חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן עב
כבוד הבחור כהלכה חריף ובקי מופלא ומופלג בעל שכל וסברא ישרה מר דוד שידלאווסקי נ"י:
הנה בחפשי עתה באמתחת הכתבים שלי מצאתי מכתבך עוד מפ' אמור העבר שלא השבתי לך עלי' מפאת כמה הרפתקאות דעדו עלי, ולכן אמרתי עתה להשיבך למען שקידתך על לימודך:
בראשונה יצאת להקשות דברי רש"י אהדדי ביבמות (דפ"ח ע"ב) על הא דדרשינן שם מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ וכו' ה"ד וכו' אלא לאו דניסת לא' מעידי' וקאמרה ברי לי וקתני דפנו אלמא מפקינן לה מיני' וכתב רש"י שם ד"ה וקתני וז"ל וקשיא לרב ובעד א' לא מצית לאוקמי' דא"כ ל"ל קרא הא אין דבריו של אחד במקום שנים עכ"ל. משמע מזה טעמא דאיכא שנים כנגדו הא לא"ה עד אחד נאמן בעדות אשה מדאורייתא. והרי רש"י גופי' (בדצ"ב ע"א) ד"ה תדע כתב להדיא דרק מדרבנן נאמן דהם הימנוהו. עיי"ש. ובפנ"י כתובות (כ"ב) בד"ה אמר רבא כתב להדיא דהך דרשא דוקדשתו הוה דרשא גמורה ולא אסמכתא. עכת"ד קושיתך. והנה בפשיטות ל"ק קושיתך דמאן דס"ל דע"א אינו נאמן בעדות אשה מדאורייתא הוא משום דאין דשב"ע פחות משנים. וא"כ כ"ז היכא דאנן דנין על איסור א"א דהוא דבר שבערוה מחייבי מיתות ב"ד או כרת. אבל כאן דאיירי לענין איסורי כהונה מחמת זונה כמ"ש רש"י שם (דפ"ח ע"ב) ד"ה אלא לאו. דאיירי דבאו עדים שהי' חי אז ואח"כ מת דאסורה משום זונה ולא הוי רק ח"ל דאינו דשב"ע. עיין בתשו' נוב"י מהדו"ק אה"ע סי' י"א ובאבני מילואים סי' י' סק"ב. וא"כ הוי ככל האיסורין דע"א נאמן באיסורין. ואף דכאן איתחזיק איסורא מ"מ כיון דנישאת לא' מעידי' ושניהם אומרים ברי. כבר ידוע דברי הרשב"א והמהרש"א דברי מהני נגד חזקה. וגם בלא"ה כיון דהעדים מעידים דעכשיו מת ויצאה מאיסור א"א. ואין אנו דנין רק על איסור זונה והרי בחזקת זונה לא היתה מעולם ומאיסור א"א לאיסור זונה לא מחזקינן כמ"ש התוס' פד"א (ד"ל ע"ב) ד"ה אשה זו. וא"כ פשיטא דע"א נאמן כאן מדאורייתא לומר שאינה זונה. ועוד י"ל מילתא חדתא דגם לענין איסור א"א. היכא דנישאת להעד והיא אומרת ג"כ ברי לי כ"ע מודים דנאמנים מדאורייתא. דהא באמת כבר הקשה הט"א בר"ה (דכ"א) על הא דקאמר שם הש"ס דאם בא אחד ואמר קדשו ב"ד את החדש נאמן דמדעל"ג לא משקרי אינשי א"כ אמאי בעדות אשה ג"כ אינו נאמן משום מדעל"ג. אך צ"ל דכבר הקשו האחרונים גם בעכו"ם אמאי אינו נאמן אף באינו מסל"ת. והא מבואר ביו"ד סי' פ"ו דבמדעל"ג גם עכו"ם נאמן. אך בתשו' זכרון כהונה וחת"ס שניהם לד"א נתכוונו דכיון דאיכא גזיה"כ דאל תשת ידך עם רשע ואסור לב"ד לקבל עדות רשע א"כ בכל מילי דבעינן עדות כמו דשב"ע וממון. אסור לנו לקבל עדות עכו"ם אף היכא דיש סברא להאמינו דקושטא קאמר. עיין בתשו' ז"כ הנ"ל (ד"ל ע"א) שדחק לחלק בין לאו דאל תשת ובין לאו דלא יקום ע"א דהרמב"ם מחשבו ג"כ ללאו שאסור לב"ד לקבל ע"א. ובתשו' חת"ס אה"ע סי' צ"ה האריך ג"כ בזה לומר טעם איך התירו לקבל ע"א בעדות אשה. וא"כ מעתה י"ל דזה באמת טעמם של הפוסקים דס"ל דמדאורייתא אין ע"א נאמן אף דהוי מדעל"ג דבדבר הצריך עדות אסור לקבל ע"א. אף אם יש סברא לומר דקושטא קאמר כמו במדעל"ג:
