חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן עג
שלום אשיב לכבוד הבחור מאד נעלה חריף ובקי מוכתר במדות כ' דוב נ"י קארניאל:
מכתבו עם ח"ת לנכון הגיעני. והנה יען כי הייתי מוטרד לא יכולתי להשיבך על אתר ונתאחרה תשובתך עד כה:
ע"ד אשר הקשית ביבמות (ד' ל' ע"ב) בהא דקאמר הש"ס ואולי בגירושין ס' קרוב לו וכו' לא קתני מ"ט אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אל תאסרנה מספק הא לפי דברי הרשב"א בגיטין (ע"ח) דהא דמהני בגירושין קרוב לה הוא רק מדרבנן. ומשום אפקעינהו רבנן לקידושין. א"כ לא הוי לצרתה מעולם חזקת היתר דהא איגלאי עכשיו דלא היתה הערוה מקודשת מעולם עכ"ד:
ונלע"ד לישב דהנה לקמן (בד' מ"א ע"ב) פריך הש"ס בהא דהספיקות חולצות ולא מתייבמות. הא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ומשני הכי השתא אילו יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת יבום היא מש"ה עולה לחליצה ג"כ עיי"ש. ואולם (בד' ל"ה ע"ב) ד"ה תיגלי בפלוגתא דחולץ למעוברת והפילה דקאמר ר"ל דלא אמרינן תיגלי מילתא למפרע כתבו התוס' דלא תיקשי (מד' מ"א) הנ"ל דס"ל לר"ל דלא אמרינן אלו יבוא אלי' רק בספק שאפשר להתברר באותה שעה. אבל בדבר שצריך לידע עתידות בזה לא אמרינן אלו יבוא אלי' עיי"ש. והנה הא דאמרינן כאן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת היינו דכ"ז שלא זרק גט להערוה היתה צרתה בחז"ה לשוק אולי ימות בעלה אז כמ"ש רש"י שם בד"ה אמר רבה:
וא"כ מיושבת קושיתך היטב. דאף דעתה אחר שזרק לה הגט נעשה ס' מקודשת למפרע. דדילמא הי' הגט קרוב לה ונפקעו הקידושין למפרע מ"מ הא גם הספיקות צריכין להיות פטורין מחליצה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ומותרת לשוק כיון דאינה בת חליצה ג"כ מאי אמרת אולי יבוא אלי' כמ"ש הש"ע (בד' מ"א) גבי ספיקות ז"א דעד עכשיו קודם שזרק לה הגט לא היינו יכולים לומר אם יבוא אלי' דהא לזה צריך לידע עתידות אם יזרק לה גט אח"כ ובזה לא אמרינן אולי יבוא אלי' כמש"ל. וא"כ הרי היתה עומדת בחז"ה לשוק אולי הי' מת בעלה באותה שעה דהא לאו בת חליצה ויבום היא. ודוק היטב בזה כי הוא תי' מושכל בעז"ה. ואמנם זה ניחא לר"ל דס"ל בחולץ למעוברת דל"א תיגלי מילתא למפרע אבל לר"י דחולק שם וס"ל דגם בדבר שצריך לידע עתידות אמרינן אולי יבוא אלי' הדק"ל:
אך נ"ל לישב גם אליבא דר"י לשיטתו דלכאורה צריך להבין בהא דאמרינן בגיטין (ע"ח) הנ"ל דס' קרוב לו וס' קרוב לה מגורשת ואינה מגורשת הא כיון דעיקר קרוב לה הוא רק משום תקנות עגונות אפקעינהו רבנן לקידושין כמ"ש הרשב"א הי"ב וא"כ השתא דליכא תקנת עגונות דהא הגט לא מהני לה מידי דהא צריך גט אחר מספק א"כ אין שום טעם שיפקיעו החכמים הקידושין וא"כ מדאורייתא אין כאן גט כלל ואמאי קתני דמגורשת מס'. אך צ"ל כעין תירוץ הש"ס שם ביבמות (מ"א) הנ"ל. דמש"ה בספיקות חולצות אף דאינה עומדת ליבום. כיון דאם יבוא אלי' וכו' ה"נ מה"ט מגורשת מספק דדילמא יבוא אלי' ויאמר דהי' קרוב לה ויהי' דינה דמגורשת וודאי מחמת תק"ע א"כ גם עכשיו ספיקא הוי. ואמנם כ"ז בחיי בעלה אבל ביבמות כאן דנולד הספק לאחר מיתת בעלה דאין לנו שום נ"מ על הערוה גופה דבלא"ה מותרת לשוק במיתת בעלה והנ"מ רק על צרתה. וא"כ גם אם יבוא עכשיו אלי' ויאמר דהי' קרוב לה אין שום טעם להפקיע הקידושין ממנה ע"י הגט הזה דהא ליכא תק"ע כלל גבה דהא לא בא לידי כך שתהי' ניתרת ע"י הגט וא"כ מאי צריך רבה לתרץ כלל דמש"ה לא חשיב ס' גירושין משום דאשה זו בחז"ה לשוק קיימא והרי בלא"ה אין כלל גט מדאורייתא דבכה"ג אין כאן קום להפקעת קידושין כנ"ל:
אך צ"ל דלכאורה קשה למה לי' להרשב"א הטעם בקרוב לה משום דאפקעינהו ואמאי לא נימא דחכמים הקנו לה המקום שנפל שם הגט ובממון קיי"ל דהפקר ב"ד הפקר והוי קנין דאורייתא. ואף דכבר ידוע דברי הג"פ דחכמים עושים רק הפקר ולא קנין מ"מ כבר ידוע דברי המקו"ח בסי' תמ"ח דזה רק לחד לישנא בגיטין (ד' ל"ו). אבל ללישנא בתרא שם דראשי אבות מנחילין הוי קנין ממש. וא"כ נימא דמש"ה מהני הגט מדאורייתא:
אך צ"ל דז"א דהא דמהני קנין דרבנן כה"ג לדאורייתא היינו בזה רוצה לקנות אבל הא פשיטא דאין מקנין לאדם בע"כ. וא"כ כיון דגט אשה חוב הוא לה והיא אינה רוצה לקנות א"א לומר דקנתה המקום שמונח הגט משום הפקר ב"ד. ואמנם זה ניחא בקרוב לה אליבא דר' יוחנן דמפרש בהיא יכולה לשמרו אף מחוץ לד' אמות דאין לה שום זכות וקנין במקום הזה רק לענין הגט לבד וכיון דהגט חוב הוא לה אין רצונה לקנות המקום אבל אליבא דרב דמפרש שם דקרוב לה הוא בתוך ד' אמות שלה דזה מהני גם לענין מציאה והפקר וא"כ הא מבואר בחו"מ סי' ס"ז דהמלוה יכול לזכות להלוה קרקע כדי לכתוב עלי' פרוזבל אף דזה הוי חוב להלוה שלא תשמטנו שביעית. מ"מ כיון דזכיית הקרקע תחלתו הוא זכות אף דסופו הוא חוב אזלינן בתר תחילתו עיי"ש. א"כ ה"נ כיון דמשעה שהיא באה לתוך ד' אמות הללו הקנו לה המקום ההוא גם לענין מציאה והפקר דהוי זכות כבר זכתה במקום ההוא ונעשה חצר שלה וכשיזרק שם אח"כ הגט הוי כזורק לתוך חצירה. ומהני מדאורייתא למאן דס"ל דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא. ובע"כ צ"ל דהא דהצריך הרשב"א לס' אפקעינהו הוא רק אליבא דר' יוחנן כמפורש להדיא ברשב"א דהעמיד דבריו על מימרא דר"י. אבל אליבא דרב א"צ כלל לטעמא דאפקעינהו. וא"כ מעתה הכל ניחא דכאן ביבמות דבעל המימרא דאשה זו בחזק"ה עומדת הוא רבה ובש"ס גיטין מביא שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו בחר דברי רב קודם דברי ר"י משמע דס"ל כרב שפיר הוצרך לומר הטעם משום דאשה זו בחזק"ה עומדת. דהא אליבא דרב ל"צ כלל לטעם דאפקעינהו והוי ספק מגורשת מדאורייתא אלא דאפ"ה צרתה פטורה משום דע"ע היתה בחזק"ה לשוק ולא קשה קושיתו כלל על אפקעינהו והופקעו הקידושין למפרע דהוא לא ס"ל כלל דאפקעינהו. ואי אליבא דר"י דס"ל הטעם של אפקעינהו כמש"ל. לדידי' בלא"ה לא קשה למה לא קתני בגירושין ס' רוב לה דכיון דאנו דנין עתה לאחר מיתת בעלה דאין לערוה גופה נ"מ בחלות הגט ואין כאן תק"ע ול"ש אפקעינהו א"כ הרי היא א"א מדאורייתא ופוטרת צרתה. כנ"ל נכון בישוב קושיתך:
ואשר הקשה ע"ד התוס' שם ד"ה אשה שכתבו דגירש ואח"כ כנס לא הי' לה חז"ה לשוק והרי הי' לה חזקת פנוי' קודם שנתקדשה ודומה לס' בכור. כבר העיר בזה בס' שב שמעתתא ש' ה' פ"ה עמ"ש שדחה דברי המהרי"ט שרצה לומר דמוקמינן אחזקתה קודם שנתקדשה והביא ראי' מדברי התוס' אלו דכיון שנתקדשה פקע חז"ה דידה. ואף דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ גם חזק"ה ליכא עיי"ש בדבריו. ועיין בישרש יעקב שם במקומו שהביא דברי הש"ש אלו וגם דברי הנוב"י עיי"ש. ועכ"פ לא דמי לבכור דשם לא איתרע חזקת חולין דידי' מעולם דכשהי' במעי אמו הי' חולין וכשנולד כיון שיש ס' אולי ביכרה אמו קודם הרי הוא בחזקת חולין כמו שהי' אבל כאן כשנתקדשה יצאה מחזקת פנוי' שהרי נעשית א"א. וכשמת בעלה אתה רוצה להתירה הרי כבר נולד הספק דילמא זקוקה ליבום. ואף דאין מחזיקין מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק מ"מ גם חזקת היתר ליכא כדברי הש"ש הנ"ל:
ואשר הקשה ע"ד התוס' יבמות (צ"ז) וכפי שהבין השעה"מ בחופת חתנים ס"ה את דבריהם דאשה ובתה אינן אסורין רק כשנכנסה הראשונה לחופה. דשאר כתיב וארוסה לא מיקרי שאר. והקשה מש"ס נזיר (ד' י"ב) מהא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם מלבד אשה שאין לה אם או בת והא אף אם יש לה אם מ"מ הא לא הי' רק קידושין גרידא בלי חופה. וזה באמת תמי' עצומה. והנה במושכל הראשון עלה על דעתי לומר דהתוס' לא כתבו רק דלמיתה בעינן נכנסה לחופה. אבל איסורא בעלמא איכא אף בקידושין לחוד. כעין דקאמר הש"ס ביבמות (צ"ד ע"ב) לענין חמותה לאחר מיתה. אף דמיעטה קרא משריפה. מאיסורא מי מיטטי':
אמנם לא נח דעתי בזה דיש לי תמי' יותר גדולה ממשנה מפורשת קידושין (ד' נ' ע"ב) המקדש אשה ובתה אינם מקודשות וקאמר שם רבא הטעם דכל שאינו בזא"ז גם בב"א אינו. והא שם לא הי' רק קידושין גרידא. דחופה לכ"ע לא מהני באינה ראוי' לביאה. וא"כ אמאי אינו בזא"ז. הא בראשונה לא הי' רק קידושין גרידא. וא"כ ליכא בשני חיוב מיתה וכרת. ואף אם נאמר דאיסורא בעלמא איכא עכ"פ לא גרע מח"ל דקידושין תופסין. ותמי' לי על הב"מ בסי' ט"ו שהביא ג"כ דהתו"ס הנ"ל. וכן בס' ישרש יעקב (בדף ג') ביבמות ולא הרגישו בתמיהות האלה:
ולכן נ"ל לחומר הנושא. דהנה בס' ישרש יעקב (בד' ג') הנ"ל תמה עוד דאמאי שביק רבא לימוד דברייתא שם דיליף מקיחה וקיחה קידושין משמע. אך נ"ל דהנה שם (בד' צ"ז) בלימוד דברייתא דקאמר וכאן נאמר קיחה דהיינו איש אשר יקח את אשה ואת אמה דרך ליקוחין אסרה תורה. ופירש"י בד"ה דרך ליקוחין שהיתה ראשונה לקיחתו חייב על השני כשבא עלי' דבשני' ליכא למימר ליקוחין דהא לא תפסו בה קידושין עכ"ל רש"י ז"ל. והיינו משום דבקידושין (דס"ז ע"ב) יליף הש"ס מהיקישא דר' יונה מאיש אשר יעשה את כל התועבות האלה דהוקשו כולן לאחות אשה דאין קידושין תופסין בהן. והנה קרא זה דר' יונה כתיב בפ' אחרי ששם נאמר ג"כ הלאו דערות אשה ובתה לא תגלה. וא"כ זה ניחא לתנא דברייתא דלא יליף משם דדרך ליקוחין אסרה תורה דל"ס לי' דרשה דשאר. וא"כ כבר ילפינן משם דאין קידושין תופסין באשה ובתה. ובע"כ קרא דקדושים אשר יקח על הראשונה קאי. אבל רבא דס"ל דשם גופה בפ' אחרי קרא, דערות אשה ובתה שאר כתיב בהו. ולא אסר רק דרך שאירות דהיינו ע"י חופה. א"כ שוב אין לנו קרא דאין קידושין תופסין בשני' רק היכא דהראשונה היתה שארו כגון נשואה בחופה ולא ארוסה. דהא היקישא דר' יונה אשר יעשה מכל התועבות האלה על הני עריות דפ' אחרי כתיב. וא"כ ממילא בקרא דקדושים דאשר יקח את אשה ואמה דאיירי בקידושין גרידא דקיחה קידושין לחוד משמע כמש"ל. שוב י"ל דליקוחין גם על השני' קאי דהיכא דהראשונה לא היתה רק ארוסה לחוד אין לנו קרא דאין קידושין תופסין בשני' וא"כ י"ל דהוי כמו כה"ג באלמנה דאינו חייב רק בקידש ובעל. ה"נ בערות אשה ובתה אף דחייב על השני' גם היכא דהראשונה היתה ארוסה לבד מקרא דאשר יקח מ"מ אז אינו חייב רק היכא דעל השני' בא ג"כ דרך קידושין. די"ל דליקוחין גם על השני' קאי. וא"כ מעתה רבא שם (בד' צ"ז) דרוצה לפרש מתניתין שם דהאונס והמפתה על הנשואה חייב שביק בע"כ קרא דברייתא דקיחה דשם י"ל דקיחה על השני' כתיב. ומביא קרא דאחרי דערות אשה ובתה לא תגלה דלא אסר רק דרך שאירות דהיינו נישואין. ושם א"א לומר דשאירות גם על השני' קאי. דהא שם כתיב היקישא דאשר יעשה מכל התועבות האלה דאין קידושין תופסין בהם כלל. ומיושב שפיר קושית הישרש יעקב הנ"ל למה שביק רבא קרא דברייתא. אבל יוצא לנו מזה. דוודאי א"א לרבא לחלוק לגמרי על קרא דברייתא דאשר יקח דדרך ליקוחין אסרה תורה דהיינו גם בארוסה לחוד רק דאז אינו חייב על השני' רק היכא דהשני' היתה ג"כ דרך ליקוחין דהיינו קידש ובעל דהא י"ל דבכה"ג דהראשונה היתה ארוסה לבד קידושין תופסין בשני'. ולקיחה גם אשני' קאי:
ויוצאה לנו הדין דהיכא דהראשונה היתה נשואה חייב על השני' גם דרך אונס ופיתוי. והיכא דהראשונה היתה ארוסה חייב על השני' רק דרך ליקוחין מקרא דאשר יקח. וא"כ סרה קושיתך מש"ס נזיר דאסור באשה שיש לה אם ובת. דאף דהראשונה לא היתה רק ע"י קידושין. מ"מ כיון דעתה רוצה ליקח השני' ג"כ ע"י חופה וקידושין מודה רבא דחייב מדאורייתא מקרא דאשר יקח:
ומיושב נמי קושיתי הנ"ל מש"ס קידושין (ד"נ) במקדש אשה ובתה. דאף דשם איתא דאין קידושין תופסין בשני' מ"מ י"ל עפי"מ שהקשה בהפלאה כתובות (דכ"ט) וקידושין (ד' נ"א). לרבא דס"ל דקידושין שאין מסורין לביאה ל"ה קידושין נהי שכתבו התוס' שם דל"א כן רק היכא דאיסור הביאה בא ע"י הקידושין מ"מ בכה"ג לאלמנה או מחזיר גרושתו דאינו אסור אלא בקידש ובעל נימא דהוי קשאמס"ל. ותירץ בשם המקנה בקידושין דאיירי בקידושי ביאה וקידושין שאמס"ל ל"ש רק בקידושי כסף או שטר עיי"ש. וא"כ ה"נ אם נאמר דקרא דאשר יקח קאי גם על השני' מ"מ בע"כ מוכרח לומר דאיירי רק בקידושי ביאה. אבל בקידושי כסף או שטר א"א לומר לקיחה בשני'. דהא הוי קשאמס"ל דלא הוי קידושין כלל לרבא ושייך שפיר שם בקידושין במקדש אשה ובתה בב"א. דאיירי בע"כ בקידושי כסף או שטר. דא"א לומר בב"א בקידושי ביאה. רק בכסף או שטר שעשו שניהם שליח לקבל הקידושין שפיר קאמר רבא כל שאינו בזא"ז משום קשאמס"ל גם בב"א אינו. אבל בש"ס נזיר דאזיל אליבא דהלכתא דקיי"ל כאביי דקידושין שאמס"ל הוי קידושין. איכא שפיר איסור בשני' גם בקידושי כסף או שטר. ושפיר קאמר דאסור באשה שיש לה אם או בת:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בס' ישרש יעקב (בד' ג') הנ"ל בהא דקאמר הש"ס (ד' י"ב) ואי אמרת קטנה מיעברה מצינו חמותו ממאנת הא כיון דבתה לא משכחת לה רק בפחות מבת ג' דאין בה חופה הראוי' לביאה. וא"כ הוי רק ארוסה לחוד ולא הוי אמה ערוה כלל. ולפימ"ש ניחא דעכ"פ אמו אסורה עליו ביבום משום ערוה דהא יבום הוא כמו קידושין. וע"י קידושין אסורה עליו אף דבראשונה לא הי' ג"כ רק קידושין כנ"ל:
וגם מה שהקשה הבית מאיר בסי' ט"ו סי"ג הנ"ל על התוס' הנ"ל מהא דשומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא אין זיקה. והא אף אם יש זיקה הא זיקה לאו ככנוסה הוא. ולהנ"ל ניחא דאף דזיקה לאו ככנוסה דמיא. מ"מ אסור באמה דרך קידושין ונשואין כמש"ל. ויתיישב נמי מה שקשה לי עוד מש"ס מפורש יבמות (צ"ד ע"ב) דפריך שם אליבא דר"ע דס"ל חמותה לאחר מיתה מותרת ליתני קידש אשה והלכה למדה"י ואמרו לו שמתה ונשא אמה דצריכה גט עיי"ש. ולדברי התוס' הנ"ל מדאורייתא מותר באמה ותפסי בה קידושין והיא תמי' גדולה מש"ס מפורש ושם אזיל ג"כ אליבא דרבא דאמר חמותה לאחר מיתה איכא בינייהו. אבל להנ"ל ניחא. דאדרבה לרבא דס"ל קשאמס"ל ל"ה קידושין. א"כ אין תופסין קידושין בשני' דהא ע"י הקידושין יהי' אסור בביאתה כמש"ל:
ואמנם כ"ז לפלפולא אבל אליבא דהילכתא באמת מסתפינא לחדש דין חדש כזה. שיהי' חילוק באשה ובתה. דאם היתה הראשונה נשואה אסור בשני' אף בלא קידושין. ואם קידש הראשונה אינו אסור בשני' רק דרך קידושין. ולכן נלע"ד דהעיקר כמ"ש בהראשונה דנהי דקאמרי התוס' דקרא דערות אשה ובתה לא תגלה הוא רק דרך שאירות דהיינו נישואין אבל איסורא איכא גם דרך קידושין. והיינו כמ"ש הש"ס לענין חמותו לאחר מיתה דאיסורא מיהו איכא ופירשו בתוס' ישנים כאן ביבמות הנ"ל וכן פירש"י בסנהדרין (ד' ע"ו ע"ב) דהאיסור הוא מקרא דארור שוכב עם חותנתו עיי"ש. א"כ ה"נ בקידש אשה אסור ליקח אמה משום דהיא חותנתה ובהאי קרא לא כתיב שאירות וה"נ להיפך קידש אשה אסור ליקח בתה. דהא הש"ס בסנהדרין יליף בג"ש זימה זימה אשה ובתה מאשה ואמה. וא"כ אין גז"ש למחצה. כמו דבאשה ואמה איכא איסורא אף בקידושין לבד מקרא דארור וכו'. ה"נ באשה ובתה:
ואף דמהאי קרא לבד צריך להיות קידושין תופסין בשני' כיון דליכא כרת כמ"ש להדיא בחי' הרמב"ן יבמות (צ"ח ע"ב) מ"מ לא קשה מהא דפריך הש"ס הנ"ל אליבא דר"ע. ליתני קידש אשה והלכה למדה"י. דמשמע דמדאורייתא לא תפסי קידושין בשני'. דז"א דכיון דהש"ס פריך אליבא דר"ע ור"ע הא ס"ל דכל שאין לו ביאה בישראל הוולד ממזר אף מח"ל וח"ע. וא"כ אין קידושין תופסין באחותה אף היכא דליכא רק איסור לבד:
אך עדיין לא תתיישב בזה קושיתי מקידושין (ד' נ') במקדש אשה ובתה דקאמר רבא דאינו בזא"ז והא שם לא קאי אליבא דר"ע. וא"כ אמאי אין קידושין תופסין בזא"ז. ולכן נלע"ד לישב באופן אחר ולישב ג"כ קושית הישרש יעקב הנ"ל דאמאי שביק רבא קרא דברייתא מאיש אשר יקח. וקיחה קידושין לבד משמע. דהנה קרא דאשר יקח באשה ואמה כתיב. וקרא דערוה אשה ובתה דכתיב בו שאירות באשה ובתה הוא דכתיב. והנה בקרא דאשה ואמה כתיב עונש שריפה אבל אזהרה לא כתיב בו. ובקרא דערות אשה ובתה אזהרה כתיב ועונש לא כתיב. אך הש"ס בסנהדרין (דע"ה ע"א) יליף להו מהדדי מקרא דזימה זימה:
והנה לענין חמותה לאחר מיתה מובא ברמב"ן ובריטב"א ביבמות הנ"ל ובהה"מ פ"ב מה' א"ב ה"ז ח' דלענין איסור תלוי בפלוגתא דדון מינה ומינה או אוקי באתרה עיי"ש וא"כ ה"נ לענין קידש הראשונה בלא נישואין דבקרא דאשה ואמה כתיב קיחה לבד ובקרא דאשה ובתה כתיב שאירות. הנה אם נאמר דון מינה ואוקי באתרה. א"כ אף דלענין שריפה ילפי' אשה ובתה מגז"ש דאשה ואמה מ"מ היינו צריכים לומר אוקי באתרה דלא לחייב רק דרך שאירות דכתיב בה בגופה. אך א"כ היינו צריכין לומר ג"כ באשה ואמה. דילפינן לאו ואזהרה מאשה ובתה. דאשה ואמה יהי' חייב דרך קידושין לחוד משום דאוקי באתרה דכתיב בה קיחה. ואף דקיי"ל דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר מ"מ שפיר ילפינן אזהרה מאשה ובתה. רק דאמרינן אוקי באתרה. דאזהרה דאשה ואמה הוא אף בקידושין לחוד כמו עונש דכתיב בגופה. וא"כ יהי' הדין דאשה ובתה ליכא עונש ואזהרה רק דרך שאירות ובאשה ואמה איכא עונש ואזהרה אף דרך קידושין לחוד דקיחה כתיב:
ואמנם כ"ז למאן דס"ל דון מינה ואוקי באתרה אבל מאן דס"ל דון מינה ומינה. א"כ אם תרצה ללמוד אשה ואמה לענין אזהרה מאשה ובתה בע"כ ליכא אזהרה. רק דרך שאירות כמו באשה ובתה. דהא אמרינן דון מינה ומינה. וא"כ היאך משכחת עונש דכתיב באשה ואמה דרך קיחה הא קיי"ל דלא ענש אא"כ הזהיר. ואזהרה ליכא בקידושין רק בנכנסה לחופה דשאירות כתיב בה. ובע"כ מוכרח לומר דמאן דס"ל דון מינה ומינה לית לי' כלל דרשה דשאירות רק דרשה דקיחה לבד כדס"ל לאביי שם ביבמות (צ"ז) הנ"ל באמת ולא ס"ל כלל דבאשה ובתה בעינן דרך שאירות רק דרך קיחה. ואף דשם לא כתיב קיחה. מ"מ כיון דלא כתיב בה כלום ילפינן בג"ש דזימה זימה מאשה ואמה דרק דרך קיחה כמ"ש להדיא בחי' הרמב"ן יבמות הנ"ל (דצ"ז ע"א) ד"ה ודאמרינן. ורבא דקאמר דשאר כתיב בה אזיל רק אליבא דמ"ד דס"ל דון מינה ואוקי באתרה. דלדעת הרמב"ן והרשב"א שבהה"מ הנ"ל קיי"ל כוותי'. ולא קשה ממילא קושית הישרש יעקב אמאי שביק ברייתא דדריש קיחה דז"א דזה באשה ואמה כתיב. אבל באשה ובתה שאירות כתיב. ואף דילפינן מהדדי לענין עונש ואזהרה. מ"מ לענין מה דכתיב בגופי' אמרינן דון מינה ואוקי באתרה:
וא"כ יצא לנו מכ"ז. דאליבא דמ"ד דון מינה ומינה. א"א לומר כלל דרשה דשאירות. וס"ל בין באשה ובתה בין באשה ואמה. דחייב בקידש הראשונה לחוד. אבל למאן דס"ל דון מינה ואוקי באתרה. אז באשה ובתה אינו חייב רק בנשא הראשונה בחופה. אבל באשה ואמה חייב גם בקידש הראשונה. וא"כ מעתה הכל ניחא. דבקידושין (ד' נ' ע"ב) הנ"ל שפיר קאמר הש"ס דליתא בזא"ז. דאף אם תרצה להעמיד המשנה גם אליבא דמ"ד דון מינה ואוקי באתרה. מ"מ הרי גם אליבא דידי'. באשה ואמה חייב בקידושין לחוד א"כ במקדש אשה ובתה כאחת. אין קידושין תופסין בשניהן דהא ליתא בזא"ז דהיינו אם נקדש הבת לא יוכל לקדש אח"כ האם דהוי אשה ואמה וא"כ גם בב"א אין קידושי שניהם תופסין:
ומיושב ג"כ קושיתך מש"ס נזיר. דשם רוצה הש"ס לומר דגם אליבא דר"י אף אם נרצה לומר דס"ל דון מינה ומינה כדמשמע מדברי המל"מ על הה"מ הנ"ל. דאין הדבר מוכרע להלכה כמאן קיי"ל. וא"כ אף בקידושין לחוד אסור בכל הנשים מ"מ מודה באשה שאין לה בת ואם דמותרת. וכן קושית הישרש יעקב הנ"ל מחמותו דממאנת וקושיתי (מד' צ"ב ע"ב) הנ"ל דליתני קידש אשה ונשא תמותה לק"מ דבחמותה דהיינו אשה ואמה אליבא דכ"ע חייב גם בקידש הראשונה לבד. כנ"ל נכון בביאור הענין אליבא דהאמת:
ואשר הקשה בדברי התוס' מנחות (י"ח ע"ב) שכתבו אליבא דר"ש דאף דלא בלל כלל כשר מ"מ בלל זר או בחוץ גרע טפי ופסול. א"כ קשה בהא דקאמר הש"ס בזבחים (ד"ה ע"ב) דבאשם אף דכתיב בו הוא מ"מ כשר שלא לשמו. דהוא לאחר הקטרת אימורין הוא דכתיב והוא עצמו שלא הקטיר אימורין כשר. ומה בכך נימא נהי דאם לא הקטיר כלל כשר מ"מ שלא לשמו גרע כמו בלילה עכ"ד:
הנה בפשיטות י"ל דאין דמיון זל"ז כלל. דשם עושה פסול בגוף המנחה בסלת ובשמן במה שבלל הזר. וא"כ נפסלו מלעשות בהם אח"כ הכשר מנחה קמיצה והקטרה. אבל כאן דעיקר הכפרה והכשר הקרבן הוא בדם והדם הרי זרק כהלכתו. ובמה שמקטיר האימורין שלא לשמן עושה פסול רק באימורין ובזה אינו יכול לפסל הדם. ואף אם נאמר שהאימורים נפסלים לא נפסל הקרבן בכך. ובפרט לפימ"ש בטה"ק בזבחים (ד"ה ע"ב) בד"ה בא"ד ונ"ל דגריס וחטאת בוא"ו וכו'. דהא דהאימורים עצמם אינם נפסלים הוא כמ"ש התוס' ואיתא שם בש"ס דהוא בפסח אתי לגלויי על הוא דאשם דאינו מעכב. א"כ עיקר הטעם משום דגלי קרא בהדיא דלא מיפסל ואין הש"ס סומך העיקר על הטעם דהקטרת אימורין אינו מעכב וזה רק לסניף עמ"ש בדבריו. וא"כ ממילא לא קשה קושיתו:
ואמנם גם בדרך הפלפול קצת נ"ל לישב קושיתו. דידוע קושית הש"ס בנדרים (ד' ל"ו) דפריך הש"ס דאם נאמר דכהנים שלוחי דידן היאך פיגולן פיגול נימא לתקוני שדרתיך וכו' והוי קשיא לי תמיד דגם אם נאמר שלוחי דרחמנא נימא לתקוני שדרתיך דלא עשאן רחמנא שליח לעוות ומצאתי אח"כ בס' נדרי זריזין שעמד בזה:
אך נ"ל ליישב דידוע ס' הר"ן הובא בט"ז יו"ד סי' ד' דשוחט בהמת חבירו לע"ז אף למ"ד דא"א דשא"ש מ"מ באכילה מיהא אסורה. ותמהו עליו הכל מש"ס חולין (ד' מ') בסוגיא דרבוצה דפריך הש"ס מהא דשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א דחייב שלש. ואם איתא דאוסר דשא"ש ע"י מעשה כיון דשחט בה פורתא אסרה ותו אינו מתקבל בפנים ולד' הר"ן הנ"ל אף אם אינו אוסר דשא"ש מ"מ ג"כ לא מתקבל בפנים דהא אסורה באכילה משום נבילה. ונלע"ד דלא קשה כ"כ דבאמת ס' הר"ן לכאורה אינה מובנת דכיון דמחשבתו לע"ז לאו כלום הוא. א"כ איך אפשר לאוסרה משום נבילה. דהא עכ"פ נשחטו הסימנים בהכשר ושחיטה א"צ כוונה. אך נ"ל דכוונתו פשוטה דנהי דא"א דשא"ש אבל עכ"פ אם יש לו איזה זכות בדבר הזה הוי כבעלים לאותו דבר ויכול לאסור הזכות הזה. כעין דקאמר הש"ס כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי. וא"כ ה"נ לפי"ד הרשב"א חולין (די"ב ע"ב) דלענין שחיטה הכל בעלים. והשוחט בהמת חבירו אף בלא שליחותו מהני שחיטתו להתירה באכילה. א"כ שפיר אמרינן דאותו הכח שיש להשוחט בבהמה ההיא להתירה באכילה. כששוחטה לשם ע"ז יכול לאסור אותו הכח דהיינו היתר אכילה. דע"ז הוא בעליו. אבל בהנאה אינו יכול לאסור דהרי אין לו זכות בבהמה ההיא רק היתר אכילה ולא היתר הנאה. וא"כ אינו יכול לאסור יותר ממה שיש לו בגווה. וזה סברה נכונה אליבא דהר"ן הנ"ל:
וא"כ כ"ז בבהמת חולין דהכל בעלים לענין שחיטה. אבל בבהמת קדשים שכתב הפנ"י והמקנה ר"פ האיש מקדש דבעינן שליחות בעלים בשחיטה. וא"כ אם עמד אחר ושחטה בחוץ לאו הוא בעלים כלל לענין שחיטה דהא הבהמה אינה עומדת לשחוט רק בפנים ע"י שליחת הבעלים. וא"כ לאו בעלים הוא כלל לענין שחיטה ואינו יכול לאסור במחשבתו כלל. ולכך פריך הש"ס רק אליבא דמ"ד דע"י מעשה יכול לאסור דשא"ש:
וא"כ מעתה יתיישב שפיר קושית הנדרי זריזין הנ"ל. דהנה לכאורה קשה מאי פריך הש"ס נימא לתקוני שדרתיך אמאי לא נימא כיון דהכהנים בעבודתן מתירין הקרבן באכילה ובהנאה בין קדשי קדשים ובין קדק"ל וגם גורמים עיקר כפרה בזריקתם. וא"כ נימא דלענין זה יהי' נחשבים כבעלים שיהיו יכולים לאסור כח הזה במחשבתם גם בלא שליחת הבעלים כס' הר"ן לענין שחיטה:
אך באמת ז"א דרק בשחיטת חולין דא"צ שליחות מהבעלים כס' הרשב"א הנ"ל נחשב השוחט עצמו כבעלים לענין זה אבל בקדשים למ"ד שלוחי דידן הוי. א"כ כל עבודתם שעובדים עושים רק בשליחות הבעלים ואין להם כח בעצמם. וא"כ אינם נחשבים כבעלים ואינם יכולים לאסור רק מדעת הבעלים. אבל למ"ד שלוחי דרחמנא שכתב הרא"ש שם בד"ה אא"ב וז"ל א"א בשלמא שלוחי דרחמנא נינהו היינו שפיגולן פיגול שהרי הפקיעה התורה קרבנו מרשות בעלים ונתנו לכהן עכ"ל. ונ"ל דכוונתו דא"א לומר דהוי שלוחי דרחמנא ממש. דשליח אינו עושה רק בעל המעשה שמוטל עליו לעשות איזו דבר יכול לעשות שליח במקומו שיהי' נחשב כאילו עושה בעצמו. וזה לא שייך בקרבן שמביאים בעלים לצורך גבוה שבעלי המעשה המה מביאי הקרבן. ורחמנא לאו כלום עביד רק שמקבל ברצון קרבנם. ומה שייך שליחות בזה. ולכן קאמר הרא"ש דמאי דקאמר שלוחי דרחמנא היינו שבא לשלול שאינם שלוחי דידן אבל שלוחי דרחמנא ג"כ לא הוי. רק שהתורה הפקיעה הקרבן מרשות הבעלים ונתנו לכהן והכהנים המה הבעלים לענין זה שהעבודה מוטלת עליהם לעשות ולא ברשות דשליחות בעלים כלל:
וא"כ שוב ממילא יכולים לאסור במחשבתם כח הזה שיש להם בהקרבן להתירו באכילה ובהנאה כס' הר"ן הנ"ל. ולכך לא פריך הש"ס רק אליבא דמ"ד שלוחי דידן. דעושים רק בשליחות בעלים נימא לתקוני שדרתיך וכו'. ומשני דגלי קרא המקריב לא יחשב דמחשבה תלוי' בהמקריב. ואמנם זה רק למ"ד שלוחא דידן אבל למ"ד שלוחי דרחמנא לא גילה קרא כאן שום חידוש דבלא"ה תלוי' מחשבה במקריב. דכיון דהוא שרי לה דע"י עבודה בא היתר אכילתה והנאתה יכול לאסור ההיתר הזה במחשבתו כיון שבא רק מכחו. והקרא איננו מיותר כלל. ועיין בר"ן שם שכתב דבעיין איפשט דשלוחי דרחמנא נינהו. וא"כ הא דכהנים יכולים לאסור במחשבתם הוא רק שיכולים לאסור ההיתר שבא מכחם:
וא"כ כ"ז בד' עבודות שמעכבות כפרה אבל בהקטרת האימורין דבלא הקטרתם כבר הותר הקרבן באכילה והנאה וגם נתכפר א"כ הכהן המקטיר לאו כלום עביד להתירה וא"כ אינו יכול לאסור ג"כ במחשבתו דא"א אדשא"ש. ואף למ"ד דע"י מעשה אוסר זה רק מדרבנן כמ"ש הכו"פ בסי' ד'. וא"כ שפיר קאמר הש"ס דא"א לומר דהוא דכתיב באשם אתי לומר דשלא לשמו פסול. דהא בהקטרת אימורין הוא דכתיב. והוא עצמו שלא הקטיר האימורין כשר והכהן המקטיר לאו כלום עביד בהיתירה. וא"כ אינו יכול לאסור ג"כ במחשבתו דא"א אדשא"ש. אבל בבלילת זר או בחוץ. ובלילה דלאו פסול מחשבה הוא ל"ש בזה א"א אדשא"ש כמ"ש התוס' ביבמות (ד' פ"ג ע"ב) כמו במשליך חלב לתוך קדירת חבירו שפיר נפסל אף בדבר דלא מעכב כפרה ומיושב קושיתך הנ"ל:
דוד מנחם מאנוש באבד אבד"ק טארנאפאל.