חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת חו"מ · סימן ב
שלום אשיב לכבוד הרב החריף ובקי וכו' מו"ה יצחק נ"י דומ"צ דק"ק בילגורייא:
יקרתו לנכון הגיעני. ואף שטרידנא טובא מאד עכ"ז למען בקשת ידינ"פ הרב הגאב"ד דקהלתכם. אמרתי להשיבו בקצרה. ע"ד השאלה בראובן שחתם לשמעון וועקסיל ללוות עליו מעות. ועתה הוועקסיל הוא ביד אחד והוא תובע את ראובן עם הוועקסיל באמרו שהוא נתן עתה מעות על הוועקסיל הזה והלוה אינו משלם ותובע את ראובן החתום וראובן משיב כי הוא נתן את הוועקסיל לשמעון עוד זה איזה שנים ללוות באיזה באנק ולוה עליו שמעון וגם פרט אז רק שראובן שכח לקבל ממנו בחזרה הוועקסיל ולוה עליו עתה מחדש בלא ידיעת ראובן. לכן אינו מחויב לשלם כי השטר הזה כבר נמחל שעבודו. וחיוב חדש לא התחייב ראובן. כן הוא טענת ראובן כפי הבנתי מדברי כת"ה וע"ז דן כת"ה מדברי הרשד"ם המובא בש"ך סי' קכ"ט סק"ו שכיון שפרע פעם אחת נפטר מערבותו:
הנה מטעם הזה וודאי הי' הדין כן. אבל יש לדין הזה מקור מוצא ממקום אחר בסי' נ' סק"ז בש"ך באיש אחד שלוה מחבירו על ממרני ופרע לו ולקח ממנו שובר ולא לקח בחזרה הממרני והמלוה מכר הממרני לאיש אחר ופסק הש"ך דאם לא ידע הלוקח שהלוה פרע למלוה צריך הלוה לשלם להלוקח פעם שנית מתרי טעמי. חדא כיון דנתחייב הלוה לכל מי שמוציאו הרי עתה מוציאו הלוקח ונתחייב לו הלוה והשני דהוי כלוקח חפץ גנוב מגנב שאינו מפורסם דצריכין הבעלים ליתן לו מה שנתן משום תקנת השוק. ה"נ כיון שהלוקח לא ידע שהוא פרוע מ"מ צריך להחזיר לו מעותיו משום תקנת השוק. והתומים והנתיבות חולקים על טעם הראשון של הש"ך דמ"מ השטר חספא בעלמא כיון דנמחל שעבודו. אבל מחמת תקנת השוק פוסק הנתיבות ג"כ דצריך להחזיר מה שנתן הלוקח. וא"כ ה"נ בנ"ד דהבאנק שנתנו מעות על הוועקסיל הזה לא הי' להם לדעת שהוועקסיל הזה כבר נפרע פעם אחת וודאי מחויב להחזיר להם מה שנתנו. ונ"ל דזה עדיף מלוקח חפץ גנוב מגנב שאינו מפורסם. דשם הנגנב לא פשע מידי במה שנגנב ממנו ולא גרם הוא ההיזק להלוקח אבל כאן גרם ראובן ההיזק להלוקח במה שלא לקח מידו הוועקסיל בחזרה י"ל דלכ"ע חייב:
וכ"ז אם הי' ראובן מברר הדבר שכן הוא. אבל אם אין לו עדים ע"ז וודאי אינו נאמן לומר על שטר ברור שביד חבירו שלא לוה ממנו כשאין לו מיגו דפרעתי כמבואר שם בסי' נ' במחבר ס"א וכאן בממרני שאין נאמן לומר פרעתי אינו נאמן לומר שנמחל שעבודו ושלא נתנו לשמעון עתה ללוות עליו. ולכן לענ"ד הדין עם הבאנק. דכאן י"ל דאף התומים מודה לחייב מטעם הראשון של הש"ך דשם כיון דהלוה בעצמו פרע את חובו ולא לוה עליו יותר רק שהשאיר השטר ביד המלוה משום שלא הי' אז שטרו בידו ולקח שובר שפיר תמה התומים דהא נמחל שעבודו לגמרי. דודאי א"א לומר דהלוה הי' דעתו להתחייב לפרוע שני פעמים. ואי משום דגרם היזק להלוקח במה שהשאיר שטרו ביד המלוה זה הוי רק גרמא בניזקין. אבל כאן הלוה לוה בעצמו עוה"פ על השטר הזה ומבואר בש"ך סי' מ"ח סק"ב דבכת"י שנכתב לכל המוציאו. ובפרט בממרמות שלנו חוזר ולוה עליו עיי"ש א"כ פשיטא דהלוה עצמו נתחייב במה שחזר ונתן הממרמי וממילא נתחייב גם הערב דמדלא תבע בחזרה את הממרמי ש"מ דלא הקפיד עליו אם יחזור וילוה עליו. ואין כאן נמחל שעבודו כמו בדינו של הש"ך. וא"כ בוודאי אין לנו לעשות פלוגתא רחוקה בין הש"ך והתומים:
