אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן ע

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן ע

סימן סט

רב שלומים לכבוד הרב הה"ג החו"ב וכו' מו"ה אהרן נפתלי נ"י מו"צ בק"ק ווארשא:

מכתבו לנכון קבלתי וע"ד השאלה באשה שניסת בטעות מחמת שבעלה ציווה קודם לכתו למלחמה לסופר ולעדים לכתוב וליתן ג"פ לאשתו. ומחמת שערורות המלחמה לא סידר הרב הגט. והיא סברה שכבר נתגרשה בזה לחוד. ואחר עבור זמן רב כזה ונשכח זכרו הלכה וניסת לאיש דהיינו שנכנסה לחופה ולא נבעלה דבתוך כך נודע להרב דשם מהדבר והפרישם וגירשה השני ועתה מצא הרב הגב"ע מהשליחות שעשה הבעל וסידר עכשיו הגט מבעלה כדת וכהלכה. וחוזר השני ורוצה להחזירה. וכת"ה כתב שיש מצוה בדבר כי היא אחות אשתו ונשארו ילדים ממנה. ויהי' טובה בזה להילדים. וגם הדבר נעשה בשוגג גמור כי היא ובעלה השני הם אנשים כשרים ולא עשו במרד כלל. עכת"ד שאלתו. והנה לכאורה יש פקפוק קצת על מה שסידרו הגט. כיון שכבר עבר זמן רב כזה. והבעל הי' במקומות הסכנה. וקרוב הדבר שמת כבר. ואז יש חשש לסדר הגט עפי"ד הרמב"ם ספ"ו מה' גירושין דאלו שנותנין עליהם חומרי חיים וכו' אם הי' גט ביד שליח אינו נותנו לה וכו' ומסתימת הלשון משמע דאף שלא במקום יבום. וכבר האריכו בדברי הרמב"ם האלו המהרי"ט בח"א בסי' ק"ג וק"ד ובסי' ס"ו. ובתשו' לחם רב סי' ל"ג ובתשו' ברית אברהם אה"ע סי' ס"ד. ובמהרי"ט סי' ק"ד הנ"ל כתב דהטעם הוא משום דיאמרו דיש גט אחר מיתה גם במקום יבום. ובתשו' ברית אברהם הנ"ל רוצה לומר טעם אחר עפי"ד המהר"ם שהובא בב"ש סי' ל' סק"ט דכל שיש ספק להעדים הוי מקדש בלא עדים. וה"נ כיון דיש ספק להעדים אם הוא חי או מת הוי כמגרש בלא עדים עיי"ש. ולדעתי נראה דל"ש כאן טעם הזה דהנה בח"מ שם סק"ח מביא דבתשו' מהר"ם הנ"ל כתב ג"כ הטעם משום דאוקמה בחזקת פנוי'. ולכאורה קשה תרתי למה לי. כיון דס"ל דזה הוי מקדש בלא עדים למה לו לומר דאוקמה אחזקת פנוי':

אך נ"ל דהנה הפנ"י בקידושין דס"ד על הא דקאמר הש"ס דבקידושין לא מהני הודאת בע"ד משום דהוי חב לאחרים. ולכאורה הטעם תמוה דאטו היא משועבדת לאחרים הא היא ברשות עצמה. ואמאי לא יועיל אצלה הודאת בע"ד כמו בממון. והסביר הפנ"י כיון דענין הקידושין הוא לאוסרה אכ"ע כהקדש. וכיון דעל אחרים אינה נאמנת לחייבם ולאסור עליהם ביאתה שתהי' עליהם בחזקת א"א דאין דשב"ע פחות משנים. א"כ גם היא עצמה אינה נאסרת מחמת הודאתה דאין קידושין לחצאין עיי"ש שדבריו נכונים מאד. וא"כ היכא דהספק הוא להעדים. עכ"פ נאסרת היא לכ"ע מכח ספק עפ"י העדים. וידוע סברת הר"ן בתשו' דאם נודר שלא לשתות יין בלילה יכול להתיר לו ביהש"מ דמיקרי חל הנדר כיון שנאסר מחמת ספק הוי כוודאי חל הנדר עיי"ש ואזלינן לקולא ג"כ דיכול להתיר אז. א"כ ה"נ אם הי' ספק לעדים אם הוא קרוב לה אז אסורה לכ"ע מחמת ספק. ולא הוי מקדש בלא עדים כיון דמהני עדותן לאסרן אכ"ע הוי קידושין מעליא. לכך הוצרך לומר ג"כ הטעם דאוקמה אחזקת פנוי' וא"כ אף דמדרבנן עדיין אסור ולא מוקמינן אחזקה כמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות בשם הפר"ח מ"מ כיון דמדאורייתא מותרת לכ"ע א"כ מדאורייתא לא חלו הקידושין כלל. אף אם נאמר דהי' קרוב לה מ"מ כיון דלהעדים ספיקא הוא ומחמת העדאת העדים לא תיאסר אכ"ע. כיון דלהעדים גופי' מספקא להו וספד"א במקום חזקת פנוי' מותר מדאורייתא. א"כ אין כח בקידושין אלו לאסרם אכ"ע מדאורייתא ולא הוי קידושין כלל כס' הפנ"י הנ"ל. מאי אמרת דמדרבנן עכ"פ אסורה אכ"ע מחמת ספק והוי קידושין דרבנן לפחות. ז"א דכיון דאף אם האמת הוא דהי' קרוב לה מ"מ לא הוי קידושין דאורייתא כיון דלהעדים מספקא להו כמש"ל. וליכא רק חשש קידושין דרבנן. א"כ עכשיו דספיקא הוא דדילמא באמת הי' קרוב לו ולא לה. א"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ולכך הוצרך המהר"ם שבמרדכי הנ"ל להרכיב שני הטעמים יחד שיהי' מותר אף מדרבנן. ודוק היטב בכ"ז כי נכון בעזה"י:

וא"כ מעתה כ"ז בספק קידושין אבל כאן בגירושין דנהי דמספקא להו להעדים אם הוא חי או מת. מ"מ כיון דעיקר פעולת הגירושין הוא להתירה לכ"ע מאיסור א"א וכאן בלא עדותן היתה אסורה אכ"ע מחמת ספק חי והיא עומדת בחזקת איסור א"א והיתה אסורה מדאורייתא ועכשיו דהעדים יאמרו דנתגרשה אף דספק הוא אם הוא גט כשר דדילמא כבר מת ואין גט לאח"מ. מ"מ הספק הזה יועיל להתירה לכ"ע דמתחלה היתה אסורה מחמת ספק חי ועכשיו ממ"נ מותרת. דאם הוא חי הרי הגט כשר. ואם כבר מת א"צ גט כלל והותרה ממ"נ. וכיון דיועיל עדותן שנתגרשה להתירה ממה שהיתה אסורה ע"ע. הרי עשה הגט פעולה להתיר והוי גט מעליא. באופן דליכא כאן האי חששא דמגרש בל"ע. וגם בבר"א עצמו דחה שם הטעם הזה מהלכה:

אך בלבי עלה חשש אחר עפי"מ שכתב הג"פ בסי' קכ"ט ובנוב"י מהדו"ק אה"ע תשו' צ' דבנותן שני גיטין היכא דהסופר והעדים יודעים מתחלה שנותנים שני גיטין מספק איכא חשש ברירה. ועיין תוס' גיטין (דכ"ד ע"ב) ד"ה לאיזו שארצה דבגט דבעינן לשמה בעינן שיהי' מבורר בשעת כתיבה. עיי"ש. וא"כ כאן דמספקא להו להסופר ולהעדים אם חי הוא או לאו איכא חשש דלא הוי לשמה. כיון דאינו מבורר להם בשעת כתיבה. ואף דיש לחלק כס' התוס' בעירובין (דל"ו) ובכ"מ דברירה שייך רק בשני דברים כמו בשני גיטין. אבל כאן דהספק הוא על דבר אחד אם הוא חי או מת. וזה וודאי יתברר בהא אמרינן יותר ברירה. מ"מ התוס' לא כתבו כן לכ"ע עיי"ש. ועיין קצוה"ח סי' ס"א סק"ג מ"ש בזה בשם הר"ן והרמב"ן. וגם בלא"ה ל"ש בזה אין ברירה דא"צ שיתברר אח"כ דהוי רק חסרון ידיעה אם הוא חי או מת וכדאיתא בש"ס עירובין (דל"ו ע"ב) הנ"ל דקאמר ר' יוחנן וכבר בא חכם ופירש"י שם בד"ה אר"י וכו' שבא חכם כבר גלויי מלתא בעלמא היא וכו'. ואין זו סמך על ברירת ספק אלא קני' וודאית שהרי אמר וכו' והחכם כבר בא קודם קניית העירוב. עכת"ד רש"י. וה"נ ממש דכוותה היא. דאם הוא חי הרי הי' חי עוד בשעת כתיבת ונתינת הגט אלא דלא הי' ידוע לנו. ואין זה תלוי בברירה. ואדרבא גם על הנוב"י קשה לי כיון דנתינת ב' גיטין הוא משום ספיקא דדינא. וא"כ אם יבוא אלי' ויאמר איזו גט כשר הרי נתגלה למפרע שזה הוא הכשר. דהתורה אינה מתחדשת ח"ו א"כ הוי כהא דכבר בא חכם דמהני גם למ"ד אין ברירה. אלא די"ל דכוונת הנוב"י דילמא יאמר אלי' דשניהם כשרים. ובב' גיטין א"א לגרש דספר אחד אמר רחמנא. ובע"כ דהכוונה דבאיזו שירצה יגרש וזה הוי ממש ברירה כמו לאיזו רוח שארצה עיי"ש. אבל בנ"ד וודאי הוי גילוי מלתא בעלמא ואי דצריך לשמה גם מספק יכול לכוון לשמה כמ"ש הב"י באו"ח סי' תק"צ בסד"ה ומ"ש רבינו דמסתפקא לן עיי"ש. ובפרט שאין לפקפק כלל על מה שיצא כבר בהיתר מהמהרי"ט ותשו' לחם רב וכהנה דמותר לסדר הגט כה"ג:

ודאתאן עלה אם מותרת לבעלה השני דניסת לו באיסור אלא דנכנסה רק לחופה ולא נבעלה שהי' חופת נדה ולנו אנשים באותו חדר. והנה עיני כת"ה שפיר חזו בנמוק"י ובקרבן נתנאל דאוסר גם בנכנסה לחופה ולא נבעלה עיי"ש ביבמות בפ' האשה רבה. וכ"פ הרמ"א בסי' י"ז סנ"ו בשם הריב"ש והריטב"א. וכ"פ ביש"ש בפ' הנ"ל. אלא דקשה לי לכאורה לפי"מ דמשמע מכל הפוסקים הנ"ל דאיסור דנכנסה לחופה ולא נבעלה הוא רק מדרבנן משום דקרובה לביאה. ובדרבנן הא קיי"ל בגיטין (דנ"ג ונ"ד) כר"י דבדרבנן לא קנים שוגג אטו מזיד עיי"ש. ואמאי כאן קנסינן גם בשוגג. ועיין בישרש יעקב יבמות (דנ"ו ע"ב) ד"ה שם תניא דאף דמספק"ל להתוס' ביבמות (ד"י) אם יש בקידושין איסור דרבנן. בחופה וודאי יש איסור דרבנן עיי"ש. אבל עכ"פ יותר מאיסור דרבנן לא הוי. ואף דבסוף דבריו שם חולק על הנוב"י מהדו"ק אה"ע תשו' פ"ב דפשיטא לי' דבא"א ליכא איסור בקידושין. והוא רוצה להוכיח מרש"י קידושין (דס"ז ע"ב) דאיכא איסור דאורייתא בקידושי ח"כ וח"מ ב"ד. כדקאמר שם הא לכתחלה וכו' דפירש"י דאסור לקדש לכתחלה עיי"ש. מ"מ מודה שם בסוף דהאשה לא עבדא איסורא משום דכי יקח כתיב עיי"ש. דהא מבואר להדיא ביבמות פ' האשה רבה הנ"ל דבקידושין לא עבדא איסורא עיי"ש. וא"כ שוב תקשי כיון דליכא גבה רק איסור דרבנן הא לא קנסינן בדרבנן שוגג אטו מזיד. ואפשר לומר משום דלכאורה הוי קשיא לי ע"מ דקאמר הש"ס שם ביבמות (דפ"ט ע"א) רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן דתצא. דבשלמא מבעל שני דתצא שייך שפיר קנס דהוא ג"כ עביד איסורא אבל מבעל ראשון למה תצא. האי עניא מאי קעביד שנאסור עליו אשתו. כיון דעפ"י דין היא מותרת לו משום דהוי אונס:

והנה אח"כ מצאתי בירושלמי פרק הנ"ל בתחלת הפ' דפריך כן ויקנסו אצל השני ולא יקנסו אצל הראשון ופירש שם הפני משה בד"ה ולא יקנסו דמאי שייך גבי' קנס ואמאי לא תחזור לו עיי"ש והוא כקושייתי הנ"ל. אך התירוץ שם אינו מובן כלל דקאמר דמריח ערוה נגעו בה ומאי ערוה שייך כיון דהי' באונס. והא מוכח בש"ס דהוי רק קנס. וא"כ הדק"ל דאמאי קנסו לראשון. ואמנם בחי' הרשב"א יבמות ר"פ הנ"ל ראיתי דמביא הירושלמי הנ"ל בגירסא אחרת דפריך ויקנסו אצל הראשון ולא אצל השני וגירסא זו נראית מוכרח בירושלמי. דעל מה דמתרץ הירושלמי מריח ערוה נגעו בה פריך מעתה לא תהא צריכה ממנו גט. וזה בע"כ על השני קאי דמראשון פשיטא דצריכה גט וא"כ מוכח כגירסת הרשב"א. דהקושיא והתירוץ על השני קאי. וע"ז פריך דמעתה לא תהא צריכה ממנו גט עיי"ש:

