אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת חו"מ › ח"ת פסחים ס"ט ע"א:

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת חו"מ · ח"ת פסחים ס"ט ע"א:

פלפול בסוגי' כהן גדול ביוה"כ יוכיח גיטין דף נד ע"ב:

על הא דקאמר הש"ס דהזאה אינו דוחה שבת דשמא יעבירנו הקשו שם בתד"ה שמא וא"ת ואמאי חיישינן להכי והא נושא מי החטאת טמא ויחזור ויטמא את המים. והקשה הצל"ח שם הא נושא לצורך הזאה לא נטמא דאל"כ איך משכחת הזאה טהורה לעולם עיי"ש, ונלע"ד לישב דהנה הריטב"א הובא בשעה"מ ה' שופר הקשה לפי"מ דמשמע מהש"ס סוכה דל"ג בלולב ושופר שמא יעבירנו רק משום דיש ספק בקביעא דירחא א"כ בהזאה דליכא ספק אמאי גזרינן שמא וכו'. ונ"ל לתרץ עפי"ד התוס' כתובות (קי"ב) דצדיקים לא מטמאי. ואיכא בכל הזאה ספק שמא המת הי' צדיק. דמה"ט כתב הרמב"ן דצריך הזאה שלישי ושביעי. אלא דדברי הרמב"ן אינם עולים להלכה שכתב דהזאה שני' משום דילמא נטמא בהזי' ראשונה שהיתה שלא לצורך דדילמא הי' צדיק וזה א"א לומר דהא מי חטאת אינם מטמאים רק טומאת ערב וא"צ הזאה וטבילה והע"ש הי' צריך בלא"ה אחר הזאה. ולמה צריך הזאה שני'. ובע"כ דגזיה"כ דבעי שני הזאות אבל הא וודאי הלכתא היא לדעת התוס' וא"כ כל הזאה הוא רק משום ספק ודמי לספק דקביעא דירחא ולכך גזרינן שמא יעבירנו. והנה מה שהקשו התוס' דיחזור ויטמא את המים צריך הבנה דמאי בכך דיחזור ויטמא מ"מ הא חיישינן דמחמת טירדא ישכח ויעבירנו ויעבור על איסור הוצאה. אך צ"ל דהקושיא היא דאם יטמא את המים הוי מקלקל בהוצאה ופטור וא"כ שפיר מיושב קושית הצל"ח הנ"ל שהקשה הא בע"כ נושא לצורך הזאה לא נטמא דאל"כ איך משכחת לה הזאה טהורה. ז"א דלעולם המים טמאים מספק דילמא המת לא הי' מטמא משום דהי' צדיק ולא הוי צורך הזאה אבל ההזאה כשירה ממ"נ דאם המת הוא מטמא א"כ הוי צורך הזאה ולא נטמאו המים ואם המת אינו מטמא א"כ א"צ הזאה ומאי איכפת לן אם ההזאה אינה כשירה וטבילה צריך בלא"ה דכל המזין צריכין טבילה גם לאחר הזאה עיין תוס' מגילה (כ' ע"א). ולכך הקשו התוס' ממ"נ למה גזרינן שמא יעבירנו. אם המת לא הי' צדיק ומטמא א"כ כיון דההזאה היא וודאית לא גזרינן שמא יעבירנו כקושית הריטב"א הנ"ל. מאי אמרת דאיכא ספק דילמא הי' צדיק וא"צ הזאה. דז"א דאז כיון דלא הוי צורך הזאה א"כ נטמאו המים. והוי מקלקל בהוצאה ופטור. ולא שייך לגזור שמא יעבירנו. וז"נ בעזה"י:

גיטין (דמ"ג ע"א) בעי הש"ס חציו עבד וחב"ח שקידש אשה מהו וכו' ורצה לפשוט מהא דתנן המית חציו עבד וחב"ח נותן חצי כופר ליורשיו וא"א קידושיו לאו קידושין יורשין מנ"ל, והקשו שם בתד"ה וא"א תמיהה גדולה מה שייך יורשין לקידושין אטו בנו מהפנוי' אינו יורשו. ונ"ל לישב דהנה קשיא לי על הא דקאמר הש"ס דהמית ח"ע וחב"ח נותן ח"ק לרבו דהנה המעיין ובקי בסוגיא דעבד בגיטין מן דף ל"ט עד מ"ב מתבאר שם דבעבד יש קנין ממון וקנין איסור. קנין ממון הוא נפקע אף ע"י הפקר וקנין איסור נפקע רק ע"י שטר שחרור או מיתת האדון דילפינן מאשה דיוצאת מאיסור א"א או ע"י גט או ע"י מיתת הבעל. ולשחרר אינו יכול רק רבו הראשון שהי' לו קנין ממון וקנין איסור וקנין איסור לבד אינו במכירה. רק עם הקנין ממון ביחד נמכר גם קנין האיסור דהא הדין דיכול למכור עבד כנעני וכשמכרו לשני השני משחררו דכיון שקנה קנין ממון קנה ג"כ הקנין איסור ומיקרי הוא האדון שלו ויכול לשחררו ומה"ט הי' ס"ד דהש"ס דהמפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה משום דאיסורא לבד אינו בירושה אבל אם לא הפקירו ומת יכולין היורשין לשחררו דבהדי הממון יורשים גם קנין האיסור ויכולים לשחררו. ומבואר שם (בדל"ט) בגר שמת והי' לו עבדים גדולים קנו עצמם בנ"ח דזוכין בעצמם מהפקר ופריך הש"ס מי כתב גט שחרור לאלו. ומשני דעבדו דגר כאשתו ויוצאין במיתת האדון משמע דאי לא"ה אף שזוכין בעצמם מהפקר מ"מ זה רק לענין קנין ממון יכול לזכות אבל לענין שחרור אין אדם יכול לשחרר א"ע דבעינן דומיא דאשה שהבעל כותב גט שחרור ונותן להאשה וה"נ אם הי' אחר זוכה בהעבדים הי' דינו כמו לוקח והי' יכול לכתוב להם גט שחרור. אבל אם זכו בעצמם מתורת הפקר פריך הש"ס מי כתב גט שחרור לאלו דלעצמם אין יכולים לכתוב שחרור והוצרך לומר דיוצאין במיתת האדון. ועפ"י הקדמת כל אלה נבא להתבונן בח"ע וחב"ח דלמשנה האחרונה כבר הפקיעו חכמים והפקירו קנין ממון של האדון. ומה"ט קרי לי' הש"ס רק מעוכב גט שחרור. אבל מעשה ידיו הוא שלו תיכף. עיין בתוס' (מ"ב ע"א) ד"ה יום ומה"ט קשיא לי' להרש"ל שם בד"ה בא"ד וא"ת להתוס' שם דלמא ח"ע וחב"ח דאין להאדון קנין פירות אינו יוצא בשן ועין דל"ה עבדו המיוחד לו א"כ איך יכול לשחררו עיי"ש. וא"כ תקשו אמאי המית ח"ע וחב"ח נותן ח"ק לרבו למ"א. הא מיד ששחרר חציו נעשה חציו השני של צד עבדות הפקר מצד תקנת חכמים דהפקר ב"ד הפקר וא"כ יזכה הצד חירות בהצד עבדות מתורת הפקר דהא הוא מוחזק בעצמו כמו בעבדים גדולים של גר. ונמצא דהצד חירות יהי' האדון של הצד עבדות דמי שזוכה בקנין ממון זוכה ג"כ בקנין איסור כמו מוכר עבד לחבירו. אלא דגט שחרור אינו יכול לכתוב לעצמו כמו דקאמר הש"ס לעיל מי כתב גט שחרור לאלו. דשחרור הוא דומיא דגט דבעינן וכתב ונתן שיהי' נותן ומקבל ולעצמו אינו יכול להיות הוא הנותן והוא המקבל. אבל כבר ילפינן דבמיתת האדון הוא יוצא בלא שחרור. וא"כ הכא בהמית ח"ע וחב"ח נימא דחלק חבירו זכה בחלק העבדות והוא אדונו. וכשהמית הצד חירות יוצא הצד עבדות במיתת האדון לחירות. וא"כ אמאי נותן ח"ק לרבו אף אם נאמר דמעוכב גט שחרור יש לו קנס מ"מ הא אינו מעוכב גט שחרור עוד דהא יצא במיתת האדון שהוא החצי צד חירות:

אך צ"ל דבחיים אינו רוצה לזכות בעצמו מההפקר. דאם יזכה החלק חירות בחלק העבדות דהיינו שצד העבדות יהי' משועבד להצד חירות הן בקנין ממון הן בקנין איסור דקנין האיסור נגרר עם הקנין ממון כשקונה אותם שניהם יחד. א"כ שוב לא יהי' האדון הראשון יכול לשחררו כמו מוכר עבדו לחבירו. דהשני יכול לשחררו ולא הראשון. והוא עצמו אינו יכול לשחרר את צד העבדות שלו בגט כמ"ש דבעינן נתינה מידו ליד העבד וליכא. ונמצא שלא יהי' לו תקנה כל ימי חייו לישא בת חורין. ואין זה זכות לו שיזכה בצד העבדות שבו. דאם אינו זוכה בצד העבדות שבו נשאר ברשות האדון הראשון וכופין אותו הב"ד לשחררו להתירו בב"ח. ולכך הוא מעוכב גט שחרור ויש לו קנס לאדון הראשון מש"ה נותן חצי קנס לרבו:

וא"כ מעתה נבוא לישוב קושית התוס' הנ"ל. דהנה הר"ן הקשה דאמאי בחצי' שפחה וחב"ח פשיטא לי' שם להש"ס דהוי קידושין משום דלא שייר ובח"ע וחב"ח מיבעיא לי' להש"ס. ונ"ל לישב דהנה הש"ס שם (מ"ג ע"ב) מביא פלוגתא במקדש ח"ש וחב"ח ונשתחררה אח"כ דר"נ ס"ל פקעי קידושי ראשון וכו' עיי"ש וידוע דברי הר"ן נדרים (דכ"ט) דקידושין צריך שיהי' קדושת הגוף לעולם אבל קידושין לזמן א"א. עיין באבני מילואים בסי' וידוע דח"ע וחב"ח למ"א כופין את רבו לשחררו. אבל ח"ש וחב"ח אין כופין רק היכא דעבדי בה אינשי איסורא. משום דלא מיפקדא אפ"ו. וא"כ לכך מיבעיא לי' להש"ס בח"ע וחב"ח אם תפסי בי' קידושין משום דהש"ס מספקא לי' בהא כיון דהב"ד כופין אותו וודאי לשחררו וכשישחררו יופקעו הקידושין לר"נ הנ"ל משום דאז הוי שיור בקנינו. וא"כ נמצא דלא הוי קידושין רק לזמן וקידושין לזמן ל"מ. אבל בח"ש וחב"ח דאין כופין לשחררה ואין הדבר וודאי שישחררה. לא הוי קידושין לזמן דדילמא לא ישחררה לעולם ויהי' הקידושין הראשונים קיימים לעולם.

והנה לפימש"ל דח"ע וחב"ח הי' יכול הצד חירות לזכות בהצד עבדות לגמרי אלא דאין זכות לו דאז לא יהי' לו תקנה כמש"ל. א"כ נחזי אנן אם אותו הח"ע וחב"ח נשא אשה והי' לו ממנה וולד נראה דלדעת רש"י על התורה והרא"מ שם הובא באריכות ברי"ט אלגזי בכורות (דמ"ח) דלמ"ד נכרי ועבד הבא על ב"י הוולד כשר. היינו דהוולד כמותו וצריך גירות ושחרור. א"כ ח"ע וחב"ח שהוליד וולד הוי הוולד ג"כ ח"ע וחב"ח. ואמנם כאן שפיר נימא דכשהוא קטן והוא ברשות אביו ובחצר של אביו נימא דהחצר יזכה לו להצד חירות של אביו שיזכה בצד חירות של הוולד או במה שמשתמש בו בקטנותו יזכה בו מתורת חזקה. וכאן שפיר זכות הוא לו דכשיזכה בו האב יוכל ליתן לו גט שחרור כשיוגדל דהא איכא נתינה מיד ליד מיד אביו ליד בנו, והנה רש"י שם בד"ה פקעי כתב הטעם דפקעי משום דע"י השחרור נשתנה גופו וכקטן שנולד דמי הרי דס"ל לרש"י דע"י השחרור גם החלק חירות כקטן שנולד דמי כיון דנשתנה גופו. והנה כבר כתבתי לעיל דהבעיא דח"ע וחב"ח אם תופסין קידושין תלי בהא אם נאמר פקעי או לאו. דאם נאמר פקעו הוי רק קידושין לזמן. וגם כתבתי דח"ע וחב"ח כשיש לו וולד הוי הוולד ג"כ ח"ע וחב"ח. אלא דצד חירות של האב זוכה בצד עבדות של הוולד. ויכול לשחררו ע"י גט שחרור. ואם לא שחררו מ"מ כשמת האב יוצא הוולד לחירות במיתת האדון דעבדו דגר כאשתו וא"כ שפיר רוצה הש"ס לפשוט מהא דהמית ח"ע וחב"ח נותן חצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ"ל. דהא בע"כ הטעם דאין קידושיו קידושין משום דכשישתחרר פקעי קידושיו והוי קידושין לזמן והטעם דפקעו הוא משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כמ"ש רש"י דגם צד חירות כנולד דמי כיון דנשתנה גופו מח"ע וחב"ח לב"ח גמור. וידוע דמה"ט גר אונו יורש את אביו דכקטן שנולד דמי. וא"כ ה"נ כיון דהמית את אביו שהוא הח"ע וחב"ח. יוצא הוולד לחירות ונשתחרר והוי כקטן שנולד וא"כ יורשין מנ"ל כיון דכקטן שנולד דמי. ודו"ק היטב בכ"ז כי הוא בעזה"י ענין עמוק וחריף:

נדרים ר"פ נערה המאורסה יליף הש"ס מקרא דארוס מיפר בקודמין וקשה לי לפימ"ש התוס' בכתובות (דע"ב ע"ב) ד"ה ע"מ דכנסה סתם ונמצאו עלי' נדרים הוי ספק קידושין. ועיי"ש בשטמ"ק דהביא דיעות הפוסקים דלאו דוקא בג' נדרים דחשיב שם הש"ס אלא בכל נדרים דינא הכי א"כ האיך משכח"ל הא דארוס מיפר בקודמין אי דלא ידע בשעת הקידושין מהנדרים א"כ הוי קידושי טעות ולא הוי קידושין מספק ואי דידע ואפ"ה קידשה א"כ הוי הקמה דהא גלי דעתי' דלא איכפת לי' בהנדרים ולא גרע מגירושין דס"ל להש"ס שם (דע"ב) דכהקמה דמיא משום גילוי דעתא כמה דגירשה ולא יוכל להפר אח"כ אף די"ל דוודאי מקפיד על הנדרים אלא כיון דגירשה תו לא איכפת לי' מכ"ש כאן שקידשה וידע שיש עלי' נדרים דגילה דעתו דאינו מקפיד על הנדרים דוודאי הוי כהקמה ותו לא מצי מיפר. ואין לומר דקידשה ע"ד כן שיפר לה אח"כ. ז"א דהא הארוס אינו מיפר לבדו רק בשותפותי' דאב וא"כ דילמא לא ירצה האב להפר אח"כ ואין לומר דבאמת ע"ד כן מקדשה שיפר לה אבי' ג"כ. ואם לא ירצה האב להפר אח"כ יהי' קידושי טעות ויתבטלו הקידושין משום דאנן סהדי דלא ניחא לי' בנדרים. ז"א דהא קאמר שם הש"ס (בדע"ד ע"ב) דשומרת יבם לשני יבמים אינו יכול להפר. כיון דאחוה מצי פסיל עלי' בגיטא. והוי אשה שיש רשות לאחרים עלי' אינו יכול להפר וא"כ ה"נ אם הקידושין יהי' תלוין בדעת האב שאם לא ירצה האב להפר יהי' הקידושין בטלין א"כ הוי אשה שיש רשות לאחרים עלי' דא"י להפר. וא"כ איך משכח"ל הא דארוס מיפר בקודמין. וזה קושיא מושכלת:

בב"ק (דמ"ח ע"ב) הי' אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר אמאי הא תם הוא אמר רב במועד ליפול אל בנ"א בבורות א"ה בר קטלא הוא אר"י דחזא ירוקא ונפל עיי"ש ודברי הש"ס לכאורה תמוהים דהא האי קושיא בר קטלא קשיא בכל מועד שמשלם כופר איך משכח"ל כדמקשה הש"ס לעיל (דמ"א ע"א) וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד איך משכח"ל מ"ט דחוזר הש"ס להקשות קושיא הזאת עוה"פ וגם אמאי לא תירץ התירוצים דמשני שם עיין ברש"י ד"ה בר קטלא שדחק מאד לישב זה. ונלע"ד לישב דהנה הפנ"י הקשה שם (בדמ"א) על הא דמתרץ הש"ס כגון דקטל וערק לאגמא או שהוזמו זוממין פריך הש"ס הניחא אי ליעודי תורא שפיר וכו' עיי"ש והקשה הפנ"י דאי ליעודי תורא למה צריך לומר דקטל וערק לאגמא או שהוזמו וכו' הא בלא"ה יכול לומר דאיירי דבאו כל השלש כתי עדים בב"א דלא נגמר דינו עד נגיחה האחרונה. ונ"ל לישב דלכאורה קשה לפי"מ דבעי הש"ס (בד"מ ע"א) שור של שני שותפים איך משלמים כופר עיי"ש וקשיא לפי חד תירוצא בתוס' (דמ"א ע"ב) ד"ה נקי וכן היא שיטת הראב"ד ספ"י מה' נזקי ממון באמת דנהי דתם פטור מחצי כופר אבל דמי שווי' משלם דיש דמים לבן חורין. ולר"ע דס"ל דשותפים נינהו המזיק והניזק ועיין תוס' לעיל (ל"ג ע"ב) דמשעת נגיחה קם לי' ברשות המזיק ונעשה שותף א"כ מועד איך משכחת דלישלם כופר שלם הא משעת נגיחה ראשונה נעשה הניזק שותף והוי שור של שותפין דמיבעיא לי' להש"ס האיך משלם כופר והא כל מועד הוי שור של שותפין. ואין לומר דאיירי דהמזיק שילם להניזק חצי דמים מכיסו והקנה לו חלקו שבשור ז"א דהא השור לקטלא עומד ותם אינו משתלם אלא מגופו. א"כ לאו בשופטני עסקינן שישלם לו המזיק מכיסו והשור ילך לקטלא. מאחר שיכול לפטור א"ע ולומר הרי השור לפניך. אך צ"ל עפי"ד הש"ס כריתות (כ"ד) דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו משום דהבעלים מתייאשין ממנו א"כ ה"נ הניזק מתייאש מחלקו כיון דיודע דעומד להריגה והשור מסתמא דמילתא עומד בחצר המזיק א"כ זוכה המזיק בחלקו של הניזק ונעשה כולו של המזיק. וא"כ מיושב שפיר קושית הפנ"י הנ"ל דא"א לומר דבאו כל הג' כתי עדים בב"א דא"כ דלא נגמר דינו אחר נגיחות הראשונות לא נתייאש הניזק מחלקו וא"כ הו"ל שור של שותפין לר"ע דס"ל דמשעת נגיחה עומד ברשות הניזק ולכך הוצרך לומר דקטל וערק לאגמא אחר גמ"ד דנתייאש הניזק מחלקו:

אך לפימ"ש הקצוה"ח בסי' ת"י דהא דשור הנסקל כל הקודם בו זכה היינו דוקא כשהוזמו עדיו אח"כ דאיגל"מ למפרע דלא הי' אסור בהנאה מהני ההפקר אבל אם לא הוזמו עדיו דאסור בהנאה לא נעשה הפקר דאין אדם מפקיר דשא"ב ואיסור הנאה הוי דשא"ב עיי"ש. א"כ כאן שוב הדק"ל דתיכף בשעת נגיחה זכה הניזק בחלקו לר"ע דעדיין אינו אסור בהנאה עד שעת גמ"ד וכשנגמר אח"כ דינו ונאסר בהנאה לא מהני היאוש וההפקר לדעת הקצוה"ח ונמצא דחלקו של הניזק נשאר ברשותו דאיה"נ נהי דהוי אינו ברשותו ואינו יכול להקנותו ולהפקירו אבל שלו הוי כמ"ש הקצוה"ח בסי' רע"ג וא"כ שוב הוי שור של שותפים והאיך משלם כופר:

אך צ"ל עפי"מ דאיתא בש"ס שם (נ"ג ע"ב) דשור ואדם שדחפו לבור. לענין כופר משלם השור כולו. כיון דאדם ובור לאו בר כופר נינהו משלם השור הכל. וגם איכא פלוגתא (בדל"ט וד"מ) אם רשות משנה דהיינו אם נמכר השור ונכנס לרשות אחר נגיחתו. הרשות משנה שאינו מועד אצל השני וצריך שיגח ברשותו מחדש ג' נגיחות ואם לאו הוא תם. וא"כ ניחא הכא שפיר דכאן דחיוב כופר בא בנגיחה שלישית. אצל הניזק הוא עדיין נגיחה ראשונה או שני'. דהא לרשותו נכנס ונעשה שותף אחר נגיחה ראשונה. א"כ ברשותו לא נגח עדיין שלשה נגיחות ועדיין הוא תם אצלו כיון דרשות משנה וכיון דתם אינו בר כופר דנקי מחצי כופר כתיב ואצל המזיק הוא מועד דברשותו נגח חלקו שלש נגיחות וא"כ הוי כשור ואדם שדחפו לבור דמשלם השור כל הכופר כיון דאדם ובור לאו בני כופר נינהו. ה"נ כיון דחלק הניזק לאו בר כופר הוא וחלק של המזיק הוא בר כופר משלם המזיק כל הכופר לחודי':

וא"כ מעתה י"ל ג"כ דברי הש"ס הנ"ל. דהנה שם (בדמ"ח) כתב בשטמ"ק בשם הראב"ד דהא דמועד ליפול על בנ"א בבורות הוא תולדה דשן דלהנאתו עביד לאכול ירק והוי מועד מתחילתו. אלא דגזיה"כ הוא דלענין מיתה וכופר בעינן שלש נגיחות. אף בשן ורגל דהוי מועד מתחילתו עיי"ש. והנה הא דרשות משנה אינו מביא הש"ס שום לימוד ע"ז רק מסברא בעלמא. והטעם מובן דהא סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ואינם נוגחים. רק אם נגח ג' פעמים הוחזק להיות נגחן. וזה תלוי בשמירת הבעלים דהא איכא מ"ד דס"ל דליעודי גברא בעינן. וא"כ לכך רשות משנה. דהשני יכול לומר אנכי הייתי שומרו יפה יותר ולא הי' נוגח. אך כ"ז בתולדה דקרן דסתם שוורים לאו נוגחים נינהו אבל תולדה דשן דהוא מועד מתחלתו. רק דגזיה"כ בעלמא היא לשיטת הראב"ד דבעינן ג' פעמים. א"כ וודאי לא שייך לומר רשות משנה. וכיון דהרג ג' פעמים חייב כופר. וא"כ לכך פריך הש"ס שפיר הא בר קטלא הוא ולא שייך תירוץ הש"ס (דדמ"א) דקטיל וערק לאגמא או שהוזמו וכו' דמ"מ קשיא קושיא הנ"ל הא שותפין נינהו המזיק והניזק כיון דל"ש התירוץ דרשות משנה. דבשלמא אי לא הוי בר קטלא הי' אפשר לומר דאיירי דאחר נגיחה הראשונה שילם המזיק להניזק עבור חלקו והקנה לו חלקו. אבל כיון דבר קטלא הוא וודאי לאו בשופטני עסקינן שישלם לו עבור חלקו שעומד לקטלא כמש"ל וא"כ הוי שור של שותפין. וזה היא איבעיא איך משלמין כופר ואיך קאמר המשנה סתמא דמשלם כופר. והוצרך לתרץ דאיירי דחזי ירוקה והרג שלא בכוונה מתחילה דלאו בר קטלא הוא כלל. ושייך שפיר לומר דאחר הריגה הראשונה שילם להיורשין חלקם עבור החצי דמים. והקנו לו חלקם בהשור והוי כולו של המזיק ומש"ה משלם כופר ככל שור המועד. כנ"ל נכון בעזה"י והוא דבר חריף:

אמת שתמוה לי מאד על דברי הראב"ד הנ"ל דתם שהמית ב"ח משלם חצי דמים דיש דמי לבנ"ח מש"ס מפורש ערכין (די"ד ע"ב) על המשנה דבשור המועד וכו' קאמר הש"ס שם דמתניתין אתיא אף אליבא דר"ע אלא דבסיפא גם המית עבד או ב"ח במועד משכחת לה בתם לא משכח"ל והא מתניתין קתני בהדיא דמי שווי' דהיינו דמים וא"כ גם בתם יש חצי דמים אליבא דהראב"ד הנ"ל וצע"ג. יוכל להיות שכבר תמה מי מהאחרונים ע"ז אבל אינו ידוע לי מקומו קשיא לי ע"מ דקאמר הש"ס ב"מ (ס"ג) וערכין (ל"א). דלר"י צד אחד ברבית מותר מה"ת ומוכר בית בבתי ערי חומה לא הוי רבית דאורייתא. ועיין ברי"ט אלגזי בכורות פ"ח אות ס"ט בד"ה איך שיהי' דלרבי ירמי' אליבא דעולא ענין שעבודא דאורייתא היא שבשעת הלוואה נותן המעות ע"ד כן. שבאם לא ישלם לו יקנו לו מעותיו חלק בנכסיו. דד"ת מעות קונות בין בקרקע בין במטלטלין ועיי"ש שכתב דאמרינן דנעשה כאומר לו אם לא אפרע לך עד זמ"פ זכי בנכסי שיעור מעותיך בין בקרקע בין במטלטלי ולאביי דאמר למפרע גובה הוי כתנאי דמעכשיו ונעשה מכירה למפרע. וא"כ לדידי' איך משכחת כלל רבית דאורייתא הא כל הלוואה היא צד אחד ברבית דאם לא יפרע לו נעשה מכירה למפרע והוי ממש כמוכר בית עיר חומה. דאף אם פודה הבית אינו מנכה שכר הדירה משום דהוי צד אחד ברבית אף דבסוף איגלי מילתא דלא הוי מכירה כיון דפודהו מ"מ כיון דהי' אפשר לבוא לידי מכירה. זה הוא צד אחד ברבית דלא אסרה תורה. א"כ הא כל הלוואה כן הוא. ואיך משכח"ל רבית דאורייתא. וצ"ע:

הש"ך בחו"מ בסי' ל"ט סק"ב הקשה על הב"ח דכתב דהרא"ש ס"ל שעבודא דאורייתא. וכתב הש"ך דמהרא"ש מוכח להיפך מדכתב דב"ח אינו גובה מעבדי דיתמי משום דעבדי כמטלטלי. והרי רק במילי דרבנן עבדי כמטלטלי ש"מ דס"ל שעבודא ל"ד עיי"ש. ונלע"ד לישב דהנה התוס' ב"ב (דקע"ה ע"ב) ד"ה לא הקשו דשם מדברי הש"ס מוכח דמיתומים גובין טפי מלקוחות ובב"ק (די"א) לענין עבדים משמע דגובין מלקוחות ולא מיתומים עיי"ש ונלע"ד לישב דהנה קשיא לי לפימ"ש התוס' בגיטין (ד"מ ע"ב) ד"ה הקדש הטעם דהקדש קדיס"ו מפקיע מידי שעבוד משום דקיי"ל דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה. נמצא דלע"ע יוכל ההקדש לחול. דלע"ע הוא עדיין שלו. וכיון דחל רגע אחת תו לא פקע דקדוה"ג לא פקעה בכדי עיי"ש. והנה שם (בדף קל"ג) איתא אמר נכסי לך ואחריך לפלוני אם הי' הראשון ראוי ליורשו אין לשני אחריו כלום כיון דאמר בלשון ירושה ולא בלשון מתנה וירושה אין לה הפסק עיי"ש ודעת הרבה ראשונים דלאו דוקא שהוריש בירושה אלא גם ירושה ממילא אין לה הפסק עיין בקצה"ח סי' רנ"ג וא"כ קשה מ"ט גובה ב"ח מהיורשים אף למ"ד שעבודא דאורייתא כיון דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה א"כ בשעת מיתה חלה ירושת היורשים וזכו בהו היורשים וכיון דחל הירושה תו לא פקע דירושה אין לה הפסק. ודמיא לקדוה"ג דמפקיע מידי שעבוד מה"ט. אך צ"ל דהנה כבר הבאתי למעלה דברי האבני מילואים סי' י"ח שכתב דלדברי הר"ן דקידושי אשה כ"ע מודו דלא פקעה בכדי דבעינן קנין עולמית. א"כ היכא נמי דא"א שיחול לעולם לא חל כלל עיי"ש. והמקנה בקידושין (ד"ז) כתב דהא דאמרינן פשטה קדושה בכולה הוא רק היכא דאף אם נאמר דלא פשטה בכולה עכ"פ אותו האבר קדוש אז אמרינן פשטה בכולה. אבל בקידושי אשה דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת אז לא אמרינן דפשטא בכולה עיי"ש האיך פירש דברי הש"ס שם עפי"ז. ובר"ן שם בנדרים (דכ"ט) כתב דהקדש למזבח יכול לחול לזמן כיון דלפעמים פקע ע"י מום ופדיון. ועיי"ש דאזיל אליבא דמ"ד הקדיש שור לעולה ל' יום פקע בכדי. אבל לפי"מ דקיי"ל שם דרק בהקדיש לדמיו פקעה בכדי ולא לגופו דאז לא פקעה בכדי. י"ל דזה הטעם דהקדושה לא פקעה וחלה לעולם. דכיון דאף אם לא תחול לעולם עכ"פ עכשיו חל. אז אמרינן כיון דחל תו לא פקע. ומש"ה קדוה"ג מפקיע מידי שעבוד. אבל בירושה אדרבא כיון דירושה אין לה הפסק. דמיא לקידושי אשה. דאם נאמר דלא תחול לעולם לא חלה כלל כס' האבני מילואים הנ"ל. וא"כ כיון דמצד הדין חל שעבוד הבע"ח על הנכסים שיגבה מהם למ"ד שעבודא דאורייתא. מאי אמרת כיון דבשעת מיתה חל רגע אחת הירושה תו לא פקע ז"א אדרבא נימא להיפך כיון דמצד הדין מכאן ולהבא הוא של הבע"ח לא חלה הירושה כלל. דירושה צריך להיות עולמית כס' האבני מילואים. ומש"ה בע"ח גובה מהיורשים ולא מההקדש. דההקדש חל רגע אחת. וכיון דחל תו לא פקע. וא"כ מעתה מיושבת ג"כ קושית התוס' הנ"ל וקושית הש"ך הנ"ל על הב"ח דהנה כבר הבאתי למעלה בחי' לגיטין (מ"ג) הנ"ל. דעבדו דגר כאשתו שיוצא במיתת האדון ופריך שם הש"ס (דל"ט) א"ה דישראל נמי ומשני אמר קרא והתנחלתם אותם לבניכם ועיי"ש בש"ס (ע"ב) דמסיק דאמרינן דומיא דאשה איסורא ולא ממונא. היוצא משם דמש"ה יורשין הבנים דלענין קנין ממון אינו יוצא ע"י מיתה וכיון דיורשין הקנין ממון נגרר גם קנין האיסור אחריו. אבל המפקיר עבדו או עבדו דגר דליכא ממון רק איסור אז יוצא במיתת האדון כמו אשה עיי"ש. וא"כ הכא לענין ב"ח דהטעם דהב"ח גובה מהיורשים דירושת היורשים לא חלה כלל. א"כ ליכא קנין ממון ודמי לעבדו דגר דיוצא לחירות במיתת האדון וכיון דיוצא לחירות אינו יכול הבע"ח לגבות ממנו דשחרור מפקיע מידי שעבוד, וא"כ מיושב קושית התוס' והש"ך דאף דשעבודא דאורייתא ובע"ח גובה מהנכסים אבל מהעבדים אינו גובה משום דיוצאים לחירות. וכיון דהבע"ח מוכרח להסתלק מכאן ושעבודו נפקע. אז יוכל שוב ירושת היורשים לחול לעולם ולכן נשאר אצל היורשים ואין הבע"ח גובה מהם ולכך אין גובים מהעבדים אף דמלקוחות גובה ודוק היטב בכ"ז כי נכון בעזה"י:

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה