חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן פה
שלום אשיב להעלם המופלג היקר כמר אהרן יעקב מענש ג"י בק"ק לבוב.
מכתבו במועדו הגיעני ומחמת טרדותי נתאחרה תשובתי עד כה. אשר הקשה לפי"ד התוס' יבמות (די"א ע"א) דלא עשתה התורה בסוטה ספק כוודאי אלא להחמיר ולא להקל וא"כ בספק טומאה ברה"י דגמרינן מסוטה ג"כ דינא הכי. א"כ אמאי כתבו התוס' בחולין (ד"ט ע"ב) (וכ"ה ג"כ בנזיר נ"ז ע"א) דנזיר טמא מספק ברה"י מביא קרבן טומאה ודלמא הוא מביא חולין בעזרה דלהקל לא עשאתו תורה כוודאי. הנה יעיין בזה באריכות ברי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג שמאריך מאוד בפרט הזה. אם ספק טומאה הוא כוודאי לכל מילי או רק לענין טומאה וטהרה בלבד. ויעיין ג"כ במנ"ח מצוה רס"ג בד"ה והנה לא אמנע שמאריך ג"כ בזה וכפי הנראה לא ראה דברי הריט"א הנ"ל. וכן מה שמסתפק שם אם חייב על טומאת מקדש וקדשיו על ס"ט ברה"י לפלא הוא שהדבר מבואר בת ס' שבועות (די"ט ע"א) ד"ה הלך שחייב על ביאת מקדש וכבר רשמתי זאת על גליון המנ"ח שלי. וקושייתך שהקשית הא לקולא לא עשאתו התורה כוודאי לק"מ דהתוס' כתבו רק שספק סוטה לא תיפטר בלא חליצה דאין לה היתר לינשא לשוק בלא חליצה. דלקולא איננה כוודאי וחיישינן דלמא לאו סוטה היא וצריכה חליצה, ובזה לא תעבור על מימרא דרחמנא כלל. דנהי דלהחמיר עשתה התורה כוודאי מ"מ גם וודאי סוטה אין איסור בדבר אם תחלוץ דבחליצה אין שום איסור אלא דקולא היא בוודאי סוטה דא"צ חליצה. אבל ספק סוטה לא עשתה תורה כוודאי לקולא שלא תצטרך חליצה. אבל ספק נזיר טמא וכן ספק טמא שנכנס למקדש שוודאי טמא מוכרח להביא קרבן וחומרא הוא גבי' שמוכרח להביא קרבן. וא"כ כיון דספק עשאתו תורה כוודאי לחומרא הרי מוכרח הוא להביא קרבן ואם לא יביא יעבור אמימרא דרחמנא. א"כ ל"מ דליכא איסור דחב"ע אם יביא קרבן. דהא כיון דאמרה תורה שמחויב להביא קרבן כוודאי. א"כ מאי חולין בעזרה יש כאן. הא נתפס שפיר הקרבן בקדושה דהרי התורה החמירה עליו וחייבתו בוודאי בקרבן. א"כ הרי הוא מחויב קרבן וחל קדושה על הקרבן וליכא איסור חב"ע כלל. אלא אף לענין תגלחת טומאה דאיכא איסור הקפה ואיסור גילוח דנזיר טהור דדילמא הוא טהור מ"מ כיון דבוודאי טמא אמרה תורה שיגלח אף דאיכא איסור הקפה ואיסור גילוח דנזיר מטעם דעשה דתגלחת טומאה דוחה הנך איסורא ה"נ בספק טומאה דחייבתו התורה לגלח הרי שוב רמיא עליו חיוב תגלחת כמו בוודאי א"כ מצוות תגלחת זאת דוחה איסורי הנ"ל
ובזה אפשר ליישב קושיית התוס' בנזיר (דנ"ז) הנ"ל ובחולין (ד"ט) על מתניתין דראיתי טומאה שנזרקה ביניכם קאמר שם הש"ס דהוי רה"י. א"כ אמאי צריכין להביא דוקא על תנאי הקרבנות הא ס"ט ברה"י כוודאי חשבינן לי' וחייב להביא קרבן טומאה בוודאי. ולפי הנ"ל י"ל כיון דלקולא לא עשאתו תורה כוודאי. ועדיין הוא בכלל ספק טמא. נהי דהחמירה עליו התורה שיהי' דינו כוודאי ולהביא קרבנות של וודאי מ"מ זה רק היכא דא"א בענין אחר. אבל בראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דאחד וודאי טמא. ויכולים להביא בשותפות על תנאי כדקאמר שם במתניתין וודאי די בקרבן אחד דכיון דבכלל ספק הוא אלא שראתה התורה להחמיר עליו שיהי' כל דינו כוודאי. א"כ וודאי לא הצריכה התורה להחמיר עליו יותר מוודאי טמא וכל וודאי יוצא בקרבן אחד וא"צ שני קרבנות. א"כ למה יהי' צריך כאן ששניהם יביאו כ"א קרבן ויהי' קרבן אחד לבטלה:
אלא דלפי"ז תקשי קושיא עצומה על מה דפריך שם הש"ס (דנ"ז ע"ב) טל הא דשניהם מגלחין כ"א שני תגלחות. א' לסוף ל' ואחד לסוף ששים והא קעביד הקפה ואצטריך לשנויי בנשים. ומאי קושיא והא באמת מן הדין הי' מחויב כ"א לגלח תיכף בסיף ח' תגלחת טומאה כיון דס"ט ברה"י כוודאי חשבינן לי'. אלא כיון דרק להחמיר חשוב כוודאי א"כ כל היכא דאפשר לעשות בהיתר. ולכך אסור לגלח בסיף ח' דדילמא אינו טמא ואסור בתגלחת תוך ל' לנזרו ומחויב להשלים נזירותו ולגלח לסוף ל' על תנאי שיהי' או תגלחת טומאה או תגלחת טהרה ויתחיל למנות מחדש ל' יום ויגלחו שניהם לבסוף עוה"פ תגלחת טהרה דממ"נ יעשה כדין כמבואר שם במתניתין. וא"כ כ"ז לצאת מידי ספק לענין איסור תגלחת בימי נזרו שיש עצה לעשות בהיתר אבל לענין איסור הקפה דא"א לעשות בהיתר כלל דכל אימת שיגלח יהי' איסור הקפה ואין עצה רק לומר שלא יגלחו כלל רק פ"א וזה א"א דהא יעבור על דברי תורה שהתורה אמרה שכל נזיר טמא מוכרח לגלח שני תגלחות תגלחת טומאה ותגלחת טהרה ולהחמיר הרי הוא כטמא וודאי כמש"ל וזה קושיא עצומה לכאורה:
אך נראה דהנה בנזיר שם (דנ"ח) ויבמות (ד"ה) פריך הש"ס דנילף בעלמא דעשה דל"ת ועשה מתגלחת מצורע דדוחה ל"ת ועשה דנזיר ומשני שאני נזיר דישנו בשאלה. ולכאורה קשה דנילף מתגלחת טומאה דדוחה ל"ת ועשה דנזיר, וע"ז אין לשנות דישנו בשאלה, דהא גם העשה דתגלחת טומאה ישנו בשאלה, וכמ"ש המהרש"א ביבמות (ד"ד ע"א) ד"ה בא"ד לענין לתו"ע שאשב"כ, דהיכא דגם העשה אינו שוה בכל, דינו כמו אם שניהם היו שווים בכל. א"כ ה"נ כיון דעשה דתגלחת טומאה דישנו ג"כ בשאלה דוחה לתו"ע דנזיר דישנו בשאלה, ה"נ נילף בעלמא דעשה דליתא בשאלה דוחה לתו"ע דליתנייהו בשאלה. אך צ"ל כמ"ש התוס' ביבמות (ד"ג ע"ב) ד"ה ל"ת דמש"ה לא ילפינן דע"ד ל"ת שיש בו כרת מיבום דאשת אח, כיון דלא משכחת יבום בענין אחר, א"כ ה"נ א"א למילף מתגלחת טומאה דדוחה איסור גילוח דנזיר, כיון דא"א לקיים מצוות תגלחת טומאה בענין אחר. וא"כ לפי"ז בנזיר שנטמא בס"ט ברה"י נהי דלהחמיר עשאתו תורה כוודאי, ויש בו עשה דתגלחת טומאה כמו בוודאי, מ"מ כיון דלקולא צא עשאתו תורה כוודאי, א"כ איכא בו איסור דגילוח נזיר, אי משום לתו"ע דנזיר, ואי משום לאו דהקפה, וכיון דבעלמא קיי"ל דאין עשה דוחה לתו"ע ה"נ אין עשה דתגלחת טומאה דוחה לתו"ע דאיסור תגלחת דנזיר, ואף דישנו בשאלה הא גם העשה דתגלחת טומאה איתא בשאלה וגם לאו דהקפה אינו דוחה אף ל"ת גרידא כיון דהעשה דתגלחת טומאה ישנו בשאלה א"ד ל"ת גמורה כמו הקפה דליתא בשאלה, ונהי דנזיר וודאי מגלח בטומאה היינו משום דגלי קרא, אבל בנזיר טמא בס"ט ברה"י דלא גלי קרא ולא עשאתו תורה כוודאי אלא להחמיר, נהי דאיכא בו עשה דתגלחת טומאה כמו בוודאי, אבל יש בו ג"כ איסור תגלחת דנזיר טהור, דלקולא אינו נעשה כוודאי, והדרינן לכללא דאין ע"ד לתו"ע, וגם עשה דישנו בשאלה כמו תגלחת דנזיר טמא א"ד לאו דהקפה. ולכך פריך הש"ס שפיר והא קעביד הקפה. ויצא לנו מזה דנהי דס"ט ברה"י מביא קרבן טומאה בוודאי, אבל לגלח תגלחת טומאה אינו יכול מספק משום איסור הקפה או איסור גילוח דנזיר אך נראה דז"א ג"כ רק בטומאה שבין שני נזירים. אבל נזיר אחד שנטמא בס"ט ברה"י שפיר מותר לגלח, דכיון דלהחמיר הוא כוודאי והרי הוא וודאי מחויב בתגלחת טומאה, ואיסור גילוח דנזיר הוא רק ספק, דנהי דלקולא אינו כוודאי אבל עכ"פ יותר מספק לא הוי, וא"כ וודאי דאינו נדחה חיוב תגלחת טומאה שחייבתו התורה בוודאי מפני ספק איסור גילוח, דאף למאן דס"ל ספד"א מה"ת לחומרא מ"מ איננו חמור כוודאי ואין מניחין וודאי מפני ספק, רק בשני נזירים שנטמא אחד מהם ואחד הוא וודאי טהור, א"א להתיר לשניהם לגלח תגלחת טומאה בתוך ל' לנזירותם, דהא אחד מהם וודאי יעשה איסור. ואין עשה דתגלחת טומאה שישנו בשאלה דוחה איסור תגלחת נזיר שהוא לתו"ע כמש"ל. ומעתה יהי' יותר דרך מורווח ליישב קושיית התוס' הנ"ל. דאמאי הצריכה המשנה להביא קרבנותיהם בשותפות דרך תנאי, והא בלא"ה כ"א יוכל להביא קרבן טומאה, דס"ט ברה"י חשוב כוודאי, דז"א דכיון דאין יכול לגלח בשמיני, דלהקל באיסור תגלחת לא עשאו תורה כוודאי, ומוכרת להמתין עד יום ל' לגלח ממ"נ או בתורת תגלחת טומאה או בתורת תגלחת טהרה, ומוכרח להביא אז מקרבנות טהרה כדי לגלח על אחת מהדמים א"כ אם יביא כ"א גם קרבנות טומאה יהי' תרתי דסתרי, דאם הוא טמא איננו טהור ואם טהור איננו טמא ובע"כ מוכרחים להביא שניהם בשותפות דרך תנאי:
אלא דתקשי ע"ז מסיפא דמתניתין שם (דנ"ט ע"ב) דמת אחד מהם מהב' נזירים הי"ל דפליגי שם תנאי מה יעשה השני, ולפימ"ש אדרבא אם מת אחד מהם יכול השני לבדו לגלח ולהביא קרבן טומאה, דכיון דליכא תרתי דסתרי א"כ כיון דמחויב לגלח מתורת וודאי אין זה נדחה משום ספק איסור תגלחת דנזיר כמש"ל, וממילא יוכל להביא גם הקרבנות טומאה ג"כ בלי שום תנאי. ואולי י"ל עפי"מ דמשמע בהוריות (די"א) גבי נשיאות מהו שתפסיק ובזבחים (די"ב ע"ב) בתוס' ד"ה הכא דגם בגברא שייך דיחוי, דאף דלא הפריש קרבן עדיין מ"מ אם הגברא נדחה פ"א מקרבן שוב אינו חוזר ונראה. וכה"ג מצינו בסנהדרין (דמ"ז ע"ב) דהואיל ונדחה בתחלת אבילות שוב אינו חל עליו אבילות ופטור מלהתאבל לגמרי עיי"ש. וא"כ ה"נ כיון דבתחלה בשעה שנולד ביניהם הס"ט ברה"י לא נתחייבו אז שיביא כ"א מהם קרבן טומאה מטעם שכתבתי למעלה דכיון שהיו שנים לא היו יכולין לגלח ולהביא קרבן טומאה וקרבן טהרה יחדיו משום דהוי תרתי דסתרי, וא"כ אותו שהוא טהור באמת נדחה מקרבן טומאה אף דאצלינו הוא בספק. א"כ גם עתה שמת אחד מהם. אינו חל עוד חיוב על אותו שהוא טהור באמת רק על הטמא לחוד, וכיון דלא ידעינן מאן הוא, שפיר פליגי שם תנאי מה יעשה בקרבנות עיי"ש. ול"ד למ"ש התוס' בזבחים הנ"ל דהיכא דנדחה מחמת טעות ל"ה דיחוי, דזה רק היכא שעכשיו נתברר שבטעות ושלא כדין נדחה, אבל הכא אדרבא הרי גם עכשיו אין אנו יודעין מי הטמא והטהור, אלא דאמרינן דהטהור שבהם שנדחה מלהביא קרבן טומאה, אף דהי' ס"ט ברה"י, כיון דלא אפשר מחמת תרתי דסתרי אינו חוזר ונראה לעולם, זה לא חשיב נדחה מחמת טעות, דאדרבא אם אנו יודעין שהוא טהור לא הי' מחויב מעולם בקרבן טומאה. ודוק היטב בכ"ז:
ואשר הקשה ביבמות (דפ"ח) דאמרינן דע"א אינו נאמן באיתחזק איסורא והא קרא דלא יקום ע"א באיש דאינו קם לממון ג"כ יש חזקת ממון ובכה"ג אף באיסורין אינו נאמן. עכ"ד. הנה אם נאמר דבממון דע"א אינו נאמן הוא רק היכא דאיכא חזקת ממון אז וודאי לק"מ דזה גופא ילפינן מממון דהיכא דהוי נגד חזקה לא מהימן וזה הוא באמת דעת המהרי"ק דגם לענין דשב"ע בעינן דווקא איתחזק איסורא דומיא דממון אבל באמת לענין ממון גם היכא דליכא חזקת ממון ע"א אינו נאמן. כמבואר להדיא בש"ס ב"מ (דכ"ח ע"א). וסימנין ועד אחד עד אחד כמאן דליתא דמי. הרי באבידה דליכא מוחזק כלל ואפ"ה ע"א ל"מ בממון וא"כ ל"ק קושיתו כלל דקרא דממון איצטריך דגם היכא דליכא חזקה ע"א אינו נאמן. ובאיסורין נאמן היכא דליכא חזקה. ויעיין בזה בשער המשפט סי' ל"ג וירוה צמאונו ויותר אין בידי להאריך:
כ"ד הכותב למען כבוד תוה"ק.
דוד מנחם מאניט באבד אבד"ק טארנאפאל.