וכוונת הירושלמי נראה דמקודם פריך הש"ס מהא דפר"א דשני אחיות שנתחלפו בכניסתן לחופה דמפרישין אותן ג"ח דילמא מעוברות הן משמע דמותרות לחזור לבעליהן. ומשני התם אחרים הטעו אותה והכא לא אחרים הטעו בה קנס קנסו חכמים שתהא בודקת יפה. וכוונת הירושלמי נראה בפשטות דבאמת בכה"ג דהוי טעות לא הוי שייך קנסא כלל. אך כאן דהעיקר מה דהתירוה לינשא עפ"י ע"א הוא משום חומר שהחמרת עלי' וכו' ומש"ה דייקא ומינסבא. וא"כ תלוי הדבר בה שהיא תידוק שפיר. לכך היכא דבא בעלה וחזינן דלא דייקא שפיר קנסינן לה וכ"כ בב"ש סוס"י י"ז ס"ק קע"ב. ואף דהב"ש הקשה ע"ז מהא דנשאת עפ"י שנים. מ"מ כבר ישב זאת הב"מ שם דגם בב' עדים שייך דייקא עיי"ש. וע"ז פריך שפיר הירושלמי עפ"י גירסת הרשב"א ויקנסו אצל ראשון ולא אצל שני. והיינו עפי"ד הש"ס ב"מ (דכ"ז) לענין סימנים דקאמר הש"ס דאף דסימנים לאו דאורייתא מ"מ בעל האבידה גופי' ניחא לי' שיחזרו עפ"י סימנים עיי"ש ברש"י. וה"נ תינח אצל ראשון דניחא לי' בהאי קנסא וטובתו הוא שנחמיר עלי' בסופה כדי שתידוק בתחלתה ולא תמהר לינשא לאחר. אבל השני דאין זה טובתו כלל אמאי קנסינן לי' הא שוגג גמור הוא כמו באחיות שנתחלפו. וע"ז מתרץ שפיר מריח ערוה נגעו בה. והיינו הא ידוע דעיקר לשון טומאת ערוה מצינו בסוטה לענין הבעל והבועל דונטמאה ונטמאה אחת לבעל ואחת לבועל. ומצינו דעיקר מה דאסרה תורה על הבועל הוא משום דאסרה על הבעל. עיין מזה באריכות בב"ש סי' י"א סק"ג ומביא שם בשם הירושלמי דאם הבועל הוא שוגג והיא מזידה אסורה על הבועל משום דאסרה על הבעל עיי"ש. וא"כ ה"נ כיון דעל הבעל אסורה כאן משום קנס חכמים שתידוק שפיר א"כ ממילא אסורה על הבועל מכח ריח ערוה כיון דהוא גרם לאוסרה על בעלה. כנ"ל נכון בפירוש דברי הירושלמי. וא"כ מיושב ג"כ מה שהקשיתי בנכנסה לחופה דהוי רק מדרבנן הא בדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד. דז"א דכאן אינו דומה לקנס דעלמא ולשון מושאל הוא לשון קנס. דאדרבא טובת הבעל והאשה היא דמשום חומר שהחמרת בסופה תהי' דייקת בתחלתה, ומש"ה האמינו אותה וגם הוא חפץ בטובתה. ואף דאצל הבועל דהוא הבעל השני לא הוי טובה כלל. מ"מ כיון דאסורה על הבעל ממילא אסורה על הבועל מדינא כיון דבגרמתו נאסרה על הבעל כמש"ל. וא"כ כ"ז כשבא הבעל לביתו ואסרינן לה על הבעל. מש"ה אסורה גם על השני אף בנכנסה לחופה לחוד. כיון דאסרה מל הראשון. אבל בנ"ד דהבעל לא בא עדיין ואיכא כמה ספיקות דילמא כבר מת. ואף אם הוא חי דילמא לא יבוא עוד לביתו. כמו דחזינן דכבר עברו כמה שנים ולא בא. ואף אם יבוא הא עתה כבר נתגרשה ממנו ברצונו שציווה ליתן לה ג"פ. וא"כ כיון דהשני לא גרם לאוסרה על הראשין שפיר הדרינן לכללא דבדרבנן וודאי לא קנסינן שוגג אטו מזיד. כגון הא דנכנסה לחופה דלא הוי רק דרבנן כמש"ל:

והנה בראשית העיון ראיתי שיש לכאורה מקום חומרא בכאן עפי"ד הב"ש בסי' קנ"ט סק"ח בשם הת"ה דאם נתקדשה עפ"י קול בעלמא תצא מן המקדש ול"ד לסי' י"ז דשם נתקדשה עפ"י ע"א עיי"ש. וראיתי אח"כ במכתב כתה"ר שכבר עורר אותו רב אחד ע"ז. אמנם בב"מ שם ובישויע"ק שניהם לד"א כיוונו דאין לדמות כלל הא דסי' קנ"ט לסי' י"ז דשם בקידושי יבמה דקידושין תופסין ביבמה לשוק דאהני מעשיו לאוסרה על היבם יש לקנוס יותר. ואמנם בחי' הרשב"א עצמו לא משמע כן עיי"ש ביבמות (דצ"ב) ד"ה איתגורי שכתב דל"ד להא דאשה שהלך בעלה למדה"י ונתקדשה דמותרת היא משום דהוי בשוגג אבל כאן במזיד גם למקדש אסור משמע דלא ס"ל לחלק כלל בין יבמה לא"א רק בין שוגג למזיד וא"כ להב"ש דשוגג לא הוי רק נישאת עפ"י ע"א א"כ י"ל דבנ"ד גם בקידושין לחוד מיתסר ומכ"ש בנכנסה לחופה. וכדברי הרשב"א כתב ג"כ הה"מ בשם הרמב"ן הובא בב"י סי' קנ"ט וכ"כ גם הריטב"א שם:

אך נלע"ד דלדבריהם צ"ל דרק במזיד גמור ס"ל כן אבל לא בטעות יהי' איזה טעות שיהי' משום דלכאורה צריך להבין הטעם דבניסת לא מחלקינן בין שוגג למזיד ובשוגג ג"כ אסורה ובנתקדשה מחלקינן בין שוגג למזיד. אך נ"ל לפימ"ש הישרש יעקב ביבמות (דנ"ו) הנ"ל דבכל עריות איכא איסור תורה גם בקידושין לחוד. והקשה ע"ז מהא דקאמר הש"ס הנ"ל בסיפא דלא עבדא איסורא לא קנסינן לה הא גם בנתקדשה לחוד עבדא איסורא. ונלע"ד ליישב דהנה בכתובות (דק"א ע"ב) קאמר הש"ס דחייבי לאווין שלא הכיר בהן אין להם כתובה. וכ"פ בש"ע סי' קט"ז. וכתב שם הר"ן דעכ"פ גיטא בעי. וקשה לכאורה אמאי תיבעי גיטא ונימא איסורא לא ניחא לי' דליקני ויהי' קידושי טעות. אך צ"ל דעד כאן אמרינן איסורא לא ניחא לי' דליקני היכא דעושה איסור בזה גופא דקונה כמו במעילה בנדרים (דל"ה) וקונה חמץ בפסח בטעות וכדומה אבל כאן דבקידושין לחוד ליכא איסור בח"ל רק בבעל א"כ ל"ש כלל לומר איסורא לא ניחא לי' דליקני דהא לא עשה איסור כלל במה דקנה אותה ויוכל לגרשה אח"כ שלא תבוא לידי ביאה וכתובה ג"כ לא יהי' מחויב ליתן דהא בלא הכיר בה לית לה כתובה. ואף דהתוס' ביבמות (ד"י ע"א) מספקא לי' אם יש עכ"פ איסור דרבנן במקדש ח"ל. מ"מ הא כבר ידוע דברי הנתיבות בסי' רל"ד דאיסור דרבנן בשוגג לא עביד איסור כלל עיי"ש. א"כ ל"ש לומר לא ניחא לי' דליקני כדי שלא יעשה איסור הא לא עשה איסור כלל כיון דהי' בשוגג. אך כ"ז בח"ל דליכא איסור תורה בקידושין לחוד אבל בעריות דח"כ ומיתת ב"ד דאיכא איסור תורה לדעת הישרש יעקב הנ"ל וכפשטות לשון רש"י בקידושין (דס"ז ע"ב). א"כ פשיטא דבשוגג שייך לומר איסורא לא ניחא לי' דליקני שלא יעשה איסור תורה. ואף אם הי' קידושין תופסין בח"כ מ"מ בלא הכיר לכ"ע לא הי' תופסין. א"כ מעתה י"ל דהא דאיכא איסור תורה לדעת רש"י הנ"ל במקדש ח"כ היינו במקדש במזיד דאי לאו דגילתה תורה דאין קידושין תופסין בח"כ היו הקידושין תופסין א"כ גם עכשיו דגילתה תורה דאק"ת מ"מ איסורא עביד דעבר אמימרא דרחמנא. אבל בשוגג דגם בלאו קרא דאק"ת לא היו תופסין. ל"ש כלל לומר דעביד איסורא דעבר אמימרא דרחמנא כיון דלא אהני מעשיו כלל גם בלאו קרא. וכ"כ ההפלאה בקידושין (דס"ז ע"ב) ד"ה עוד נלע"ד עיי"ש. וא"כ מיושב שפיר קושיית הישרש יעקב הנ"ל דשפיר קאמר הש"ס סיפא דלא עבדא איסורא בקידושין לחוד דכיון דנתקדשה בשוגג א"כ ליכא איסורא כלל בקידושין לחוד. אבל מזיד אה"נ דאיכא איסורא בקידושין לחוד. ונכונים שפיר דברי הראשונים הנ"ל שכתבו דבמזיד גם בנתקדשה קנסינן כיון דעבדא איסורא בקידושין דביבמה לשוק איכא איסור תורה בקידושין כמ"ש התוס' ביבמות (דמ"ט) עיין ישיע"ק הנ"ל. אבל בשוגג לא עבדא איסורא כלל. דלא הי' שום חלות להקידושין דאיסורא לא ניחא לי' דליקני. אבל בניסת דגם בביאת שוגג איכא איסורא דהא הצריכה התורה קרבן שפיר קנסינן גם בשוגג כיון דעבדא איסורא. וא"כ כ"ז במזיד גמור. אבל היכא דהי' איזה טעות נהי דהי' קרוב למזיד ושייך לקנוס מ"מ כיון דהקידושין לא הי' חלין כה"ג משום דאיסורא לא ניחא לי' דליקני. א"כ לא עבדא איסורא כלל ול"ש לקנוס:

ולפ"ז בנ"ד אף דנכנסה לחופה ג"כ מ"מ לפימ"ש דל"ש לקנוס רק היכא דעבדא איסורא בהחופה. ואיסור ליכא רק היכא דהחופה היתה קונה אי לאו דאין קידושין תופסין בח"כ ומב"ד. א"כ הכא דהיתה חופת נדה דאינה קונה לדעת הרבה פוסקים. לא עבדא איסורא כלל ול"ש לקונסה:

ובגוף קושיית הב"ש בסי' קנ"ט הנ"ל שהקשה על המחבר דס"ל כאן דגם בשוגג אסורה למקדש א"כ אמאי בסי' י"ז פסק דנתקדשה לחוד מותרת עיי"ש. י"ל עפימ"ש הושרש יעקב שם בישוב קושייתו הנ"ל דאף לדעת רש"י דס"ל דאיכא איסור תורה במקדש ח"כ. מ"מ רק המקדש עושה איסור ולא היא משום דכי יקח כתיב ואין האשה עושה מעשה קידושין כלל. עיי"ש. ולכאורה אינו מובן דמ"מ תהי' אסורה להמקדש כיון דהוא עביד איסורא. אך צ"ל עפימש"ל לדעת הפוסקים דאינה אסורה לבועל רק היכא דאסורה לבעל ואם הי' הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה מותרת גם לבועל עיי"ש בב"ש סי' י"א הנ"ל. א"כ הכא כיון דלבעל מותרת דלא עביד איסורא והיא ג"כ לא עבדא איסורא בקידושין מותרת גם לבועל. וא"כ כ"ז באיסור א"א דהאיסור והקנס הוא משום לתא דאורייתא דאסורה לבועל. גם חכמים לא גזרו רק כעין דאורייתא. אבל ביבמה דמותרת ליבם תמיד דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבם וא"כ מעיקרא לא הי' הקנס כלל משום דאסרה על היבם רק משום דעביד איסורא לכך גם בקידושין לחוד אסורה לו. דהא המקדש עושה איסור גם בקידושין לחוד כמש"ל:

ואמנם אף לדעת הב"ש דס"ל דשוגג לא הוי רק בניסת עפ"י ע"א ולא ע"י קול. מ"מ מודה בטעות דנ"ד דשם ידוע לכל דאין לסמוך על קול בעלמא שיצא שמת כמ"ש בת"ה שם בסי' רכ"ב אבל כאן דטעתה והיתה סבורה דנתגרשה לא גרע מטעות שנתחלפו שני האחיות בכניסתן לחופה דקרוב יותר למזיד ואפ"ה מותרין לבעליהן. כנלע"ד. ובפרט בחששא דרבנן בעלמא דיש לסמוך ע"ז:

וגם יש לצרף דברי הב"ש בסי' מ"ו ס"ק י"ח שכתב דהיכא דהקידושין דהראשון לא היו רק ספק והשני כנסה בחופה לחוד מותרת. א"כ ה"נ בנ"ד דאיכא אומדנא טובא דכבר מת וגם הי' במקום סכנה הרבה א"כ יש להתיר בנכנסה לחופה לחוד. ולכן מכל הני טעמי נלע"ד להסכים עם כת"ה להתירה לחזור לבעלה השני. כיון דאיכא מצוה בדבר כמ"ש כת"ה. אבל רצוני שיסכים לדבר עוד רב אחד גדול מפורסם בהוראה דלימטיין שיבא מכשורא:

והנה במ"ש לעיל דליכא כאן חשש ברירה דהוי ככבר בא חכם. הראה לי אחד בתשו' דברי חיים להגאון הקדוש מסאנז זצ"ל דבגט דבעינן לשמה ל"מ ברירה אף בכה"ג. עיי"ש בח"א אה"ע סי' צ"ד ס"ב ומביא ראי' לזה מדברי הש"ס גיטין (דפ"ו) בשנים ששלחו ב' גיטין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו וקאמר שם הש"ס דאתיא דלא כר"א דלר"א דס"ל ע"מ כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשא ופירש"י שם דכיון דלא ידעה בהי מיגרשא אין זו נתינה לשמה מבוררת עיי"ש. והרי שם במקום הכתיבה גם עתה ידוע לאיזו שייך הגט דהא איירי במשולשין כמ"ש התוס' שם (דכ"ד ע"ב) והוי ככבר בא חכם ואפ"ה כיון דהעדים אינם יודעין בשעת הנתינה בהי מיגרשא אין זו נתינה לשמה. עכת"ד הד"ח וכ"כ עוד שם בענף ד' עיי"ש. ולכן החזיק בדברי התוס' (בדכ"ה) דס"ל דבגט דבעינן לשמה גם כה"ג ל"מ. ודחה דברי הפנ"י והיש"ש שם. אמנם נראה בנ"ד גם הד"ח מודה דבשלמא שם בשני גיטין שנתערבו לא מיבעיא לפי"ד הסוברים באה"ע סי' קכ"ט סי"ט דבנותן שני גיטין צריך ליתן בזאח"ז משום דספר אחד אמר רחמנא וכו' א"כ בנותן קודם גט אחד לאשה אחת א"א לכוין מחשבה מבוררת לשמה דדילמא אין זה גיטה. וגם אין זה מחשבה מבוררת לשם גירושין דדילמא אין זה גיטה ואינה מתגרשת בו ואין ניתרת בו אלא אף לדעת הסוברים שם דיכול ליתן שני הגיטין בב"א מ"מ א"א לכוון מחשבה מבוררת דבשניהם מגרשה דזה וודאי אסור משום שני ספרים וע"כ צריך לכוון דאינו מגרשה רק באחד אותו שהוא שלה הרי אינו יודע בעצמו איזו היא שלה וא"א לכוון בו לשמה. וגם שייך לומר כל שאינו בזאח"ז וכו'. אבל בנ"ד דמגרש אשה אחת בגט אחד הנכתב לשמה רק שהוא ספק אם היא א"א או כבר מת בעלה יוכל שפיר לכוון בשעת הכתיבה והנתינה מחשבה מבוררת לשמה ממש. וגם הוי לשם גירושין כיון דעכ"פ מחמת ספק צריך לגרשה ובאותו הגט מתירה מספק א"א דהוי כוודאי לדעת הר"ן בתשו' הנ"ל א"כ הוי מחשבה שלימה לשמו ולשמה ולשם גירושין לכך שפיר פסקו המהרי"ט וסייעתו הנ"ל דכה"ג הוי גיטא מעליא. ולכן אם כת"ה יודע שהמסדר הוא ת"ח וי"ש. וגם שיש מצוה להתירה לבעל אחותה לטובת הילדים גם אנכי דרינא בהדי' באופן שיצטרף עמנו עוד רב אחד מפורסם והשי"ת יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות:

כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה