חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן פ
שוכט"ס לככוד הרב הה"ג החו"ב משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה יחזקאל נ"י ראבד"ק גלינא.
מכתבו לנכון הגיעני בדבר השאלה בענין חליצה שהאח הגדול הוא זקן בן פ"ח שנים וכבדו אזניו משמוע וצריך לצעוק אליו בקול גדול ויש אח צעיר ממנו לימים איך לנהוג עם החליצה. גם האח הגדול הנ"ל מבקש מאתה סך גדול והקטן אין מכביד עלי' עול וכת"ה דן בזה מכמה טעמים שיחלוץ לה הקטן. והנה הטעם הראשון שכתב כת"ה דכיון שהוא זקן כ"כ ותש כחו שדינו שאינו מייבם כמו סריס אדם כמבואר באה"ע סי' קע"ב ס"י עיי"ש וכיון דלכתחלה אינו ראוי ליבום עדיף יותר שיחלוץ הקטן שהוא ראוי ליבום כמ"ש הב"י בסוס"י קס"א בשם הריב"ש לענין האנוסים עכת"ד:
והנה לכאורה גוף הדבר תמוה על הרמב"ם שכתב שזקן אינו מייבם לכתחלה לפימ"ש הב"ש שם בסי' קע"ב סקי"ב לחלק בין זקן לזקינה. דזקינה עכ"פ ראוי' לביאה אלא דאינה ראוי' להתעבר. אבל זקן אינו ראוי לביאה כלל עיי"ש. והנה ידוע דמצוות יבום מקיים בהעראה ג"כ עיין תוס' יבמות (ד"כ ע"א) ד"ה יבוא עשה וא"כ בע"כ דזקן שתש כחו אינו ראוי גם להעראה. א"כ איזו איסור יש בזקן לייבם. ממ"נ אם יבעול או יערה עכ"פ הרי יקיים מצות יבום ואי לא יבעול ולא יערה ג"כ. א"כ מאי איסור יש בדבר. ואי משום קריבה דעריות. ז"א הא האיסור רק משום סחור סחור וכו' כמבואר במדרש פ' נשא וא"כ עיקר האיסור רק משום דילמא יבוא לידי ביאה. וכאן דאדרבא אם יבוא לידי ביאה יקיים מצוות יבום. מאי איסור יש בדבר. ואף לשיטת הרמב"ם רפכ"א מהא"ב דעל קריבה דעריות איכא מלקות מה"ת. מ"מ כיון דהוא מהדרש דלא תקריבו לדברים המביאים לידי ג"ע כמ"ש הרמב"ם שם. א"כ מפורש הטעם בקרא משום דיוכל לבוא לידי ביאה. וממילא היכא דהביאה עצמה מותרת ליכא איסורא. וזה דבר הראוי להתעורר מאד על הרמב"ם. ועל הגמ' לק"מ דהא בע"כ הא דקאמר שם הש"ס (בד"כ ע"ב) דאם בעלו קנו ואסור לקיימן לא קאי אזקן כמ"ש הת"י שם דבזקן ליכא איסור דלא יבוא פחד וכו'. כן י"ל דהא דקאמר ולא מייבמין לא קאי אזקן רק אסריס אדם עיי"ש. אבל על הרמב"ם שמפרש בהדיא דזקן אינו מייבם קשיא כנ"ל:
אך י"ל בפשיטות דהא דכתב הרמב"ם דאינו מייבם לאו משום איסור. אלא כיון דקיי"ל דביבמה אינו קונה רק ביאה. וקידושי כסף או שטר לא מהני מידי ביבמה מדאורייתא. כמבואר ביבמות (די"ב) עיי"ש ברש"י ד"ה נתן א"כ אין נותנין רשות לזקן שתש כחו לייבם. דדילמא לא יוכל לבוא עלי' ולא יהי' יבומו כלל ויבוא לידי מכשול. דאם ימות הזקן או יגרשה תנשא לשוק. ובאמת עדיין היא צריכה חליצה כדמעיקרא. וא"כ כיון דליכא איסור כלל ביבום. דאדרבא אם ייבם אותה כראוי דהיינו שיבוא עלי' יקיים שפיר מצוות יבום. אלא דחיישינן דילמא לא יוכל לבוא עלי'. א"כ ל"ש בהא כל שאינו עולה ליבום שלא תהא חליצה מעלייתא. דהא בר יבום הוא. אלא שחלש הוא ואינו יכול לייבם כמ"ש התוס' יבמות (דמ"ד ע"א) ד"ה כל דחרש וחרשת אף שאין עולין לחליצה עולין ליבום כיון דבני חליצה נינהו אלא דפומיי' הוא דכאיב להו עיי"ש וה"נ בנ"ד ממש:
ואמנם כיון דאיכא חשש חליצה פסולה דלפי משמעות לשון הד"מ בסי' קע"ב אות ד' דזקן אסור לייבם. וא"כ לדעת הרמב"ם ולפי"מ שפירש הב"ח דבריו בסי' קע"ד דכל היכא דאיכא איסורא דרבנן לייבם הוי חליצה פסולה עיי"ש. וגרע מאיסור דאורייתא דשם גילה קרא בפירוש דח"ל עולין ליבום עיי"ש. וגם לשיטת התוס' (בדכ"ו ע"ב) דתלוי הדבר באם קלשה הזיקה. ומפרשים דבריהם משום דבשעת הנפילה היו ראוים ליבום ואח"כ נפסלו לייבם זה מקרי חליצה פסולה כמ"ש הה"מ פ"ז מה' יבום ה"י ובש"ג פד"א אות א' עיי"ש. א"כ ה"נ הרי כל אשה מותרת לינשא לזקן וכאן י"ל ג"כ אולי בשעת נפילה הי' ראוי עדיין לביאה ואח"כ תש כחו ובכה"ג הוי ח"פ לדעת המפרשים הנ"ל. ועיין בתשו' ד"ח ח"ב אה"ע תשו' קע"ו שמחמיר ג"כ מאד שלא להכניס עצמו בחשש ח"פ:
ומה שעורר כת"ה מהא דש"ס יבמות (דכ"ז ע"ב) דמחלק הש"ס בין איסור אחות אשה דאורייתא לזיקה דרבנן לענין אם נאסרה בשעת נפילה עיי"ש. ורצה כת"ה לומר דגם לענין חליצה פסולה נאמר כן. הנה מפורש בש"ס שם (דמ"א ע"ב) לענין תוך ג' דאינה חולצת אף דאיסור הבחנה הוא רק דרבנן. מ"מ מיקרי אינו עולה ליבום ובע"כ כמ"ש רש"י שם ד"ה הרי קטנה דאף דאחות חלוצתו וזקוקתו חולצות היינו משום דא"כ לעולם תאסר. הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא חולצת אבל היכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר עכ"ל עיי"ש. וא"כ ה"נ כיון דאפשר בהיתר שיחלוץ השני. גם באיסור דרבנן מהדרינן אהיתרא. משא"כ שם (בדכ"ז) דתאסר לעולם משום שנאסרה בשעת נפילה. אז היכא דלא אסירא רק מדרבנן לא מדחינן משום הא מצוות יבום לגמרי כשהותרה אח"כ:
ומה שעושה סתירה מדברי התוס' זבחים (דע"ט) דכל דאם עלה לא ירד הכשרו קרינן בי' ובכתובות (ד"ל ע"א) כתבו דכל דמדאורייתא אסור לכתחלה מקרי אינו ראוי. הנה בזבחים (ע"ט) ליכא מידי מהא. אבל הוא (בדס"ט ע"א) סד"ה ואין אבל שם טעמא אחרינא איכא כמ"ש השטמ"ק שם אות כ"ה כיון דמתרת האיסור לענין דאם עלה לא ירד תו א"א שתטמא כדיליף שם דבעינן דומיא דטריפה שאינה מתרת האיסור דאל"כ תקשי מד' התוס' שם (דס"ח ע"ב ופ"ד ע"ב) דמש"ה ילפינן דם מאימורין ואימורין מבשר ולא ילפינן דם עצמו מבשר משום דבדם לא ילפינן מהכשירו. ולכך ילפינן מאימורין דהוי שלא בהכשירו. דאיירי שנפסלו בעמוד השחר. ואפ"ה אמרינן בהו אם עלו לא ירדו. ואם איתא דכל דאם עלו לא ירדו הכשירו קרינן בהו. א"כ כיון דהאימורין שנפסלו אם עלו לא ירדו הוי ג"כ הכשירו בכך אלא בע"כ כמש"ל דשם שאני דבעינן דומיא דטריפה כמ"ש השטמ"ק. ויותר הי' לו לעורר מהא דכתבו התוס' בחולין (ד"מ ע"א) דהשוחט קרבן יחיד בשבת בחוץ חייב. אף דלכתחלה אסור לשחוט בשבת בפנים. מ"מ כיון דבדיעבד כשר מתקבל בפנים קרינן בי'. ותקשי ע"ז מהא דכתובות הנ"ל דכל דאינו ראוי מדאורייתא לכתחלה מקרי אינו ראוי. א"כ גם קרבן יחיד בשבת אינו ראוי לבוא לפנים ואמאי חייב בחוץ. אבל באמת גם משם לק"מ דבהדיא מרבינן בזבחים (דק"ט ע"א) מקרא דלא יביאנו לעשות דכל שבפנים אם עלה לא ירד חייב בחוץ עיי"ש. ואדרבא מזה ג"כ נשמע דכל דא"ר מדאורייתא לכתחלה מקרי אינו ראוי דאל"כ קרא בש"ח ל"ל:
אבל באמת כד מעיינין בזה איכא לדחויי הראי' הזאת דהא התוס' בזבחים (דנ"ט ע"ב) בסה"ד כתבו דל"א כן רק לענין העלאה ולא לענין שחיטה. וצריך להבין החילוק. אבל הדבר מובן שפיר דלא מרבינן מקרא לחייב בחוץ רק אם הי' עושה הדבר הזה בפנים הי' מתקבל שם. וא"כ בשלמא לענין העלאה דמעלה בחוץ על מזבח שעשה שם שפיר מרבינן אף אם מעלה שם לן או טמא. מ"מ כיון דאם הי' עושה המעשה הזה ממש בפנים. דהיינו דהי' מעלה הלן או הטמא על המזבח שבעזרה הי' מתקבל כיון דהמזבח מקדש פסולין שעלו כבר שלא ירדו שפיר מתחייב בחוץ. אבל בשוחט בחוץ דבר פסול כגון קודם שנפתחו דלתות ההיכל. דאם הי' עושה כן בפנים דהיינו שהי' שוחטן אז בפנים. היו פסולים והי' אסור לכתחלה לזרוק דמן ולהעלותן לכתחלה. דאף דבדיעבד לא ירדו מ"מ כיון דעדיין לא העלה אותן רק ששחטן לחוד ואסור לכתחלה להעלותן מדאורייתא שפיר מקרי א"ר לפנים כס' התוס' בכתובות הנ"ל. וא"כ אף אם הי' עושה המעשה שעושה עתה בחוץ דהיינו השחיטה בפנים שהי' שוחטן בפנים ג"כ לא הי' מתקבלים עדיין לזרקן לכתחלה ולהעלותן אבל אם מעלה בחוץ דאם הי' מעלה בפנים כה"ג כבר הי' מתקבלים דהא אם עלו לא ירדו. ודוק היטב בזה. וא"כ עדיין תקשי ע"ד התוס' חולין הנ"ל לענין קרבן יחיד בשבת דאיירי לענין שחיטה. אמאי חייב בחוץ. הא אף אם הי' שוחט בפנים כה"ג לא הי' מתקבל עדיין דהא אסור לזרוק הדם כמבואר בביצה (ד"כ) דאם היתה שבת לא יזרוק עיי"ש ברמב"ם. ואמנם ג"ז לק"מ. דהא איסור הזריקה בשבת הוא רק שבות ואסור רק מדרבנן כמבואר בפ"י שם וא"כ כיון דרק מדרבנן א"ר לכתחלה ודאי מקרי ראוי לענין חיוב דאורייתא ולק"מ מכתובות דאיירי מאיסור דאורייתא:
ולפי דברינו אלה בכוונת דברי התוס' זבחים (נ"ט ע"ב) הנ"ל יתיישב שפיר מה שתפסו הכל על דבריהם שהם נגד ש"ס מפורש בכורות (דט"ז ע"א) דקתני ר"ה מתני חייב. ומוקי לה בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דס"ל אם עלו לא ירדו. ומש"ה השוחטן בחוץ חייב. והא התם בשחיטה קאי ואפ"ה מחייב כיון דבפנים אם עלו לא ירדו והוא תמיהא גדולה ע"ד התוס' הנ"ל. ולפימש"ל י"ל דהנה שם בזבחים ר"פ השוחט והמעלה פליגי ת"ק וריה"ג בשוחט בחוץ ומעלה אח"כ בחוץ דלת"ק חייב על העלאה ג"כ. וריה"ג פוטר כיון דלא העלה אלא דבר פסול. ואמרו לו חכמים אף השוחט בפנים והעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו. והשיב ע"ז ראב"ש בברייתא שם (דק"ח ע"א) דשוחט בפנים והוציאו הקודש מקבלו דאם עלה לא ירד. אבל השוחט בחוץ אין הקודש מקבלו דאם עלה ירד ומש"ה פוטר ריה"ג. וצריך להבין ס' הת"ק דהא פשיט בכל הש"ס דאם שחט בחוץ דבר שא"ר לבוא לפנים פטור. א"כ אמאי חייב על ההעלאה על מה ששחט בחוץ. הא בפנים אם העלה ממנו ירד. ובע"כ צ"ל דס"ל להת"ק כעין הס' שכתבתי למעלה דכיון דהוא עשה הכל ששחט בחוץ והעלה בחוץ. ואם הי' עושה זאת הכל בפנים הי' כשר. ואנן מרבינן מקרא דחייב על השחיטה ועל ההעלאה ג"כ דכתיב אשר ישחט ואשר יעלה. ס"ל לת"ק דגם בחדא בהמה מחייב תרתי. כיון דאם הי' עושה זאת הכל בפנים הי' כשר. אבל היכא דבשחיטה גופי' אינו מתקבל בפנים דהי' פסול כבר מקודם שחיטה. או שהוא לא שחט כלל בחוץ רק מעלה לחוד דבר שהוא פסול ואינו מתקבל בפנים פשיטא דגם ת"ק מודה דפטור:
וא"כ לפ"ז אליבא דת"ק שפיר ניחא דאם שוחט דוקין שבעין בחוץ אליבא דר"ע ומעלין ג"כ בחוץ כיון דאם הי' שוחט ומעלה בפנים על המזבח הי' דינו דאם עלה לא ירד לכך חייב גם בחוץ על שניהם. כמו כל שוחט ומעלה בחוץ דחייב שנים אליבא דת"ק אף דמעלה דבר פסול, כיון דאם הי' עושה הכל בפנים הי' כשר ה"נ בשוחט ומעלה דוקין שבעין בחוץ דאם הי' שוחט ומעלה בפנים הי' מתקבל דלא הי' מורידין אותו, לכך חייב על שניהם בחוץ, אבל אליבא דריה"ג, דאם שוחט ומעלה בחוץ פטור על ההעלאה אף דאם הי' שוחט ומעלה בפנים הי' כשר, מ"מ כיון דכבר שחט בחוץ ואינו מתקבל שוב בפנים אינו חייב על ההעלאה. א"כ ה"נ בשוחט ומעלה פסולים בחוץ, נהי דעל ההעלאה לחוד הי' אפשר לחייבו, דאם כבר הי' מעלהו בפנים לא הי' יורד, מ"מ אם שחטו קודם בחוץ א"א לחייבו על השחיטה דגם אם הי' שוחטו בפנים אסור להעלותו לכתחלה. וכל דלכתחלה אסור מדאורייתא אינו ראוי לבוא לפנים מקרי כמש"ל, ופטור לריה"ג על השחיטה ומכ"ש על ההעלאה אחר השחיטה בחוץ, דגם בכל שוחט ומעלה פטור לריה"ג על ההעלאה. וא"כ מעתה ל"ק על התוס' מבכורות הנ"ל דשם שפיר מתני ר"ה חייב. דהיינו דמתניתין אתי לאשמעינן החומרא שיש בקדשים שקדם הקדשן למומן יותר מקדם מומן להקדשן. וקאמר דמשכחת אליבא דר"ע אם שוחט דוקין שבעין בחוץ, והיינו כגון שהעלן בחוץ ג"כ, ועבודה קמייתא נקיט. ואז חייב גם על השחיטה אליבא דת"ק כמש"ל. אבל התוס' באו לתרץ הא דשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל דפטור וא"כ י"ל או דס"ל כריה"ג ואינו חייב גם כשמעלה אח"כ בחוץ כמש"ל או דאיירי כשלא העלן כלל רק שחטן לחוד ואז גם אליבא דת"ק פטור דכה"ג אם הי' שוחט בפנים הי' פסול והי' אסור לזרוק דמן מדאורייתא כיון דנפסל בשחיטה קודם פתיחת דלתות ההיכל:
וכעין זה מצינו ג"כ בתוס' חולין (ד"פ ע"ב) ד"ה דכמה באה"ד שם דלהמסקנא בשוחט מחו"ז הוי התר"ס דדילמא לא יזרוק הדם והוי שחיטה שא"ר, כיון דאסור לכתחלה לזרוק מחמת מחו"ז, ואפ"ה כשזורק אח"כ נעשה שחיטה ראוי' למפרע עיי"ש. וה"נ כעין זה דבשחיטה לחוד מקרי אינה ראוי' לפנים אבל כשמעלה אח"כ הוי מתקבל בפנים דבכה"ג בפנים אם הי' שוחט ומעלה ע"ג המזבח הי' המזבח מקדשו והי' דינו דלא ירד. ודוק בכ"ז:
הנה יצאתי מענין לענין, ונחזור לקמייתא, דכל שיש קצת חשש ח"פ, וודאי מהדרינן שיצא הדבר בהיתר יותר כמ"ש רש"י הנ"ל. ועיין עוד בריטב"א שהביא הב"י בסי' קס"ה שכתב וז"ל ומה שאמרת שיש לו אשה ובנים, מ"מ אינו מאותן שכופין להוציא אלא דכל שיש יבם אחר שאין לו אשה בו המצוה יותר ובו משיאים עצה ומבקשים אע"פ שאינו גדול עכ"ל הביאו הב"ש בסוס"י קס"א. ומבואר שם מדבריו דגם לענין חליצה הדין כן. דחליצת קטן שאין לו אשה עדיף. ומלשון הריטב"א משיאין לו עצה משמע דאזיל בשיטתו שכתב בחי' יבמות (דכ"ד) בשם מורו הר"ם דהא דמצוה בגדול הוא כשהגדול הגון לה אבל אם אינו הגון לה וא' מן האחרים הגון מצוה בו יותר וכו' וכל שיש לגדול אשה אחרת בזה"ז אין המצוה בו, וקטטה ומריבה איכא בבית וכיבם שאינו הגון דמי לגבי אידך עכ"ל. ומדבריו מוכח דלא משום חדר"ג נגע בי', רק משום דקטטה ומריבה איכא בבית. הוי אינו הגון לה. ואיירי במקום דלא נתפשט חדר"ג. ובד"ח הנ"ל תשו' קע"ו מביא דברי הריטב"א האלו ומפרש לה גם לעינן חליצה:
והנה עצה זו מבואר להדיא ביבמות (מ"ד ע"א וק"א ע"ב) דגם בזקן וילדה משיאין לו עצה הוגנת ואומרים לו כלך אצל כמותך ואל תכניס קטטה וכו' עיי"ש. וא"כ בנ"ד דהוא זקן בן פ"ח וודאי דאינו הגון לה, כיון דאינו ראוי לביאה וגם קטטה יהי' ביניהם, ולפי"ד הד"ח והב"ש דמפרשי דברי הריטב"א לענין חליצה ג"כ. א"כ גם בנ"ד חליצת הקטן עדיפא. אך באמת תמהני מאד על הד"ח הנ"ל שהביא דברי הריטב"א לענין חליצה. ובאמת בריטב"א עצמו משמע להיפך שכתב באמצע דבריו הנ"ל וז"ל שזהו כשגדול הגון לה וכו' ואם אינו הגון מצוה באחרים וכו' ומיהו אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למ"ד מ"ח קודמת וכל שיש לגדול אשה וכו' כיבם שאינו הגון דמי עכת"ד. מבואר להדיא דרק לענין יבום מצוה באחר יותר ולא לענין חליצה עיי"ש. ועל הב"ש לא קשיא דהב"ש קאי ביש לו אשה וי"ל דאיירי היכא דנוהג חדר"ג דאז איכא איסור אם נושאה והוי ח"פ לקצת פוסקים הנ"ל. והא שכתב עיין בב"י סי' קס"ה בשם הריטב"א לדוגמא נקטה. אבל לא שיפרש דברי הריטב"א כן. ומ"מ מי יבוא אחר הגאון ד"ח הנ"ל שמפרש דברי הריטב"א לענין חליצה, ומזהיר מאד בתשו' הנ"ל להקדים חליצת קטן בכה"ג, וכדאי הוא לסמוך עליו. ולכן דעתי ג"כ נוטה שיחלוץ האח השני:
ומה ששאל אם יסדר החליצה יען שהוא קרוב קצת רביעי בשני. דעתי נוטה שלא ישגיח על כבודו. ולא יהי' מהב"ד, כי בחליצה אנו מחמירין הרבה משום שיסודתה בהררי קודש עפ"י נסתר. וראיתי למו"ח הגאון ז"ל אבד"ק יאברוב שהי' זקן ומגדולי המורים ומשום חשש קל לא הי' מצטרף להב"ד בחליצה. ואודות המנעל שהוא לבן, פלא הוא בעיני לעשות נגד דברי הרמ"א בשם הגמ"ר ושהעיד שכן נוהגין. ואי לדידי הי' ציית הי' עושה מנעל חדש, או ישאול לו באיזו עיר אחרת מנעל של חליצה, דבזה ליכא הוצאת לעז דאמרי שנתקלקל מיושן, או שאינו למדת רגלו. והשי"ת יצילנו משגיאות ויתקיים וראה בנים וכו' שלום על וכו':
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.