ובפרט דנ"ל דבערב יש לחייב מטעם אחר לכ"ע. דהנה י"ל דבערב לא שייך כלל נמחל שעבודו דענין נמחל שעבודו י"ל דהוא מטעם שהביא הר"ן בנדרים (דכ"ט ע"א) בשם הרשב"א דקנין אחד לא יוכל להועיל שני פעמים דהיינו עכשיו ואחר שימכור עוה"פ עיי"ש. וא"כ ה"נ השטר שהוא קנין שבו נתחייב לא מהני רק פעם אחד. אבל לאחר שפרע וחזר ולוה כבר אזדא לי' קנין ראשון רק בממרני כשחזר ומסר לו הכת"י או הממרמי פעם שנית המסירה הוי קנין חדש כמ"ש הש"ך שם בסי' מ"ח. אך כ"ז לענין הלוה אבל הערב לא נתחייב מעולם רק כשלא ישלם הלוה ואף בקבלן דיכול לתבוע הערב תחילה היינו שיש לו שני חיובים או על הלוה או על הערב ויכול לתבוע מי שירצה אבל החיוב על שניהם יחד וודאי אין לו דיותר ממנה אחד אין מגיע לו ושני חיובים בבת אחת וודאי אין לו רק או על זה או על זה וא"כ כשפרע הלוה בעצמו ולא תבע את הערב איגלאי למפרע דלא הי' חיובו על הערב כלום. וא"כ בכה"ג בשטר שנתחייב סתם לכל המוציאו והערב חתום עליו ג"כ סתם אם לוה הלוה פעם אחד ופרע ורוצה ללוות פעם אחרת עליו נהי דנגדו לא יוכל לחול חיוב חדש דהקנין הראשון כבר עשה פעולתו ולשני פעמים אינו מועיל קנין אחד כס' הרשב"א הנ"ל מ"מ חתימת הערב שהוא הקנין שנתחייב הערב על ידו לא עשתה עדיין פעולתה כלל. דכששילם הלוה איגל"מ למפרע דלא נתחייב הערב עדיין ויכול ללוות עליו פעם אחרת דאצלו הוא החיוב הראשון ולכך שפיר כשאחד מוציא שטר ששנים חתומים עליו והאחד כבר לוה עליו ופרעו וחזר ולוה נגד השני א"צ למסור מחדש. דקנין הראשון עדיין קיים נגד השני ויועיל על ההלוואה השני' שאצלו היא ראשונה. ואם הערב יאמר דההלוואה שני' היתה שלא בידיעתו והוא לא נתחייב רק על ההלוואה ראשונה הרי כיון דבשטר סתמא כתיב שמתחייב לכל המוציא עליו שטר זה. והרי המלוה מוציא עליו עכשיו שטר הזה וחיובו ברור. אינו יכול לומר כוונתי הי' רק כשילוה פעם אחת דדברים שבלב אינם דברים נגד חיוב ברור שבשטר. בשלמא הלוה עצמו מוכרח לעשות מסירה חדשה. כיון דהמלוה עצמו מודה שלוה ופרע פעם אחת אף דהלוה הי' מתחייב מתחילה לשלם לכל מי שיוציא תמיד השטר הזה מ"מ הקנין כבר עשה פעולה פעם אחת ונסתלק לו ולא יכול להועיל להתחייב עוה"פ ושפיר כתב הטעם דהשטר חספא בעלמא. אבל בערב שעדיין הקנין קיים וחיובו ברור. אלא שיאמר שהי' כוונתו שלא יתחייב רק בראשונה ע"ז אמרינן דדברים שבלב אינם דברים ואף אם יאמר דהתנה כן בפירוש מ"מ כשאין לו מיגו אינו נאמן לומר תנאי הי' בדבר ודו"ק היטב בכ"ז. ולכן מכל הלין טעמי נלע"ד דבנ"ד צדקו דברי הש"ך וגם התומים מודה לו דחייב לשלם ואמנם אם ירצו הבע"ד לשמוע לו לפשר ביניהם וודאי יותר נכון דצריכין להתרחק בכל היכולת מלדון ד"ת כמ"ש המחבר בסוס"י י"ב והוא מהירושלמי דלית דחכים למידן ד"ת. אבל אם ירצו דוקא ד"ת דעתי נוטה כמ"ש:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.