ואמנם כ"ז היכא דצריכין להעיד כגון אם בא לישא אותה איש שאינו יודע ממיתת בעלה או שהיא עצמה אינה יודעת וצריכין לקבל עדות ע"ז. בזה אמרה תורה שאסור לקבל ע"א להעיד. אבל היכא שהוא והיא יודעין האמת שמת הבעל וא"צ שיבוא מי להעיד ע"ז. כיון דהם עצמם יודעים האמת. ואינם צריכים לבוא לישאל כלל והוה כהא דאמרינן בסנהדרין דטריפה שהרג בפני ב"ד נהרג. דכיון דהם עצמם בעלי המעשה שמצווים להרוג הרוצח. והם ראו שהרג וחייב מיתה וא"צ לקבל עדות ליכא בזה משום עדות שאאי"ל. עיי"ש. וה"נ דכוותה הבעל והאשה שיודעים האמת א"צ לקבלת עדות כלל. ולא שייך בזה איסור לאו דלא יקום וכו'. וא"כ נהי דבעלמא הב"ד מצווים להפריש אדם מעבירה. וכיון דהאשה בחזקת א"א קיימא. לכאורה הב"ד מצווים להפריש אם יבוא מי לישא אותה. אף דהם אומרים שיודעים שמותרת. מ"מ הא הב"ד אינם יודעים. מ"מ נגד הב"ד לא הוי דשב"ע דעליהם ליכא כרת ולא מיתת ב"ד רק מצוה בעלמא להפריש אדם מעבירה. בין בעריות בין בשאר איסורין. וא"כ הוי ככל איסורין שבתורה דלא בעינן העדאת שני עדים רק הוכחה על אמיתת הדברים. כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' צ"ח. וכיון דבעלמא אמרינן דמדעל"ג מהימן אף ע"א ה"נ כלפי הב"ד מהני העדאת העד והאשה משום דהוה מדעל"ג. ולכך שפיר י"ל דכ"ע מודים דבכה"ג מהני ע"א גם מדאורייתא והא דלא מצינו חילוק זה בשום מקום היינו משום דלדידן לא משכח"ל בעד אחד שישא אותה דהא קיי"ל דע"א המעיד באשה לא ישאנה משום חשדא. ואולם כ"ז מדרבנן אבל מדאורייתא על קרא דוקדשתו שפיר קאמר רש"י דרק משום דאיכא שנים המכחישים אותו אין ע"א נאמן. אבל אם לא הי' שנים המכחישים אותו. וודאי דאם היא אומרת ג"כ ברי לי הי' מדאורייתא מותר לישא אותה דמדאורייתא ל"ח לחשדא. וכ"ע מודים דבכה"ג עד אחד נאמן מדאורייתא, וז"ב בעיני:
אלא דלכאורה יש לסתור דברי אלה בישוב דברי רש"י דהרי רש"י עצמו פירש שם מה דאומרת ברי לי היינו שאין לבה נוקפה וזה מהני רק בתרי ותרי שלא תתחייב אשם תלוי דאין אשם בא אלא היכא דלבו נוקפו. אבל וודאי בלא העדאת עד אינה יכולה לינשא על מה שאין לבה נוקפה וכיון שמוכרחת לסמוך על העד וצריך לקבל עדות. שוב אין יכולים לקבל עדות עד אחד. אך באמת ז"א דבלא"ה קשה שם ע"ד רש"י שפירש דאיירי דהעדים מעידים שעד עכשיו הי' חי ועכשיו מת. דא"כ גם בלאו איסור זונה אסורה עליו. מחמת דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ומה זה ענין לקרא דוקדשתו הא גם אם אינו כהן אסורה עליו וכבר העיר בזה הרש"ש במקומו שם ותירץ דמדאורייתא היא אנוסה דהא ניסת בטעות עפ"י העד. והא דאמרינן תצא מזה ומזה הוא רק מדרבנן שלא יאמרו גירש זה וכו'. וידוע דברי הנוב"י מהדו"ק אה"ע תשו' ע' ומהדו"ת תשו' דנבעלה באונס אינה אסורה משום זונה רק משום טומאה. וע"ז אין היא מוזהרת רק הוא עיי"ש. א"כ אין האיסור כלל על האשה רק על הנושא אותה שהוא כהן. והוא הרי אומר ברי לי. ומיושבים שפיר דברי רש"י מקושיתך. אבל מה שחידשתי גם לענין איסור א"א דמהני ברי לי מדאורייתא היינו היכא ששניהם אומרים ברי לי ממש שראו שמת. דבאיסור א"א היא מוזהרת כמוהו. וצריך שתאמר בעצמה ברי לי שראיתי שמת. וז"פ:
ומ"ש לישב קושית המהרש"א ע"ד התוס' שם שהקשו הא בחטאת קאי דהא בחזקת א"א קיימא ואמאי אם ניסת ל"ת אף באומרת ברי לי. והרי התוס' בעצמם (בדצ"ג ע"ב) תירצו זאת דברי לי מהני נגד חזקה כדברי הרשב"א הנ"ל. ודבריהם סותרים זל"ז. ותירצת עפי"ד הריב"ש דבא"א איכא תרי חזקות ולכך לא מהני ברי לי. דבריך נכונים בחילוק זה. ולענ"ד יש לישב בפשיטות עפי"ד הפנ"י בגיטין (די"ז). דסברא זו דברי מהני נגד חזקה. הוא רק היכא דיש עוד חזקה גרועה בהדה דליהוי חדא במקום תרתי עיי"ש בד"ה בתוס' בד"ה משום ב"א. וא"כ דווקא לקמן (בדצ"ג) דאיכא חזקה דהשתא דעכשיו אין לה בנים שהרי מת הבן. והוי אשת אח שאין לה בנים שהיא בחזקת מותרת ליבם מצטרף בהדי ברי דידה שיועיל נגד חזקת איסור ליבום שהי' לה מעיקרא. אבל כאן (בדפ"ח) דהתוס' הקשו על הא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דלדבריהם גם עכשיו היא עדיין בחזקת איסור א"א. לא מהני ברי לי דידה לד' הפנ"י הנ"ל. ויתיישב עוה"פ קושיתך הנ"ל מדברי רש"י דוקדשתו. דשם דאיירי דעדים מעידים דעכשיו מת. וא"כ איכא עכ"פ חזקה דהשתא וודאי שמת. שפיר הי' מהני מדאורייתא גם ע"א שאומר מת. אף דהוי איתחזיק איסורא. כיון דאומר ברי לי ואיכא גם חזקה דהשתא מהני נגד חזקה דמעיקרא:
ועוד י"ל לפי"ד הפנ"י האלו דאתי עלה מכח ברי ושמא. וסברתו מובנת שפיר דכיון דלהב"ד שרוצים להפרישם הוא ספק. והם אומרים ברי אמרינן בכה"ג גם לענין איסור ברי ושמא ברי עדיף. אבל ידוע דברי התוס' בכתובות ובב"ק שמחלקים בין אם הברי הוא טוב שיודע שחבירו מכיר בשקרו או לאו עיי"ש. וא"כ כאן (בדפ"ח) דאיירי אליבא דר' מנחם בר' סימאי. שניסת ואח"כ באו עדים האחרונים. א"כ הראשון שהעיד קודם שבאו האחרונים לא הוי ברי שלו ברי טוב. דלא הי' ירא לשקר. דאין הב"ד יכולים להכחישו ואין יודעים אם אומר אמת או לאו. אבל (בדצ"ג) י"ל דאיירי דבאו שני כיתי עדים ביחד והוי ברי של הראשון ברי טוב דהא יודע שהשנים יכחישו אותו לכך שפיר כתבו התוס' דמהני ברי דידהו משום ברי ושמא:
ולפי דברינו אלה דדבר זה הוי כמו ברי ושמא. א"כ זה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ה ור"נ ור"י בכתובות (די"ב ע"ב) אם א"י אם נתחייבתי פטור או חייב דפלוגתתם הוא ברי ושמא מהני נגד חזקה עיי"ש. א"כ בלא"ה ל"ק קושית מהרש"א הנ"ל דהתוס' (בדצ"ג) דרצו לתרץ דברי רב ששת דפריך תרי ותרי נינהו מאי חזית וכו' והוקשה להו להתוס' דמאי קושיא הא בתרי ותרי מוקמינן מדאורייתא אחזקה. ע"ז שפיר תירץ הר"י דכיון דאומרים ברי לא אוקמינן אחזקה והיינו די"ל דר"ש ס"ל כר"י ור"ה דא"י אם נתחייבתי חייב. דאמרי' ברי עדיף אף נגד חזקה וכדקאמר הש"ס ג"כ אליבא דר"ע בב"מ (דל"ח ע"ב) אבל (בדפ"ח) דקאמר הש"ס הלכה פסוקה דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם ניסת ל"ת ואף ר' מנחם בר"י לא פליג אלא אם באו עדים ואח"כ ניסת. ע"ז הקשו התוס' שפיר דגם לפי"מ דפירש הש"ס דאיירי בניסת לא' מעידי' ואומרת ברי לי. מ"מ אליבא דהלכתא הא קיי"ל דא"י אם נתחייבתי פטור ול"מ ברי ושמא להוציא ממון מחזקתו ה"נ ל"מ ברי ושמא להוציא האשה מחזקת א"א כנ"ל פשוט:
ועוד י"ל דגם למ"ד ברי ושמא ל"מ נגד חזקה מ"מ החזקה מיהא איתרעי והוי ספק השקול אלא דבממון כל ספק ממונא לקולא כדילפינן מקרא דהממע"ה. בב"ק (דס"ב) עיי"ש. אבל לענין איסור י"ל דספד"א מה"ת לחומרא. ותתיישב בזה גם כן קושית המהרש"א דהא וודאי מה דב"ר מצווין להפריש מאיסור הוא דאורייתא מקרא דהוכח תוכיח או מאיזו לימוד אחר. ולכך ס"ל להתוס' (דפ"ח) דל"מ ברי נגד חזקה. דכיון דספיקא עכ"פ הוי הב"ד מצווין להפריש אותם מספק. אבל (בדצ"ג) דאיכא ספק אם הבן מת ראשון ויש כאן מצוות יבום או האח מת ראשון ואסורה להתייבם וא"כ שפיר תירץ שם הר"י דמהני ברי דכיון דהוי ספק לב"ד אם חייבין להפריש א"כ דילמא הבו מת ראשון ויעשו הב"ד איסור אם יבטלו אותם ממצוות יבום. וא"כ אין שייך כאן לומר ספד"א לחומרא. דאדרבה נימא לחומרא שלא יבטלו אותם ממצות יבום. וכמ"ש הרי"ט אלגאזי בבכורות דספק מ"ע חמור מספק ל"ת דאף להרמב"ם הוא לחומרא מה"ת. וגם כיון דב"כ וב"כ איכא ספק איסור אמרינן דשוא"ת עדיף. שהב"ד יהי' בשוא"ת ולא יפרישו אותם כדאמרינן בעירובין (ד"ק) בפלוגתא דר"י ור"א. עיי"ש. כיון דלהבעל והאשה אין ספק דהרי הם אומרים ברי רק דלהב"ד הוא ספק אמרינן דיותר יהי' הב"ד בשוא"ת שלא להפרישם מלבטל מצוות יבום בידים. ואף דאיירי דכבר ניסת ונתקיים כבר מצוות יבום בביאה ראשונה. מ"מ כיון דאם הי' באים לפנינו קודם ביאה ראשונה לא הב"ד יכולים להפרישם מספק כמש"ל כבר היתה הביאה ראשונה בהיתר והותר איסור אשת את לגמרי דכיון שיבמה נעשה כאשתו לכל דבר. אבל לעיל (דפ"ח) בשנים אומרים מת וכו' דליכא מצוות יבום. ומצוות פו"ר יכול לקיים באשה אחרת שפיר אמרינן דגם מספק מחויבים הב"ד להפרישם:
או יאמר די"ל דמה"ט מהני ברי נגד חזקת איסור דהא ידוע דברי הבכ"ש יבמות (דפ"ז ע"ב) דמדאורייתא אף דבר ששנים מעידים שאסור והוא יודע שמעידים שקר מותר לאכול מדאורייתא בינו לבין עצמו אף אם יעשה כן בפני עדים יהי' חייב מיתה או מלקות עיי"ש. וא"כ מכ"ש דבר שיש חזקה לאיסור אם הוא יודע שמותר מותר לעשות בינו לבין עצמו וא"כ ממילא איתרע החזקת איסור דהא נקלש איסורו מכמות שהי' מקודם דהא הותר קצת לאותם האומרים ברי לי וכידוע דכל כה"ג דא"א להעמידו על חזקתו הראשונה לומר שיהי' כמקודם איתרעי חזקתו דהא הותר איסורו במקצת. אבל בא"א דאיכא ג"כ חזקת חי ואין אנו דנין לענין איסור רק אם הוא חי ע"ז שפיר תי' כיון דתרי ותרי נינהו ומספ"ל הי מינייהו קושטא קאמרי מוקמינן לי' אחזקתו ואמרינן דהוא חי עד עכשיו. וא"כ לכך שפיר בשנים אומרים מת וכו' ל"מ ברי נגד ושמא חזקת חי. ולכך הוצרכו לתרץ דמחמת דייקא ומינסבא איתרע גם חזקת חי. אבל (בדצ"ג) דליכא חזקת תי דעכשיו וודאי כבר הוא מת והספק הוא רק מי מת ראשון וליכא רק חזקת איסור ליבם ע"ז אמרי' דחזקת איסור ליבם כבר איתרע דהא הותר להם עכ"פ בינו לבין עצמו. כמש"ל. וזה ג"כ כחילוקך אבל לא מטעמך דשתי חזקות עדיפי דע"ז חולק הנוב"י שם אך מטעם שכתבתי דחזקת איסור איתרע בברי לי כנ"ל:
ואשר הקשה על ר' ירוחם שהביא הב"י בריש סי' י"ז דהא דאשה נאמנת לומר גרשתני הוא רק כשהבעל אינו מערער. דא"כ מה פריך הש"ס ביבמות (דקט"ז ע"א) על הא דקטטה בינו לבינה דהיינו דאומרת גרשתני וליהימנה מדר"ה. דילמא איירי כשהוא מערער דאז אינה נאמנת להר"י הנ"ל. וגם הקשה על האו"ח שהביא שם הב"י דר"ה איירי רק היכא דאינו ידוע בעדים דהיתה א"א רק הוחזקה בעלמא עיי"ש דא"כ לוקמה הש"ס כאן דאיירי דידוע בעדים דהיא א"א עכת"ד. והנה קושיא כזו כבר הקשה הרשב"א על שי' הפוסקים דאינה נאמנת רק לחומרא להצריך גט משני ולא שתוכל לינשא לשוק דא"כ מאי פריך הש"ס וליהימנה מדר"ה הא לינשא לשוק אינה נאמנת כלל. וגם הב"ש בסק"מ הקשה על המחבר דכתב דאיירי דווקא דאמרה גרשתני בפני פו"פ ובאו ואמרו דלא נתגרשה דאל"כ הא נאמנת מדר"ה. והא אנן קיי"ל דבזה"ז אינה נאמנת. ולפי תירוצו של הב"ש שם מיושבים כל הקושיות הנ"ל דנהי דאינה נאמנת מ"מ כיון שלא הוחזקה שקרנית נאמנת לומר מת בעלי עיי"ש אלא שכבר תמהו עליו שם הב"מ והישויע"ק על דבריו דא"כ מה צריך הש"ס להקשות וליהימנה מדר"ה הא אף אם אינה נאמנת מ"מ כיון דלא הוחזקה שקרנית נאמנת לומר מת בעלי. ומה שנ"ל לישב דברי הב"ש אכתוב אח"כ:
אך בישוב כל הקושיות הנ"ל נ"ל דהנה בקו"א בפנ"י פ"ק דכתובות הביא דעת הרבה אחרונים אם מהני ס"ס בעגונה והוא הכריע דל"מ משום דהוי ס"ס במקום חזקה. ואמנם אשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת מדר"ה. משום חזקה דאין אשה מעיזה וכו' אף לדברי האומרים דאינה נאמנת לינשא לשוק היינו דלא אלים חזקה דא"א מעיזה להוציאה לגמרי מחזקת א"א. אבל מ"מ חזקת א"א וודאי דאיתרעי ע"י חזקה דאינה מעיזה. ומה"ט ס"ל ג"כ להאו"ח דל"מ חזקה דאינה מעיזה רק כשאינו ידוע בעדים דהיתה א"א רק ע"י חזקה דאז אתיא חזקה דאינה מעיזה ומפקא מהאי חזקה. אבל כשידוע בעדים לא אלימא חזקה דאינה מעיזה להוציא מידי וודאי א"א. אבל עכ"פ חזקת א"א וודאי דאיתרעי ג"כ והוי רק ספק א"א. וכן בזה"ז שאינה נאמנת הוא ג"כ רק לחומרא כמ"ש הרמ"א בעצמו בריש סי' י"ז. וכן הא דס"ל לרי"ו דאם הוא מערער אינה נאמנת היינו ג"כ לחומרא דחוששין לדבריו. אבל וודאי איכא חזקה דאינה מעיזה דמרעא לחזקת א"א. וא"כ לכך פריך שפיר הש"ס אמאי בקטטה בינו לבינה אינה נאמנת לומר מת בעלי וליהימנה במאי דאומרת גרשתני מדר"ה. מאי אמרת אף לר"ה רק לחומרא נאמנת ולא לינשא לשוק. או היכא דידוע בעדים אינה נאמנת. ז"א כיון דחזקת א"א איתרעי ע"י חזקה דר"ה. א"כ עכשיו דאומרת דמת ג"כ א"כ נאמנת מכח ס"ס דדילמא האמת הוא כדברי' שכבר גירשה ואף אם נאמר דלא גירשה מ"מ דילמא האמת הוא מה שאומרת דאח"כ מת ומותר מס"ס דדילמא גירשה או דילמא מת. ואי דאיכא חזקת חי מ"מ הא הפנ"י בקו"א הנ"ל כתב דרק משום דאיכא תרי חזקות. חזקת חי וחזקת א"א לא מהני ס"ס כס' הריב"ש סי' שע"ח. ובפרט דאיכא ג"כ חזקה דמדעל"ג לא משקרי אינשי. ולכך הכא דאיתרעי חזקת א"א משום חזקה דאינה מעיזה שפיר מהני ס"ס ולכך הוצרך הש"ס לתרץ דאמרה נתגרשה בפני פו"פ. ובאו והכחישוה דהוחזקה שקרנית. וליכא ס' גירושין כלל. ולכך שפיר אינה נאמנת לומר גם מת בעלי. ומיושבים כל הקושיות הנ"ל. אך בישוב דברי הב"ש מקושית הישויע"ק והב"מ הנ"ל נראה. דהנה עיקר טעמא דאמרי' דייקא ומינסבא הוא משום חומר שהחמרת עלי' בסופה. שתצא מזה ומזה. וסתם אשה רחמא לבעלה ואינה רוצה שתצא ממנו:
והנה נחזי אנן באשה שאמרה לבעלה גרשתני אי לאו דרב המנונא היתה קרח מכאן ומכאן. לעלמא אינה יכולה לישא, דהא לא מהימנא. ובעלה ג"כ אם ירצה יוכל למנוע ממנה שכ"ו. ושלא לגרשה ג"כ דהא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ויכול הוא לומר הא את עצמך אמרת שכבר גרשתיך ואין לך עלי כלום. ולעלמא ג"כ אסורה דלא מהימנא להוציא עצמה מחזקת א"א אי לאו דר"ה. וא"כ אם היתה אשה אומרת גרשתני היתה מכנסת עצמה בסכנה גדולה דהבעל יוכל לעגנה כל ימי'. ובע"כ דסניא לי' לבעלה כ"כ דאף ע"מ שתתעגן כל ימי' רוצית להפקיע עצמה ממנו. דאין לומר דאומרת כן משום דהאמת הוא כן. דז"א דמ"מ כיון דאיירי דאומרת כן בפניו והוא מכחישה כמו שפירשו רוב הפוסקים דאם הוא הי' מודה לה אדרבא לא היתה נאמנת דכיון דמסייע לה מעיזה ומעיזה עיין בח"מ וב"ש סי' י"ז סק"ב. וכיון דהוא מכחישה ואם הי' הדין דאינה נאמנת אם איתא דרחמא לי' יותר הי' לה לשתוק ושלא להכחיש אותו מלהכניס עצמה לסכנה שתהי' עגונה כל ימי'. ואי משום דהיא יודעת האמת דנתגרשה ואינה רוצית לעשות איסור לדור עמו בלא קידושין חדשים וכתובה. ז"א דבכה"ג דהוא מכחישה לא עבדא היא איסורא כלל כיון דאינה נאמנת נגדו. ול"ש שאחד"א כיון דאשה קרקע עולם כמ"ש הראשונים בסוגיא דטא"ל עיין בברוך טעם. וא"כ מדקאמרה גרשתני בע"כ דסניא לי' כולי האי דגם ע"מ שתתעגן לעולם אינה רוצית לדור עמו. ותדע שלא יוכל לכופה לדור עמה בע"כ דאסור לבעול בע"כ. ולא יוכל לעשות יותר רק לדונה כמורדת להפקיע כתובתה ולעגנה כל ימי'. וע"ז היא מכנסת עצמה משום דסניא לי'. ומה דאומרת גרשתני ואינה אומרת סתם דאינה רוצית לדור עמו דהכי שפיר לה מילתא טפי שלא תהי' בפני העולם כמורדת על בעלה ואומרת גרשתני וא"כ כיון דסניא לי' כולי האי שפיר הוי קטטה דאינה נאמנת לומר ג"כ מת בעלי אח"כ. דהיא אינה יריאה משום חומר שהחמרת וכו' דהא בלא"ה משעה שאמרה גרשתני היתה נכנסת לכך להתעגן כל ימי'. ואמנם כ"ז אי לאו דר"ה דמדאורייתא לא היתה נאמנת לומר גרשתני אז שפיר הדין דאין כופין אותו ליתן לה שכ"ו. וגם שלא לגרשה מחמת הודאת בע"ד. דהרי היא אומרת שכבר נתגרשה. ואף שהיא מעוכבת לינשא לעלמא משום דלא מהימנינן לה ומוכח מש"ס קידושין (דס"ה ע"א) דאי לאו משום דנאסר בקרובותי' הי' כופין על מדת סדום לגרשה. עיין בסי' מ"ח באה"ע ובסי' קס"ז שם. מ"מ היינו משום דלא פשעה נגדו במה דאומרת קדשתני. אבל אם אומרת גרשתני. ואנו אומרים דמדאורייתא אינה נאמנת כלל אלא דנתכוונה למרוד בו ולהפקיע עצמה ממנו בכה"ג מבואר ביבמות (דקי"א ע"ב) דיבמה שנדרה הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה או אף בחיי בעלה. אם נתכוונה לאסור עצמה על היבם אין כופין אותו לחלוץ. אבל עכשיו דכבר אמר רב המנונא דמדאורייתא נאמנת משום חזקה דאינה מעיזה בפני בעלה. והא דאסורה לינשא לדעת קצת פוסקים הוא רק מדרבנן עיין ישויע"ק בסי' הנ"ל סק"ב. וכן בזה"ז דאינה נאמנת לינשא ורק לחומרא נאמנת ג"כ פשיטא דהוא רק מדרבנן וכיון דמדאורייתא מחמת חזקה דאינה מעיזה נאמנת אלא דמעוכבת לינשא מחמת תקנתא דרבנן וודאי דכופין אותו להוציא. וכ"מ להדיא בשטמ"ק כתובות (בדכ"ג ע"א) בד"ה וז"ל הריטב"א שהביא בשם מורו הרב ז"ל שהי' אומר בשם אחיו ז"ל שלא האמינה ר"ה להינשא אלא להוציאה מרשות בעלה ושלא לדונה למורדת וכהאי דג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה דהתם מדמי להו לדר"ה והתם צריכות גט עיי"ש. ועיין בברוך טעם בסוגיא דטא"ל באריכות דכל כה"ג דנאמנת מדרב המנונא כופין אותו לגרש. וא"כ שפיר כתב הב"ש דאף בזה"ז דאינה נאמנת לינשא לכ"ע מ"מ אי לאו דבאו עדים והכחישוה היתה נאמנת לומר מת בעלה דהא לא הוחזקה שקרנית. ואיכא למימר דמאי דקאמרה גרשתני קושטא קאמרה. ולא דסניא לי' לבעלה ומכוונת להפקיע עצמה ממנו. מאי אמרת דחזינן דבע"כ סניא לי' מדמכנסת עצמה שתתעגן כל ימי', ז"א כלל דהא יהי' מוכרח לגרשה ואינה מכנסת עצמה לעיגון כלל. אבל מת בעלי בשקר לא תאמר דלא חזינן דסניא לי' כולי האי לאסור עצמה עליו ועל הנושאה לצאת מזה ומזה בשקר. אבל הש"ס הוכרח לומר וליהימנה מדרב המנונא דאי לאו דר"ה ולא היתה מדאורייתא נאמנת כלל לומר גרשתני והוה מחזקינן לה במה דאמרה גרשתני למורדת דלא הי' מחויב לגרשה. והרי היא מכנסת א"ע במה דאמרה גרשתני להתעגן כל ימי'. וזה בע"כ משום דסניא לי' כולי האי. ואז גם מת בעלי אינה נאמנת לומר. כנ"ל נכון לישב דברי הב"ש מקושית הב"מ והישויע"ק:
ומה שהקשית ע"ד הב"ש סקכ"ט שכתב לפרש קישור דברי התוס' שהביאו הא דהירושלמי שאם נמצא כתב פב"פ מת משיאין את אשתו שהביאו ראי' דכמו דל"ח שם לפסול ה"נ ל"ח לשד. והקשית דראי' גופא זו יכולין להביא מש"ס שלנו דמשני דבשעת סכנה ל"ח לצרה וה"נ ל"ח לשד. כמו שבאמת כתבו כן הרבה פוסקים. הנה מה שתירצת יפה תירצת. ויש להוסיף עוד על דבריך דבאמת מש"ס דילן הי' יכולין לומר דהא דל"ח לצרה הוא משום דל"ח למיעוטא. ואף דיש ה' מיני נשים שאינם מעידות והוי כמו תרי מיעוטי שכתב הר"ן פא"ט דמרעי לרוב. מ"מ י"ל כמ"ש המגיה במל"מ דבמסל"ת אין ראי' מהש"ס שלא להאמין רק לצרה לבד אבל שאר מיני נשים י"ל דמהימני במסל"ת עיי"ש בפי"ב מה' גירושין סוף דין ט"ז. וא"כ י"ל דלצרה לבד ל"ח. אבל אם לא חזו לבבואה וכו' דאיכא למיחש לשד דהוי תרי מיעוטי שד וצרה שפיר חיישינן ולכך מייתי מהירושלמי דל"ח לפסולים דבכתב ל"מ מסל"ת כמ"ש. ואיכא תרי מיעוטי פסולים מחמת עבירה וצרה ואפ"ה ל"ח. ה"נ ל"ח לשד. ואיכא למימר עוד תירוץ אחר עפי"מ שרצה המל"מ בה' הנ"ל לומר דהא דחמש נשים אין נאמנות הוא רק ספק ולא וודאי ואם קיבלה קידושין מאחר צריכה גט. וא"כ י"ל דהא דקאמר הש"ס דבשעת הסכנה ל"ח לצרה. היינו משום דהוי כעין ס"ס דילמא לאו צרה היא ואף אם הצרה היא מ"מ דילמא הצרה בעצמה אומרת אמת. ואף דס"ס ל"מ נגד חזקה כמש"ל. מכל מקום כיון דאיכא רובא ג"כ דרובא דעלמא כשרים הן ולאו צרה. ורובא וס"ס וודאי מהני. אבל לשד י"ל דחיישינן דשד לאו ספק הוא דוודאי אין לו שום נאמנות מה"ת וליכא ס"ס. ולא הוה ילפינן מצרה. לכך הביאו התוס' דברי הירושלמי במצאו כתוב בכתב דאיכא ג"כ חשש פסולים מחמת עבירה. כיון דבכתב ל"מ מסל"ת. ופסולי עבירה אין להם ג"כ שום נאמנות מה"ת ולאו ספיקא היא כלל ואפ"ה קאמר דל"ח. שפיר ילפי התוס' דגם לשד לא חיישינן. כנ"ל בישוב קושיתך הנ"ל:
וכדי שלא להוציא הנייר חלק וגם יען כי חזיתי דלחדודי שמעתתא הוא דבעית. אכתוב לך מה שאמרתי להתלמידים בימים האלו בשעת לימודי עמהם לישב קושית התוס' ב"מ (דמ"א ע"ב) ד"ה קרנא שהקשו לר' יוחנן דס"ל דעבדינן פירכא מכפל ולא אמרינן קרנא בלא שבועה עדיפא וגם ס"ל דלסטים מזויין גנב הוא א"כ שואל דחייב בגניבה ואבידה מנ"ל דבק"ו משומר שכר א"א ללמוד דמה לש"ש שכן משלם כפל בטוען טענת גנב בלסטים מזויין ובשואל כה"ג ליכא כפל דהא חייב לשלם בלסטים מזויין כיון דחייב באונסים. כדפריך כ"ז הש"ס בפ' השואל (דצ"ה) עיי"ש בדבריהם. ואמרתי לישב דהנה הכ"מ בפ"ד מה' גניבה ה"י פירש בכוונת דברי הרמב"ם שם דהא דשומר אינו משלם כפל רק בטוען טענת גנב ונשבע. היינו כשמונח הפקדון במקומו אבל אם לקח השומר קצת מהפקדון דרך גניבה חייב בכפל עכ"ל. ודבריו נכונים מאד דכיון דקיי"ל דרשות שומר כרשות בעלים והגונב מבית השומר חייב כפל כאלו גונב מבית בעלים וא"כ מ"ש שומר מאיש אחר. אך כיון דכל גנב וגזלן צריך קנין כדאיתא בירושלמי הובא בר"ח על ש"ס ווילנא סוף מס' שבועות וכמ"ש רש"י כאן בב"מ (דמ"א ע"א) ד"ה הא לא משכה לכך כ"ז שמונח הפקדון במקומו ולא לקחו השומר לידו לא עשה שום קנין. ולא מתחייב משום גניבה. אלא דלכאורה קשה הא חצרו דגנב קונה לו ג"כ לענין גניבה כדאיתא בב"מ (די"א) דילפינן מאם המצא תמצא בידו גגו חצרו וקרפיפו. וא"כ כיון דהפקדון מונח בחצירו של השומר א"כ כיון דרוצה להעלימו ולגנבו לעצמו במה שטוען נגנבה. א"כ ליקני לי' חצרו תיכף הגניבה וליחייב כפל בטוען נגנבה אף בלא שבועה. אך צ"ל כמ"ש הרשב"ם. דהשומר אינו יכול לקנות הפקדון מתורת חצרו במקום שמונח שם הפקדון חצירו של המפקיד הוא. כיון דהשאילו לו שיונח שם הפקדון. עיין בזה בקצוה"ח סי' קפ"ט ובנתיבות בסי' ר'. ואמנם המקו"ח כתב בסי' ת"מ סק"ה דבמשכון ל"ש לומר דכיון דהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו ביתו של המפקיד קרינן בי'. דהמלוה לצורך עצמו מחזיקו בביתו. עיי"ש. וא"כ מכ"ש בשואל דכל השאלה לצורך עצמו היתה. ל"ש לומר דביתו של המפקיד קרינן בי'. דלטובת עצמו מניחה בביתו. וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס בפ' השואל הנ"ל דמה לש"ש שכן משלם כפל בטוען טענת לסטים מזוין משא"כ בשואל הא גם שואל חייב כפל בטענת לסטים מזוין דנהי דצריך לשלם ואין שייך שבועה אצלו מ"מ על שכפר בו לבד ורוצה לגנבו הוי כמו גנב דעלמא וקנאו במה שמונח בחצירו דחצר השואל לא הוי של משאיל כמש"ל. אך צ"ל דבאמת כל חידושו של הכ"מ לכאורה יש לשדות בו נרגא. למ"ד בב"ק (דקי"ח ע"ב) דשומר שגנב מרשותו מהני חזרה למקום שגנב משום דלא כלתה שמירתו והוי דעתו כדעת בעה"ב. א"כ כיון דלבסוף בשעת חזרה אמרינן דמה שידע השומר בחזרתו הוי כאלו ידעו הבעלים. והוי כחזרה מדעת הבעלים. א"כ ה"נ נימא מתחילת גניבה דכיון דדעת שומר כדעת בעלים דמי הוי כמו שהבעלים יודעים מהגניבה א"כ אין זה גניבה אלא גזילה. וליכא כפל ולא דו"ה. אך צ"ל דבאמת למ"ד כן בב"ק ל"ש כלל חידושו של הכ"מ. והכ"מ אזיל רק אליבא דר"ע דס"ל דל"מ חזרה למקום שגנב משום דכלתה שמירתו ודעתו לא הוי כדעת בעה"ב. וא"כ גם בתחילת הגניבה הוי גניבה ולא גזילה. כיון דאין הבעלים יודעים מזה. ודעת השומר ל"מ כלום. והנה פלוגתא זו בב"ק שם שהוא מחלוקת ר"י ור"ע לכאורה הלכה כר"ע דהא הלכה כר"ע מחבירו. ואמנם למאן דאמר בב"מ (דמ"א) דמוקי כולי מתניתין דחבית אליבא דר' ישמעאל דא"צ דעת בעלים. משום דדעת שומר כדעת בעלים. א"כ הוי סתם משנה כר"י והלכה כסתם משנה. אך לר' יוחנן דקאמר שם מאן דמוקי חבית כחד תנא מובילנא וכו' ומפרש מתניתין רישא כר"י וסיפא כר"ע א"כ ליכא סתם משנה ושוב הדרינן לכללא דהלכה כר"ע מחבירו. וא"כ מיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל. דהש"ס דפריך בפ' השואל מה לש"ש שכן משלם כפל וכו' אזיל רק אליבא מאן דס"ל כר"י דלא כלתה שמירתו והוי דעתו כדעת בעלים ולכך לא משכחת דשואל יהי' חייב כפל. אבל ר' יוחנן לשיטתו דלדידי' הלכה כר"ע דדעת שומר לא הוי כדעת בעלים וא"כ גם שואל בטענת לסטים מזוין הוי גנב ומשלם כפל גם בלא שבועה וליכא לדידי' כלל פירכא דכפל כנ"ל נכון:
וי"ל עוד באו"א קצת דהנה מה שהקשיתי לעיל דשואל יקנה הגניבה בחצירו. י"ל עפימ"ש הקצוה"ח בסי' שמ"ח סק"ב דחצר דגזילה אינה קונה במחשבה גרידא היכא שנכנסה לרשותו ונתכוון לגוזלה אם לא שעשה מעשה שהכניסה לרשותו או שנעל בפני'. א"כ ה"נ שואל שנתכוון לגנוב כ"ז שהחפץ מונח במקומו ולא עשה מעשה לא קנאו בחצירו. והנה אם טוען בב"ד נגנבה ממנו והוא שקר א"כ לא הוי מחשבה גרידא דאיכא דיבור ג"כ. ובסנהדרין פליגי בזה ר"י ור"ל אם עקימת שפתיו הוי מעשה. וא"כ הא דפריך הש"ס מה לשואל שכן משלם כפל בלסטים מזוין משא"כ בשואל בע"כ אזיל רק למ"ד עקימת שפתיו לא הוי מעשה. ולא נעשה גנב במה שטען שנגנבה. אבל ר' יוחנן לשיטתו דס"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה א"כ לדידי' בלא"ה לק"מ. דגם שואל משלם כפל בטוען נגנבה בלא שבועה כלל. ואף למ"ש התוס' שה בסנהדרין דגם לר"י בעינן שבדיבורו יעשה מעשה כמו בתרומה. מ"מ כאן נמי בדיבורו איתעביד מעשה דעי"ז נכנסה לרשותו ומתחייב באחריותו:
כתבתי לך כ"ז לחדודי שמעתתך והשי"ת יעזור לך שתצליח בלימודך ותעלה מעלה מעלה כאוות נפשך ונפש המשתוקק להרמת קרן התורה במהרה:
דוד מנחם מאניש באבד אנד"ק טארנאפאל.