חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן עא
שפעת שלומים לכבוד ידידי הרב הגאון המובהק המפו' לשבח ולתהלה ותיק חסיד ועניו וכו', כשית מו"ה חנוך צבי שליט"א אבד"ק בענדין יצ"ו. בצירוף הדיינים מומחים הרבנים המובהקים מו"ה יהושע ומו"ה דוב יצחק נ"י:
מכתבם במועדו לנכון הגיעני ומחמת שלא הייתי בקו הבריאה ועוד לא חזרתי לאיתני בשלימות לכן נתאחרה תשובתי קצת ואתם הסליחה ועתה באתי להשיבם והשי"ת יצילנו משגיאות. ע"ד הפס"ד שיצא מאתם אודות קשר שידוך ובקשו לחוות דעתי בזה. הנה בראשונה ראיתי מה שכתבו בתחלת דבריהם וז"ל. כי הדבר פשוט שלו יהא כדברי אבי הכלה שקנה סחורה בעד הנדן והוזלה לא מיקרי עי"ז שסילק הנדן. כי הסחורה לא יצאה מרשותו ולא מסרה לאחר ולא זכה בה החתן עכ"ל. ולדידי אין הדבר פשוט כ"כ ותורה אמת כתיב בה ואסור לחנוף לשום אדם. דלדידי נראה פשוט להיפך דהא מבואר בחו"מ סי' קפ"ג ס"ד דראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין לי' סתמא קני' ראובן משעת משיכת שמעון וכו' אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קניא ראובן ויהיב לשמעון זוזי עכת"ד ודבר זה מתורת שליחות נגעו בה דבמשיכת השליח קנה המשלח. ואף דהש"ך שם בסק"ב מביא דברי הרי"ו דבקנה במעותיו ומתכוון לזכות לחבירו לא קנה חבירו עיי"ש מ"מ מלבד שהב"י חולק שם על דברי הרי"ו אבל גם הש"ך גופי' כתב לחלק שם מדברי הטור שהם דברי המחבר בס"ד דשא"ה דאמר זבין לי האי מידי עיי"ש. וה"נ בנ"ד הרי צד החתן אמרו לו בעצמם שיקנה סחורה עבור הזוג. והנה בקצוה"ח ובנתיבות שם שניהם לד"א כוונו דבאמר לי' זבין לי וכו' הרי נתן המעות על פיו ונתחייב המשלח על המעות בתורת ערבות. כמו באומר תן מנה לפ' וכו' ולכך הוי כמאן דאוזפינהו. ובאמת אינני מבין דבריהם דנהי דנתחייב לשלם. אבל במה קנה המשלח המעות הא לא בא לידו עדיין. ואינו דומה להא דב"ק (דע"ט ע"א) דנתנו לבכורות בנו או לבע"ח דנתחייב הגנב על משיכת הכהן או הבע"ח ללשון שני שברש"י שם. היינו כיון דהכהו או הבע"ח יודע שלוקחו בשביל הגנב. הוא נתכוון לקנות בשביל הגנב ואח"כ לעצמו. אבל כאן דאינו מודיע להמוכר שנותן המעות בשביל המשלח לא נתכוון לקנות בשבילו והמעות עדיין של השליח. אף דהמשלח נתחייב לשלם לו בעדם:
ולכאורה אפשר לומר עפי"ד המבי"ט שהביא הש"ך בסי' ל"ט סקמ"ה בקנה צמר מחבירו ונתן לו שט"ח על המעות דקנה הצמר אעפ"י שלא משך כיון שנתחייב לשלם בעדה. וה"נ כיון דנתחייב לשלם בעבורו מתורת ערבות כנותן שטר דמי וקנה המעות. ואף דהש"ך גופי' חילק שם על המבי"ט וס"ל כדעת החולקים דאינו קונה אותה הצמר רק דמחויב ליתן לו איזו צמר שירצה. י"ל דשם שאני דהא השט"ח קונה רק מתורת כסף כמ"ש הש"ך בסי' ק"צ דקונה קרקע ונתן שט"ח על הדמים קונה מתורת כסף. וא"כ שם בצמר דהם מטלטלין וקיי"ל דמטלטלין נקנין במשיכה דווקא ולא בכסף. וא"כ כ"ז שם דשייך חשש נשרפו חיטך בעלי'. אבל כאן דנותן מעות להמוכר בשביל המשלח. כיון דהמשלח נתחייב לשלם לו בעדם. קונה אותם המשלח בהחיוב שנתחייב אף דהוי כמו כסף מ"מ כיון דהחיוב בא רק אחר שנתן השליח המעות ליד המוכר ואז כבר אינם ברשותו ול"ש לומר נשרפו חיטך בעלי' והוי כמו עליתו מושכר לו בחצירו. ועוד דבמעות ל"ש לומר נשרפו חיטך כמ"ש התוס' משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע עיי"ש. אך גוף הדין אינו מוסכם שיהי' קונה מתורת כסף בשטר שנותן על עצמו כיון דעדיין אגיד גבי' לשיטת הפוסקים דבמשכון אינו קונה דמנה אין כאן משכון אין כאן כיון דאגיד גבי'. עיין בקצוה"ח שם סי' ל"ט סק"ח ובתשו' נט"ש חו"מ סי' ל"ד. ועיקר הטעם בזה נ"ל כיון דאזלינן בתר כוונת המוכר דדעתו להקנות לבעל המעות כמו שהאריך שם הקצוה"ח בסי' קפ"ג הנ"ל דס"ל כבני מערבא בב"ק (דק"ב). והטעם כיון דאנו יודעין דעיקר כוונתו למכור משום שצריך לו להכסף א"כ כוונתו להקנות למי שנותן לו הכסף. וא"כ כיון דהשליח אינו נותן הכסף מכיסו דהמוכר נתחייב להחזיר לו. והקרן הוא שלו כמו דאמרינן לענין שעבודא דר"נ. כוונת המוכר להקנות לו דמכחו בא לו הכסף. אבל בלא א"ל זיל זבין לי רק כמו עובדא דרי"ו דאיירי דמזכה לו ונותן לו הכסף במתנה ולא יחזיר לו הכסף כמ"ש הקצוה"ח שם באהד"ה ועוד. א"כ כיון דהמשלח לא קנה עדיין הכסף. הרי נותן השליח להמוכר הכסף. ומכחו בא לו הכסף. כוונתו להקנות לו ולא להמוכר. כנ"ל ברור. וא"כ בנ"ד דאבי הכלה הי' מחויב ליתן להחתן הנדן והוא אומר לו זיל זבין לי סחורה בהכסף. דנותן לו בשליחותו דנפטר בכך מהחתן ומקנה המוכר הסחורה לבעל המעות שהוא החתן. ועיין בחוו"ד סי' קס"ח קס"ט סק"ח דבאומר תן הלוואתי לפלוני דנפטר בכך מהמלוה אף דלא אמר והפטר. ואף דלא קנה עדיין המלוה הכסף כיון דלא בא לידו עדיין והלוה יוכל לחזור ולזכות בו כמ"ש הריטב"א בקידושין מ"מ אם נתנו כבר לאותו פלוני ואינו חוזר ונוטלו ממנו. נפטר בכך מהמלוה עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד תיכף כשקנה הסחורה עפ"י ציווי החתן נפטר בכך מהנדן. וממילא נקנית הסחורה להחתן. כיון דהוא בעל המעות. שהי' חייב לו אבי הכלה עבור הנדן:
ואמנם בנ"ד א"צ לכ"ז. דהא כאן נתן לו החתן ג"כ הנדן שלו לקנות בשני הנדנים סחורה. א"כ הוי כקנה במעות המשלח ובמקצת דמים קונה ג"כ בתורת כסף. א"כ לכ"ע נקנית הסחורה להחתן ושלו הוזל, ומה שהביא כתה"ר מהתשו' זכרון יוסף שהובא בפ"ת חו"מ סי' ע' סק"ג דאם השליש הנדן ביד שליש ונאנס הנדן דצריך ליתן נדן אחר דלא נכנס עדיין הנדן לרשות החתן. מלבד דדברי הזכרון יוסף עצמם נראה ג"כ דבר התמוה לרבים שלא יעלה על לב אדם לומר דאם השלישו הנדן ביד אחד ופשט אח"כ רגלו להנושים ואינו משלם שיהי' מחויב ליתן נדן אחר ופוק חזי מאי עמא דבר. אמנם בנ"ד שציווה לקנות סחורה לטובתו יודה גם הזכרון יוסף. עיין בב"ש סי' נ"א סקי"א לענין ירושה. דמחלק בין אם הושלש ביד שליש סתם. או אם הושלש לטובת הזוג שירוויח לטובתם. דעומד ברשות הבעל והוי ככבר בא לידו דיורש אותה. וכתב שם בשם הג"מ דאף אם נתרצה שחמיו ישא ויתן במעות נדוניא לטובתו זכה הבעל עיי"ש. וזה ממש כנ"ד דנתרצה שמחו' ישא ויתן בהנדן לטובת הזוג דהוי ככבר בא ליד הזוג. וממילא דנפטר כבר מהנדן. ולכן נלע"ד ברור דאם יברר אבי הכלה או ישבע דקנה במעות הנדן של שניהם סחורה והוזלה דנפטר בכך מהנדן. ואף דידוע דעת הר"ן דכל תנאי שהוא בקו"ע מספק אמרינן דלא נתקיים התנאי. וא"כ ה"נ יש לנו לומר כיון דהשידוך הוא על תנאי שיסלק הנדן. איכא למימר דאף בשבועה לא יהא נאמן לומר דסילק. כמו בא"י אם נתחייבתי דאינו נאמן לחייב את הלוה אף בשבועה. מ"מ י"ל דדמיא להא מילתא דחנווני עם פועלים שכתב הש"ך בסי' פ"ט דגם החנווני נוטל מדין בשבועה. כיון דהבעה"ב טוען שמא וחנוני יש לו חזקה שע"ש. לכ"ע מהני ברי ושמא כה"ג. ה"נ בנ"ד דומה לחנווני דנאמן לומר בשבועה דקנה סחורה עם הנדן מחמת חזקה שע"ש והחתן טוען שמא אמרינן כה"ג ברי עדיף. וגם האי מילתא הוי ספק איסור. דהא יש חרם הקדמונים על שידוכין. וא"כ הוי ספק חרם דדילמא קיים אבי הכלה את התנאי וקנה הסחורה כמדובר. ולכן כיון דנתרועע היסוד נפל גם הבנין שבנו כתה"ר דעבר הזמן ולא סילק נתבטל השידוך. דהא י"ל דכבר סילק מה שהי' מחויב. שוב ראיתי בר"ן פ' האומר שכתב הטעם דבתנאי בקו"ע אינו נאמן הוא משום דדמי לא"י אם הלוויתני. וחנווני על פנקסו רק משום תקנה נאמן בשבועה עיי"ש:
וא"כ שפיר כתבתי דלדעת האבן פלאט שהביא הש"ך בסי' צ"א דחנוני על פנקסו מדינא נאמן משום חזקה שע"ש מסייע לבו"ש. ה"נ בנ"ד כיון דהחתן טוען שמא ואבי הכלה טוען ברי. ויש לו חזקה שע"ש דמסתמא קנה הסחורה כמו שציווה לו אבי החתן. דמי ממש לחנווני על פנקסו דמסתמא נתן להפועלים. וגם לפי"מ שהביא האבני מלואים סוס"י ל"ח דברי המהרי"ט בטעם החילוק שבין תנאי קו"ע לתנאי שוא"ת דבתנאי קו"ע מסתמא דעתם הי' בשעת התנאי שיביא ראי' על קיום התנאי. דכל קו"ע אפשר לו להביא ראי' שקיים התנאי. אבל בתנאי שוא"ת דא"א לו להביא ראי' שלא עבר דלא ראינו אינו ראי'. ובע"כ הכוונה הי' דהוא יהי' נאמן אם לא שכנגדו יביא ראי' שעבר על תנאו בקו"ע עיי"ש. א"כ בנ"ד אף בונא דקו"ע מ"מ בשעה שאמרו לו צד החתן שיקנה הסחורה עבור הנדן. הם היו יודעים שא"א לו להביא ראי' ע"ז. דהא הוי מדברים המסורים ללב. דמי יוכל לידע באיזו כוונה קנה הסחורה. אם בשביל הזוג או בשביל עצמו. ומה נעשה מהסחורה. דאטו עדים בכיפי תלי לי' שלא יהא זזה ידם מתוך ידו לידע איזו סחורה קנה בשביל הזוג. ואם מכר אותה הסחורה בשעת היוקר או הזול ומוכחא מילתא דסמכו על נאמנותו. ונחתו מתחלה לכך שיהי' הוא נאמן על כך בכמה קנה וכמה הי' ריווח. ודמי שוב לתנאי שוא"ת דנאמן לומר שנתקיים התנאי. ובפרט דבלא"ה דעת הרמב"ן הובא גם ברמ"א סוס"י ל"ח. דגם בתנאי קו"ע נאמן לומר דנתקיים התנאי אם אין שכנגדו מכחישו בברי. ולכן מכל הלין טעמי קשה לי להסכים להפס"ד שלכם. ואתם הסליחה:
כ"ד ידידם דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.