חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן פג
ב"ה ב' יתרו תרפ"ג טארנאפאל.
שלום אשיב לכבוד הבחור המופלא ומופלג חריף ושנון כמר שמשון נ"י שטאקדאממער דומ"ץ בווארשא:
מכתבו הגיעני במועדו לנכון ולא יכולתי להשיבו עד כה. אשר הקשה במכות (דט"ז) דקאמר הש"ס דבאונס שגירש ל"מ ביטלו והא משכחת לה כשעשה עצמו פ"ד או כרות שפכה דא"א שוב להחזירה וביטל העשה בידים. נלע"ד לישב בפשיטות דהא הש"ס בכתובות (ד"מ) מקשה על ממזר דניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני דהא אי אמרה ל"ב ליתא לעשה כלל. ופירשו שם בתוס' ובשטמ"ק מבואר יותר היטב כיון דהיא ג"כ מוזהרת והעשה ליתא בדידה כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא. וכי אמרה הכי אנן סהדי דניחא לה שהרי אסורה לו. כן מפרש להדיא בשטמ"ק עיי"ש. וא"כ ה"נ בפ"ד או כ"ש דהיא ג"כ מוזהרת כמו בממזר דכתיב ג"כ לא יבוא בקהל ד' ואפ"ה היא ג"כ מוזהרת דהשוה הכתוב אשה לאיש עיין יבמות (פ"ד). וא"כ כמו דקאמר הש"ס במכות שם דאי שוויתי' שליח איהי קא בטלה ולא הוא ה"נ בפ"ד וכ"ש אין הוא מבטל דהא מצידו יכול להחזירה מחמת דאתי עשה ודחי ל"ת רק המניעה מצידה משום דכופין אותה לומר לא בעינא משום דהיא ג"כ מוזהרת וא"כ הביטול מצידה ולא מצידו ולא הוי ביטלו כנלע"ד נכון:
ומה שהקשה הא משכחת לה כשקידשה קטן שיחולו הקידושין לכשיגדיל דלדעת המל"מ פ"ד מה"א ה"ז חלים הקידושין לכשיגדיל ובנתים אנס אותה זה ונשאה וגירשה בסוף יום של שנת י"ב של הקטן דתיכף כשגירשה חלו קידושי הקטן ולא יכול עוד להחזירה וביטל העשה בידים עכ"ד. הנה גוף הדין מספקא לי אם בכה"ג חלו קידושי הקטן ולא יכול עוד להחזירה. דעיקר טעמו של המל"מ דלא הוי דשלבל"ע. הוא משום דאינו מחוסר רק זמן וזמן ממילא קאתי ול"ד לאחר שאגרשך וכו' עיי"ש וא"כ כאן דכבר נתקדשה בנתיים והי' מחוסר גירושין נהי דבגדול כה"ג אם קידשה לאחר שתתקדש לאחר ותתגרש מקודשת כיון דבידו לקדשה עכשיו כמ"ש האבני מילואים סי' מ' סקי"א מ"מ בקטן דאינו יכול לקדשה עכשיו דאין קידושין לקטן אף לכשיגדיל לא חלים דהא הוי דשלבל"ע. מאי אמרת מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי ז"א דהא בנתיים היתה מחוסרת מעשה ג"כ שיגרשה השני ול"ש בהא זמן ממילא קאתי. ואמנם באמת לא אדע למה לך לצייר בציור רחוק בקידושי קטן והא גם בגדול משכ"ל שקידשה על לאחר ל' יום ובא זה ואנסה וכנסה וקידשה בסוף ל' כמ"ש בשם הבי"צ וכמ"ש אתה שגירשה שיחולו הגירושין בסוף היום ואז תיכף חלו קידושי הראשון:
ואמנם נלפע"ד דג"ז לק"מ חדא דאם נאמר דהיכא דמגרשה וידע שלא יוכל להחזירה עוד זה מקרי ביטלו א"כ מאי פריך הש"ס בתמורה (ד"ד ע"ב) על הא דאמרינן דלאו הנל"ע אין לוקין עליו והא אונס שגירש וכו' ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ולא אמרינן דהעשה מנתק להלאו עיי"ש. ואם איתא מאי קושיא והא כ"ע מודו דהיכא דביטלו לעשה לוקין. וכאן בשעה שמגרש יודע הוא שאסור להחזירה דגרושה אסורה לכהן. וא"כ הוא מבטל העשה בידים במה שמגרשה לדבריך. א"ו דלא מיקרי ביטלו רק אם בשעת עבירת הלאו יוכל לקיים עדיין העשה ואח"כ מבטלה זה מקרי ביטלו. אבל אם אינו מבטל העשה בידים רק דבמה שעובר על הלאו שוב לא יוכל לקיים העשה זה לא מקרי ביטלו. וא"כ ה"נ דכוותה דבשעה שעובר על הלאו ומגרשה שוב א"א כלל לקיים העשה משום דחלו קידושי הראשון ולא חלה העשה כלל ול"ש בזה ביטלו כלל כמו בכהן שגירש. ואין לומר דבכהן שגירש ל"ש ביטלו כלל מחמת עדל"ת כמש"ל לענין פצוע דכא. ז"א חדא דהא כתבו התוס' יבמות (דפ"ד ע"א) ד"ה והא דבחללה לכה"ד איכא ג"כ עשה דקדושים יהיו וכתב שם בישרש יעקב דלדבריהם גם בגרושה לכה"ד איכא עשה ול"ת עיי"ש (דפ"ה ע"א) ד"ה בגמרא. וא"כ אין עשה דולו תהי' לאשה דוחה ל"ת ועשה. ולא דמי לפ"ד דליכא רק לאו לחוד. ותו לפימ"ש הבני אהובה בפכ"ד מה' אישות בפירוש דברי הר"א ממיץ שבתוס' ורשב"א סוף נדרים דבאיסורי כהונה אין האשה מוזהרת רק היכא שהוא מוזהר אבל היכא דלדידי' הוי היתר משום שאינה נאמנת עליו לומר טא"ל אף דעל עצמה נאמנת מ"מ כיון דהוא מותר היא ג"כ מותרת עיי"ש בדבריו. וא"כ אם נאמר בדידי' איכא עדל"ת. אף דבדידה ליכא עשה משום דאי אמרה לא בעינא וכו' מ"מ ל"ש ס' התוס' והשטמ"ק דכיון דהיא אינה מוזהרת היכא דהוא מותר א"כ אין כופין אותה כלל לומר ל"ב ול"ש תירוצי הנ"ל ובע"כ צ"ל כס' התוס' הנ"ל דאיכא עשה ול"ת. אבל בפ"ד דהיא מוזהרת משום דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה א"כ אף דלגבי דידי' דחי עשה לל"ת מ"מ בדידה דליכא עשה אסורה כדקאמר הש"ס כתובות גבי ממזר וא"כ הביטול מצידה ולא מצידו:
ועוד י"ל דהנה בתמורה שם (ד"ה) פריך הש"ס לרבא דס"ל דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ אונם שגירש אמאי אינו לוקה והקשו שם בתוס' ד"ה מיתבי דלרבא תקשי יותר דלא תיחול הגט כלל ותהי' א"א וגם כהן אמאי לוקה ואינו מחזיר לא ליחול הגט משום דאעל"מ ולא תהי' גרושה ויהי' מותר לקיימה ותירוצם דחוק מאד ואמנם בשטמ"ק שם תירץ וקיימתי' מסברא דכיון דקאמר קרא לא יוכל לשלחה כל ימיו ודרשינן מזה כל ימיו בעמוד והחזר קאי הרי גלי קרא להדיא דהגט חל אלא דצריך להחזירה עיי"ש:
ואמנם קושיא דכהן עדיין אינה מיושב דנהי דגלי קרא בישראל היינו משום דלא מבטל אלא הלאו לחוד אבל העשה יוכל לקיים שיכול להחזירה. אבל בכהן דמבטל ג"כ העשה דהא לא יוכל להחזירה ולרבא גם באיסורי עשה אמרינן אעל"מ. א"כ נהי דגלי קרא בלאוי אבל בכהן דאיכא לאו ועשה נימא דאעל"מ ויתבטל הגט. ובפרט לפימ"ש הישרש יעקב ביבמות (דק"ג ע"ב) ד"ה ברש"י דג' חילוקים יש בדבר וגם אביי לא קאמר דאע"מ רק היכא דהאיסור מפורש בתורה באותו דבר עצמו כמו לא ימיר דאז אף אם היינו אומרים דלא מהני מ"מ היינו מוכרחים להודות דלקי ועביד איסורא דעבר על מימרא דרחמנא דהרי מפורש בתורה לא ימיר ולא יתוקן במאי דלא מהני אז ס"ל לאביי דהסברא יותר לומר דמהני דאל"כ לא היתה התורה מחייבתו מלקות ולא היתה אוסרת מילי דכדי. אבל היכא דאין מפורש בתורה המעשה שעושה עכשיו כמו באיה"נ דהאיסור נאמר בדרך כלל שלא יהנה מאיסורי הנאה והוא תוקע או נוטל סנדל לחליצה מאיה"נ דאם נאמר דיצא וקיים המצוה הרי נהנה מאיה"נ למ"ד מצוות ליהנות ניתנו ועביד איסורא ואם נאמר דלא מהני ולא יצא א"כ לא נהנה כלל ולא עביד איסורא ולא עבר אמימרא דרחמנא כלל דהא לא נאמר בתורה שלא יתקע או לא יחלוץ באיה"נ רק שלא יהנה וכיון דאמרינן דלא יצא הרי לא נהנה ולא עבר אמימרא דרחמנא כלל בהא לכ"ע בין לרבא בין לאביי אמרינן דלא מהני כדי שלא יעבור אמימרא דרחמנא עיי"ש שדבריו נכונים מאד. וא"כ מעתה באונס שגירש נהי דהלאו מפורש שלא יוכל לשלחה ואם שלחה בע"כ עבר אמימרא דרחמנא מ"מ הרי נאמר בצידו כל ימיו דהטיל עלי' קרא מ"ע דבעמוד והחזר קאי. וא"כ למה לא נאמר דעד כאן לא גילה קרא דבמה דמשלח עבר אמימרא דרחמנא ואהני מעשיו דהגט חל רק דמחויב להחזירה בקידושין חדשים רק היכא דעבר על הלאו דלא יוכל לשלחה לחוך אבל העשה יקיים אח"כ וא"כ אין כאן חידוש כלל לאביי דהרי הוא ס"ל בכל מילי דהיכא דעבר אמימרא דרחמנא אמרינן דמהני אבל בכהן שגירש שידוע דמבטל ג"כ המ"ע דלו תהי' א"כ כיון דאין מפורש בתורה בכהן גופי' שלא יוכל לשלחה רק דמסברא כהנים חייבים בכל המצוות כישראל מ"מ הרי לא גילה קרא דעבר אמימרא דרחמנא רק היכא שלא עבר אלא על הלאו לחוד דהא נאמר בצידו דבעמוד והחזר קאי אבל בכהן שעובר גם על העשה א"כ אדרבא אנו צריכין לומר שלא יועילו מעשיו ושהגט לא יהי' גט כלל גם לאביי כדי שיתוקן האיסור מכל וכל שיוכל לקיים מ"ע דולו תהי' לאשה. וממילא גם על הלאו לא עבר דהרי לא נאמר לא יוכל רק היכא דאהני מעשיו דאז הסברא דעביד איסורא ולקי כדקאמר אביי אבל בכהן דלא אהני מעשיו משום דמבטל המ"ע א"כ גם על הלאו לא עבר דלא אסרה תורה מילי דכדי לאביי ואפילו לרבא כתב המקנה בקידושין (דס"ז ע"ב) דלא קאמר רבא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא רק היכא דרק משום דעבר על הלאו ההוא הוא דלא מהני אבל היכא דלא מהני מטעם אחר גם לרבא לא לקי ולא עבר אמימרא דרחמנא כלל וא"כ הכא נהי דגלי קרא כאן חידושא בישראל דאהני מעשיו אף דעבר על הלאו ולרבא בכל דוכתא לא מהני מ"מ בכהן דעבר גם על עשה הרי בעשה לא גלי קרא וא"כ אם נתבטלו מעשיו משום העשה א"כ ממילא על הלאו לא עבר דהא נתבטלו מעשיו וא"כ נאמר דבכהן לכ"ע לא אהני גט ולא לילקי כלל ויהי' מותר לדור עמה ולקיים ולו תהי' לאשה דהגט לא חל כלל:
אך צ"ל דהנה בש"ס הנ"ל דפריך אמאי כהן לוקה ואינו מחזיר והא הוי לאו הנל"ע והיינו בע"כ דהש"ס ס"ל כיון דאיכא עשה בהא מילתא אף דאחר שעבר על הלאו אינו יכול שוב לקיים העשה דהא גרושה אסורה לכהן מ"מ הוי לאו הנל"ע וכעין לאו דנבילה שרוצה הש"ס ביומא (ל"ה) לומר דהוי להנל"ע אף דלאחר שאכלה אינו יכול שוב לקיים העשה דמכור לנכרי ועיין תוס' חולין (ד"פ ע"ב) ד"ה הנח. וע"ז משני הש"ס שם שאני כהונה דריבה בהן הכתוב קדושה יתירה עיי"ש ברש"י. ותוס' ד"ה כהנים הביאו בשם הר"י שפירש דכיון שאסר הכתוב גרושה לגבייהו אינו מינתק הלאו לעשה. ונראה כונתם דנהי דעשה דלו תהי' איכא גם בכהנים מ"מ העשה הזאת כיון דכנסה פעם אחת כבר קיים העשה ואזדה לה ושוב כשמגרשה אח"כ תו ליתא לעשה הנ"ל כמו בעשה דיבום. רק דהרחמנא ריבתה עוד עשה גם לאחר השילוח דכתיב לא יוכל לשלחה דכל ימיו בעמוד והחזר קאי ועשה זאת ליתא בכהנים כלל דלא משכחת לה כלל דהא כשגירשה אסורה לו. וחידש הש"ס דלא תימא דעשה זו שייכא גם בכהנים. רק דלא יוכל לקיימה והוי נל"ע למאן דלית לי' לקיימו ולא קיימו רק דעשה זו לא נאמר לכהנים כלל דכיון דבע"כ קרא לא איירי הכא בכהן דהא כהן אסור להחזיר גרושתו א"כ כעין דקאמר הש"ס בכמה דוכתי דכהנים עם בפני עצמן ה"נ אמרינן דכהנים לא הוי כישראלים בכמה מילי וריבה בהן הכתוב קדושה יתירה לא נאמר בהן כלל הציווי הזאת ולא הוי אצלו להנל"ע כלל. וג"כ ממילא לא קשה גם קושיתי הנ"ל דנימא דבכהנים אעל"מ משום דבגירושין מבטל העשה דכל ימיו דלא יוכל להחזירה דז"א דבכהן ליכא העשה הזאת כלל. וא"כ ממילא מיושבת גם קושיתך דכ"ז בכהנים דהם עם בפ"ע ולא נצטוו כלל בעשה דכל ימיו בעמוד והחזר קאי אבל בישראל דמצווה ע"ז א"כ אם מגרש באופן דלא יוכל להחזירה אח"כ כגון שקידשה לאחר ל' יום כקושיתך א"כ הוא מבטל העשה בגט הזה א"כ שוב אמרינן אעל"מ ואינו חל הגט כלל וכיון דאין הגט חל והוי א"א מעיקרא א"כ לא חלו קידושי הראשון ויוכל לקיימה כמדעיקרא וליתא ללאו כלל ולא לקי בין לאביי בין לרבא כמש"ל בשם המקנה. כנ"ל נכון בישוב קושיתך וקושית הבי"צ:
ומה שהקשית דאמאי לא תירצו התוס' דמש"ה ל"א בגירושין אעל"מ משום דאיתקש יציאה להווי' ובקידושין גילה קרא באלמנה לכ"ג דל"א אעל"מ וילפינן כל מילי דקידושין מינה כמ"ש בחי' הרשב"א קידושין (דס"ז) וכמ"ש כ"ז הנוב"י מהדו"ת אה"ע סי' קכ"ט עיי"ש. נלע"ד ליישב דהנה כבר הקשיתי על הא דפריך הש"ס באלמנה לכה"ג נימא אעל"מ ובע"כ דאיכא איסור גם בהקידושין כמ"ש התוס' ב"מ (ד"מ ע"ב) ד"ה דא"ל עיין שעה"מ פ"ג מה' גירושין פי"ט. וא"כ קשה לפימ"ש הישרש יעקב יבמות (דנ"ו ע"ב) בסוף ד"ה שם תניא דכל היכא דאיכא איסור בקידושין אין האיסור רק עליו ולא על האשה דבקידושין איהי לא עבדה כלל דכי יקח כתיב ולא כי תלקח עיי"ש. א"כ לפימ"ש הפמ"א דבנשבע שלא למכור לא אמרינן אעל"מ כיון דאין הלוקח עושה האיסור לא קנסינן ללוקח לומר אעל"מ א"כ ה"נ באלמנה לכ"ג דבקידושין לא עשה האיסור רק המקדש ולא היא. א"כ אמאי נימא אעל"מ. וגם בלא"ה תקשי לדבריו דעל"מ הוי רק קנס ולא קנסינן רק למי שהאיסור נעשה מצידו. א"כ באלמנה לכ"ג דאם נאמר דל"מ ואין הקידושין תופסין א"כ יהי' הולד ממזר ולמה קנסינן להולד משום האב. וא"ל דקושית הש"ס הוא רק היכא דליכא וולד דז"א דא"כ מאי משני הש"ס חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרין נימא ממזר אינו עושה מה"ט דלא קנסינן להולד משום דידי' אבל היכא דליכא וולד נימא דבאמת אין קידושין תופסין משום דאעל"מ:
אך צ"ל דבאמת דהש"ס לא הוי ידעינן מעצמינו לחלק כלל כס' הפמ"א דמנ"ל לחלק ולומר דטעמא דעל"מ הוא משום קנס אבל אחר דגילה קרא באלמנה לכה"ג דאינו עושה ממזרין אמרינן דהוא באמת מהאי טעמא דל"מ לקנוס אותו שלא עשה איסור וילפינן מינה לכל הקידושין דעלמא דל"א אעל"מ כיון דהוא עושה איסור ולא היא כס' הישרש יעקב הנ"ל. וא"כ גם לענין גירושין לא ילפינן רק כעובדא דהנוב"י דנשבע שלא לגרש דהיא לא עבדה איסורא והגירושין הי' לטובתה דהיא רצתה בגירושין כמבואר שם בנוב"י. א"כ ילפינן לגירושין מענין דקידושין דהיכא דהיא לא עבדה איסורא לא מבטלינן המעשה שהוא לטובתה משום שהוא עושה איסור אבל בכהן אונם שגירש דהגירושין הם לחובתה דהא באמת נישאת לו מרצונה והוא הוציאה בע"כ דמרצונה פשיטא שמותר לגרשה א"כ ביטול הגירושין אינם לחובתה רק לחובתו דיהי' מחויב להחזירה א"כ כיון דהוא עביד איסורא שפיר קנסינן לי' שלא יועילו מעשיו וליכא למילף מקידושין שאינם לחובתה ולכך הוצרך התוס' לתרץ תירוץ אחר ולא תירצו משום דאיתקשה יציאה להווי' כקושיתך:
ויש לתרץ עוד באופן אחר לומר דליש כלל בהא איתקש יציאה להוי' דהנה התוס' כאן בתמורה (ד"ה ע"ב) ובכתובות (דכ"ט ע"ב) ד"ה חילולין הקשו על הא דמשני הש"ס חילולין עושה ולא ממזרין תינח למ"ד דממזרות ותפיסות קידושין תולין זב"ז אבל לר' יהושע דס"ל דח"כ אין הוולד ממזר אף דאין קידושין תופסין לכ"ע. וא"כ נהי דגילה קרא באלמנה לכה"ג דאינו עושה ממזרין. אבל לעולם נימא דאעל"מ ואין הקידושין תופסין עיי"ש. אך י"ל דבאמת לכאורה הי' מקום לומר דל"ש לומר כלל בזה אעל"מ. דעיקר הטעם דאעל"מ הוא רק שלא יועילו מעשיו הרעים. א"כ באלמנה לכה"ג אף אם נאמר דקידושין תופסין מ"מ הוא בעמוד והוצא קאי דהא אסור לקיימה וא"כ לאיזו ענין נאמר אעל"מ שלא יתפסו הקידושין והא אף אם יתפסו הקידושין לא יועילו מעשיו הרעים כלל דהא מוכרח לגרשה ומה יוסיף תת בזה שלא יתפסו הקידושין. אך צ"ל דלהס"ד דכיון דאין קידושין תופסין הוולד ממזר. וזה חומרא אצלו ג"כ דמשום זה מונע יותר מהאיסור כדמוכח ביבמות (דפ"ה ע"ב) דהיכא דזרעה נפסל לא מרגלא ליה עיי"ש. וא"כ י"ל דהתורה החמירה עליו שלא יתפסו הקידושין ויהי' הוולד ממזר וע"ז משני הש"ס שפיר חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרין. וא"כ ממילא כיון דאין הוולד ממזר. א"כ בלא"ה ל"ש אעל"מ דלא יתפסו הקידושין דבמה דלא יתפסו הקידושין לא יהי' על חומרא אצלו יותר. ולמה לנו לומר דל"מ הא בלא"ה א יועילו מעשיו דהא יהי' מוכרח לגרשה. ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל אליבא דר' יהושע. דאדרבא כיון דס"ל דאין הוולד ממזר אף היכא דלא תפסו קידושין א"כ ל"ש כלל לומר אעל"מ כנ"ל. וא"כ לא קשה ג"כ קושיתך דאמאי לא תירצו התוס' דמש"ה ל"א בגט אעל"מ משום דאיתקשי לקידושין דז"א דתינח באינם ישראל שגירשו דיכול להחזירה אז הוי שפיר דומיא דקידושין דל"א אעל"מ דבלא"ה לא יועילו מעשיו כיון דצריך להחזירה לאחר שגירשה ולמה לי' לומר דלא יחול הגט. אבל בכהן שגירש דאם נאמר דהגט חל יועילו מעשיו ולא יוכל להחזירה שפיר הי' לנו לומר דאעל"מ והוכרחו לתרץ תירוץ אחר:
ומה שתמהת על ס' התוס' דאיתקש גירושין למיתה דמה סברא הוא זו הא במיתה לא נעשה שום עבירה. כבר תמה ע"ז הנו"ב בתשובה הנ"ל. ולענ"ד י"ל בכוונת התוס' דהנה בקידושין (י"ד ע"ב) קאמר הש"ס מיתת הבעל מנ"ל דשריא סברא היא. הוא אסר לה והוא שרי לה. ופריך הש"ס והרי קרובים דאסר לה ולא שרי לה. ומסיק הש"ס דמקשינן מיתה לגירושין. ענה יש לחקור ענין גירושין דמתיר אם הוא מכח הבעל שנתנה לו התורה כח להתיר האיסור שבה ע"י גט. או ענין הגט הוא רק שמסלק כחו ממנה ופוטרה מכל חיובי אישות שנשתעבדה לו וממילא הותר גם האיסור שבה כיון דנסתלק כח הבעל ממנה. כעין דקאמר הש"ס בגיטין (ל"ח) לשמואל דהמפקיר עבדו א"צ גט שחרור דעבד שאין רשות לרבו עליו אינו קרוי עבד. ה"נ כיון דנסתלק רשות הבעל ממנה אינה קרוי' אשתו עוד. והנ"מ הוא לענין מיתה דאם נאמר דבמה שנסתלק כחו ממנה הותרה א"כ כ"ש במיתה דנסתלק כחו ממנה דהותרה. וכדקאמר הש"ס בס"ד סברא הוא. הוא אסר לה והוא שרי לה. ואמנם אח"כ כשדחה הש"ס הסברא זאת וראינו דסילוק כח הבעל אינו מתיר א"כ בע"כ הגט דמהני הוא משום דהבעל מתיר אותה בגט. ואמנם למסקנת הש"ס דאיתקש מיתה לגירושין דמיתה מתיר כמו גירושין שוב מקשינן גירושין למיתה כמו מיתה דמתרת הוא בלא שום דעת אחרת רק מכח סילוק כח הבעל כמו כן גירושין אין הבעל המתיר רק במה שמסלק כחו הימנה ע"י ספר כריתות שנתן לה לפוטרה מחיובה ממילא הותרה מאיסורה. כיון דנסתלק כח הבעל ממנה. והנה התוס' בתמורה שם הקשו צורם אוזן בכור ליתסר משום דאעל"מ ותירצו כיון דגם אם נפל בו מום מאליו שלא ע"י מעשה מותר ל"ש בזה אעל"מ וא"כ שפיר קאמרי התוס' כיון דעיקר היתר הגירושין הוא משום כיון דנסתלק כח הבעל ממנה הותרה ממילא כמו מיתה א"כ כיון דמותרת ע"י מיתה דנעשה מאליו והיתר הגירושין הוא בדומה לו משום דנסתלק כח הבעל אבל לא מכח שהוא מתירה א"כ הוי כמו צורם אוזן בכור דל"ש אעל"מ כיון דהסילוק הזה גם אם הי' בא מאליו כמו ע"י מיתה היתה מותרת. כנ"ל נכון בכוונת דברי התוס':
ומה שהקשה ביומא (די"ג ע"א) בסוגיא דמתקינין לו אשה אחרת דדחיק הש"ס למצוא אוקימתא שלא יהי' שני בתים והא לפי"ד הפרמ"ג בפתיחה לה' טרפות משכח"ל בשני קדירות וכו' ונפל איה"נ דרבנן דתולין וכו' וקידשה באותה של היתר ואח"כ ליוה"כ יפיל לאותה הקדירה עוד איה"נ דרבנן אינו מינו של ראשון דאז אמרינן למפרע דבאותה נפל איה"נ הראשון ונמצא שקידשה באיה"נ דרבנן דלא הוי קידושין מדאורייתא ואיסור אין מבטלין לכתחילה הוא רק דרבנן ובמקדש ל"ג עכת"ד. הנה לא אבין קושיתך דהטעם דאיה"נ דרבנן אינה מקודשת מדאורייתא הוא מתרי טעמא או משום דמ"מ אינו נותן ש"פ כיון דמדרבנן אסור בהנאה כמ"ש הב"ש בסי' כ"ח סכ"א או משום דגם איה"נ דרבנן מקרי אינו ברשותו כדברי הש"ס ריש פסחים. ואינו ברשותו להקנות לה שתתקדש. וכיון דבשעה שקידשה לא הי' נודע עדיין שיפול אח"כ השני והי' מותר אז משום תולין א"כ תרתי טעמי ליתנייהו דהא הי' ש"פ אצלה שהיתה יכולה אז ליהנות ממנה. וגם מקרי ברשותו דבידו לאכלה אז ולעשות מה שירצה טרם נפילת השני. וגם ידוע דאיסור דרבנן כל שלא נודע האיסור עדיין כהיתר דמי כמ"ש הנתיבות בסי' רל"ד סק"ג וגם ידוע דברי השטמ"ק ב"ק דכל דבר שאינו ברשותו כשבא אח"כ לרשותו אמרינן דנעשה למפרע כאלו הי' ברשותו ויכול להקדישו עיין שטמ"ק ב"ק (דל"ג ע"א) סד"ה מתניתין בשם הרמ"ה א"כ ה"נ גם אח"כ כשנפל השני מ"מ הוא מתבטל בס' כמ"ש הפרמ"ג הנ"ל דאיסורין מבטלין זא"ז וא"כ הי' למפרע כאלו הי' ברשותו והי' יכול להקדישה ולהקנותה לה:
ומה שהקשה ליתני בין חמש פרוטות פרוטה של צדקה לא ידעתי מי הגיד לו דצדקה ל"ש אלא בפרוטה ואדרבא לפי"ד התוס' גיטין (ד"כ) שהביא הוא בעצמו מבואר דנתינה הוי בכ"ש ובצדקה נתינה כתיב. ואף לפי"ד התוס' שבת (כ"ה ע"ב) בד"ה תתן שכתבו דנתינה לא הוי אלא בפרוטה עיין מל"מ פ"ו מהמ"ע ה"ז. מ"מ בכלי גם התוס' שבת מודי דל"ב ש"פ כמ"ש הנוב"י מהדו"ת סי' ר"א ד"ה והנה וא"כ א"א לחשוב צדקה בין ה' פרוטות דצדקה יכול לקיים ליתן כלי לעני אם העני צריך לכך אף שאין בו ש"פ:
ומה שהביא מפרוטה דר"י אין ראיה דלענין שיהי' שומר שכר לכ"ע בעינן פרוטה כמבואר בש"ך חו"מ סי' ש"ג סק"א. ובכל דוכתי שהבאת שנקט פרוטה אורחא דמילתא קתני התם. ויותר לא אוכל להאריך מקוצר הפנאי:
כ"ד דו"ש מברכו שיעלה ויצליח בלימוד תוה"ק.
דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.