חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן פב
שלום אשיב לכבוד האי שיננא חריפא. יניק וחכים טובא מאד נעלה. לפי מעט שנותיו ורב מקנתו כמר אברהם צבי נ"י בק"ק יאברוב וכעת הרב הה"ג דומ"ץ בק"ק וואדאוויץ:
מכתבו עם ח"ת במועדו לנכון הגיעני. ולא נפניתי להשיבו עד כה. ועתה לקחתי מועד לעיין במכתבו. ועברתי בין בתרי אמרותיו. והוטב בעיני פלפולו. אשר הוסד על אדני שכל וסברא ישרה. והנני להשיבו את אשר מצאה ידי בענין הזה. בראשונה אשר יצא לישב קושית התוס' כתובות (די"א ע"א) ד"ה אביי. דהכא לית לי' לרבא טעמא דשלא יהא חוטא נשכר. ובב"ק (דל"ח) קאמר הש"ס דהבא על הכותית משלם קנס שלא יהא ח"נ וכתבת לתרץ דרבא ס"ל דל"א שלא יהא ח"נ רק היכא דעשה איסור דאורייתא. כמו בעילת זנות דלדעת הרמב"ם הוא מדאורייתא משום ל"ת קדישה. אבל בגיורת דלדעת הרמב"ם דס"ל דביאת שפחה הוא רק מדרבנן אף דרך זנות דל"ת קדישה בבנות ישראל כתיב. כמ"ש בב"ש סי' ט"ז סק"ו עיי"ש. גם גיורת שהורתה ולידתה שלא בקדושה הוא רק דרבנן. אבל בכותים למ"ד גירי אמת דהורתן ולידתן בקדושה. בת ישראל קרינן בהו ושייך בהן איסור קדישה מדאורייתא. וישבת בזה קושית המהרש"א (בדל"ט ע"ב) בד"ה אין לי דאמאי מקשו התוס' רק לאביי והא גם רבא מודה במפותה דלא משלם קנס. אמרינן שלא יהא ח"נ. עיי"ש. וישבת די"ל דאיירי בפיתה לשם אישות דליכא איסור דאורייתא ול"ש שיהי' ח"נ. עכת"ד בתוס' ביאור קצת. ודבריך בנוים ע"ד התוס' סנהדרין (דפ"ו ע"א) ד"ה בנ"י ותוס' כתובות (מ"ד ע"ב) ד"ה ואימא. דגיורת שהורתה ולידתה בקדושה לא הוי בכלל בנ"י רק היכא דאיכא ריבויא. והיכא דהורתה ולידתה בקדושה הוי בכלל בנ"י אם לא היכא דאיכא מיעוטא. עיי"ש:
ואמנם יש מקום לפקפק על כל דבריך לפימ"ש ההפלאה בקו"א לה' קידושין סי' כ"ו בתירוצו לקושית הראשונים על הרמב"ם דעל ביאת פנוי' לוקה. א"כ האיך משלם אונס ומפתה קנס הא אינו לוקה ומשלם. ותירץ הוא דמשום קדישה אינו לוקה רק על גמר ביאה שראוי להוליד דאז איכא איסור דמלאה הארץ זימה שיהי' אח נושא אחותו וקנס משלם על תחילת ביאה. ובא חיוב ממון מקודם עכת"ד. וא"כ לדידך דלא יהא ח"נ לא שייך רק היכא דעביד איסור דאורייתא. א"כ איך אמרינן דבא על הכותית משלם קנס משום שלא יהא ח"נ. הא איסור דאורייתא ליכא רק בגמר ביאה דאיכא איסור קדישה ואז א"א לחייבו שוב קנס דהא אינו לוקה ומשלם. דעל תחילת ביאה א"א לחייבו בכותית דאז ליכא עדיין איסור דאורייתא ול"ש שלא יהא ח"נ. ובסוף ביאה כבר איכא מלקות ואינו לוקה ומשלם. ואף דשם בבב"ק אזיל הש"ס אליבא דר"מ ור"מ ס"ל לוקה ומשלם. מ"מ עיין בתוס' שם דלרבא דס"ל דעבד ושפחה נטמעו בהם לכ"ע צריך הטעם שלא יהא חייל עיי"ש וכ"כ התוס' בר"פ אלו נערות ד"ה ועל הכותית. והא אנן קיי"ל דאינו לוקה ומשלם וקשה קושיא הנ"ל לדבריך. וגם לפימ"ש התוס' בסנהדרין (דע"ג ע"ב) ד"ה ממונא דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה שכבר שיבר בתולי' א"א לחייב על גמר ביאה. רק אם נאמר דאינו משלם קנס בהעראה דאז בע"כ בהכי חייבי' רחמנא. אבל לדידן דקיי"ל כהירושלמי דמשלם קנס בהעראה. א"כ אין לנו הוכחה לחייב על גמר ביאה. שהיא כבר בעולה. וא"כ בכותית דעל תחילת ביאה א"א לחייבו דל"ש עדיין שלא יהא ח"נ לדבריך. כיון דלא עביד עדיין איסור דאורייתא. א"כ גם על סוף ביאה א"א לחייבו דכבר היא בעולה. וגם מה שתירצת בזה קושית המהרש"א דרק באונס שייך שלא יהא ח"נ כיון דעבר על איסור קדישה אבל במפותה י"ל דאיצטריך קרא היכא דפותה לשם אישות דליכא איסור קדישה. ג"כ יש לפקפק. דהנה לפי"מ שביאר ההפלאה הנ"ל דעיקר איסור דקדישה הוא רק משום שלא יהא אח נושא אחותו. א"כ לכאורה באונס דשותה בעציצו בע"כ ומוכרח לישא אותה. א"כ ליכא לכאורה איסור קדישה כלל כיון דתהי' לו לאשה. אך באמת ז"א דכיון דאבי' יוכל לעכב. א"כ עביד איסור בשעת ביאתו דילמא יעכב אבי' מלישא אותה. וא"כ כ"ז לפי המסקנא. אבל השתא בהס"ד דעדיין אין לנו קרא שאבי' יכול לעכב. ורק מסברא אתה רוצה לומר שיוכל לעכב משום שלא יהא ח"נ. א"כ לדבריך דל"ש שלא יהא ח"נ רק היכא דעובר על איסור קדושה והא אם נאמר שבע"כ ישא אותה ואין אבי' יוכל לעכב ליכא איסור קדישה כלל לס' ההפלאה הנ"ל. ואין לומר דהא מ"מ איכא קרא דולו תהי' לאשה דהיא עצמה יכולה לעכב. דז"א דהא באמת הקשו התוס' האיך היא יכולה לעכב. הא נערה אבי' יכול לקדשה בע"כ. וכאן אין שייך תירוצם שם דיכולה לעכב רק לענין שישלם קנס. דזה שייך רק במפותה. אבל באונס ב"כ וב"כ משלם קנס. ובע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בקושיתם. דאיירי ביתומה או שבגרה אח"כ דיצאה מרשות אבי'. וא"כ ה"נ באונס. הא דהיא יכולה לעכב הוא רק כשאינה ברשות אבי'. אבל כ"ז שהיא ברשות אבי' י"ל דכל היכא דאבי' אינו יכול לעכב גם היא אינה יכולה לעכב. וא"כ שפיר היינו יכולים לומר דאבי' אינו יכול לעכב. ואז גם היא אינה יכולה לעכב כ"ז שהיא ברשותו. וא"כ ליכא איסור קדישה. כיון דמוכרח לישא אותה ול"ש אין חוטא נשכר לדבריך:
ובאמת אם נאמר דשייך במפתה איסור קדישה י"ל אדרבא להיפוך בישוב קושית התוס' הנ"ל. דהנה הא פשיטא דבאונס וודאי ל"ש איסור קדישה. דהא האיסור בדידה כתיב דלה אזהר רחמנא ל"ת קדישה. רק דהוא ממילא נאסר דכיון דהיא אסורה גם הוא אסור. אבל באונס דהיא לא עבדה איסורא גם הוא אינו מוזהר ובפרט לטעמא שלא תהא הארץ מלאה זימה ל"ש באונס דל"ש. כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ. וא"כ מעתה י"ל הא חזינן דרבא ס"ל דהיכא דמשלם קנס ל"ש שלא יהא ח"נ. וא"כ י"ל דאף אביי דפליג עלי'. היינו בממון י"ל דשוה אצלו שיתן ממון כדי שישא אותה. אבל מלקות דחמיר. ואלמלא נגדוה וכו' י"ל דגם אביי מודה דהיכא דלקי דל"ש שלא יהא ח"נ. וא"כ שם דאיירי במפותה דאיכא מלקות דקדישה ל"ש כלל שלא יהא ח"נ ול"ק קושית התוס' הנ"ל בין לאביי בין לרבא. ואף אם נאמר דמלקות וממון שווין מ"מ לרבא דס"ל דגם היכא דמשלם ממון ל"ש שלא יהא ח"נ א"כ גם במלקות ל"ש שלא יהא ח"נ. וא"כ מיושב קושית המהרש"א דלרבא ליכא להקשות כלל במפותה דאיכא מלקות. אבל באמת כ"ז אינו כלל דהאיך נוכל לומר נגד דברי הרמב"ם עצמו שכתב בפ"ב מה' נערה בתולה. דבאונס ומפתה ליכא איסור קדישה כלל כיון דלא הכינה אבי' או היא עצמה לכך. וכתב שם מפורש דהיכא דאיכא איסור קדישה אינו משלם קנס עיי"ש:
ואמנם באמת נ"ל לישב קושית המהרש"א בפשיטות. דלכאורה דברי הש"ס אין להם הבנה כלל. דאיצטריך קרא באונס שתוכל היא או אבי' לעכב. משמע דבלאו קרא היינו אומרים דאם אנסה בע"כ יהי' מחויב אבי' להשיאה לו. והאיך אפשר לומר כלל כן הא לקתה מדת הדין. דאם יבוא איש בליעל ויאנס בתולה בת טובים וגדולים. יהי' מחויב אבי' להשיאה לו. והא דרכי' דרכי נועם כתיב ואין בנות ישראל הפקר ח"ו. וכן הא דקאמר רבא כיון דמשלם קנס לאו חוטא נשכר הוא. אינו מובן כלל וכי לא ידענו דלפעמים שוה אצלו חמשים כסף שישא נערה בת גדולי ארץ. ולכן י"ל דהא וודאי לא עלה על דעת הש"ס כלל שיהי' צריך קרא שלא ישא אותה בע"כ שלא מדעת אבי' והיא. רק דהא באונס הדין דמחויב לישא אותה וגם לשלם קנס. וא"כ ה"א היכא דאבי' רוצה שישלם קנס יהי' מחויב להשיאה לו. דהא וודאי דאם האב אומר שקיל טיבותיך וכו' ואינו רוצה לא בהקנס ולא שישאנה וודאי דיכול לומר כן. אבל היכא דתובע הקנס. ה"א דכיון דנוטל קנס יהא מחויב להשיאה לו דע"ז כתיב ולו תהי' לאשה. וע"ז קאמר אביי דא"כ חוטא נשכר דאי לאו דאנסה בע"כ לא הי' יכול לישא אותה בע"כ אף אם הי' נותן נ' כסף. ועכשיו יהי' כופה הר כגיגית על אבי'. שיהי' מוכרח או להשיאה אליו. או שלא לתבוע הקנס. שלפעמים הזיק אותו יותר מהקנס. שאולי לא ימצא מי שישאנה. דנמאסת משום שנאנסה ונבעלה. ובזה שפיר פליג רבא ואמר כיון דמשלם קנס לאו ח"נ הוא. והיינו דהא חזינן דביד אבי' שלא להשיאה אליו ושלא לתבוע הקנס. ואפ"ה הוא רוצה לתבוע הקנס אף שעי"כ יהי' מוכרח להשיאה לו. בע"כ דשוה הקנס אצלו כמו מה שמשיאה לו. א"כ גם הוא אינו נשכר כלל. דהא משלם קנס שהוא השיווי של הנשואין דאם היתה שוה יותר לא הי' אבי' משיאה לו כדי שיקח הקנס. דהא הי' בידו שלא להשיאה ולא ליקח הקנס. וא"כ מעתה מיושב קושית המהרש"א הנ"ל דמעתה גם במפותה שצריך קרא שיכולים היא ואבי' למאן. בע"כ הכוונה כמו באונס דכשרוצה ליטול קנס ה"א דמחויב להשיאה לו. וא"כ הקשו שפיר רק לאביי דבשלמא לרבא דס"ל דהיכא דמשלם קנס לאו ח"נ הוא. ה"נ כשאבי' רוצה ליטול קנס ולהשיאה לו אין זה ח"נ כמש"ל. אבל לאביי דס"ל דגם כשמשלם קנס אמרינן מצינו חוטא נשכר. א"כ ל"ל קרא לזה דאף כשרוצה ליטול קנס אינו מחויב להשיאה לו. ותירצו התוס' דאיצטריך קרא היכא דנישאת לו מדעת אבי' רק שלא ברצונה. דאבי' יכול למוסרה לקידושין בע"כ דהא עדיין היא ברשותו. וכן כשנישאת לו מדעתה שלא ברצון אבי' כגון שבגרה אחר שעמדה בדין ונישאת לו. או לר"ל דס"ל בקידושין (דמ"ג ע"ב) דכמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין ויכולה להשיא עצמה גם כשהיא נערה שלא מדעת אבי' אליבא דרבנן. דאעפי"כ משלם קנס. כיון שהי' הנשואין שלא מדעת אחד מהם. וכן מדוקדק היטב בלשון התוס' בתירוצם שכתבו וז"ל ואומר ר"י דנהי שאינה יכולה לעכב על אבי' שלא יקדשנה מ"מ מועיל מיאונה שישלם קנס. וכן במיאון אבי' עכ"ל. משמע דמיאון אבי' דומיא דמיאון דידה שנישאת לו רק שלא ברצון אבי'. ומש"ה משלם קנס. כנ"ל אליבא דהאמת ותורה אמת כתיב בה:
וע"ד קושית התוס' (בדי"א) הנ"ל מב"ק (דל"ח) נ"ל ג"כ לישב דהנה התוס' תירצו שם על קושיתם דבכותית דמדינא הוא שישלם קנס. דהא גירי אמת הן רק משום קנס שלא יטמעו בהן אתה רוצה לומר שלא ישלם קנם בזה אמרינן דמשום שלא יהא ח"נ אוקמי אדינא. אבל בגיורת דאם תגדיל ותמחה מדינא אין לה קנס. ל"א דמשום שלא יהא ח"נ ישלם עיי"ש בדבריהם. וקשה לי על דבריהם דהנה בשטמ"ק מביא בשם הרשב"א והריטב"א. דהא דמותרת לישא לישראל וליגע ביי"נ וכל דיני ישראל עלי' ולא חיישינן שמא תמחה כשתגדיל משום דכיון שגדילה בין ישראל אמרינן דוודאי לא תמחה. והקשה שם הרשב"א דא"כ גם לענין ממון. מאי פריך הש"ס יהבינן לה ואזלא ואכלה בגיותה. מ"ש לענין איסור דל"ח. ולענין ממון חיישינן שמא תמחה:
ונלע"ד דהנה המחנ"א בה' זכי' ומתנה הקשה לפי"מ שחידש שם דהא דמבואר בב"ב (דקל"ח) דבזיכה לו מתנה ע"י אחר וצווח כששמע דלא קנה הוא רק משום דלא הוי זכות גמור דאיכא קצת חובה דשונא מתנות יחי'. אבל היכא דהוי זכות גמור אמרינן דמעיקרא וודאי הוה ניחא לי' ודילמא השתא הוא דנשתנה דעתו. וא"כ לפימ"ש התוס' כאן דבגיורת הוי זכות גמור א"כ אמאי קאמר דהגדילו יכולין למחות. אך באמת לק"מ דהא אנן קיי"ל דהא מילתא דהוכיח סופו על תחילתו ספיקא הוא מחמת פלוגתא דרשב"ג וחכמים בחולין (דל"ט) כמבואר בסי' רמ"ה ובט"ז יו"ד סי' ד' וא"כ י"ל דמה דקאמר הגדילו יכולין למחות לאו דתהי' אז וודאי נכרית רק דתהי' ספק נכרית דדילמא אמרינן הוכיח סופה על תחילתה כמו דהשתא אינה רוצית מעיקרא נמי לא היתה רוצה. וא"כ שפיר ניחא לענין איסור לא חיישינן כלל כ"ז שלא גדלה דהא איכא ס"ס דדילמא לא תמחה כלל אף כשתגדיל ואף אם תמחה מ"מ דילמא ההלכה דל"א הוכיח סופה על תחילתה ומעיקרא היתה רוצה כיון דזכות גמור היא ואינה יכולה שוב לחזור בה משתגדיל. ואמנם כ"ז לענין איסור אבל בממון קיי"ל דאין מוציאין ע"י ס"ס כמו ע"י רוב. לכך שפיר פריך דלא ניהיב לה קנס דילמא תמחה:
ואמנם א"כ שוב קשה על תירוץ התוס' הנ"ל. דהא ידוע דהא דלא אזלינן בתר רובא בממון הוא רק מדרבנן משום סמוך מיעוטא לחזקה. כמ"ש התוס' בר"פ המניח ועיין בתוס' חולין (דפ"ו ע"ב) דלדידן דלא קיי"ל כר"מ הא דסמוך מיעוטא לחזקה הוא רק דרבנן. וא"כ שוב תקשי כיון דמדאורייתא יש לה קנס מחמת ס"ס דהוי כרוב ורק מדרבנן אתה רוצה לומר שלא תטול קנס א"כ שוב נימא דמשום שלא יהא ח"נ יהי' מחויב ליתן קנס כמו בכותית. כיון דמדאורייתא בלא"ה צריך ליתן. אך צ"ל דהנה לכאורה יש להבין מאי שייך כאן חוטא נשכר. הא בלא החטא ג"כ לא הי' משלם קנם ומאי חוטא נשכר שייך. אך צ"ל דהא החמשים כסף הם הנאת שכיבה. ואם תאמר דלא ישלם קנס נשכר הנאת שכיבה. ואמנם ידוע מה דקיי"ל בחו"מ סי' רל"ד דאם אוכל איסור דאורייתא בשוגג א"צ לשלם דע"י עונש השוגג אינו חשוב אצלו הנאה עיי"ש בנתיבות. וא"כ שפיר פריך הש"ס כאן דלמה יהבינן לה הקנס תיכף בקטנותה הא ידוע דעת הר"ן בסנהדרין דביאת נכרית אסורה מדאורייתא אף בצינעה. עיין בבאה"ג באה"ע סי' ט"ז שמביא בשם הגאון מהר"ר שאול שהכריח כן בראיות ברורות שהוא דאורייתא. וא"כ עתה שבא עלי' בקטנותה אינו עושה איסור דאורייתא כמש"ל דגם הרמב"ם מודה באונס ומפתה שהוא רק דרבנן וא"צ לחוש כלל מדאורייתא שמא תמחה כמש"ל בשם הרשב"א. וא"כ למה יהבינן לה קנס הא לענין ממון לא מהני ס"ס מאי אמרת שלא יהא ח"נ הנאת שכיבה ז"א כלל דהא אם תגדיל ותמחה ותהי' נכרית למפרע או עכ"פ ס' נכרית כמש"ל א"כ נמצא שעשה איסור דאורייתא למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. ונמצא שלא נהנה כלל כמו באכילת איסור בשוגג. וא"כ למה ישלם עכשיו ימתין לכשתגדיל וממ"נ אם תמחה א"כ לא נשכר כלל. דהא עשה איסור דאורייתא בשוגג. ואם לא תמחה לא יהי' נשכר כלל דהא יהי' מחויב אז לשלם. ומשני הש"ס שפיר דהאמת הוא כן דישלם לכשתגדיל עיי"ש:
ואמנם בגוף קושית המחנ"א הנ"ל שהקשה אמאי הגדילו יכולין למחות הא ל"א איגלאי מילתא למפרע נלע"ד לישב באו"א. דהנה ביבמות (דל"ה ע"ב) בפלוגתא דר"י ור"ל בחליצת מעוברת והפילה דר"י ס"ל איגלאי מילתא למפרע דלא הוה וולד של קיימא והוי חליצה מעלייתא. הקשה בס' ישרש יעקב הא לשיטת הנמו"י די"ל דנולד אח"כ סיבה שהפילה. א"כ צריך לבוא רק לטעם הוברר הדבר ור"י הא ס"ל דאין ברירה. וגם צריך להבין טעמא דר"ל באיזו סברא פליגי. ונ"ל בזה סברא מחודשת. דהנה הא דעובר פוטר מיבום מקרא דעיין עליו. י"ל שני סברות. או דעובר פוטר תיכף כמו שהוא. דעכ"פ חיותא זוטרא אית בי'. או דעכשיו אינו נחשב לכלום. ופוטר רק על שם סופו דכיון דעומד לכך שסופו להיות וולד הוי כאלו כבר הוא וולד מעליא ופוטר. עיין ביבמות (דס"ז) וב"ב (דקמ"א וקמ"ב) לענין אם עובר פוסל. ואם יש לעובר חלק בוולדות. עיי"ש ודו"ק. ועיין בנדה (דמ"ד ע"א) בתוס' ד"ה כנעורי' ובתוספי הרא"ש שם. והנה אם נאמר דפוטר ע"ש סופו נלע"ד דאף למ"ד דס"ל בעלמא אין ברירה. היינו בדבר שאינו נידון ע"ש סופו. לא אמרינן הוברר הדבר למפרע. אבל בעובר אם נאמר דעכשיו כמות שהוא אינו פוטר. רק משום דסופו להיות וולד קיימא. א"כ כיון דלא בא לידי כך דהיינו שהפילה קודם כ"ע מודו בהא דאמרינן הוברר הדבר דכיון דמתחילה הי' נידון רק על שם סופו. וכיון דלא בא לידי כך מאיזו טעם יפטור. וא"כ מעתה נלע"ד דבהא פליגי ר"י ור"ל ר"י ס"ל דעובר כמות שהוא לאו כלום הוא דזה מיקרי בן אין לו דהא אינו בן. רק כיון דסופו להוולד א"כ אין שמו מחוי. כמ"ש התוס' שם ד"ה והא. וא"כ מעתה כיון דלא בא לידי כך. בזה לכ"ע אמרינן הוברר הדבר דלא הי' סופו להוולד אף דבעלמא ס"ל אין ברירה. ור"ל ס"ל דעובר כמות שהוא היכא דהוא ראוי להתקיים היינו כשאין עתה שום חסרון ביצירתו דעובר כזה ראוי להתקיים בן מיקרי. ואף אם הפילה אח"כ. י"ל דזה הי' מאיזו סיבה כמ"ש הנמו"י. אבל עכ"פ בעוד שלא הפילה עדיין בן הי' ולאו בר חליצה ויבום הוא. ולא אמרינן בזה הוברר הדבר למפרע כלל. ואמנם כיון דאמרה התורה בן איז לו עיין עליו. דאם לא יצא הוולד לאויר העולם. תהי' עדיין זקוקה ליבום כמ"ש התוס' בד"ה ור"ל. א"כ זה חידוש הוא שחידשה תורה בכאן. אף דבעלמא כיון שנפטרה שעה אחת תו לא חזיא ליבום. כאן גילה קרא עיין עליו דאם תפיל הוולד תהי' מאז ואילך ראוי' להתייבם כיון דעתה שמו מחוי. ובפרט לס' התוס' בריש יבמות ד"ה ואחות. דהטעם משום דרכי' דרכי נועם. וכאן ל"ש זה דהא יכולה להמתין עד שתלד או תפיל. אבל בעוד שלא הפילה הוולד מיקרי בן. ולאו בת חליצה ויבום היא. ומש"ה ביאת מעוברת וחליצת מעוברת אינה פוטרת. ואמנם אח"כ כשהפילה זקוקה מעתה להתייבם מגזיה"כ דעיין עליו. ואם בא עלי' בעודה מעוברת נהי דלא קנאה. מ"מ אם הפילה אח"כ פטור מקרבן על ביאתו. כמ"ש התוס' כאן בסוף ד"ה תגלי דהוי כמו יבם קטן שבא על הגדולה דתגדלנו. דכיון דאח"כ תהי' מותרת לו. לא הוי א"א שלא במקום מצוה. ה"נ אף דבעודה מעוברת לא קנאה בביאתו ולא קיים מצות יבום אבל איסור אשת אח ג"כ ליכא דהא מותרת היא לו ובת יבום הוא אח"כ כשהפילה מקרא דעיין עליו. ומיושב בזה קושית הראשונים שהביא בישרש יעקב על שיטת הנמו"י דאמאי כונס מעוברת והפילה פטור מאשם תלוי. ואמאי יקיים הא לא היתה ראוי' שעה אחת ולפימ"ש הכל נכון כמו שביארתי לעיל ודוק היטב בכ"ז ובשיטת הנמו"י והתוס' שם ובס' ישרש יעקב שם בר"פ החולץ בד"ה תגלי:
ועכ"פ יצא לנו מזה סברא מחודשת דבדבר שאנו דנין על שם סופה לד"ה אמרינן איגלאי מילתא למפרע. וא"כ מעתה מיושב כאן קושית המחנ"א הנ"ל דכאן בגר קטן שמטבילין אותו דהטעם רק משום זכי'. והטעם דזכין לקטן הוא משום דאתי לכלל שליחות כמ"ש בב"מ (דע"א). וכמ"ש התוס' כאן בכתובות (די"א) ד"ה מטבילין. וא"כ כיון דמהני רק על שם סופו משום דאתי אח"כ לכלל שליחות כשיגדיל. א"כ אם מוחה קודם שהגדיל ונעשה נכרי ולא אתי לכלל שליחות שפיר לכ"ע אמרינן איגלי מילתא למפרע דלא הי' ראוי לבוא מעולם לכלל שליחות ואין לו זכי' ולא הי' ממש בגירות שלו. כנ"ל נכון בישוב קושית המחנ"א הנ"ל:
ובסברא זו אמרתי לפרש ג"כ דברי הש"ס חולין (דל"ו ע"א) בשוחט והתיז דם על הדלעת. ונתקנח בין סימן לסימן. דרבי ס"ל דהוכשר משום דישנה לשחיטה מתוע"ס. ורבי חייא ס"ל דתולין משום דמספ"ל אי ישנה לשחיטה וכו' או אינה אלא לבסוף. אבל בלא נתקנח הדם כ"ע מודו דהוכשר. והקשה בחי' הר"ן דמדקאמר דהיכא דאיתא לדם מתוע"ס כ"ע מודו דהוכשר מוכח דגם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ כי נגמרה שחיטה איגלאי מילתא דהוה לה שחיטה מתחילה. וא"כ אמאי פריך לעיל (בדכ"ט ע"ב) למ"ד אינה אלא לבסוף ליפלוג בהכשירה דפרה היכא דשחטוהו בתרי גברי דהראשון אינו טמא. והא הכא אמרינן דאיגלאי למפרע דהוה שחיטה מתחילה. עיי"ש. וכן הקשו שם על הרמב"ם שפסק בנתקנח הדם וכו' דתולין. והא הוא פוסק כר"י דישנה לשחיטה וכו' וא"כ הי' צריך לפסוק כאן כרבי דהוכשר בוודאי. וגם צריך להבין. דהא לעיל (בדכ"ט ע"ב) קאמר הש"ס דגם למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס. מ"מ אם נתנבלה בשחיטה מודה דלמפרע לא הוי שחיטה כלל. וא"כ לדברי הר"ן הנ"ל מה חילוק יש בין ישנה לשחיטה וכו' או אינה לשחיטה וכו' דאם נגמרה השחיטה בהכשר לכ"ע אמרינן איגלי למפרע דגם מתחילה הוי שחיטה. ואם נתנבלה לבסוף לכ"ע אמרינן דלא הוי שחיטה למפרע וא"כ במאי פליגי. אך לפי הנ"ל יתפרש שפיר. דצריך ג"כ להבין. האיך אמרינן בהא איגלאי מילתא למפרע הא למ"ד אין ברירה ל"א כלל הוברר הדבר כקושית הישרש יעקב הנ"ל. אך י"ל דפלוגתא דישנה לשחיטה וכו' הוא ממש כעין פלוגתא דר"י ור"ל בחליצת מעוברת. רק דכאן החליפו שיטתו. דהא וודאי לכ"ע כששוחט שני הסימנים. שם שחיטה על כל מקצת מהם דכמו שסוף השחיטה מתרת. כן תחילת השחיטה מתרת. דאינו ניתר רק בשחיטת שני הסימנים. וגם מה שנשחט בתחילה הי' ראוי לשחוט בסוף אם הי' מהפך הסימנים. ולכך וודאי דשם שחיטה על כולה. רק דמ"ד ישנה לשחיטה וכו' ס"ל דתיכף כשהתחיל לשחוט שם שחיטה על אותו המקצת. כיון דראוי הוא להצטרף לשחיטה שלימה כמו למ"ד דעובר עכשיו כמות שהוא שם בן עליו. אם רק ראוי להתקיים. ומ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אף דמודה גם הוא דכשנשחט הכל שם שחיטה גם על קצתו. מ"מ דומה למאן דס"ל בעובר דנידון רק על שם סופו. ה"נ אין תחילת השחיטה מצ"ע עדיין שחיטה כלל. רק דסופו לבוא לידי שחיטה. ואז יהא גם על אותו מקצת שם שחיטה. והנ"מ ביניהם הוא לפימש"ל דבדבר שנידון ע"ש סופו. לכ"ע אמרינן הוברר הדבר למפרע. א"כ למ"ד אינה לשחיטה וכו' ורק סופה לבוא לידי שחיטה. א"כ כשנתנבלה לבסוף כגון שלא גמר השחיטה. אף למ"ד אין ברירה. לא הוי שחיטה למפרע דהא לא בא לידי שחיטה. ולהיפך כשגמר השחיטה מוכרח לבוא לידי ברירה. דלמ"ד יש ברירה. הרי הוברר הדבר דהי' סופו לבוא לידי שחיטה ושם שחיטה עליו למפרע. ולמ"ד יש לשחיטה מתוע"ס הוא להיפך דשם שחיטה עליו תיכף והיכא דנתנבלה לבסוף אז למ"ד יש ברירה אמרינן הוברר למפרע דלא הי' ראוי מעולם להצטרף לשחיטה שלימה ולאו שחיטה הוא כלל אבל למ"ד אין ברירה לא אמרינן בהא הוברר למפרע כיון דאינו נידון משום סופו. והנה בחי' הר"ן הנ"ל כתב דמש"ה בנתקנח בין סימן לסימן אינו מכשיר למ"ד אינה לשחיטה וכו' אף דאם נגמר השחיטה אמרינן איגלמ"ל מ"מ לענין הכשר דדם דמכשיר הוא משום דאיתקש למים בעינן דומיא דמים שיהי' וודאי מכשיר. ולא כשהוא עדיין בספק ולא נתברר עדיין אם הוא מכשיר עיי"ש. והנה בתוס' גיטין (ע"ג ע"ב) ד"ה תנא כתבו דכל מעשה שתלוי בברירה שלא נתברר עדיין הדבר ואח"כ נתברר. למ"ד אין ברירה. לא אמרינן דהוה עכ"פ ספק רק דאין המעשה חל כלל. עיי"ש במה שהביאו מפ' בכל מערבין דלמ"ד אין ברירה לא חל העירוב כלל. אמנם נ"ל דזה רק למ"ד גם מדרבנן אין ברירה. א"כ תפסינן זה לוודאי עפ"י משפטי התורה. דמה שנעשה אח"כ לא אמרינן הוברר הדבר למפרע כלל. אבל למה דקי"ל בביצה (דל"ח) דבדרבנן ולפימ"ש הפנ"י בביצה שם ובגיטין פ' כל הגט דהטעם הוא דבדרבנן אזלינן לקולא וחולק על היש"ש שכתב להיפך א"כ ענין הברירה ספק הוא. אם אמרינן הוברר למפרע. וגם בדאורייתא דאין ברירה עכ"פ ספק הוי. וא"כ מעתה ניחא הכל שפיר בעזה"י. דהא דקאמר הש"ס כאן (בדל"ו) דבנתקנח פליגי ולמ"ד ישנה לשחיטה מכשיר ולמ"ד אינה לשחיטה אינו מכשיר הוא משום דהש"ס כאן אזיל אליבא דמאן דס"ל אין ברירה אף בדרבנן ואינו ספק כלל. ולכך אם ישנה לשחיטה מתוע"ס מכשיר אף בנתקנח. אף דיוכל להיות דלא יגמור השחיטה וכשתתנבל בסוף איגלמ"ל דגם תחילתה לא הי' שחיטה וא"כ הרי הדם עומד עדיין בספק ולא הי' לו להכשיר דלא הוי דומיא דמים כמש"ל בשם הר"ן. ז"א דכיון דאין ברירה כלל וא"א כלל שיתברר למפרע. וא"כ עכשיו כמו שהוא הוא מכשיר ואינו עומד בספק כלל. אבל הרמב"ם דפוסק כמו דקיי"ל להלכתא דבדרבנן יש ברירה. ובע"כ דזה הוי ספק אם יש ברירה. לכך אף דס"ל ישנה לשחיטה מתוע"ס מ"מ הוא רק תולין דדילמא הלכתא דיש ברירה. וכשנאמר יש ברירה. הדם עומד בספק דילמא לא יגמור השחיטה וכשתתנבל בסוף גם למפרע לא הוי שחיטה ולא הוי דומיא דמים ואינו מכשיר ולכך פסק הרמב"ם דתולין משום דהוי ספיקא דדינא אם יש ברירה או אין ברירה. ואמנם לעיל (דכ"ט) בפרה דאירע פסול בשחיטה דגם הראשון לא נטמא שגם הרמב"ם פוסק כן. הוא משום דבשעה שעוסקין בפרה וודאי רבים מצוים והוי כעזרה דהוי ראה והוי ס"ט ברה"ר דספיקו טהור. ואמרינן לקולא דיש ברירה והוברר הדבר למפרע דלאו שחיטה הוא. וכן הא דפריך שם הש"ס אליבא דמ"ד אינה לשחיטה וכו' ליפלוג בהכשירה דפרה כששחטוהו שנים דהראשון יהי' טהור. היינו גם כשגמר השחיטה בהכשר מאי אמרת איגלמ"ל דהוי שחיטה הא ס"ל אין ברירה ואמרינן כאן לקולא אין ברירה משום דהוי ס"ט ברה"ר. או משום דהאדם יש לו חזקת טהרה. והא דקאמר כאן הש"ס (בדל"ו) דבלא נתקנח הדם לכ"ע מכשיר אף אם אינה לשחיטה וכו'. הוא מטעם שכתבתי לעיל דבגמר השחיטה לכ"ע חל שם שחיטה על כולו. על הסימנים ועל הדם שיש אז בעין. וראי' לזה ממה דהדין בשחיטת קדשים דצריך לקבל כל דם הפר ולא אמרינן דמה שיצא בתחילת השחיטה אין שם שחיטה עליו למ"ד אינה לשחיטה וכו'. א"ו דמשעת גמר שחיטה ואילך חל שם שחיטה על כולו גם על חתיכת הסימנים שנשחטו מתחילה ועל הדם. רק דלמפרע לא הוי שחיטה לענין אם נתקנח הדם או לענין ש"ח ועשיית מלאכה בפרה וכדומה. וגם הר"ן שם מביא ראי' מהא דכל הדם טעון כיסוי אף מה שיצא בתחילת השחיטה אף למ"ד אינה לשחיטה וכו'. כנ"ל:
ובדרך הזה יש לי לישב ג"כ סתירת דברי רש"י אהדדי במס' ביצה. לענין מת בבית דכל הפתחים טמאים וכשנפתח אחד מהם כולם טהורים מכאן ולהבא ולא למפרע משום דאין ברירה. וכתב רש"י (בד"י ע"א) ד"ה כולם דגזרו חכמים טומאה על מקום שסוף טומאה לצאת. (ובדל"ח ע"א) ד"ה בדאורייתא. כתב דהלל"מ הוא דטמא עיי"ש וכבר עמד בזה הפנ"י עיי"ש. ולהנ"ל י"ל דהנה גם הפנ"י כתב שם דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן. הוא דהא (בדל"ח) בע"כ מוכרח לומר כן דהא שם ס"ל להש"ס דרק בדאורייתא אין ברירה. וא"כ בע"כ צ"ל דהא דמטהר רק מכאן ולהבא הוא משום דהלל"מ מסיני הוא. אבל (בד"י) דאיירי לענין מוקצה דהוי מדרבנן ומביא ראי' מרב אושעיא דאין ברירה גם בדרבנן בע"כ דשם הוי ג"כ דרבנן. אבל באמת הא גופה קשיא. כמ"ש המהרש"א (בדל"ט). הא מוכח שם דהוי דאורייתא ומאי מייתי הש"ס (בד"י) מינה לדרבנן. אבל לפי הנ"ל ניחא. דוודאי י"ל דהא דסוף טומאה לצאת הוא הלל"מ מסיני רק דזה שייך באין שם רק פתח אחד. דוודאי עתיד להוציאו דרך שם. ואף די"ל דילמא ישרף המת במקומו מ"מ כבר ידוע ס' התוס' בעירובין דבדבר העומד להתברר בוודאי לכ"ע אמרינן ברירה. וכאן דאין ספק בשני דברים רק בדבר אחד אם יוציא דרך הפתח הזה או לאו. הוי כמו אם יבוא חכם או לא יבוא דלכ"ע אמרינן הוברר הדבר למפרע ולכן אם יוציא אח"כ המת דרך הפתח ההוא נטמאו כל הטהרות שבשם למפרע. אבל ביש הרבה פתחים דצריך לברר באיזו פתח יוציאנו. וי"ל דילמא לא יוציאנו כלל ג"כ דישרף במקומו הוי כמו אם יבוא חכם למזרח עירובו למזרח ולמערב עירובו למערב דלא הוי עירוב כלל למ"ד אין ברירה. וא"כ ממ"נ קשיא אם ס"ל יש ברירה. א"כ אם נפתח אחד מהם אמאי אין כולם טהורים. ואם ס"ל אין ברירה א"כ גם הפתח ההוא אמאי טמאה למפרע כיון דל"א הוברר הדבר למפרע. אך לפימש"ל בביאור דברי התוס' גיטין (ע"ג ע"ב) הנ"ל דהא דכתבו התוס' שם דלמ"ד אין ברירה אין הדבר חל כלל. הוא רק למ"ד דגם בדרבנן אין ברירה. וא"כ מילתא דברירה לאו ספיקא הוא רק דוודאי לא אמרינן הוברר הדבר למפרע. א"כ גם כאן ביש פתחים הרבה הי' צריך להיות הדין דכולם טהורים אף הפתח שהוציאו דרך שם. והלל"מ הוא רק באין שם אלא פתח אחד לבד. אבל לפי"מ דקאמר הש"ס כאן בביצה דלרב אושעיא רק בדאורייתא אין ברירה אבל בדרבנן יש ברירה א"כ מילתא דברירה ספיקא הוא כמ"ש הצל"ח כאן (בדל"ח) דספיקא הוא דילמא אינו כן והי' עומד מתחילה לצאת דרך פתח אחר. א"כ שפיר מדאורייתא כל הפתחים טמאים. דכל פתח ופתח עומד בספק דילמא הי' עתיד לצאת דרך שם וטמא מחמת הלל"מ. אלא דא"כ מוכרח לומר דרב אושעיא לא ס"ל הסברא שכתבתי לעיל דבדבר שנידון ע"ש סופו לכ"ע אמרינן איגל"מ למפרע. וכאן הא טמא רק משום דסוף טומאה לצאת. ואפ"ה אינו מטהר ר"א שאר הפתחים למפרע משום דאין ברירה. אבל סתמא דהש"ס (בד"י) הנ"ל ס"ל כהש"ס יבמות הנ"ל בחליצת מעוברת שביארתי לעיל דבין ר"י בין ר"ל ס"ל דבדבר שנידון ע"ש סופו אמרינן לכ"ע הוברר הדבר למפרע וא"כ א"א לטמא מדאורייתא כל הפתחים בנפתח אחד מהם. ובע"כ צ"ל כמ"ש בחי' רע"א בדרוש וחידוש בביצה (ד"י) דכיון שאינו ידוע באיזו פתח יוציאנו כולם טמאים מוודאי וכתב שכן מורה לשון הרא"ש והר"ש באהלות שגזרו טומאה על כולם מתורת וודאי, כיון שראוי לצאת דרך כולם ואינו ידוע באיזו פתח יוציאנו וזה וודאי רק גזירת חכמים דהלל"מ הוא רק על אותו הפתח שוודאי יוציאנו דרך שם. ולכך שפיר כתב רש"י (בד"י) דמדהביא שם ראי' דאין ברירה גם לענין מוקצה דהוי דרבנן. היינו משום דס"ל להסתמא דהש"ס כאן דמדאורייתא וודאי א"א לטמא כולם בנפתח אחד מהם דבדבר הנידון ע"ש סופו לכ"ע אמרינן איגל"מ למפרע. ורק הא דטמאים כולם בתורת וודאי כיון דאינו ידוע באיזו פתח יוציאנו זה מתורת גזירת חכמים. וא"כ אם איתא דבדרבנן יש ברירה הי' לו לטהר שאר הפתחים בנפתח אחד מהם דהא הוברר הדבר דשאר הפתחים לא היו בספק זה. אלא ש"מ דגם בדרבנן אין ברירה:
ויש להסביר עוד יותר דדמיא הא מילתא להא פלוגתא דישנה לשחיטה. או לפלוגתא דר"י ור"ל בעובר. אם הטעם משום סופו או דכמו שהוא עכשיו שם בן עליו או שם שחיטה. רק דאם נתנבל בסוף אתה רוצה להוציאנו ממה שהי' בראשונה דנתברר הדבר שלא הי' ראוי מתחילה להיות כן וזה רק למ"ד יש ברירה כמש"ל. וא"כ ה"נ י"ל דמתורת הלל"מ אינו טמא רק ע"ש סופו אם עתיד להוציאו דרך שם. אבל חכמים גזרו עליו תיכף טומאה כיון דראוי להוציאו דרך שם. ואמנם למ"ד יש ברירה אמרינן הוברר הדבר דלא הי' ראוי כלל, וזה רק למ"ד יש ברירה. ולכך מוכח דס"ל להש"ס דגם בדרבנן אין ברירה. ולכך לא מהני למפרע מה שנפתח אחד מהם. ולכך כתב רש"י (בד"י) דרק גזירה דרבנן היא. כנ"ל:
הדרן לדברי המחנ"א הנ"ל דל"ק מהא דהגדילו יכולין למחות אבל לענ"ד בגוף חילוקו שהוציא זה מש"ס ב"ב (דקל"ח) הנ"ל. דבזיכה לו ע"י אחר ושמע ושתק ואח"כ צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן. אבל בצווח תיכף כששמע לכ"ע ל"ק. וקשה לי' להמחנ"א למ"ד ל"א הוכיח סופו וכו' גם כשצווח כששמע מ"מ כיון דזכות הוא לו נימא דעד השתא הוה ניחא לי' והשתא הוא דאינו רוצה. ומשום זה הוכרח לומר דשם איכא קצת חוב דשונא מתנות יחי'. ולענ"ד בלא"ה לק"מ לפי"מ שהאריך הנתיבות בסי' ר"ל והוכיח עפי"ד התוס' כתובות (מ"ז) דכל היכא שאירע דבר אחר המקח שעי"ז אינו חפץ בהמקח אם עדיין לא הי' ראוי להשתמש במקח אמרינן אומדנא דאלו הי' יודע מזה מתחילה לא הי' קונה, אף דהדבר אירע אח"כ עיי"ש. וא"כ ה"נ אף אם נאמר דל"א הוכיח סופו על תחלתו. ומתחילה הי' רוצה לזכות רק השתא הוא דנשתנה דעתו אבל עכ"פ עכשיו חזינן דאינו רוצה, וא"כ כיון דלא שמע כלל עד עכשיו שזיכה לו ע"י אחר ולא הי' ראוי להשתמש במקח כלל דהא לא ידע עדיין שזיכה לו. א"כ אמרינן אף דאולי אם הי' יודע הי' רוצה לזכות אז מ"מ אדרבא אם הי' יודע שאח"כ ישתנה דעתו ולא ירצה כאשר אנו רואין עכשיו שאינו רוצה לא הי' רוצה גם בתחלה דהא בלא"ה לא הי' ראוי להשתמש עד עכשיו ועכשיו הא אינו רוצה. אבל אם שתק כששמע והי' ראוי אז להשתמש במקח. ואז הוי ניחא לי'. אף דאח"כ נשתנה דעתו ואינו ריצה. מאי אמרת אם הי' יודע מתחילה שאח"כ ישתנה דעתו ולא ירצה לא הי' רוצה גם מתחילה. ז"א כיון דהי' ראוי להשתמש במקח תיכף כששמע ל"מ אומדנא במה שיארע אח"כ אם לא נאמר הוכיח סופו וכו' ושפיר קאמר הש"ס דבזה באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן אם אמרינן הוכיח סופו וכו'. ועוד יותר י"ל עפי"ד הש"ך בחו"מ סי' שנ"ח סק"א שכתב לחלק דמותר ליקח דבר בלי דעת חבירו. היכא דאם יוודע לו יתרצה. אף דבאבידה קיי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש שם שאני דהשתא אינו יודע. מאי אמרת לכשיוודע לו שנאבד ממנו יתייאש. אדרבא עכשיו כבר מצאו ישראל. וא"כ אם יוודע לו שנאבד ויוודע לו ג"כ מי שמצאו לא יתייאש. ואף דאם יודע שנאבד ממנו הוי יאוש אף דהוי יאוש בטעות דאינו יודע שנמצא מ"מ כיון דיודע ומתייאש הוי יאוש. אבל אם אינו יודע כלל שנאבד רק אתה רוצה לדון משום דכשיוודע לו יתייאש אדרבא ניזל בתר סופו דכשיוורע לו מי שמצאו לא יתייאש עיי"ש שדבריו מתוקים מאד. וא"כ ה"נ אם זיכה לו ע"י אחר והוא אינו יודע כלל ותיכף כששמע צווח. א"כ שפיר אמרינן דל"ק. דהא עכשיו אינו יודע כלל. מאי אמרת זכין לאדם שלא בפניו. היינו משום דאמרינן דכשיוודע לו וודאי יתרצה. וא"כ כיון דאזלינן לו רק על מה שיוודע לו. הרי עכשיו כששמע אינו רוצה. וא"כ אדרבא אמרינן דאם הי' יודע דכשישמע לא ירצה גם עכשיו לא הי' רוצה כמו ביאוש של"מ לדידן. אבל בשתק כששמע הוי כמו שיודע מהאבידה ומתייאש דהוי יאוש אף שהוה בטעות דהא נמצא ביד ישראל שחייב להחזיר. ה"נ כיון דשמע ושתק ואנן אמרינן דוודאי ניחא לי' כיון דזכות הוא לו לא מהני מה שאח"כ נשתנה דעתו ואינו רוצה אם ל"א הוכיח סופו וכו' כנל"ב:
וע"ד אשר כתב לישב דברי הרמב"ם בפכ"ג מה' שבת שכתב הטעם דאין מגביהין תרו"מ בשבת הוא משום מתקן ומשום מקדיש שתמהו דל"ל תרי הטעמים וכתבת עפ"י שפירשת דברי התוס' חגיגה שכתבו דבמעשר בהמה ל"ש מקדיש כיון דחייב להפריש שתמה הטו"א ע"ז. וכתבת עפי"ד המחנ"א בה' צדקה דהיכא שרוצה לשאול על הקדש שמחויב להפרישו גם אחר שישאל די בחרטה מעיקרא ול"צ פתח. ולכך אמרינן בזה דהוה עדיין ברשותו משום הואיל וא"ב מיתשל ולכך אינו אסור משום מקדיש דהוה רק מטעם מו"מ כיון שיוצא הדבר לרשות הקדש וכאן דעדיין ברשותו משום הואיל אין איסור משום מקדיש. וא"כ גם בתרו"מ איכא תרי גווני היכא דמפריש בשבלים דמותר לאכול בלא הפרשה אז ליכא טעמא דמתקן. אבל איכא טעמא דמקדיש דאז אם ישאול לא יהי' צריך להחזיר ולהפריש כיון דלא נגמרה מלאכתו ועוקר כל הדבר מהקדישו וצריך פתח ול"ש הואיל וא"כ שייך טעם מקדיש. אבל מפריש לאחר שנגמרה מלאכתו איכא איסור מתקן. אבל מקדיש ליכא כיון דשייך הואיל עכת"ד. והנה אם כי דבר חכמה אמרת מ"מ אם לדין יש תשובה חדא מה דפשיטא לך דבמעשר בהמה מהני שאלה העירני חתני הרה"ח מו"ה פייוויל נ"י דאין הדבר כן כיון דעשירי מאליו קדוש וכ"כ במנ"ח מצוה ש"ס דמעש"ב ליתא בשאלה. וגם מה דפשיטא לך דמפריש בשבלים לא הוי מתקן כיון דלא הי' צריך להפריש. עיין במגיה למל"מ פ"ה מה' מעשר שפירש דעת הרמב"ם דשבת קובע אפי' לדבר שלא נגמרה מלאכתו לענין שעכ"פ בו ביום אסור רק דאחר השבת חוזר להיתרו עיי"ש בסוף דבריו. וא"כ כיון דאיירי כאן בשבת. שוב הוי מתקן. ואם נאמר כס' המגיה שם שכתב בראש דבריו דהיכא דהאיסור רק משום דשבת קובע מותר להפריש בשבת משום עונג שבת עיי"ש בדבריו. א"כ שוב א"א לומר כדבריך דהרמב"ם כה"ג אוסר משום מקדיש. דהרי הביא שם ראי' מד' הרמב"ם דכה"ג מותר באמת להפריש. שהרי כתב בשבת לא יאכל עד שיעשר ולמו"ש חוזר להיתרו א"כ בע"כ כוונתו דבשבת יעשר. דלאח"ש מותר בלא הפרשה. ולענ"ד ראי' חזקה היא מד' הרמב"ם. דאף דאפשר לדחוק ולפרש בהרמב"ם. דעד שיעשר דקאמר דצריך לעשר קאמר ואין לו תקנה כדמצינו כה"ג בש"ס. מ"מ כאן א"א לומר כן. עפי"מ שכבר הוכחתי מד' הש"ס בכורות (די"ד ע"ב) גבי עיסת שביעית ומרש"י שם ד"ה ואמאי. דהיכא דלא הי' ראוי מעולם להפרשה אין בו איסור טבל כלל דאיסור טבל בעתיד לתרום מדבר. וא"כ כאן אם נאמר דבשבת אינו יכול להפריש ובמוצ"ש לא יהי' צריך להפריש. א"כ לא חל עלי' איסור טבל מעולם. ואף דמדאורייתא רשאי להפריש בשבת מ"מ כאן הא מדאורייתא א"צ להפריש כלל דשבת אינו קובע רק מדרבנן. ואף אם נאמר בדעת הרמב"ם שלא כדעת המגיה הנ"ל. רק דהרמב"ם איירי בדבר שנגמרה מלאכתו רק שלא ראה פני הבית כפשטות ד' הש"ס ביצה (דל"ו) דשבת אינו קובע כלל בדבר שלא נגמרה מלאכתו. מ"מ זה הרי מוכח מד' הרמב"ם דבכה"ג דליכא איסור מתקן כס' המגיה הנ"ל מותר לעשר בשבת כמו שהוכחתי מד' הרמב"ם הנ"ל דיעשר בשבת קאמר. אף דאיסור מקדיש איכא לדבריך. דהא בכאן לא יוכל לשאול בלי פתח. דהא אם ישאול יעקור ההקדש לגמרי דלמו"ש יהי' מותר לאכול בלא הפרשה כלל לדעת הרמב"ם ובע"כ צ"ל דהרמב"ם מטעם מקדיש לחוד לא הי' אוסר רק היכא דאיכא ג"כ טעם מתקן. וא"כ גם במפריש בשבלים ליכא איסור להפריש:
ויכולני לדחוק לישב דבריך לפי"ד התה"ד דפסיק רישא בדרבנן מותר. א"כ י"ל דטעם מקדיש אינו אסור רק היכא דמכוון לכך אבל היכא דמתכוון להתיר הטבל ואינו מתכוון כלל לזה שהתרומה תהי' קדושה אף דממילא נעשה קדושה מ"מ הוי פס"ר באיסור דרבנן דל"ח לה. ולכך שפיר קאמר דלא יאכל עד שיעשר דהיינו שיכוון במעשר רק כדי להתיר הטבל. ואף דמצות צ"כ והמצוה להפריש וליתן לכהן אף היכא דאינו רוצה לאכול הטבל כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' א' סקי"ז. מ"מ הא ידוע דמצות דרבנן אצ"כ. וכאן דשבת אינו קובע רק מדרבנן ליכא מצוה דאורייתא וא"צ לכוון לכך וא"כ יתכנו דבריך במפריש בשבלים דשבת אינו קובע כלל ושלא כדעת המגיה הנ"ל דאז אף מדרבנן א"צ לתקן הטבל. ואם רוצה להפריש אז רק כדי להקדיש התרומה וליתנה לכהן איכא איסור מקדיש כיון דמכוון לכך. אבל אם נאמר כן א"כ דברי הרמב"ם אתיין כפשטן. דצריך להרכיב שני הטעמים. דאם ירצה לכוון רק להתיר הטבל. יהי' אסור משום מתקן ולא משום מקדיש. ואם ירצה לכוון רק להקדיש התרומה כגון ביש לו מה לאכול אז ליכא איסור משום מתקן כעין הא דקאמר הש"ס בסוכה דאית לי' הושענא אחריתי ואז האיסור משום מקדיש:
ועוד י"ל בפירוש דברי התוס' חגיגה הנ"ל ובדברי הרמב"ם בפשיטות משום דקיי"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא"כ גם קודם ההפרשה בין בתרו"מ בין במעשר בהמה חלק התרומה והמעשר אינו שלו ובעת ההפרשה אינו רק כמברר חלק הכהן וחלק גבוה מחלקו. והתורה גילתה כאן דיש ברירה מכאן ולהבא עכ"פ. וא"כ אינו דומה למקח וממכר כלל. דאינו נותן עכשיו להכהן או לגבוה במעשר בהמה. רק חלקם שהי' להם מקודם. והטעם דמקדיש שכתב הרמב"ם הוא במפריש קודם מירוח או ראיית פני הבית דלא נתחייבו עדיין בתרו"מ ואין לכהן בהם כלום. ואז אם מפריש הוי מקדיש ומתקן אין כאן כמ"ש אתה. וגם י"ל עוד בפשיטות דתרוויי' צריכי דבאמת בתרומה ומעשר ראשון ליכא טעם דמתקן דהא עדיין אסורה משום טבל עד שיפריש מעשר שני ובע"כ ליכא רק איסור מקדיש. וכשיפריש מע"ש אז איכא איסור מתקן. ומקדיש ליכא דהא מע"ש הוא ממון הדיוט לדידן ואינו יוצא כלל מרשותו. כן י"ל באופנים פשוטים:
ואמנם גם ע"ד הפלפול קצת נ"ל לישב דברי הרמב"ם ולישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל על דברי הרמב"ם הנ"ל שמוכח מדבריו דבדבר שאינו חייב עדיין במעשר רק משום ששבת קובע מותר לעשר בשבת דכיון דהאיסור בא רק ע"י שבת מהני מצות עונג שבת להתירו כס' המגיה שבמל"מ הנ"ל. דהתינח לטעמא דמתקן אבל לטעמא דמקדיש דגם בחול אם מפריש בשבלים חל התרומה ויש עליו שם מקדיש. א"כ אין האיסור בא משום סעודת שבת ול"מ עונג שבת להתירו כמש"ל. אך י"ל דבאמת י"ל כדבריך דכ"ז שיכול לשאול דלא יצא עדיין הדבר מרשותו לגמרי לא הוי דומיא דמו"מ וליכא איסור משום מקדיש. רק דהא ידוע קושית הרשב"א והר"ן במקדש ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצאו עלי' נדרים דאינה מקודשת ומותרת לינשא לשוק דאמאי לא חיישינן דילמא תשאל אח"כ על נדרה ונמצאת מקודשת למפרע. ותירץ הר"ן דהא וודאי לא מקלקלה אנפשה לישאל על נדרה אחר שתנשא. וא"כ ה"נ הא בע"כ הא מילתא דמגביהין תרו"מ בשבת איירי כשרוצה לאכול מהפירות בשבת. דלצורך חול אף טלטול בעלמא כמו להדיח כלים או לסדר השלחנות אסור לצורך לילה. וא"כ כשיאכל מהפירות בשבת שוב יהי' אסור לשאול עליו דנמצא אוכל טבלים למפרע וכל דבר שהוא אסור לאו בידו מיקרי (וגם הדיינים לא יתירו לו בדבר עבירה כמבואר בסוגיא דנודרת) וא"כ נגמר ההקדש בשבת ואסור משום מקדיש. אך כ"ז בפירות שהגיעו לעונת מעשר בלי קביעות שבת. אבל בפירות האסורים רק משום דשבת קובע וקביעות שבת הוא רק מדרבנן. א"כ עדיין בידו לשאול על התרומה דאף דנמצא דעביד איסור דרבנן למפרע מ"מ מיקרי בידו כדמוכח מד' התוס' ישינים שבת (דמ"ג ע"א) דאיסור דרבנן מיקרי בידו לעבור ואיסור דאורייתא לא מיקרי בידו. ואי משום הדיינים. יוכל לשאול ע"י דיינים שלא ידעו שכבר אכל מהפירות:
ועוד י"ל עפי"ד הנתיבות בסי' רל"ד שהוכיח מהא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא דבדרבנן ליכא עונש על מה שעבר קודם שידע א"כ ה"נ לא יהי' עליו עונש למפרע על מה שאכל קודם ששאל על תרומתו כיון דליכא רק איסור דרבנן. ולכך שפיר ניחא דברי הרמב"ם שבפ"ה מה' מעשר שבכה"ג מותר לעשר בשבת וליכא איסור מקדיש. וא"כ נכונים ג"כ דברי הרמב"ם דהצריך לשני הטעמים דהנה הא פשיטא דטעמא דמקדיש לבד וודאי לא סגי דהא הדין דכהן עצמו מפירות שלו אסור לאכול עד שיתרום והתרומה תהי' שלו וכן בישראל שנפלו לו טבלים מאבי אמו כהן דמפריש והן שלו לדידן דקיי"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין בקידושין (דנ"ח) וא"כ איסור מקדיש ליכא דהא גם אח"כ תהי' שלו ואיסור מתקן איכא. אך דקשה ל"ל איסור מקדיש בטעם דמתקן לבד סגי. אך י"ל דהרמב"ם ס"ל לפימ"ש התוס' בריש ביצה דמיו"ט לחול ל"ש הכנה דסעודת חול א"צ הכנה וא"כ י"ל דלא הוי מתקן רק אם מתקן לצורך סעודת שבת דחשיבא זה מיקרי מתקן אבל לסעודת חול דלאו מצוה לא חשיב מתקן דמאי אמרת דמשוי לי' אוכלא הא גם בלא"ה הוי אוכל דחזי לנכרים ואוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מיקרי אוכלא. ולדידן דלא קיי"ל כר"ש בהא דאוכל שאי אתה יכול להאכילו גם איסור הנאה מיקרי אוכל לענין טומאה. וא"כ שפיר י"ל דלא מיקרי מתקן רק אם מתקן לצורך סעודות שבת דהוא מצוה. אך דא"כ לפי ס' המגיה שבמל"מ הנ"ל. דכל דבר שנאסר רק משום חשיבות סעודת שבת. שוב מותר לתקן משום עונג שבת. א"כ לכאורה אין מקום כלל לאסור משום מתקן. אך באמת ז"א דהא כמו דמתקן השירים מתקן ג"כ התרומה עצמה דקודם שתרם הי' הכל אסור אף לכהן ועתה מתירו לכהן ואכילת תרומה חשיבא עבודה כדאיתא בפסחים (דע"ב ע"ב). אלא דהא אין מוליכין תרומה לכהן בשבת ואף בביתו אסור אם אין למוד לאכול עיין תוס' ביצה (י"ב ע"ב) ד"ה אין מוליכין בשם הירושלמי. אמנם אם הכהן מפריש תרומה מכרי של עצמו וודאי דיכול לאכלו בשבת. דהא אף אם הוא למוד לאכול אצל ישראל מותר ליתן לו בביתו:
וא"כ מעתה הכל נכון שפיר דצריך שני הטעמים. טעם דמתקן צריך לכהן שמפריש תרומת עצמו דבזה ל"ש מקדיש כמש"ל דהא אין מוציא מרשותו. ואיכא איסור מתקן דהא מתקן התרומה עצמה שיוכל לאכלו ואכילת תרומה חשיבא תיקון כמו סעודת שבת. וטעם דמקדיש צריך לישראל שמפריש תרומה מפירותיו דאיסור מתקן ליכא. דאם תרצה לאסור משום דסעודת שבת חשוב תיקון א"כ אדרבא צריך להתיר משום עונג שבת. כס' המגיה שבמל"מ הנ"ל. אבל איכא איסור מקדיש דכיון דדעתו לאכול השירים בשבת א"כ שוב לא יוכל לשאול דהא נמצא אוכל טבל למפרע ואיכא איסור מקדיש ולכך הצריך הרמב"ם לשני הטעמים. והנה הא דכתבתי לעיל להחזיק סברתו דבדבר שיכול לשאול אין לאסור משום מקדיש אף דבביצה שם (דל"ו) במשנה דאין מקדישין משמע גם בכל הקדישות דשייך בהו שאלה. מ"מ י"ל כמ"ש התוס' בפסחים (מ"ו ע"ב) ד"ה דבכל הני דכתיב לד' חשבתן הכתוב של גבוה אף דיכול לשאול וא"כ ה"ה נמי בכל הני דאיקרי קדשי ד' כגון קדשי קדשים. וי"ל דשם בביצה איירי ג"כ בהני או בקדשי בה"ב. ויתיישב ג"כ מה שהקשו משוחט עולת נדבה ביו"ט שהקשו נימא הואיל אי בעי מיתשל. דעולה דהוי קדק"ד ואיקרי קדשי ד'. הוי לכם ולא לגבוה אף דיכול לשאול וגם בגוף סברתך שהבאת בשם המחנ"א דהיכא דמחויב להקדיש אחרת מהני יותר שאלה וסגי גם בחרטה דמעיקרא. הנה סברת אחד מהקדמונים כמדומה לי שהוא מהר"י קורקוס הובא בס' איגרא רמא בר"פ השולח בסוגיא דביטלו מבוטל, שאין הספר עתה תח"י הוא להיפך שהוא כתב שם דבדבר שמוכרח לעשותו לא אמרינן בי' אתי דיבור ומבטל דיבור. דכיון דאף אם יבטל הדיבור מוכרח לעשות פעם אחרת הדיבור ההוא חשוב כמעשה. וא"כ ה"נ לפי הידוע ס' הר"ב אשכנזי דשאלה הוא משום אתי דיבור ומבטל דיבור א"כ בדבר שמוכרח להקדישו ויצטרך להקדיש אחרת. הסברא נותנת דיותר ל"מ שאלה מהיכא דאינו מחויב להקדיש עיי"ש בס' הנ"ל ותמצא:
ואשר כתב לפלפל בסוגיא דמפני מה תקנו זמן בגיטין ולישב דברי פיה"מ להרמב"ם שכתב דטעמא דר"ש ג"כ שמא יחפה רק דבין יום ולילה לא חיישינן שתזנה עי"ש ודבריו נגד דברי הש"ס שם דקאמר ר"י אליבא דר"ש לא קאמינא עיי"ש בסוגיא. וכתבת לתרץ קושית התוס' דאמאי לא מוקמינן לה בחזקת א"א עפי"ד הנמו"י בסנהדרין פאד"מ דגט שאין בו זמן מדאורייתא פסול דהא הוי עשאי"ל רק מדרבנן הכשירום משום אפקעינהו. וא"כ נהי דהיכא דעושה כן כדי לחפות לא הפקיעו חכמים. מ"מ שוב ספיקא הוי דילמא כדברי' שנתן לה הגט קודם שזינתה. ואז הפקיעו חכמים הקידושין ולית לה חזקת א"א מעולם. עכת"ד. ועפי"ז תירצת דברי הפיה"מ הנ"ל. הנה אם כי בהשכל דברת. אבל אין די בזה לתרץ קושית התוס'. מדא דבע"כ הש"ס כאן לא ס"ל דבגט בעינן זמן דאורייתא. כמ"ש הנחו"י דא"כ מאי פריך הש"ס מפני מה תקנו זמן בגיטין הא מדאורייתא צריך זמן ואדרבא צריך טעמא למה גט שאין בו זמן כשר בדיעבד. ובע"כ כמ"ש הפנ"י כאן בסוגיא או דהש"ס אזיל למ"ד ע"מ כרתי ושפיר יכולין להזימם. או דס"ל דבגט ל"ב מדאורייתא עשאי"ל עיי"ש וא"כ אין מקום כלל לדבריך. וגם מה דפשיטא לך דאם נאמר אפקעינהו אין לה חזקת א"א אין נ"ל כן עפימ"ש התוס' בכתובות (דכ"ו ע"ב) בשם הר"י בר ברוך דע"י שהעידו שני עדים להתירה יצאה מחזקה הראשונה אף שבאו אח"כ שנים ואמרו לא מת. הרי דענין החזקה הוא כפי מה שמוחזק לנו אף שאינו ידוע אם האמת כן כפי שנולד אח"כ הספק מ"ח אזלינן בתר נוה שהוחזק לנו וכ"מ כה"ג ביו"ד סי' י"ת סי"ג ובט"ז שם סק"ט דמה דיצא בהיתר זה הוי חזקה טובה עיי"ש. וא"כ ה"נ להיפך כיון דהיא מוחזקת תמיד בעינינו בחזקת א"א. ומספק אתה רוצה לומר ע"י שנתן לה אח"כ גט דאיננה א"א אמרינן בספיקא אוקמינן לה אחזקה ואין ס' מוציא מידי וודאי א"א. ויתיישב בזה מה שמקשים ביבמות (דל"א ע"ב) גבי זרק לה גט ס' קרוב לו או לה דמוקמינן לה בחזקת א"א והא דעת הרשב"א בגיטין דקרוב לה הוא ג"כ משום אפקעינהו וא"כ ליכא מעולם חזקת א"א. אך לפימ"ש נכון. דבתר מה דמוחזק לן אזלינן וגם בלא"ה נראה מלשון התוס' (בדל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו בסה"ד שם דבעינן שיהי' וודאי לנו שלא נתכוון לחפות. משמע דכל שהדבר ספק ל"א אפקעינהו כעין הא דאמרינן דכל ספק בתקנה אוקמינן אדינא אף להוציא מן המוחזק. וכעין הא דאמרינן דסד"ר לקולא אף למ"ד דאיכא לאו דלא תסור דהוא דאורייתא מ"מ חכמים לא אמרו דבריהם על הספק דכל שתלוי בדעת בנ"א או בדעת החכמים בעלי מתקני התקנה אמרינן דלא מחתי נפשייהו לספיקא. ובמק"א פירשתי בזה דברי הש"ס נדרים (די"ט ע"א) דפריך הש"ס על ת"ד לא מחית אינש נפשי' לספיקא מהא דספק משקין ליטמא טמא והדבר תמוה מאד דהא הש"ס כבר קאמר שם דאין מדמין קדושה הבאה מאלי' לבאה ע"י אדם. והר"ן שם בד"ה מא"ל דחק מאד בזה. ולהנ"ל נכון דכיון דטומאת משקין בדרבנן. הוי כאיסור הבא ע"י אדם דאמרינן דחכמים לא מחתי נפשייהו לאסור על הספק. וה"נ לא אמרו חכמים להפקיע קידושין על הספק היכא דאיכא ספק דילמא גירשה אחר הזנות וכוונתו לחפות. ועיין ברש"י ב"מ (דצ"ו ע"ב) ד"ה נמעלו ב"ד שכתב שם בזה"ל נמעלו ב"ד של ישראל שבאותו הדור שכל תקנות משפט תלוי' בהן ועל ידיהם נוהגים חוקות המתוקנות לציבור מאז והוי כמו שתיקנו לו הם קנין זה עכ"ל עיי"ש. ופירשתי בזה הטעם דאשה הנישאת עפ"י ע"א צריכה היתר ב"ד כדאיתא באה"ע סי' י"ז סל"ט משום דכיון דצריך לטעם דאפקעינהו מיני' כמ"ש רש"י בשבת לכך צריך ב"ד שבאותו הדור דהם שלוחים של בעלי מתקני התקנה. וא"כ ה"נ כיון דלא באה לב"ד עם הגט שאין בו זמן עד עכשיו שכבר ידוע שזינתה ואי לאו טעם דאפקעינהו רק אם הגט הי' גט כשר מדאורייתא רק שאינו ידוע אם נתגרשה קודם זנותה או לאו הי' הורגין אותה מספק משום דמוקמינן אותה אחזקת א"א לס' התוס' הנ"ל והוה תפסינן לוודאי דהיא זונה גמורה אי לאו אפקעינהו. א"כ היכא דהיא זונה וודאי לפי משפטי התורה לולי דהפקיעו חכמים. לא באו חכמים דהיינו הב"ד שבאותו הדור להפקיע קידושין מזונה. ולא עשו חכמים תקנה לזונה שתהי' פרוצה בעריות כמ"ש התוס' (בדל"ג) הנ"ל וז"ב מאד בעיני:
ואמנם לישב דברי פיה"מ להרמב"ם שהבאתי נ"ל דרך נכון מאד בעזה"י ע"ד הפלפול. דהנה בלא"ה דברי הרמב"ם תמוהים שכתב דזנות דבין יום ללילה ל"ש. והרי ר"י גופי' קאמר לקמן (בדי"ח) דר"ש מכשיר אפילו מכאן ועד עשרה ימים. אך נלע"ד לישב ונקדים לישב קושית המהר"ם שיף שהקשה בריש ע"ב דמי דחקו להש"ס לומר טעם חדש בדרבי יוחנן דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה מה דלא ס"ל לר"ל וגם לר"ש ואמאי ל"ק דגם ר"י ס"ל כוותי' דמשנתן עיניו לגרשה אין לו פירות רק מדפסלו חכמים דפליגי על ר"ש נכתב ביום ונחתם בלילה בע"כ הטעם משום שמא יחפה. וכיון דהלכתא כוותיי' קאמר ר"י ג"כ הטעם משום שמא יחפה. אך נ"ל לישב ובהקדם ג"כ קושית התוס' (די"ח ע"א) ד"ה הנהו דבגיטין הבאים ממדה"י אמאי ל"ח לזנות נהי דקלא אית להו דלא נמסרו ביום החתימה מ"מ מספק לא נוכל להרוג אותה דהיא תאמר דנמסר לה קודם שזינתה עיי"ש. ונלע"ד לישב דהנה התוס' תירצו על קושיתם דלמעלה אמאי לא אוקמינן לה אחזקת א"א משום דאמרינן הרי היא גרושה לפנינו וקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דאף למ"ד ע"ח כרתי מ"מ בעינן עדים למסירת הגט דאין דשב"ע פחות משנים. והא דמכשרינן גט שהביאה אשה לפנינו ולא חיישינן דילמא לא מסר לה לפני עדים משום דוודאי עשה בהכשר שלא להכשילה באיסור א"א. וא"כ כאן בזינתה שכתבו התוס' דבמכוון אינו מוסר לה לפני ע"מ שלא יתוודע ט"י עדים שנמסר לה לאחר הזנות. א"כ אף אם תבוא לפנינו בגט הזה מ"מ נהרוג אותה מספק דנאמר דמוקמינן לה אחזקת א"א. מאי אמרת הרי גרושה לפנינו דז"א דדילמא נעשה אחר זנות וא"כ לא מסר לה בעדים ואינה מגורשת כלל. וראיתי אח"כ בביאור למהרמ"ש אות ס' שהרגיש בזה ותירוצו דחוק מאד עיי"ש:
אך נ"ל לישב דהנה בב"מ (די"ט ע"א) גבי מצא שחרורי עבדים קאמר הש"ס דלמ"ד זכות הוא לעבד נשתחרר משעת החתימה למ"ד עדיו בחז"ל. ועיי"ש בתוס' (בד"כ ע"א) ד"ה שובר בזמנו דגם להתירו בבת ישראל אמרינן עבחז"ל והנה ידוע דשחרור ילפינן לה לה מאשה וכל דיני שחרור הו' כדיני גט וכיון דבשחרור מהני עבחז"ל למ"ד זכות הוא לו הוה מהני גם בגט רק דגט אשה חוב הוא לה משום דטב למיתב וכו'. ואמנם בכה"ג דנותן לה גט לאחר שזינתה שכבר אסורה עליו ואין לה עליו שום חיוב מחיובי אשה. א"כ הגט הוא זכות לה דתהי' מותרת עכ"פ לינשא לאחרים. עיין בסוף יבמות מהו לזכות גט במקום וכו'. ובפרט כאן דע"י הגט רצונה להציל עצמה ממיתה למפרע. וא"כ מיושבת שפיר קושית התוס' דוודאי גרושה היא לפנינו דאף אם נאמר דלא מסר לה בפני עדים מ"מ כיון דכתב הגט לאחר שזינתה א"כ בשעת החתימה זכות הוא לה. וא"כ כיון דמטא גיטא לידה בסוף דהא הרי עכשיו הגט בידה לפנינו. א"כ נתגרשה עוד משעת חתימה משום דעבחז"ל. וא"כ שוב מספק אין להורגה דדילמא גירש אותה קודם שזינתה ואז וודאי שנתן לה בפני עדים כדי שלא להכשילה דאז לא הי' צריך עדיין להעלים זמן המסירה כיון שלא זינתה עדיין מאי אמרת נוקמה אחזקת א"א ועכשיו הוא שנתן הגט לאחר זנותה א"כ עכ"פ הרי היא גרושה לפנינו דאם כתב לה הגט לאחר זנותה הוי גירושין גם בלא עידי מסירה משום דעבחז"ל. וקם שפיר תירוץ התוס' דהרי גרושה לפנינו. וא"כ מיושב ג"כ קושית התוס' (בדי"ח) בגיטין הבאין ממדה"י שיש קול שלא ניתנו ביום שנחתמו דחשש זנות דשם הוא רק שמא זינתה בין החתימה למסירה משום דלא ידעינן זמן המסירה. אבל על זנות דקודם החתימה ליכא חשש דיום החתימה ידוע דהא איכא זמן בגט. וא"כ לא שייך כלל חשש חיפוי. דאם לא תביא עידי מסירה לפנינו. נאמר אוקמה אחזקת א"א ועדיין לא נתגרשה דלא נתן לה בפני עדים. מאי אמרת עדים בחז"ל ז"א דהא בשעה שחתמו עדיין לא הי' זכות לה דהא עדיין לא זינתה ול"ש עבחז"ל כיון דחוב הוא לה. וא"כ מיושב קושית המהרח"ש שהקשה דנימא דר"י ס"ל דטעמא דרבנן דפליגי על ר"ש ופסלי גט שנכתב ביום ונחתם בלילה משום זנות. דז"א דהנה התוס' (בדי"ז ע"א) ד"ה ור"ש דהעדים כשחותמין על גט שנכתב ביום צריכין לידע וודאי שנכתב אז. כדי שלא להוציא תקלה מידם. וא"כ אם תזנה בין כתיבה לחתימה ממ"נ אם ידעו בשעת חתימה שזינתה א"כ וודאי לא יחתמו דהרי רואין שהזמן מיום שלפניו. ואם יחתמו גט זה יחפה עלי' שלא כדין שיאמרו שנחתם ביום שנכתב. ואם לא יודיע להם שזינתה. א"כ לא ידעו שזכות הוא לה. ולא יכוונו העדים לזכות לה בחתימתם דכיון דזכי' הוא מטעם שליחות פשיטא דהזוכה צריך לכוון לזכות לחבירו וליעשות שלוחו. וא"כ ל"ש לפסול נכתב ביום ונחתם בלילה משום חיפוי. דהא המהרש"א ומהרמ"ש שניהם כתבו על התוס' ד"ה עד שעת נתינה דבנכתב ביום וכו' עכ"פ יוצא הקול שלא נמסר ביום שנכתב רק שאין לידע זמן המסירה בבירור כיון שלא ניתן ע"י שליח. עיי"ש. וא"כ אם זינתה ביום שנחתם ותביא הגט לפנינו שזמנו מיום שלפניו. אנן נימא לה שתביא עידי מסירה מתי נמסר לה ואם לא תביא נוקמי אותה בחזקת א"א. מאי אמרת הרי גרושה לפנינו משום עבחז"ל, ז"א דהא העדים אם היו יודעים בשעת החתימה שזינתה לא היו חותמים. ובע"כ שלא ידעו שזינתה. ולא ידעו שהגט זכות הוא לה. ולא היו יכולים לזכות להם בחתימתה. וא"כ בלא עידי מסירה הגט אינו כלום ול"ש גרושה לפנינו. דבשלמא בגט שאין בו זמן דאם לא הי' מתקנים כלל זמן וכותבין תמיד הגט בלא זמן. שפיר שייך שמא יחפה דאחר שזינתה יכתוב גט בפני עדים ויאמר להם שמגרשה משום שזינתה כאשר הוא האמת. והעדים יחתמו שפיר דהא אין רואין שום ריעותא בגט דכל גט הוא בלא זמן וכיון דיודעים שזינתה שייך עבחז"ל. אבל אחר שתקנו זמן אם יראו העדים שנכתב ביום שלפניו וירצה שיחתמו בלילה א"כ אם ידעו שזינתה בוודאי אינם רשאים לכתוב כיון דרואין הריעותא שהזמן נכתב ביום שלפניו ורואין שיש חשש חיפוי, ובע"כ לא יודיע להם שזינתה. וא"כ ל"ש עבחז"ל. ואין ממש בגט עד שתביא עידי מסירה. ועידי מסירה הא יודעים מתי נמסר וליכא חשש חיפוי כלל, ול"ק קושית המהרמ"ש הנ"ל:
אך דא"כ תקשי א"כ מאי פריך הש"ס מ"ט דר"ש דמכשיר והוכרח ר"י לומר דאליבא דר"ש לא קאמר דילמא גם ר"ש ס"ל דתיקנו זמן משום ב"א. רק דאפ"ה נכתב ביום וכו' כשר דבזה ל"ש חשש דב"א כמש"ל כיון דל"ש עבחז"ל אך צ"ל דהנה התוס' בב"מ (ד"כ) ד"ה שובר הנ"ל כתבו דמבחז"ל הוא רק תקנת חכמים. אך דהמהרש"א שם כתב דזה רק אליבא דמ"ד ע"מ כרתי. אבל למ"ד ע"ח כרתי מדאורייתא אמרינן עבחז"ל. וא"כ לר"ש דקאמר הש"ס לעיל (בד"י ע"ב) דירד לשיטתו של ר"א דע"מ כרתי א"כ לדידי' ל"ש כלל עבחז"ל מדאורייתא. ואף דהתוס' בב"מ שם קאמרי דגם בשחרור אמרינן עבחז"ל מדרבנן עכ"פ. וא"כ בגט נמי י"ל כן משום אפקעינהו. ז"א דממ"נ אם נאמר דגם היכא דיש ספק אם עשה כדי לחפות אמרינן ג"כ אפקעינהו א"כ כדין יחפה. דנמצא שאינה א"א למפרע. ואם נאמר כמש"ל דהיכא דיש לנו ספק אם עשה כדי לחפות ל"א אפקעינהו. א"כ ל"ש כלל חיפוי דאם תביא לפנינו גט בלא ע"מ אחר שזינתה לא נכשיר מספק כיון דעבחז"ל הוא רק מטעם אפקעינהו. ומספק לא נפקיע הקידושין כמש"ל. וא"כ לר"ש אם נאמר דלדידי' ג"כ הא דתיקנו זמן הוא משום ב"א לדידי' שוב תקשי קושית התוס' דנוקמה בחזקת א"א. וליכא הרי גרושה לפנינו כיון דל"ש עבחז"ל. ובע"כ נהי' מוכרח לומר דס"ל כתירוץ השני של התוס' דאיכא חזקת צדיקת נגד חזקת א"א או איזו תירוץ אחר לקושית התוס' דלא נהרוג אותה מספק. וא"כ שפיר פריך ר"ל לר"י לדידך דאמרת משום ב"א מ"ט דר"ש דמכשיר בנכתב ביום דלר"ש דס"ל ע"מ כרתי וליכא עבחז"ל. ואם נאמר דטעם תקנת זמן הוא רק משום ב"א. א"כ בע"כ דס"ל דלא נוקמה אחזקת א"א א"כ גם בנכתב ביום וכו' יופסל דהא שייך חיפוי דשמא זינתה בין כתיבה לחתימה והעדים לא ידעו מזה. ואם תביא לפנינו הגט שזמנו ביום שלפניו בלא עידי מסירה אף דיש קול שלא נמסר בזמנו מ"מ הא הוי ספק מתי נמסר כמ"ש המהרש"א ומהרמ"ש ומספק לא נוכל להרוג אותה דהיא תאמר דהי' ע"מ שנמסר קודם הזנות והלכו להם כיון דלא נאמר אוקמה אחזקת א"א לס' זו. ולכך הוכרח ר"י לומר אליבא דר"ש לא קאמינא דאנא ס"ל כתירוץ הראשון של התוס' דהטעם משום דהרי גרושה לפנינו ומשום עבחז"ל וכיון דלר"ש דס"ל ע"מ כרתי ליכא למימר כן בע"כ דלר"ש הטעם דתיקנו זמן הוא משום פירי וס"ל דמשעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וא"כ מש"ה ס"ל דר"ש מכשיר אפילו מכאן עד עשרה ימים כיון דליכא חשש דפירות ולחשש דשמא פייס ג"כ לא חייש. וא"כ מעתה י"ל ג"כ דברי הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל. דהנה הרמב"ם בפכ"ג מה' מלוה ולוה פסק דלא כאביי ול"א עבחז"ל כדאיתא בחו"מ סי' ל"ט סי"ג. וגם ס"ל דהלכה כר"י נגד ר"ל ויש לבעל פירות עד שעת נתינה. ובע"כ הא דתיקנו זמן הוא רק משום ב"א דמשום פירי ליכא למימר כיון דיש לו פירות עד שעת נתינה. וא"כ שוב תקשי קושית התוס' דנוקמה בחזקת א"א כיון דליכא הרי גרושה לפנינו כמש"ל כיון דלא ס"ל עבחז"ל:
אך באמת הרמב"ם לשיטתו דס"ל בפ"א מה"ג כהרי"ף דגט שלא נמסר בע"מ ג"כ כשר עיין באה"ע סי' קל"ג ושפיר הוי גרושה לפנינו. ואמנם נראה דכיון דעיקר ראיית הרי"ף הוא רק מהא דאמר ר"א דאין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון עולם דילמא ימותו עידי מסירה, ש"מ דסגי בע"ח לחוד. א"כ רק לר"א מוכרח לומר כן דס"ל דע"מ כרתי ולא בעינן מדאורייתא ע"ח. אבל לר"מ דס"ל ע"ח כרתי דהאי וכתב וחתם הוא א"כ אין הכרח לומר דלא בעינן ע"מ כס' התוס' דאין דשב"ע פחות מב'. וע"ח אינם מעידים שנתגרשה. וא"כ כיון דכתבתי דר"י אזיל למ"ד ע"ח כרתי שפיר הוכרח להטעם דטבחז"ל. אבל הרמב"ם לשיטתו א"צ כלל לטעם דעבחז"ל וא"כ שפיר י"ל דגם לר"ש הטעם דתיקנו זמן משום ב"א. אלא דא"כ תקשי מ"ט מכשיר בנכתב ביום. כיון דאין הטעם משום עבחז"ל והוכרח לומר דזנות בין יום ולילה ל"ש, ולפי"ז אינו מכשיר ר"ש רק בנחתם בלילה אבל ר"י לשיטתו דתקנת זמן משום ב"א הוא רק משום עבחז"ל ולר"ש דס"ל כר"א ל"ש עבחז"ל לדידי' תקנת זמן לאו משום ב"א כלל רק משום דס"ל דמשנתן עיניו לגרשה אין לו פירות והטעם משום פירי דר"י ס"ל כס' התוס' דלכ"ע בין למ"ד ע"ח כרתי ובין למ"ד ע"מ כרתי בעינן עדים בשעת מסירת הגט כדיעה השני' שבסי' קל"ג. וליכא חשש ב"א למ"ד ע"מ כרתי ואין עבחז"ל לדידי' רק מדרבנן כמש"ל. וא"כ דהטעם משום פירי שפיר קאמר דר"ש מכשיר אף לאחר י' ימים דמשעה שנתן עיניו אין לו פירי ולשמא פייס ל"ח ואתיא הכל על נכון. כנ"ל ע"ד הפלפול והחריפות:
ומה שהקשית בכתובות (דל"ה ע"ב) דקאמר לי' אביי לר"פ אלא לר"י קשיא ממזרת וקאמרי התוס' דהא דלא קאמר דס"ל כעולא דמשלם ואינו לוקה דהא אביי ס"ל דתחת תחת דריש לדרשא אחריתא והקשית דהא לח"ל לחוד סגי ללמוד אליבא דעולא מחובל ועדים זוממין דליכא פירכא בצד קל רק בח"כ עיי"ש (בדל"ב) בתוד"ה שכן בשם ר"ת. נלע"ד לישב ג"כ ע"ד הפלפול קצת. דהנה התוס' שם הקשו למ"ד ממונא לקולא וכי איתגורי איתגר ותירצו דחס רחמנא אממונא דנחבל. וכתב שם במהרמ"ש דזה שייך רק על בושת ופגם דממונא היא ומפסדת אבל בקנס דאינה מפסדת כלום כיון דמשלם לה כל היזקה ל"ש ס' זו רק כיון דמשלם בושת ופגם שוב אינו לוקה וממילא גם קנס משלם כיון דליכא מלקות עיי"ש. והנה הפנ"י הקשה למ"ד מיתה לזה ותשלומין לזה חייב מאי פריך הש"ס מאינו לוקה ומשלם הא התשלומין הן לאב ובע"כ צ"ל דלדידי' אינו פוטר באמת רק היכא דהתשלומין שייך לה כגון ביתומה וכדומה. והנה ר"פ מוקי בסנהדרין (דע"ג ע"ב) מתניתין דאלו נערות במפותה והקשו שם התוס' הא קתני אשת אחיו דבע"כ איירי בנתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה ומפותה הא מחלה. ותירצו התוס' לחד תירוצא בשם הירושלמי דקנס אינה יכולה למחול. וזקיני הגאון בעל ס' יהושע אמר הטעם דקנס רצון התורה לקנוס אותו שלא יעשה כן ולאו משום לתא דידה ולכך אינה יכולה למחול. וא"כ לר"פ דמוקי מתניתין במפותה וכיון דסיפא דמתניתין דאשת אחיו איירי היכא דקנסה לעצמה גם רישא דאלו נערות יש לה קנס איירי ג"כ היכא דקנסה גם לעצמה ולכך פריך שפיר בממזרת הא אינו לוקה ומשלם דכיון דלעצמה הוי תשלומין ומלקות לאחד וא"כ מאי אמרת דס"ל משלם ואינו לוקה הא אם ממונא לקולא היא קשיא איתגורי איתגר מאי אמרת חס רחמנא אממונא דנחבל הא כיון דאיירי במפותה ויתומה ליכא רק קנס דאינה יכולה למחול ובקנס ל"ש חס רחמנא כמ"ש המהרח"ש. וא"כ בע"כ אתה רוצה לומר דממונא לחומרא א"כ ליכא למילף מחובל ועדים זוממין דמה להני שכן יש להם צד חמור כמו דקאמר הש"ס שם. ואי מגז"ש דתחת תחת הא אביי לית לי' גז"ש זאת. ומיושב שפיר קושיתך דקושיא דידך הוא רק על פירכא דצד קל וזה רק למ"ד ממונא לקולא אבל כאן בע"כ צ"ל דממונא לחומרא כמש"ל. כנ"ל נכון ע"ד הפלפול:
ומה שהקשית על הרמב"ם שפסק דמכשירי אוכל נפש דוחה יו"ט כר"י בביצה (דכ"ח ע"ב) והרי ר"י דריש זאת מקרא דלכם לכל צרכיכם ולרבנן קאמר שם דצריך לכם ולא לעכו"ם והרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי עכ"ד. עיין בשטמ"ק שם במקומו שכתב דר"י דרש תרוויי' מקרא זה. לריבויא לישראל ולמיעוטא לעכו"ם ולק"מ. כ"ז אמרתי להשיבו וי"ר שיאחז בדרכו זה להקדיש עתותיו רק לתורה ולי"ש ואז יעלה ויצליח ויהי' לגפן תפארת לשמח ד' ואנשים. כ"ד הכותב ומברכו שיצליח בתורה וי"ש.
דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
אח"כ בא לידי ס' טיב גיטין ומצאתי שהרגיש בקושיתו ע"ד הנמו"י בסוגיא דמפני מה תיקנו זמן הנ"ל אך הוא מקשה להיפך עיי"ש וגם הרגיש בס' ה"ר בר' ברוך שהבאתי עיי"ש: