אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת חו"מ › סימן ג

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת חו"מ · סימן ג

סימן ב

שלום וכט"ס לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי חו"ע בנש"ק מגזע תרשישים כש"ת מו"ה מנחם מענדיל הורוויץ נ"י אבד"ק לירקא יצ"ו:

מכתבו במועדו לנכון הגיעני ומחמת כי ראשי בל עמי מהרפתקא דעדו עלי וגם מחמת טירדא לא יכולתי להשיב אך בבוא מכתבו שנית אמרתי ליקח לי מועד להשיבו. בדבר שאלתו בענין פרעון החובות שקודם המלחמה יען שנוגע לכלל המדינה אמרתי לבאר הדבר קצת:

הנה בש"ס ב"ק (דצ"ז ע"א) איתמר המלוה על המטבע ונפסלה המטבע רב אמר נותן לו המטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לך הוציאו במישן וכו' והוא דאית לי' אורחא למיזל למישן עיי"ש. והנה הרמב"ם פ"ד מה' מלוה ולוה הי"ב מפרש פלוגתייהו דאיירי גם בסתם הלוואה. ואפ"ה בעינן דוקא דאית לי' אורחא למישן. אבל רש"י והתוס' ד"ה המלוה פירשו הסוגיא דאיירי דווקא שהי' תנאי לשלם במטבע. אבל בסתם הלוואה משלם לו אף מטבע שנפסלה לגמרי. אלא שהתוס' כתבו שם דזה רק לרב הונא דס"ל שם דפסלתו מלכות לאו היינו נסדק ויוכל לומר הרש"ל, אבל לרב יהודא דס"ל שם דנפסל היינו נסדק משום דמינכרא היזיקא וא"י לומר הרש"ל ה"נ בהלוואה אינו יכול לשלם מטבע שנפסלה לגמרי וכ"כ הרא"ש שם אות י' אלא דהרא"ש ס"ל שם להלכה כרב הונא. אבל דעת הרמב"ם פ"ג מה' גזילה הל"ד דהלכה כרב יהודא וכ"נ דעת המחבר בסי' שס"ג ס"א דמביא דיעה הראשונה בסתם ודעת הרא"ש באות י"א משמע דס"ל דהלכה כדיעה הראשונה דנפסל לגמרי היינו נסדק וא"כ בהלוואה ג"כ אינו יכול לשלם מטבע שנפסלה לגמרי. אמנם הרמ"א בח"מ סי' ע"ד ס"ז כתב דאף אם נפסלה לגמרי משלם לו אותה המטבע בסתם הלוואה עיי"ש בסמ"ע. וא"כ לכאורה לפי פסקו של הרמ"א גם בלאו דינא דמלכותא אין לחייב את הלוה לשלם מטבע טובה ויוכל לפטור עצמו לשלם בכתרים שלוה:

אך יש להסתפק בענין זה דהנה התוס' שם הקשו דמ"ש מגזל דאם אין הגזילה בעין צריך לשלם לו השיווי כשעת הגזילה. והלוואה תמיד ליתא בעינה דמלוה להוצאה ניתנה. ותירצו דיש לחלק בין הלוואה לגזילה דמטבע שנפסלה דמיא להוזל וכמעיקרא שוה ד' ועכשיו א' דבגזילה היכא דליתנהו בעין משלם כדמעיקרא. אבל בהלוואה היכא דהוזל משלם כזולא דהשתא כדאמרינן בא"נ מלוה אדם כור חטין הוזלו נותן חטין וכו' עיי"ש. ולכאורה אינו מובן כלל תירוצם. דזה גופו טעמא בעי כיון דהלוואה ליתנהו בעין אמאי אינו משלם כדמעיקרא בשעת הלוואה. וגם סוף דבריהם אינם מובנים כלל. שכתבו דאע"פ דר"ה מדמה מטבע שנפסלה לתרומה ונטמאת וחמץ שעעה"פ והא פשיטא שאין הלוה יכול לפטור עצמו בתשלומי תרומה טמאה תחת טהורה וחמץ אסור בתשלומי היתר לא דמי לגמרי דמטבע שנפסלה דמיא להוזל והני ל"ד להוזל ומ"מ כשהוא בעין יכול לומר הש"ל. וכשאינו בעין אפילו בהוזל משלם כדמעיקרא עכ"ל. ודבריהם אין להם הבנה כלל לכאורה דאמאי מטבע שנפסל יותר דומה להוזל מתרומה ונטמאת דהא התוס' איירי בנפסלה לגמרי כדתלי לה בפלוגתא דר"ה ור"י וא"כ אדרבה נפסלה דומה יותר לתרומה ונטמאת ולא להוזל כמ"ש הפנ"י שם. וגם כיון שהתוס' מחלקים בין הלוואה לגזילה דבהלוואה אף דליתא בעינא דומה לגזילה דאיתא בעינה דנותן לו חטים אף כשהוזלו וא"כ כמו דבגזילה אף אם גזל תרומה טהורה ונטמאת אומר לו הש"ל דכיון דאין ההיזק ניכר הוי כעין שגזל כמ"ש התוס' בגיטין (דנ"ג ע"ב) ד"ה גזלן עיי"ש וכשגזל תרומה ומחזיר תרומה אף דנטמאת הוי השבה כעין שגזל א"כ ה"נ בהלוואה כשלוה חטים ומחזיר חטים אף דאינם אותם החטים עצמם שלוה מ"מ כיון דאינו מחויב רק לשלם חטים. א"כ אף אם הם תרומה ונטמאו מ"מ שם חטים עליהם. ואינו מובן שום טעם כלל לחלק ביניהם בין נטמאת להוזלו דמה לי הפסד מרובה מה לי הפסד מועט דין פרוטה כדין מאה:

אך יש לפרש דברי התוס' בשני דרכים די"ל דעיקר תירוצם לחלק בין הלוואה לגזל דגזל עיקר החיוב להחזיר הגזילה עצמה דכשהגזילה בעין אינו יכול להחזיר דבר אחר רק כשנאבדה הגזילה או נשתנית דאינו יכול להחזיר הגזילה עצמה דבעינן כעין שגזל. אז הוא דנתחייב לשלם דמים כפי שיווי הגזילה ויוכל לשלם מה שירצה רק שיהי' שוה כמו הגזילה דשוה כסף הוא ככסף ואז אמרי' דהשומא הוא כפי שהי' שוה בשעת הגזילה דאז חל עליו החיוב משעה שהוציאה מרשות בעלים. דאז הוא דנתחייב משום שעשה איסור והוציא דבר מרשות בעליו. אבל על שעת האבידה או האונס ליכא לחייבו דאז לא עביד מידי דאונס הוא וכיון דהחיוב הוא רק על שעת הגזילה צריך לשלם כפי שהי' שוה אז ובין הוזלו ובין הוקרו לית לן בה. ומה"ט נמי אמרינן דתברה או שתיה צריך לשלם כדהשתא דכיון דיש לחייבו על מעשה שעושה עכשיו אז דל החיוב הראשון שנתחייב ע"מ שגזל הא איכא לחייבו ג"כ על מה ששברו או שתאו לכך אם שוה עכשיו יותר צריך לשלם כדהשתא. וזה מתבאר היטב מש"ס ב"ק (דס"ה ע"א) ומרש"י שם ד"ה תברה עיי"ש:

נמצא כלל הדבר דכל שמחזיר הגזילה עצמה שגזל ומתקן האיסור שעשה במה שהוציאו מרשות בעלים אז אין עליו שום חיוב תשלומין ואומר לו הש"ל בין הוזלו או תרומה ונטמאת או חמץ שעעה"פ דכל שהדבר לא נשתנה והרי הוא כמות שהי' דהיזק שא"נ ל"ש היזק הרי הוא מקיים והשיב את הגזילה ולא רמיא עליו שום חיוב תשלומין. אבל כשנאבדה או נשתנית דילפינן מקרא דבעינן כעין שגזל ואינו יכול להחזיר עוד את הגזילה וגם אינו מחויב למ"ד שינוי קונה ואז חוזר עליו חיוב דמים על שעת הוצאה מרשות בעלים ומשלם כשעת הגזילה. וא"כ שפיר מביאים תוס' ראי' מהא דמלוה אדם כור חטים הוזלו נותן חטים. דכיון דלוה חטים ע"מ לשלם חטים וכיון דהלוה אותם ע"מ לאכלם ולהוציאם ולשלם חטים אחרים ולא קבע לו איזו חטים רק סתם חטים דעלמא ובלבד שישלם לו חטים. דהמלוה לא רצה בפרעון דמים רק חטים דווקא א"כ כל מין חטים שישלם לו אינו מתורת חיוב דמים ותשלומים רק מחזיר לו זה בעצמו שהתנה עמו מתחילה שישלם לו איזו חטים שירצה. וא"כ כיון דלא מתורת חיוב דמים ותשלומין אתאינן עלה אין אנו משגיחין על שיווי הדמים אם הוזלו או הוקרו. דזה ממש כמו בגזילה אם מחזיר הגזילה אין אנו משגיחין אם הוא שוה הדמים שגזל רק דשם אין לו רשות לשלם לו דבר אחר רק הגזילה עצמה ולכך כשנאבד חל עליו חיוב דמים ותשלומים אבל בהלוואת חטים לשלם חטים דנחית ע"ד כן מעיקרא לשלם לו סתם חטים דעלמא. א"כ כל חטים שמשלם יוצא בין הוזלו או נתייקרו. דלא רמיא עליו חיוב דמים ותשלומים כלל וז"ב מאד:

ובזה נוכל להבין דברי הריב"ש שהביא הב"י ביו"ד סוס"י קס"ב על ראובן שלוה משמעון כור חטים וכשתבעו החטים לא רצה ליתן לו מחמת איזו טענה שהי' לו שעפ"י הדין אין זה טענה ואח"כ נתייקרו החטים ופסק הריב"ש דצריך לשלם לו החטים אף שנתייקרו עיי"ש. וקשה לכאורה הא בשעה שלא רצה ליתנם לו הוי כגזלם באותה שעה וכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ולמה הצריך הריב"ש ליתן לו כשעת היוקר. אך עפ"י הנ"ל ניחא דכיון דלא גזל דבר מיוחד דהרי הי' לו רשות ליתן איזו חטים שירצה. וגם אח"כ בשעה שעיכב ולא רצה ליתן לו מ"מ כשחוזר אח"כ ורוצה לשלם לו עדיין הוא כדמעיקרא שיוכל ליתן לו איזו חטים שירצה דהא ליכא כאן חטים מיוחדים כלל ובכל חטים שישלם לו יוצא ידי חיובו א"כ אין כאן חיוב דמים כלל שיהי' שייך לומר ליתן לפי השיווי רק משלם לו חטים כדמעיקרא בין הוזלו או הוקרו:

ונראה דזה כוונת הה"מ שהביא הסמ"ע בסי' ש"ד סק"ט גבי הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנווני דדעת הרמב"ם הוא דאזלינן בתר החזרה דאם החזיר ביומא דשוקא ואו שוה ה' אף דתברוה בשאר יומי דלא שוה אז אלא ד' משלם ה' כשמת החזרה ותמהו עליו הכל דהא כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה. וכתב הה"מ וז"ל והכוונה שהסבלים יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואים כמה הי' שוה בשעת החזרה אם החזירה ביום השוק נותנים דמי שוויים ביום ההוא לפי שאם ישלמו וכו' וכשהם מחזירין בשאר הימים אם היו מחזירין היו נפטרים ביין כשהם מחזירין דמים מחזירים בשוויים דשאר הימים עכ"ל הה"מ. ופירש הסמ"ע כוונתו דאע"ג דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה מ"מ זה לא מיקרי גזלן אלא פושע וכו'. ובקצה"ח תמה עליו דהא גם שומר משלם כשעת ההוצאה מן העולם ולא כשעת החזרה כמבואר בס"פ המפקיד דקיי"ל כב"ה ולא כר"ע עיי"ש והניח הדבר בצ"ע:

ולענ"ד י"ל דכוונת הה"מ הוא דמדכתב הרמב"ם דמשלמין לו חבית יין משמע דלא הי' קפידא על החבית ויכולין לשלם לו חבית יין כמותה. והיינו דלפי"מ דמשמע בפ' איזהו נשך החנווני הוא שמוכר יין לאחדים בחנות והם הי' לוקחים אצל הבעה"ב חביתי יין ומשמע שם (בדס"ה ע"ב) בתוס' ד"ה האי דלא הי' לוקחים חבית ידוע אלא שהיו קונין בסתם חבית יין אצל הבעה"ב והבעה"ב יוכל ליתן לו איזו חבית שירצה כנהוג. וכששולח הסבל להביא לו היין ושבר הסבל החבית יוכל הסבל ליתן לו חבית אחר כשירצה דכמו דמתחילה לא הי' קפידא והי' יכול הסבל ליקח איזו חבית שירצה גם עכשיו ששבר החבית שלקח יוכל ליקח לו חבית אחרת ודומה ממש לדין הלוואה של התוס' הנ"ל. דאף דלהוצאה ניתנה ומשלם חטים אחרים מ"מ דינם כדין החטים אלו הי' בעין דמשלם לו החטים אף כשהוזלו או הוקרו דמתחילה אדעתא דהכי נחית ליקח חטים אחרים ואין זה מתורת תשלומי דמים רק חזרת הגזילה או ההלוואה בעצמה כמש"ל. וא"כ ה"נ כאן כיון דאין קפידא על החביות. יוכל ליקח לו חבית אחרת ולשלמה לו בין הוזלו או הוקרו. וא"כ שפיר כתב הה"מ דכיון דבשעה שמשלם אם משלם לו אז חבית בעין הי' שוה החבית כפי השער שבאותו יום. אף אם הוזל או הוקר משעת הגזילה או הפשיעה. א"כ גם כשמשלם דמיהם צריך לשלם כפי שיווי היין דמה לי הן מה לי דמיהן ומהיכי תיתי נאמר דאם ישלם דמים ישלם פחות או יותר ממה שהי' שוה אם הי' משלם יין דבשלמא אם גזל חפץ ידוע שאין יכול להחזיר חפץ אחר דכ"א מקפיד על חפץ שלו ואין דינו כלל להחזיר חפץ אחר ומחויב לשלם דמיו כפי שוויו אז חל החיוב בשעה שהוציאה מרשות הבעלים וצריך לשלם כפי שהי' שוה אז כיון דאינו יכול לתקן להחזיר אותו דבר בעצמו אבל כשאין קפידא על החפץ ויוכל וגם חיוב עליו להחזיר לו חפץ אחר כמותו ובשעה שנאבד או נשבר אותו חפץ לא חל עליו אז חיוב תשלומי דמים אחר רק להחזיר חפץ אחר א"כ בשעה שמשלם אף אם אין מצוי לו אז ליקח יין ומוכרח לשלם דמיו מ"מ שוה כסף הוא ככסף ואין לו לשלם פחות או יותר ממה שהי' שוה היין באותה שעה כיון דבאותה שעה גופו עדיין יוכל וגם חיוב רמיא ליתן יין אם יש לו א"כ מה לי הן מה לי דמיהן. וז"ב מאד לענ"ד בכוונת דברי הה"מ ושפיר כתב דצריך לשלם כפי השיווי שבשעת החזרה וכללא הוא דכשגוזל או מזיק דבר שאין קפידא על אותו הדבר בעצמו כמו חטים או יין או מטבעות אז צריך להחזיר אותו הדבר בעצמו בין הוזל או הוקר וכשאין מצוי לו אותו הדבר משלם לו דמיו כפי שווייו בעת התשלומין:

ונלענ"ד דאף הרא"ש דחולק שם על הרמב"ם וס"ל דצריך לשלם כשעת השבירה היינו משום דהחנוני יוכל להקפיד ולומר דבשלי אני רוצה ואיני רוצה יין אחר וחל עליו חיוב תשלומין בשעת השבירה דאף אם אין דרך בנ"א להקפיד מ"מ כל מקום שמצאה הקפידא מקום לנוח חלה אבל בהלוואת חטים וכדומה דהתנאי הי' מתחילה לשלם איזו חטים שירצה כ"ע מודו דמשלם חטים בין הוזלו או הוקרו כמ"ש התוס' הנ"ל וכמבואר להדיא בפא"נ (דע"ה) הנ"ל:

ובזה נסתר מחמתו דברי השער המשפט סו"ס ע"ד סק"ה שדחה דברי הש"ך במה שחולק על הרש"ל שם והוציא דין חדש דבהלוואת חטים לזמן ועיכב מלשלם בזמנו והוזל אח"כ דצריך לשלם כפי שהי' שוה בשעת זמן הפרעון דדמי כמו שגזלם אז ולפי דבריו גם אם הוקרו אח"כ א"צ לשלם אלא כפי שעת העיכוב שהי' אז בזול כדמוכח להדיא מהראי' שהביא מאה"ע סי' קי"ד עיי"ש. ובאמת מדברי הריב"ש הנ"ל שהביא הב"י יו"ד סוס"י קס"ב מבואר להדיא להיפך והטעם הוא כמש"ל. דכיון דיכיל לתקן ולשלם הגזילה בעצמה דהא הי' יכול ליתן איזו חטים שירצה לא נפקע מחיובו ואין כאן חיוב תשלומי דמים כלל רק לשלם חטים בין הוזלו או הוקרו. והראי' שהביא שם מהירושלמי שהביאו הרא"ש והר"ן הובאו באה"ע שם סי' קי"ד דפסק לזון בת אשתו ה' שנים ולא זנה אם העיכוב ממנו צריך לשלם כפי השיווי אז בין הוזלו או הוקרו ועיי"ש בט"ז דמדמה לה לגזילה דמשלם כשעת הגזילה דשם וודאי הי' קפידא על הזמן דוודאי על ה' שנים הראשונים נתכוונו ואין לו רשות לדחות על אחר הזמן דודאי הזמן הוא קפידא גדולה דלפעמים אחר ה' שנים תרצה לינשא לאיש ולא תצטרך למזונותיו וכדומה וא"כ כשעבר ולא זנה בזמנו הוי כגוזל ממש דאינו יכול לתקן שוב הדבר לזון בזמן אחר רק צריך לשלם דמיו וחל עליו תיכף חיוב תשלומי דמים ולכך משלם כשעת הגזילה כמש"ל. באופן שדברי התוס' שרירין וקיימין גם בהלוואת מטבע דאף דכבר הוציא אותה מטבע מ"מ כיון דמתחילה נחית לשלם מטבע אחרת כמו שהלווהו הוי כמו אותה המטבע עצמה עדיין בעין דיכול לשלם לו אף כשנפלה כמו גוזל מטבע ונפסלה דאומר לו הש"ל:

ונוכל להבין מעתה ג"כ סוף דברי התוס' שהלוה אינו יכול לשלם תרומה טמאה וחמץ שעעה"פ דזה אינו דומה להוזל דאינו מובן כלל הטעם כמש"ל. ולפי"ז יובן שפיר דכיון דעיקר הטעם דיכול לומר הש"ל אף דאין המעות הראשון בעין משום דההלואה היתה לדעת כן לשלם לו מין שהלוהו וא"כ כל מה שמשלם לו הרי הוא כמחזיר לו מה שלוה ממנו. ואם נפסל או הוזל כיון דלא נשתנה כלום הרי מחזיר לו מה שלוה ממנו ואין עליו חיוב דמים ותשלומים כלל. א"כ כ"ז בהוזל או נפסל שכל המין שלוה ממנו נפסל או הוזל וא"כ כיון דלא רמיא עליו רק להחזיר חטים או מטבע שלוה ממנו והרי הוא מחזיר לו כמו שהלוהו. אבל תרומה ונטמאת או חמץ שעעה"פ אינו דומה כלל להוזל דהא לא כל המין נטמא או נאסר מחמת חמץ שעעה"פ וא"כ כיון שהוא הלוהו תרומה טהורה או חמץ של היתר מה"ת ישלם לו דבר של איסור. הרי החיוב רמיא עליו לשלם לו מאותו המין שהלוהו וא"כ יכול המלוה לומר תן לי מאותו המין שנתחייבת לי אך של היתר. דאף דמן התורה הברירה ביד הלוה לתת לו איזו דבר שירצה. כדילפינן מקרא מה"ט דבע"ח דינו בזיבורית. משום דכתיב האיש וכו' יוציא אליך העבוט וכו' ומה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים. דמשמע דהברירה ביד הלוה ליתן איזו דבר שירצה. מ"מ חדא הא תיקנו רבנן דבע"ח דינו בבינונית ואינו יכול ליתן לו זיבורית א"כ מכ"ש שאינו יכול ליתן לו דבר שאינו שוה כלום. כיון דבאותו מין שנתחייב לו יש ג"כ דבר של היתר. ואף דמטלטלי מיקרי עידית היינו משום דיכול להוליכם למכור לאיזו מקום שירצה אבל תרומה ונטמאת או חמץ שעעה"פ דבשום מקום אינו שוה מה שהלוהו פשיטא דאינו יכול לשלם לו בהם. ואדרבה נראה דאף מן התורה דהברירה בידו לשלם זיבורית היינו היכא שעכ"פ שוה כדמי החוב רק דלא שכיח קופצים עליו. אבל דבר שאינו שוה מה שהלוהו פשיטא דאינו יכול לשלם לו כיון שיש באותו מין ג"כ דבר ששוה מה שהלוהו. אבל בגוזל תרומה או חמץ דהחיוב להחזיר רק אותו דבר עצמו כשהוא בעין ולא דבר אחר אף שהוא מאותו המין. וא"כ כשאותו הדבר נטמא או נאסר יכול לומר לו הש"ל דדבר אחר אין עליו החיוב ליתן כלל. וז"ב ונכון מאוד בכוונת דברי התוס' הנ"ל:

והנה לפי פירושינו זה בדברי התוס' יוצמח לנו דין חדש לענינינו לענין הכתרים שנפסלו שידוע שקודם המלחמה הי' כתרים של נייר של כסף ושל זהב ודמי כולם הי' שוים ולא הי' שום חילוק אז בין הכתרים של זהב או של נייר ולכולם שם מין אחד. ועתה הרי לא נפסלו רק אותם של נייר אבל הכתרים של זהב עדיין בשוויין הן עומדין. א"כ שוב דומה ממש לתרומה טמאה או חמץ שעעה"פ דאינו יכול לשלם בהם חובו. כיון דיש באותו המין תשלומים של היתר ולא כל המין נטמא או נאסר. א"כ ה"נ מהיכי תיתי יהי' הברירה ביד הלוה ליתן לו כתרים של נייר. והרי המלוה יוכל לומר תן לי של זהב או של כסף שהם כולם מין אחד וכה"ג הי' לנו לומר עבד לוה לאיש מלוה לשלם לו מטבע שירצה הוא שלא יהי' לו הפסד מכפי שהי' שוה המטבע שנתן לו אז וכמש"ל. וכעין זה מצינו בחוו"ד סי' קע"ג סקי"ז גבי מקדים מעות על היין בשעת בציר דאף דהלוקח מקבל עליו קלקול אחר בר מחימוץ. ואם נתקלקל כל היין של הבעה"ב מוכרח הלוקח לקבל כמות שהיא כיון שלא הי' יכול ליתן לו יין אחר שאינו שלו מ"מ אם נתקלקל רק מקצת יין שלו אינו יכול ליתן לו המקולקל כיון דמתחילה הי' יכול ליתן לו איזו חביות שירצה א"כ אינו יכול ליתן לו המקולקל דלאו של הלוקח נתקלקל עיי"ש. וה"נ דכוותה דנהי דאם נפסלו כל המטבעות יוכל לומר לו הש"ל היינו כיון דמוכרח ליתן לו רק מאותם מטבעות והרי נפסלו כולם אבל אם נפסלו רק מקצת מטבעות דהיינו של נייר ומתחילה הי' יכול ליתן לו של נייר או של זהב א"כ אין חלק המלוה מבורר ולא יוכל לומר לו חיוב דידך נתקלקל כנ"ל ונכון:

ואולם יש לפרש פירוש אחר בדברי התוס' הנ"ל דעיקר קושית התוס' דהלוואה הוי' תמיד כליתא הגזילה בעין ואם אין הגזילה בעין ומשלם דבר אחר צריך לשלם כשעת הגזילה וט"ז תירצו דהלוואה אינו דומה לגזילה דבגזילה הדין היכא דמעיקרא שויא ד' והשתא שויא א' משלם כדמעיקרא ובהלוואה מביאין מפ' איזהו נשך דאם לוה חטים והוזלו משלם כדהשתא. וא"כ לעולם גם בהלוואה מה שמשלם הוא רק בתורת תשלומי דמים ולא הוי כמחזיר הגזילה בעצמה כמש"ל בפירוש הראשון רק דבהלוואה אף אם משלם דמים אינו משלם כדמעיקרא רק כדהשתא והיינו משום דבאמת בגזילה גופה חידוש הוא דהא היכא דהגזילה הוא בעין מחזירה כמות שהוא אף אם הוזלה א"צ לשלם כדמעיקרא. וא"כ אף אם נאבדה הגזילה כיון דקיי"ל בכל דוכתי שוה כסף הוא ככסף. א"כ נימא כשמשלם דמים כמה ששוה הגזילה עכשיו הרי הוא כאלו מחזיר הגזילה עצמה רק דחידוש הוא שחידשה תורה בגזילה וילפינן לה מקרא בב"ק (דס"ה ע"א) ממה דכתיב חיים דאחיי' לקרן כעין שגנב עיי"ש בגמ' ובתוס'. וא"כ אין לך בו אלא חידושו. דהיינו בגניבה או גזילה דעביד איסורא אבל בהלוואה חשבינן תמיד התשלומין כגוף הדבר דכמו שאם היתה ההלואה עדיין קיימת הי' מחזירה כמות שהיא שוה עכשיו בשעת התשלומין ה"נ התשלומין דידי' א"צ לשלם רק כמה שהיתה שוה גוף ההלוואה עכשיו וא"כ שפיר כתבו התוס' דנפסלה המטבע דומה להוזל דכיון דכל המטבעות נפסלו א"כ אם היתה ההלוואה עדיין קיימת היתה נפסלה ג"כ ואפ"ה הי' מחזירה כמות שהיא כמו גבי גזילה דגזל מטבע ונפסלה אומר לו הש"ל. א"כ גם התשלומין א"צ לשלם רק כמה ששוה מטבע שנפסלה. ולכך יתן התשלומין ג"כ במטבע שנפסלה. ואמנם כ"ז במטבע שנפסלה דכל המטבעות נפסלו שפיר דומה להוזל. אבל לוה תרומה טהורה אינו יכול לשלם תרומה טמאה דהא לא נטמאו כל התרומות. ואם היתה ההלואה עדיין בעין היתה תרומה טהורה והיתה שוה כתרומה טהורה אינו יכול לשלם תרומה טמאה שאינה שוה אלא דמי עצים להסקה דעכ"פ צריך לשלם כדהשתא. ולכן שפיר כתבו התוס' דתרומה טמאה אינה דומה להוזלה כיון דלא כל המין נטמא ואם היתה ההלוואה עדיין בעין לא היתה נטמאת. והא שכתבו דגם חמץ שעעה"פ אינו יכול לשלם היינו אם לא לוה חמץ רק חטים דעלמא דאם היו בעין לא היו נאסרין וכן משמע לשון התוס' שכתבו חמץ אסור בתשלומי היתר דמשמע דההלוואה לא היתה חמץ כלל. אבל אם לוה חמץ דגם אם היתה ההלוואה בעין היתה נאסרה מחמת חמץ שעעה"פ אינו מחויב לשלם רק חמץ שמעה"פ. אלא דיש לחלק לפי המבואר באו"ח סי' תמ"ג במג"א סק"ה דנפקד שלא מכר חמצו של המפקיד לעכו"ם חייב באחריותו כמו שומר שהי' יכול להציל ברועים ומקלות ולא הציל עיי"ש וא"כ י"ל גם בלוה חמץ אף אם הי' החמץ עדיין בעין ועעה"פ הי' מחויב לשלם דמיו משום שפשע ולא מכרו לעכו"ם ול"ד לגזל חמץ ועעה"פ דאומר הש"ל משום דגזלן אינו שומר דלא קיבל עליו שמירה כמ"ש התוס' פ' הכונס (דנ"ו ע"ב) ד"ה פשיטא דיש דברים שהשומר חייב וגזלן לא אף כשפשע משום דלא קיבל עליו שמירה כלל. וחיובו דהגזלן הוא רק להחזיר הגזילה, ולא מהני לי' גם אונם לפוטרו מהשבה. אבל אם הגזילה בעין ויוכל לקיים והשיב את הגזילה כעין שגזל דהיזק שאינו ניכר לא חשיב שינוי אינו חייב לשלם אף כשנאסרה בפשיעתו. אבל לוה דלא גרע משואל דחייב באונסים משום דכל ההנאה שלו. א"כ מחויב לשלם כשנאסרה בפשיעתו והי' יכול להציל. וא"כ אינו יכול לפטור עצמו בחמץ שעעה"פ. דגם אם הי' החמץ בעין הי' מחויב לשלם משום דלא מכרו לעכו"ם ולכן שפיר כתבו התוס' דא"י לשלם חמץ שעעה"פ:

ומעתה לפי פירוש זה בדברי התוס' גם במטבעות דידן שנפסלו התינח אם הלוה לו מעיקרא מטבעות של כסף או של זהב שפיר צריך לשלם גם עכשיו שוויים כמו אם היו בעין אבל בלוה לו מטבעות של נייר דאם היו עדיין בעין היו ג"כ נפסלים א"כ א"צ לשלם לו רק שיווי מטבעות שנפסלו דלוה אינו משלם כדמעיקרא רק כדהשתא:

ואמנם לפי"ז א"כ פשיטא דאם עיכב מלשלם לו בזמנו ובנתיים נפסל המטבע דזה מפורש יוצא בדברי הירושלמי והרא"ש והר"ן והט"ז באה"ע סי' קי"ד הנ"ל דבמה שעיכב מלשלם בזמנו דינו כגזלן דמשלם כשעת הגזילה. א"כ צריך לשלם כפי' שהי' שוה בעת שהי' זמנו לשלם דבגרמתו נפסד וכדעת המהרש"ל והשעהמ"ש הנ"ל:

ואף לדעת הריב"ש הנ"ל שהבאתי למעלה. דבמה שעיכב לשלם בזמנו החטין אין דינו לשלם דמים כשעת הגזילה רק צריך לתת חטים בין הוזלו או הוקרו אח"כ. היינו משום דס"ל דכל שמתחילה הי' צריך לשלם חטים הוי כגזילה עדיין בעינא דהא יש חטים בעולם. וכל חטים שיתן לו הוי כמשיב הגזילה בעינה. וכל שהגזילה קיימת צריך להחזיר כמות שהיא בין הוזל או הוקר. דאין זה מתורת תשלומי דמים רק מכח השבת הגזילה בעינה. אבל כבר כתבתי דלפ"ז נהי דאם הגזילה בעינה אף שנפסלה יוכל לומר לו הש"ל היינו אם כל המין נפסל ואינו יכול לקיים השבת הגזילה רק באותו המין אבל אם יש באותו המין מטבעות שלא נפסלו אינו יכול לשלם לו כמ"ש התוס' הנ"ל דאינו יכול ליתן לו תרומה טמאה כיון דלא כל המין נפסל אמרי' דצריך לקיים השבת הגזילה באותו מין שלא נפסל וכמש"ל והבאתי סמוכין מדברי החוו"ד הנ"ל. וא"כ בין לפירוש הראשון בדברי התוס' הנ"ל בין לפירוש האחרון הדין שוה לשניהם דבנ"ד דאיכא מטבעות של זהב שלא נפסלו אם עיכב מלשלם עוד קודם המלחמה דאז המטבע לא נפסלה עדיין אינו יכול לשלם עכשיו מטבעות של נייר שנפסלו רק מטבעות של זהב או שוויים. ובזה גם הש"ך והתומים בסי' ע"ד שחולקים על הרש"ל יודו בדבר:

ובר מן דין עלה מתחילה ברעיוני דמטבעות של נייר דידן אין להם כלל דין מטבעות שנפסלו רק דין שטרות ומצאתי אח"כ בהגהות חכמת שלמה להגאון מהרש"ק בחו"מ סוס"י ע"ד שמביא כן בשם הגאון מוהר"ר משולם פרעסבורגמר זצ"ל אך לא כתב שום טעם לדבר ולענד"נ טעם נכון לדבר דהנה בש"ס כתובות (דפ"ו ע"א) מביא הש"ס דברי אמימר לענין מוחל שט"ח דצריך לשלם מדינא דגרמי. ובב"ק (דצ"ח ע"ב) מביא הש"ס דברי אמימר האלו לענין שורף שט"ח של חבירו עיי"ש ברש"י משמע דמוחל ושורף דין אחד להם וכמבואר ג"כ בח"מ סי' שפ"ו ס"א. וקשה כיון דשורף שט"ח גופי' לא מיקרי רק גרמי משום דעי"ז לא יוכל לגבות החוב. א"כ מוחל שט"ח דדומה לכאורה למטבע שנפסל דהוי היזק שאינו ניכר וגרע עוד מדינא דגרמי. דד"ג איכא למ"ד דהיא דאורייתא והיזק שא"נ אליבא דהלכתא הוא לכ"ע רק משום קנס וכדי שלא יהי' כ"א הולך וכו' א"כ לפי"מ דפסק הש"ך שם בס"ק ג' דגורם דגורם פטור בדד"ג א"כ כיון דשורף שט"ח גופי' לא הוי רק גרמי א"כ מוחל שט"ח דהוי היזק שאינו ניכר גרוע יותר מגורם דגורם ואמאי מחייבינן במוחל שטרו לשלם מדד"ג. וגם הא בהיזק שאינו ניכר קיי"ל דהוי רק קנסא ולא קנסו בנו אחריו. ובמוחל שט"ח מבואר בח"מ סי' ס"ו סל"ב דאם מת משלמין יורשיו עיי"ש בש"ך ס"ק ק"ד משום דד"ג חייב מדינא ולא משום קנסא. הרי מוכח להדיא דמוחל שט"ח לא הוי היזק שאינו ניכר וטעמא בעי מ"ש ממטבע שנפסל דקיי"ל כר"ה דגם נפסל לגמרי לא הוי כנסדק ואומר הש"ל לדעת הרא"ש שהבאתי לעיל. אבל באמת לק"מ דשטר שאין גופו ממון רק יש בו שעבוד נכסי לגבות בו מנכסי הלוה וכשמוכר שט"ח לחבירו עיקר הכוונה על שעבוד נכסים וכשמוחל השט"ח ונפקע השעבוד הוי מזיק שעבודו של חבירו דמבואר להדיא בש"ס גיטין (דמ"א ע"א) עיי"ש בתוס' ד"ה בהיזק שא"נ דשחרור רבו ראשון דהוא דאורייתא הוי היזק ניכר אף דלא הוי רק שעבודו של חבירו כמבואר שם בש"ס והיינו כיון שאינו יכול לגבות אותו בחובו ולהכניסו לרשותו זה מיקרי היזק ניכר דרק בתרומה ונטמאת או חמץ שעעה"פ שמוסר הדבר לרשותו ואומר לו הש"ל רק שהוא אינו יכול ליהנות ממנו זה מיקרי היזק שא"נ אבל כל שהוציא דבר מרשותו ואינו יכול להחזירו לרשותו זה מיקרי היזק ניכר כמו לקח ממנו חפץ והשליכו למקום האבוד ומה"ט ג"כ מבואר בתוס' ב"ק (דמ"ה ע"א) ד"ה השתא דמה שנפל ליד ב"ד הוי היזק ניכר עיי"ש. וא"כ ה"נ בהני מטבעות של נייר דידן דהוי רק שטרי חובות של המדינה וכתוב בהן שמחויבים לפרוע לכל מי שמוציאם סכום זהב כו"כ וכשנותן אדם מטבע כזאת לחבירו מקנה לו השעבוד שבהם שיוכל לגבות בו מאוצר המדינה עפ"י דינא דמלכותא כו"כ זהב. וכידוע שקודם המלחמה הי' מוכן באוצר המדינה משקל זהב כפי חשבון השטרות שהוציאו. ועכשיו שנפסלו ולא ניתנו עוד לגבות בהם והורק ונלקח במשך המלחמה כל זהב האוצר. והשטרות האלה עכשיו הם ניירא בעלמא ואין יכולים לגבות בהם מאומה הוי היזק ניכר דא"א לומר עוד הש"ל כמבואר בש"ס גיטין (דנ"ג ע"ב) ובתוס' שם ובב"ק (דצ"ז ע"א) הנ"ל גבי מטבע שנפסלה דאם מינכר היזקו ל"א הש"ל ושפיר קאמר הגאון מו"ה משולם פרעסבורגער ז"ל דמטבעות דידן דשטרי נינהו אם נפסלו לא אמרי' בהו הש"ל. וכיון שגם הגאון מהרש"ק הסכים לזה עמדו היכא שנפסל לגמרי. הרי לנו שני גאוני ארץ דס"ל דעפ"י הדין א"א לשלם החובות במטבעות שנפסלו ובפרט דבתשו' מהרשד"ם סי' ע"ה הסכים להלכה דגם במטבע שנפסלה והוקרו הפירות עי"ז אינו יכול לשלמם בחובו וא"כ לפי שורת הדין הי' נראה להכריע כן להלכה שצריך לשלם כפי שיווי מטבעות טובות אך למעשה להוציא ממון עי"ז קשה הדבר כיון דבס' בית אפרים חו"מ סי' ד' כתב דא"א להכריע והוי ספיקא דדינא ומשמע דאיירי ג"כ במטבעות שבזה"ז דשטרות נינהו:

ואמנם זאת נראה ברור דאם הגיע זמן הפרעון עוד קודם המלחמה. והי' המניעה מצד הלוה שלא פרע אז. דבכה"ג וודאי יש לפסוק כהרש"ל וכשער המשפט הנ"ל וכן מבואר ג"כ במח"א ה' מלוה ולוה סי' ר' ובצירוף כל הני טעמי שכתבתי למעלה נ"ל דיש לפסוק כן גם למעשה לשלם כפי שיווי זמן עיכוב הפרעון:

ועוד זאת נ"ל דבמלוה בשטר בעדים שגובין בו ממשעבדי שכתב הנתיבות בדיני תפיסה אות כ"ד דאם יש ס"ס שהוא ספק פרעון כמו ספק זינתה מוציאין ממונא בס"ס כזו עיי"ש והוא עפי"ד התומים דאף דלא קיי"ל כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי היינו דאין בעל השטר מוחזק אבל עכ"פ הלוה ג"כ לא מיקרי מוחזק ומהני ס"ס להוציא וקיי"ל דגם ס"ס פלוגתא דרבוותא הוי ס"ס כמ"ש הפרמ"ג בדיני ס"ס במחודשים אות ג' וכמבואר בב"ש אה"ע סי' נ"ב סקי"ב. וכאן איכא ספיקא טובא דילמא כהרמב"ם דמפרש הש"ס גם בסתם הלוואה דהיכא דא"א להוציאו במישן אינו יכול לשלמם בחובו ודילמא כשיטת הפוסקים דקיי"ל כר"י דנפסל לגמרי היינו נסדק דגם בגזילה אין יכול לומר הש"ל, ודילמא כס' הגאון ר"מ מפרעסבורג והגאון מהרש"ק ז"ל דמטבעות דידן דשטרות נינהו ל"א בהו הש"ל ודילמא כפירושי הראשון בתוס' הנ"ל דעפי"ז במטבעות דידן דאיכא מין מטבעות אלו שלא נפסלו דומה לתרומה טמאה שאינו יכול לשלמה בחובו ומחויב ליתן של זהב. דכל הני הוי ספק בפרעון. ושורת הדין הי' נוטה מכמה ספיקות האלו להוציא ממון גם במלוה ע"פ. אבל עכ"פ במלוה בשטר וודאי ברור הדבר דמוציאין ממון בס"ס אלו כס' הנתיבות הנ"ל. ועיין שעהמ"ש סי' ע"ה סק"ח מה שמפרש דברי הרשב"א דכל ספק פרעון שאין השטר עומד לכך אף ששניהם טוענים ספק חייב הלוה עיי"ש:

וא"כ מעתה בנדון שאלתו כיון דהוא איש אמוד דיש ספק בדד"מ אם כה"ג מחויב לפרוע וכל דיש ספק בדד"מ מוקמינן אדין בפרט דדינא דמלכותא אין זה כדינא דמלכותא של מטבע שהכריע הש"ך שכיון שנוגע לטובת מלכות הוי דינא. דזה רק אם יקבלו המטבע מזה טובת המלכות שיהי' מטבע שלו יוצאה בהוצאה. כמ"ש החת"ס בכמה מקומות. אבל דינא דמלכותא דידן בפרעון חובות אין זה נוגע לטובת המלכות כלל דאין נ"מ באיזו מטבע ישלם ורק בין אדם לחבירו שחסו על הלוה שלא ישלם הרבה ובכה"ג הוי ספיקא דדינא אם קיי"ל בזה דד"מ דינא עיין בח"מ סי' שס"ט וע"ד ובכ"מ. ובאיש אמוד דאיכא ספק בדינא דמלכותא בוודאי מוקמינן אדינא. ולכן אם הי' המעשה שהי' עיכוב מהלוה לפרוע עוד קודם המלחמה וודאי דמחויב לשלם במיטב כפי שיווי המטבע אז. אבל אם לא הי' עיכוב מצד הלוה בפרעון קודם המלחמה שורת הדין ג"כ נוטה שישלם במיטב אלא שקשה לעשות מעשה להוציא ממון עי"ז ומצוה לבצוע באופן שהפשר יהי' יותר נוטה לטובת המלוה כנלענ"ד. והשי"ת יצילנו משגיאות. הארכתי בכ"ז יען כי הוא נוגע להכלל:

כ"ד ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה