט"ז בהלכות פסח לענין חמץ שמכרו לנכרי. רק כ"ז בגזילה דאינו יכול לקחתו מיד הגזלן בלי דמים וכמבואר בש"ע חו"מ שם סי' שס"א סעיף ה'. דאינו יכול ליקחו מהגזלן בע"כ. וכמבואר בתוס' ב"ק (דף ס"ט ע"א) ד"ה כל דצריך עכ"פ ליתן להגזלן דמיו. וא"כ כיון דב"כ וב"כ צריך ליתן דמיו שוב אסור לזכות בו כיון דיוכל לקנות במק"א אבל ביאוש דאבידה דהמוצאו זוכה בו וא"צ ליתן דמיו שוב שפיר מצי לזכות בו כיון דמהפקירא זכי ואינו מצוי במק"א כס' התוס' וזה סברא ברורה מאד לענ"ד:
וא"כ נכונים שפיר דברי הרמב"ם וגם דברי התוס' והרשב"ם דלכך פירשו דאיירי במכר שלא באחריות וא"כ אף כשנודע לו שהיא גזולה לא יהי' צריך המוכר שהוא הגזלן להחזיר לו דמיו כיון דלקח שלא באחריות. א"כ בע"כ דעתו לזכות בו מתורת הפקר לאחר יאוש. מאי אמרת איסורא לא ניחא לי' דליקני ז"א הא כיון דא"צ ליתן דמים דהא כבר נתן דמיו ואם לא ירצה לזכות יהי' דמיו נחלטים ואדרבא אית לי' פסידא שפיר עדיף יותר מס' התוס' הנ"ל בהפקר ומותר לזכות בו. אבל באחריות דאף אם לא ירצה לזכות כשיוודע לו שהיא גזולה לא יהי' לו פסידא ויהי' צריך המוכר להחזיר לו דמיו. א"כ שוב כיון שנותן דמיו ויכול לקנות במק"א שוב אסור לו לקנות ואמרינן איסורא לא ניחא לי' דליקני ואי דאמר בפירוש שרוצה לזכות בו אף לאחר שנודע לו ז"א דאז שוב צריך להחזיר דמיו לשיטת הרמב"ם והש"ך הנ"ל כיון דיודע שהוא גזול ורוצה לזכות בו הוי באיסורא אתי לידי' ונכונים שפיר דברי התוס' והרשב"ם הנ"ל דכתבו דאיירי רק שלא באחריות:
ולפי"ז א"כ יש לישב קושית התוס' מקרקע לשיטת הירושלמי הנ"ל דהנה עדיין צריך לישב תמיהת הש"ך השני' על ס' תוס' הנ"ל דהא גם בלוקח שלא באחריות לית לי' פסידא דהא הנגזל צריך להחזיר דמיו משום תקנת השוק. אך לפי הנ"ל ג"ז לק"מ לפימ"ש הרמ"א בסי' רל"ז דגם בלוקח בזול הוי כמציאה והפקר וא"כ לכאורה כיון דסתם גזלן מוכר בזול א"כ גם באחריות אמאי אסור לזכות לפי הנ"ל. אך באמת ז"א דהא באחריות קיי"ל דאף לוקח מגזלן יש לו שבח, וא"כ בלא"ה אף אם לא יזכה בו מחויב המוכר ליתן לו כל דמי שוויו כמבואר בסי' קי"ו בחו"מ ועיין בסי' שע"ג בש"ך בשם הראב"ן ובש"ך בסי' ס"ו ס"ק קי"ב. וא"כ אינו מפסיד מידי ובדמים האלו יוכל לקנות במקום אחר. אבל שלא באחריות דמשום תקנת השוק אינו מחויב הנגזל לו רק מה שנתן להמוכר א"כ שוב כיון דהגזלה שוה יותר מותר לזכות בו מהפקר דדמי למציאה לשיטת הרמ"א הנ"ל:
וא"כ נכון שפיר קושית התוס' הנ"ל מקרקע דהנה הא ידוע דקרקע אינה נגזלת ואין הגזלן חייב בדמי' רק כל שהיא בעין נוטלה הנגזל בחזרה וא"כ לכאורה נראה לשיטת הירושלמי דקרקע נקנה ביאוש וש"ר א"כ לא מיבעיא אם בא אחד וזכה בה לאחר יאוש ולא נתן דמים להגזלן בוודאי דהנגזל מפסיד גם דמי הגזילה דהא הגזלן לא נתחייב בדמי' וגם ל"ש ס' התוס' דהזוכה מחויב ליתן דמים להגזלן כיון דצריך לפטור בו מהנגזל דז"א דכאן הגזלן אינו מחויב כלל בדמים בקרקע אלא אף אם הגזלן מכרן שלא באחריות א"צ להחזיר הדמים דהא באמת המכירה לא היתה מכירה כלל דהא מכר דבר שאינו שלו ורק הלוקח זכה בעצמו מתורת הפקר בה לאחר יאוש אבל המעות הוי מתנה ומה לו להנגזל בזה. כן הי' נראה ברור בסברא. אך באמת ז"א כמ"ש הנתיבות בסי' שנ"ו סק"ד דבכה"ג יכול הנגזל לומר דניחא לי' בהמקח ואין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו והוי כאלו עשה בשליחותו עיי"ש ואמנם לפי"ז א"כ פשיטא דכשבא הנגזל להוציא מיד הלוקח דצריך ליתן לו כל שוויו דהא כיון דבע"כ אמרינן דהוי כאלו עשה בשליחותו א"כ הא אמרינן דאף בלא אחריות דעכ"פ אחריות דנפשי' קיבל עליו וא"כ אם הוא עצמו רוצה להוציאו מיד הלוקח אף אם הלוקח לא ירצה לזכות בו מהפקר יהי' צריך הנגזל ליתן לו כל דמי שוויו מחמת אחריות דמשלם גם שבח וא"כ שוב לית לי' פסידא ואסור לזכות בו כלל ודו"ק בכ"ז:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו כולם על הרשב"ם והתוס' דהא הש"ס מוקי בדמית הגזלן ובע"כ לא הניח אחריות נכסים דאל"כ שוב הנגזל אינו מייאש מדמיו וגובה מהיורשים כמבואר ר"פ הגוזל ומאכיל. וא"כ כיון דלא הניח הגזלן אחריות נכסים שוב גם באחריות אית לי' להלוקח פסידא דהא אין לו ממי לגבות דמי האחריות וגם הקשה הש"ך הנ"ל דמדברי הרמב"ם והמחבר מוכח דאף באחריות יוכל להעיד:
אך לפי הנ"ל ניחא דהא ידוע שיטת הרמב"ן דבאבידה באתי לידי' קודם יאוש אף דל"ש באיסורא אתי לידי' דהא לא עביד איסורא מ"מ אינו קונה אח"כ ביאוש כיון דכבר נעשה שומר עליו וידו כיד הבעלים ול"ש יאוש. וא"כ ה"נ כיון דקנה קודם שמת הגזלן ואז הי' אסור לזכות בו עדיין כיון דיכול לגבות דמי אחריותו מהגזלן ולית לי' פסידא. וא"כ כיון דאז אמרינן דוודאי איסורא לא ניחא לי' דליקני א"כ נעשה אז עליו כשומר אבידה כמבואר בסי' שמ"ח בהג"ה. וא"כ אז אף דמית גזלן שוב אינו יכול לקנותו ביאוש דהא כבר נעשה עליו שומר. ואמנם כ"ז למאן דס"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש אינו קונה אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל גם שינוי רשות ואח"כ יאוש קונה. א"כ בע"כ דלא ס"ל כנ"ל וקונה אף שבא לידו קודם וא"כ לכך לא מחלק שפיר בין קנה באחריות או לא כיון דאח"כ מית גזלן ואין לו ממי לגבות אז ממילא שוב יוכל לזכות בו בתורת יאוש וכנ"ל:
ומדוקדק בזה דקדוק נכון בדברי הרשב"ם הנ"ל בסד"ה ופרקינן שכתב דאיכא למ"ד בהגוזל דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק אבל ביאוש וש"ר הכל מודים דקנה לוקח ודבריו לכאורה אינם מובנים לענין מה הביא זאת ולפי הנ"ל ניחא דכתב לפרש דבריו דמש"ה מוקים רק שלא באחריות דאי באחריות אף דאח"כ מית גזלן מ"מ הוי כש"ר ואח"כ יאוש דל"ק וכנ"ל כיון דבשעה שבא לידו לא יכול אז לקנות. ואדרבא נ"ל דסברת הרשב"ם הוא עוד יותר מהרמב"ם. דלהרמב"ם לפי שיטת הש"ך גם בגנב מפורסם רק דמים צריך ליתן כיון דבאיסורא אתי לידי' אבל גוף החפץ קנה (דהוא דחוק באמת דאם מיקרי באיסורא לידי' אף גוף החפץ לא ליקני) והרשב"ם ס"ל באמת מה"ט באחריות דאסור לזכות בו כנ"ל אף גוף החפץ ל"ק דל"ש ש"ר כיון דבאיסורא אתי לידי'. וכמובא באמת בסי' שס"א דיעה זו ורק שלא באחריות כיון דמותר לזכות בו אז הוי שינוי רשות שפיר: