אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן פד

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן פד

סימן פג

שלום אשיב לכבוד הבחור המופלא ומופלג חריף ובקי כ' אלעזר ג"י בק"ק סיקאהל:

מכתבו עם ח"ת לנכון קבלתי ואם כי לא עת השב עתה מחמת טרדות דקודם חה"פ עכ"ז למען חזק ידי שוקדי על דלתי התורה לקחתי מעט מועד להשיבו בקיצור נמרץ. אשר הקשה בכתובות (כ"ב ע"ב) על מימרא דר"י דשנים אומרים נתגרשה וכו' דפריך הש"ס מ"ש רישא מ"ש סיפא תרגמא אביי בא' אומר וכו' וכדעולא דכ"מ שהאמינו ע"א הרי הוא כשנים ומש"ה אם ניסת ל"ת והקשית דל"ל טעמא דעולא והא בלא"ה הקשה הר"ן בע"א אומר נתגרשה וכו' דתרוויי' בא"א קמסהדי והא הוי עדות מוכחשת שא' מהם וודאי פסול וליכא רק ע"א שהיא א"א ותי' שאיירי שזרק לה גט וא' אומר קרוב וכו' דעבידי דמיטעי ולא מיפסל בהכי וא"כ תינח בגירושין אבל במיתה דלא עבידי דמיטעי הוי עדות מוכחשת ומש"ה אם ניסת לא תצא דליכא רק ע"א שהיא א"א וכתבת שאמרת קושיא זו לפני הרבה לומדים וקלסוהו ולדידי נראה דלק"מ חדא דא"כ תינשא לכתחלה דע"א אינו נאמן להוציא אשה מחזקת פנוי' ועוד דא"א לפרש כלל דאיירי שהיא בחזקת פנוי' דא"כ תיקשי קו' התו"י שם שהקשו דיהי' העד שאומר נתגרשה נאמן במיגו דאי בעי שתיק ותירצו דרצה לפוסלה מן הכהונה וא"כ תינח בנתגרשה דפוסלה לכהונה אבל באומר מת דאינו פוסלה מן הכהונה יהי' נאמן במיגו דהי' שותק ולא יהי' העד שאומר לא מת נאמן להוציאה מחזקת פנוי' ומגופא דש"ס מוכח דאיירי שהיא מוחזקת בא"א דאל"כ אמאי קאמר כדעולא דכ"מ שהאמינו ע"א הרי הוא כשנים דהרי מבואר בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד דל"ש לומר שיהי' נאמן כב' רק בדבר שבערוה דבעינן שנים א"כ כאן דבשעה שבא הראשון ואמר מת דלא היתה עדיין בחזקת א"א והיתה מותרת בלא"ה לכ"ע ל"ש לומר שיהי' נאמן כשנים דהא לא היינו צריכין כלל להאמינו אף כע"א דבלא"ה היתה מותרת ובכה"ג גם החולקים שבש"ך שם מודים דאין הראשון נאמן כב' וז"ב מאד. ובע"כ רישא איירי במוחזקת בא"א. דבשלמא סיפא דאיירי בע"א אומר נתגרשה בע"כ איירי דאינה מוחזקת בא"א כמ"ש הת"י שם דאל"כ ל"ל העד שאומר לא נתגרשה אין ע"א נאמן להוציאה מחזקת א"א אבל ברישא בע"א אומר מת וודאי איירי שפיר אף שהיא בחזקת א"א ואפ"ה האמינו חכמים ע"א לומר שמת בעלה כמבואר בסוף יבמות ושפיר קאמר הש"ס וכדעולא דכ"מ שהאמינו ע"א הרי הוא כשנים דחכמים בע"כ האמינוהו כשנים דאין דשב"ע פחות מב' כד' הריטב"א שבש"ך הנ"ל ואי דתקשה דא"כ רישא וסיפא לא איירי בחד גוונא י"ל דאר"י שפיר בחד גוונא כגון שאינה מוחזקת בא"א רק ע"פ עצמה שהיא עצמה אומרת א"א אני רק דבסיפא דבע"כ איירי ג"כ דאומרת גרושה אני דכיון שזרק לה גט בע"כ היא יודעת ג"כ מהגירושין ובוודאי אורחא דמילתא שהיא אומרת שזרק קרוב לה וא"כ שפיר אי לאו שני העדים היתה נאמנת לומר א"א הייתי וגרושה אני דהפה שאסר וכו' ולכך הוצרך לומר דתרוויי' בא"א קמסהדי ואין היא עצמה עם ע"א נאמנים להוציאה מחזקת א"א אבל ברישא דאומרת א"א אני וממיתת בעלה וודאי דאינה יודעת דאל"כ בלא"ה אשה שאמרה מת בעלי נאמנת אף היכא דהיא בחזקת א"א וכיון דאיירי דהיא אינה יודעת והרי היא בחזקת א"א ע"פ עצמה מחמת שאחד"א ולכן בלאו העד היתה אסורה וצריכין להאמין העד כשנים דאין דשב"ע פחות מב' והוצרך לכדעולא:

ואמנם לו אף אם יהיבנא כדבריך דהוה מצי לאוקמי רישא דהיתה בחזקת פנוי' מ"מ יש ליישב קושיתך עפי"מ שהביא הקצה"ח בסי' נ"ב דברי המהרש"ך שכתב דהעדים אינם נפסלין באותו עדות עצמה שעברו האיסור רק מכאן ולהבא נפסלין כעין שכתבו התוס' חולין (די"ד) דבאותו מעשה עצמה לא נעשה מומר אלא שהביא שם דהמהרי"ט הקשה עליו מב"ק (ע"ד) דקאמר הש"ס דאם הוזמו על הטביחה נפסלו ג"כ לעדות של הגניבה שהעידו בתכ"ד עיי"ש בדבריו. ובאמת אישתמיטתי' להקצות דברי המהרש"א שם במקומם שכתב דאין הטעם משום דהעדים נפסלין דבתכ"ד חין העד נפסל עדיין דהא יכול לחזור כמ"ש התוס' שם אלא דהטעם הוא משום עדות שבטלה מקצתה ב"כ עיי"ש. וא"כ לפמ"ש בחי' הרשב"א גיטין (ד"ח) אחר כל האריכות שם סיים דל"א עשב"מ רק בחד גברא אבל בתרי גופי ובתרי דיבורי אמרינן דפלגינן דיבורא עיי"ש וא"כ שפיר מיושבת קושיתו דבשלמא בא' אומר נתגרשה הקשה הר"ן שפיר דבמה שמעיד שנתגרשה בזה גופא מעיד שהיתה א"א דאם אין קידושין אין גירושין והוא מעיד בחד דיבורא ובחד גופא שהוא מעיד על האשה שהיתה א"א ונתגרשה וא"כ כיון שנפסל באותו מעשה ממש לא אמרינן פלגינן דיבורא וע"ז תירץ הר"ן דאיירי בספק קרוב לה דעבידי דמיטעי שאינו נפסל בכך ול"א עדשב"מ רק היכא שנתבטל מחמת פסול דאז ילפינן מדמקשינן שנים לשלשה דנמצא א' מהם קרוב או פסול דנתבטל כל העדות מחמת עשב"מ אבל לא היכא דנתבטל העדות שלא מחמת פסול עי' חו"מ סי' נ"א ס"ו ובסמ"ע שם סקי"ג ובש"ך שם סק"ז אבל באחד אומר מת וכו' דבאותו דיבור שאומר מת פב"פ אינו מעיד בזה שהי' בעלה רק שהוא דיבור בפ"ע שמת פב"פ ושהי' בעלה של פלונית והוי העדות בתרי גופי שהוא מעיד שמת הבעל ושהיא היתה א"א א"כ הוי תרי גופי ותרי דיבורי דאמרינן דפלגינן דיבורא ול"א עשב"מ ב"כ והעד אינו פסול אז עדיין דבאותו העדות עצמו אינו נפסל מכאן ולהבא וז"ב מאד:

ומה שהקשה ביבמות (ד"ט) דקאמר דבשיתא בבא דרישא לא משכחת אסורה לזה דאסורה משום גרושת אחיו ולשיטת הסוברים דבזה"ז דליכא סמוכין ל"מ גירושין רק משום אפקעי' וא"כ לא היתה גרושת אחיו מעולם והביא ג"כ קו' הגאון מקאמינקא ז"ל על הר"ן הנ"ל דע"א אומר נתגרשה איירי בקרוב לה והרשב"א בגיטין ע"ח כתב בקרוב לה הוא רק מכח אפקעי' וא"כ מאי קאמר תרוויי' בא"א קמסהדי הא לדברי העד דאומר קרוב לה לא היתה א"א מעולם דאפקעי' וכו'. הנה בפשיטות יש ליישב עפ"ד הש"ס נדרים (דכ"ט) דמשמע דלמ"ד קדוה"ג פקעה בכדי גם בקידושין אם אמר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי יוצאת בלי גט וא"כ לכאורה למה קאמר הש"ס בכ"מ דאפקעי' לקידושין למפרע ולעשות כל בעילותיו ב"ז הא העיקר הוא משום דמקדש אדעתא דרבנן והוי כאומר ע"מ שירצו רבנן כמבואר באחרונים וא"כ נימא דהתנאי הי' שלא יהי' קידושין רק עד אותו זמן שירצו חכמים ומאז ואילך יפקעו הקידושין ולא יהיו בעילותיו למפרע ב"ז. אך צ"ל דהש"ס אזיל אליבא דהילכתא דקיי"ל בנדרים שם כרבא דקדוה"ג לא פקעה בכדי אבל בכתובות שם דבעל המימרא אביי אליבא דר"י ואביי הא ס"ל בנדרים שם דלא שאני בין קדושת דמים לקדוה"ג וכן ס"ל לר"י שם בירושלמי שהביא הר"ן שם בשור זה ל' יום עולה דגם קדוה"ג פקעה בכדי וא"כ לדידי' י"ל דהתנאי דאפקעי' הוא רק מכאן ולהבא כמש"ל לכך שפיר קאמר תרוויי' בא"א קמסהדי:

ואמנם תירוץ וה אינו מעלה ארוכה על הר"ן דהרי הר"ן גופי' מסיק שם בנדרים דגם למ"ד קדוה"ג פקעה בכדי מ"מ בקידושין כ"ע מודים דל"פ בכדי. ולכן נלע"ד לתרץ ע"ד הפלפול קצת גם לדעת הר"ן דהנה התוס' בב"ב (דמ"ח ע"ב) ד"ה תינח כתבו דמש"ה ל"ק שם הלשון כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משום דבשעת הקידושין עשה שלא כהוגן ולא עשה אדעתא דרבנן אלא דצ"ל דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת כיון דאפקעי'. והדבר תמוה לכאורה דהא קיי"ל דחכמים אינן יכולין לעקור ד"ת בקו"ע וכאן הלא בכל יום יהי' חייב הבא עלי' משום א"א. אך נלע"ד עפ"ד הפנ"י בקידושין (דס"ה ע"ב) שהסביר הטעם דמקדש בלי עדים ל"ה קידושין אף דאיכא הודאת בע"ד כיון דענין הקידושין הוא שתאסר אכ"ע כהקדש א"כ בלא עדים דאינה נאסרת אכ"ע דכ"ע אינם מחויבים להאמין לה שנתקדשה דאין דשב"ע פחות מב' א"כ גם לגבי דידה אין איסור דאין קידושין לחצאין ולא חלו הקידושין כלל עיי"ש בדבריו היקרים. וס' כעין זו מוזכרת בראשונים כ"פ וא"כ מעתה אני אומר ה"ה להיפך היכא דכ"ע אסורים בה רק שהיא אינה אסורה בהם באופן שאכתוב לקמן נ"כ הוי קידושין לחצאין ואינם יכולין לחול דענין הקידושין הם שהיא ג"כ תאסר בכל העולם דהשווה הכתוב אשה לאיש וכו' כדאיתא ביבמות (פ"ד ע"ב). והנה ידוע דברי הר"ן שלהי נדרים שכתב דבטמאה אני לך אמרינן ג"כ דחכמים עקרו ד"ת והקשה ג"כ דהא חכמים א"י לעקור ד"ת בקו"ע ותירץ הברוך טעם כיון דשם אין ה איסור רק עלי' שאחד"א הוי שוא"ת דאשה קרקע עולם היא ולא עבדה מעשה עיי"ש בסוף הסוגיא. וא"כ ניחא הכל שפיר דחכמים יכולין לעקור ד"ת בשוא"ת שהיא לא תאסר אכ"ע מחמת קידושין הללו דאשה שוא"ת היא וממילא גם הוא אינו נאסר דאין קידושין לחצאין כדברי הפנ"י הנ"ל. ואמנם כ"ז שם בב"ב דתחילת הקידושין היו שלא כהוגן שפיר כתבו התוס' דחכמים עקרו הקידושין גם בלי טעם דמקדש אדעתא דרבנן רק דעקרו הקידושין מעלי' דהוי שוא"ת וממילא לא חלו הקידושין גם אכ"ע דאין קידושין לחצאין אבל בכל דוכתי דמזכיר הש"ס דאפקעי' כגון מבטל הגט וכדומה דהחכמים באים לעקור הקידושין אח"כ בשעה שמבטלו א"כ נהי דיכולין לעקור אצלה דהיא שוא"ת אבל לגבי כ"ע דהוי קו"ע אינם יכולין לעקור וכאן א"ל דהוי קידושין לחצאין דהא הקידושין היו מתחלה טובים שהיתה גם היא נאסרת ופשיטא כיון דחלו פ"א שוב לא פקעי אף שנולד עתה דבר שאין הקידושין חלין בענין כדמוכח בתוס' יבמות (מ"ט ע"ב) ד"ה סוטה דלא ניחא להו בפרש"י שם ד"ה סוטה עיי"ש ודו"ק ולכך בעלמא הוצרך הש"ס לטעמי דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דהוי מתורת תנאי:

ומעתה נבא לישוב קושיות הנ"ל דהנה הר"ן פ' המגרש (דפ"ג) על הא דאמרינן ע"מ שלא תנשאי לפלוני ועמדה ונישאת שהגט בטל שהקשו התוס' וכל הראשונים הא כיון שהגט בטל היא א"א למפרע ולא חלו נישואי' השני כלל וא"כ לא עברה על התנאי כלל ותי' הר"ן וז"ל ול"נ כיון שא"א לגט להתבטל אלא מחמת הנישואין ע"כ הנישואין חלו וכו' והרי הוא כאילו אמר לה הרי את מותרת לכל אדם וכו' אלא שאם תנשאי לפלוני הרי את אשתי עד שעת נישואין ומשעת נישואין ואילך אלא שבשעת נישואין אי את אשתי ואע"ג דקיי"ל בהיום אי את אשתי ולמחר וכו' כיון דפסקה פסקה ה"מ היכא דפסקה יום א' לגמרי אבל הכא לא פסקה אלא לענין שאפשר לנשואי אותו פלוני לחול עכתו"ד עיי"ש. הרי כיון דבשעת התנאי הזכיר לשון שלא תנשאי לפלוני אין התנאי מתבטל רק אם נישאת לו ממש וחלו הנישואין שעה אחת וא"כ ה"נ דאמרינן דאדעתא דרבנן מקדש כיון דלא הזכיר בהדיא התנאי ע"מ שירצו חכמים רק שאומר כדת משה וישראל אמרינן דהיתה כוונתו דהיכא דהדין הוא דחכמים יפקיעו הקידושין הוא מקדש ע"ד כן שאם הם יפקיעו הקידושין שיהי' כרצונם שיפקעו הקידושין. והנה הפקעת קידושין כבר כתבתי שחכמים יכולין לבטל ד"ת ולהתיר הקידושין אצלה דהיא קרקע עולם והוי שוא"ת ואז אם הם מפקעי הקידושין נתבטלו הקידושין לגמרי מחמת תנאי וא"כ שוב תיקשי כקושיית הראשונים הנ"ל בע"מ שלא תינשאי לפלוני דכיון שהתנאי הי' שלא תינשא ואם נתבטלו הקידושין למפרע לא חלו נישואי' כלל ולא נתבטל התנאי ה"נ נימא כיון שהתנאי הי' שיהי' כדמו"י והדין הוא שאם יעשו כן יפקיעו החכמים הקידושין ואם הם מפקיעים הקידושין נתבטלו הקידושין למפרע דע"מ כן קידשה וא"כ שוב לא הי' מקום להפקעתם לחול כלל דכיון דאין קידושין אין גט ולא עבר על תקנתא דרבנן במה שביטל הגט וכן לא תלה הוראתם כלל במה שזרק הגט קרוב לה דאין כאן גט כיון דאין כאן קידושין ובע"כ צ"ל כתי' של הר"ן דנתן מקום להקידושין לחול רגע אחת על שעת הגט ושעת השליחות כדי שיוכל תקנת חכמים לחול אבל קודם זה ולאחר זה לא יחולו הקידושין דאף דבקידושין ג"כ אינו יכול לומר היום את אשתי ולמחר א"א אשתי כמש"ל בשם הר"ן נדרים הנ"ל מ"מ שם ג"כ הטעם משום דאיתקש הוי' ליציאה דאמרינן כיון דפסקה פסקה כמ"ש התוס' והרא"ש שם בנדרים (דכ"ט) הנ"ל והרי כבר כתב הר"ן דבכה"ג ל"ש כיון דפסקה. שלא פסקה יום אחד לגמרי רק כדי שיהי' אפשר להגט ולתקנת חכמים לחול אבל לאחר הגט מתבטלין הקידושין. וא"כ סרה מהר קושית הגאון מקאמינקא הנ"ל דמ"מ תרווייהו בא"א קמסהדי דהא רגע אחת היתה א"א דהיו מוכרחין הקידושין לחול לשעת הגט שוב אית לה חזקת איסור א"א ואינה יוצאת מחזקתה ע"י ע"א האומר קרוב לה דאין דשב"ע פחות מב' ומתיישבת ג"כ קושיתך דכיון דנתבטלו הקידושין למפרע לא היתה אשת אחיו מעולם דז"א דהרי היתה שעה אחת אשת אחיו בשעת חלות הגט וא"כ אסורה לעולם דאשת אחיו אינה היתה לעולם ודו"ק היטב כי כ"ז עמוק בעזה"י:

ובדרך יותר קצרה י"ל עפ"י דרכי הנ"ל דחכמים מפקיעים הקידושין מאצלה וממילא נפקעין כל הקידושין משום דאין קידושין לחצאין אלא שהקשיתי ע"ז שזה תינח היכא שהפקיעו תיכף בשעת חלות הקידושין כמו בב"ב הנ"ל אבל היכא שנולד אח"כ סיבה להפקעת קידושין כיון שחלו הקידושין פעם אחת שוב אין נפקעין ורמזתי שזה מחלוקת רש"י ותוס' ביבמות (מ"ט) הנ"ל גבי סוטה ועכשיו נזכרתי שי"ל שהוא ג"כ פלוגתא דאמוראי בגיטין (מ"ג ע"ב) בחצי' שפחה והב"ח שנתקדשה ונשתחררה וחזרה ונתקדשה דר"י ב"ח אר"נ פקעי קידושי ראשון ור"ז אר"נ גמרי קידושי ראשון ועיי"ש בתוס' ד"ה גמרו שמתבאר מתוך דבריהם להמתבונן בהם דכיון דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת וח"ש וחב"ח דמקודשת הוא רק משום דלא שיירי בקנינו כמבואר שם בש"ס (מ"ג ע"א) א"כ עכשיו דנשתחררה ויש עכשיו שיור בקנינו דראוי' להתקדש כולה ואם הי' עכשיו מקדש חצי' לא היתה מקודשת ס"ל לרב יוסף ב"ח דגם קידושין ראשונים פקעי כשי' רש"י ביבמות הנ"ל גבי סוטה ור"ז ס"ל כשי' התוס' דלא פקעי קידושין הראשונים וא"כ ממילא גמרו דכיון דאין קידושין לחצי' ממילא פשטו בכולה כיון דא"א לומר פקעי:

וכבר כתבתי באיזה תשובה דגם בהקדש מצינו מחלוקת בכה"ג בקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה כיון דעכשיו אינם ראוים לגבוה כיון דאין פודין קדשים להאכילם לכלבים כמ"ש רש"י בריש מעילה ומצינו להתוס' בקידושין (נ"ז ע"ב) ד"ה מה שלי בשלך וכו' דמבואר שם דמותרים לגמרי גם באכילה והנאה דקדושה שבהן פקעה לגמרי כיון דעכשיו אינם ראוים להתקדש. ובמהר"ם מלובלין שם הקשה ע"ז וכתב דבריש מעילה משמע דבהנאה אסורין דלא פקעי קדושתן הראשונים אלא דמעילה אין בהם דלא אקרו קדשי ד' וכתבתי באותה תשובה די"ל דזה תלוי אי קדוה"ג פקעה בכדי. ולכך נכונים דברי התוס' דבריש מעילה קאזיל הש"ס אליבא דהלכתא דקדוה"ג ל"פ בכדי אבל בקידושין דבעל המימרא שם הוא ר' יוחנן אליבא דר"מ ור"י הא ס"ל דקדוה"ג פקעה בכדי כמו שהובא בר"ן הנ"ל מהירושלמי לכך שפיר כתבו התוס' אליבא דידי' דמותרין גם באכילה דפקעה קדושתן לגמרי וא"כ מעתה גם ענין זה דאפקעי' לקידושין תליא בפלוגתא הזאת דלמ"ד דהיכא דאין ראוי' עתה לקדושה גם קדושה ראשונה פקעה א"כ אצ"ל דהפקעת קידושין יהי' משום תנאי שיתבטלו למפרע אלא דכח ביד חכמים לעקור הקידושין מינה כמ"ש התוס' בב"ב הנ"ל והוי קידושין לחצאין שאם הי' עכשיו מקדש בענין זה לא היו הקידושין חלין לכך גם קידושין ראשונים פקעי. אבל למ"ד דקידושין ראשונים ל"פ בע"כ צ"ל הטעם דאפקעי' משום דהוי קידושין על תנאי ומתבטלין למפרע וא"כ ממילא מיושבת קו' הגאון מקאמינקא זצ"ל דשם בכתובות מתרץ אביי אליבא דר"י ור"י ס"ל דקדוה"ג כה"ג פקעה בכדי בקידושין (דנ"ז) הנ"ל ואליבא דידי' אצ"ל דעשאו חכמים בעילותיו ב"ז למפרע רק דהקידושין מכאן ואילך נפקעין א"כ ממילא היתה פ"א בחזקת א"א ושפיר קאמר הש"ס תרוויי' בא"א קמסהדו. ואף דבהא ס"ל להתוס' והרא"ש והר"ן בנדרים דבקידושין לכ"ע ל"מ היום את אשתי וכו' היינו משום דמקשינן הוי' ליציאה כיון דפסקה פסקה וזה רק היכא שאפשר שיחולו הקידושין או הגירושין גם אח"כ אבל בכה"ג דאין הקידושין ראוין לחול אח"כ י"ל שפיר דגם קידושין ראשונים נפקעו כדס"ל לר"י ב"ח בגיטין (מ"ג) הנ"ל וכשיטת רש"י יבמות (מ"ט) הנ"ל ודו"ק היטב:

ובעיקר קושיתך ביבמות (ד"ט) שהבאת מדברי הרמב"ן והרשב"א דבכל גט בעינן סמוכין לא הוזכר ד"ז בדבריהם דאנן קיי"ל דבגט לא בעינן ב"ד כלל ובמגרש בפני שני עדים סגי ואינהו מיירי לענין גט מעושה דבעינן דוקא ב"ד של סמוכין כמבואר בגיטין (דפ"ח) עיי"ש:

ואשר רצית לומר עפ"ד הרדב"ז דבדבר דאיתא בשאלה יכולין ב"ד לעקור ד"ת בקו"ע והבאת מד' הנוב"י מהדו"ק או"ח סי' ל"ה דאיסור א"א כיון דמשכחת דאפקעי' רבנן הוי כמילתא דאיתא בשאלה ולכן יכולין חכמים לעקור הקידושין גם בקו"ע. דבריך הם נגד הש"ס מפורש יבמות (צ' ע"ב) דע"מ דמסיק דבקו"ע אינם יכולין לעקור פריך מהא דביטלו אינו מבוטל ושרינן א"א לעלמא הרי דאף באיסור א"א אינם יכולין לעקור בקו"ע. ואולם יש ליישב דבריך דשם לא ידע הש"ס עדיין מסברא דאפקעי' כיון דעכ"פ אפשר להפקיעי' הוי כמילתא דאיתא בשאלה אלא דזה נגד דברי התוס' שם (דפ"ח ע"א) ד"ה מתוך וכל הראשונים שם שדחקו למצוא טעם האיך התירו מחמת תק"ע להאמין ע"א ולהתיר א"א לעלמא אמאי ל"ק דבאיסור א"א יכולין לעקור ד"ת גם בקו"ע אליבא דמסקנא. ואמנם נראה לפרש דברי הרדב"ז וליישב גם מה שהקשיתי עליו מנדה (דמ"ו) דפריך הש"ס למ"ד דמופלא הסמוך לאיש הוא מדאורייתא מברייתא ויתומה שנדרה דבעלה מפר לה דהאיך אתי נשואין דרבנן ועקרו לנדרא דאורייתא ומאי קושיא הא נדר איתא בשאלה. וליישב ג"כ מה שהקשית לשיטת הסוברים דכל מילי דרבנן הוי דאורייתא ממש מלאו דל"ת א"כ אמאי אינם יכולין לעקור ד"ת גם בקו"ע. ונלע"ד דחדא מיתרצא בירך חבירתה דמה בכך דאיסורי חכמים הם ג"כ מדאורייתא מ"מ הא גם במילי דאורייתא אין איסור דוחה חבירו רק היכא דשייך לומר עשה דוחה ל"ת וכדומה וא"כ שפיר קאמר הש"ס העמידו דבריהם רק בשוא"ת כמו באכילת בשר קרבן ביבמות שם ושופר ולולב דכיון דבמילי דרבנן איכא עשה ול"ת. לאו דל"ת ועשה דשאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך לא אתי עשה דואכלו אשר כופר בהן ועשה דשופר ולולב ודחי ל"ת ועשה דדבריהם וכן בערל והזאה אף דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי עשה הקל דעלי' השלם מ"מ ל"ת ועשה אינו דוחה לדעת התוס' חולין (דע"ח) עיין מלוה"ר באות עדל"ת אות ה' אבל בקו"ע כמו איסור דא"א אינו נדחה מפני מילי דרבנן חדא דהוי ל"ת שיש בו כרת ומיתה ואינו נדחה מחמת עשה ועוד אטו מדרבנן החיוב הוא שתנשא הא רבנן לא קאמרו רק שמותרת לינשא וליכא עשה דלידחא דא"א ל"ב ליתא לעשה. והא דקאמר שם הש"ס דלא הורצה להתיר בשר לאכילה אבל בעלים נתכפרו מחמת חולין אף דחולין בעזרה הוא רק לאו הבמ"ע מ"מ לא דחי לי' עשה דשאל אביך דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. וא"כ מיושב שפיר קושיתך על הרדב"ז מיתומה שנדרה דבשלמא נדר להתענות בחנוכה ופורים דאיכא עשה כל"ת דרבנן שלא להתענות רק לאכול א"כ נהי דבנדר איכא ג"כ עשה כל"ת כמ"ש הרא"ה מ"מ כיון דנדר ישנו בשאלה א"כ כמו דאמרינן דעשה החמור דוחה עשה הקל ונדר דישנו בשאלה הוי עשה ול"ת הקל ונדחו מפני ל"ת ועשה דל"ת ושאל אביך אבל ביתומה שנדרה נהי דמחמת נישואין דרבנן יכול להפר מ"מ אין כאן מצוה שיפיר ולא שתבטל היא את נדרה וליכא כלל עשה ול"ת שידחה העשה ול"ת דנדר ושפיר קאמר הש"ס דבכה"ג אין חכמים יכולין לעקור ד"ת:

ומה שהקשה בתוס' ב"ק (דקי"א) שהקשו התוס' דל"ל קרא דאם הביא אשמו עד שלא הביא את גזילו בהדיוט דלא יצא אמאי לא ילפינן מנהנה מן ההקדש דאם הביא האשם קודם המעילה דלא יצא כדילפינן לענין חומש ושאר דברים עיי"ש והא כתב הט"ז ביו"ד סי' ג' דלחומרא לא ילפינן חולין מקדשים ולא לקולא וא"כ לענין חומש שאינו מעכב שפיר ילפי' דאם בקדשים אינו מעכב כ"ש בחולין אבל לחומרא לא ילפינן ואמרי' דדוקא בהקדש אם הביא אשמו קודם גזילו לא יצא עכת"ד. ולא אבין קושייתו דהא דאם הביא אשמו קודם גזילו לא יצא דהוי כטובל ושרץ בידו ולא יוכל להביא אשמו לכפר כ"ז שלא תיקן האיסור והחזיר הגזילה וא"כ כיון דעיקר הקפידא הוא על האשם דגריעותא וגנאי הוא להאשם שיהי' קרב כ"ז שלא תיקן את האיסור והאשם בין בנהנה מן ההקדש בין בגזל הגר קדשים הוא ולא ילפינן חולין מקדשים רק קדשים מקדשים ואדרבא גזל דהדיוט חמור מגזל דהקדש דלמ"ד גזל עכו"ם לאו דאורייתא משום דרעך ואחיך ממעט עכו"ם כמו כן הקדש דכל הני מילי דממעטינן מרעך ורעהו גם הקדש ממעטינן ועי' לב ארי' ר"פ שילוח הקן דר"ל דהשבת אבידה ל"ש בהקדש מה"ט דכתיב אחיך וא"כ ל"ש לומר כלל בזה דלא ילפינן חולין מקדשים לחומרא כנ"ל. ועיין שטמ"ק בכורות (י"ג ע"ב אות א') דמשמע מדבריו דבגזל לא ילפינן הקדש מעכו"ם וצ"ע:

והנה בעת סיימתי המכתב הי' לפני אברך אחד והקשה אותי קושיא אחת ואמרתי להעלות על המכתב בשולי היריעה מה שתירצתי לו בקצרה. אשר הקשה ביו"ד סי' ס"ט לענין בשר ששהה ג' ימים שבטל ברוב שכ' הב"י דל"ה דשיל"מ מה שמותר לצלי דלצלי לא נאסר מעולם והקשה אותי לפי"מ דמבואר בסי' ק"ב ובפרמ"ג שם דאף אם למחר לא יותר לגמרי רק שיהי' קל יותר ג"ז מקרי דשיל"מ וא"כ כאן דלבשל אחר צלי יש דיעות הרבה שמותר אלא שאנו מחמירין גם בהא א"כ הוי שפיר דשיל"מ דהא עכשיו הוא אסור לבשל ויש לו היתר לבישול אחר שיצלנו ותירצתי לו דלכאורה אינו מובן מ"ש הב"י דל"ה דשיל"מ דלצלי לא נאסר והא מ"מ לדברי הר"ן דטעם דשיל"מ כיון דיהי' לו היתר שם היתר עליו והוי מב"מ א"כ מכ"ש מה שיש לו היתר תיכף לצלי. אך צ"ל עפי"מ דקאמר הש"ס בחולין (דט"ו) דלמ"ד בהמה לגדל וולדות עומדת מה דשחטי' בהמה ביו"ט הוא משום דכיון דעומדת לשני הדברים א"כ ביו"ט כששוחטין אותה הוברר הדבר דמעיקרא לאכילה עומדת ובשבת דאסור לשחוט כשהגיע בהש"מ ולא שחטה הוברר דלאו לאכילה עומדת עיי"ש אלא דמסיק הש"ס דתלוי בפלוגתא דברירה א"כ ה"נ בשלמא בדשיל"מ שתלוי בזמן כגון ביצה שנולדה ביו"ט דלמחר תהי' מותרת כבר ידוע מ"ש הר"ן בנדרים (דף ע"ב) דמה שתלוי בזמן הוי כאילו כבר חל דזמן ממילא קאתי אבל דבר שתלוי במעשה ובדשיל"מ דהוי דרבנן ואמרינן הוברר הדבר שפיר קאמר הב"י כיון דבע"כ השאלה עכשיו בבשר זה שנתערב אם מותר לבשלו ולאוכלו ע"י בישול דלצלי לא הי' בא לישאל דלזה לא נאסר מעולם ובע"כ דרוצה לאוכלו ע"י בישול וכיון דיאכלנו ע"י בישול ולא יבוא לידי צלי לעולם א"כ הוברר הדבר דלבישול הי' עומד ולא לצלי וא"כ אינו דשיל"מ כלל ולא נקרא עליו שם היתר שיהי' מב"מ וא"כ גם קו' הנ"ל ל"ק דמאי אמרת דיהי' מותר בבישול אחר הצלי' הא מ"מ עכשיו הוא השאלה לבשלו ולא בלא צלי וא"כ הוברר הדבר דלא יבוא לידי בישול אחר צלי' לעולם ולא יהי' עליו שם היתר לעולם ואולם נזכרתי שבדברי הר"ן עצמו בנדרים (דנ"ב) מוכח שאינו סובר הסברא הזאת ולא עיינתי היטב כי כותב אנכי בחפזון:

כ"ד דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאמאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה