חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן סז
שלום אשיב לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה אברהם אבוש מרדכי נ"י אבד"ק וויברניווקע יצ"ו:
מכתבו במועדו לנכון הגיעני. ומחמת שהייתי עוסק בתשו' אחת נחוצה לא יכולתי לעיין בדבריו עד כה. ועתה הנני להשיבו:
בדבר אחד שנשא אשה ואיזו זמן אחר הנשואין אמר שראה בה שהיא נכפית ר"ל ורוצה לגרשה. והיא מכחשת ואומרת שתואנה הוא מבקש. כמבואר באריכות בלשון השאלה. הנה גם אם הי' הדבר ידוע בבירור שהוא כן. דעת הח"מ בסי' קי"ז סק"כ וכ"א. דאין זה מוכרח בדעת הרא"ש שיכול לגרשה בע"כ. אלא שיכול למנוע ממנה שכ"ו. ובנוב"י מהדו"ת אה"ע תשו' ק"ד מודה לו עכ"פ בזה שאינו יכול לזרוק לה גט בע"כ. אלא שס"ל דכופין אותה לקבל גט עד שתאמר רוצה אני דלא עדיפא איהי מדידי'. עיי"ש. אבל לדבריו העיקר חסר מן הספר דלא הוזכר כלל בדברי תשו' הרא"ש שם הסברא דצריכה שתאמר רוצה אני. וגם לא מסתבר כלל לחלק בכך. דבשלמא הוא שמדאורייתא אינו מוציא אלא לרצונו לכך היכא דראו חכמים שהדין נותן לגרשה מוכרחין לכוף אותו עד שיאמר רוצה אני. דזה מיחשב כרצון. דהוי כתליוה וזבין דמצוה לעשות כדברי חכמים כמ"ש התוס' ב"ב (דמ"ח). אבל היא שרק מתקנת ר"ג אתאינן עלה שתיקן שלא לגרשה בע"כ א"כ היכא דהדין נותן שיגרשה בע"כ למה לנו שתאמר רוצה אני. כיון דבכה"ג לא תיקן ר"ג. א"כ אוקמוה אדאורייתא דיכול ג"כ לזרוק לה גט. ודברי הב"ש מורין יותר כדברי הח"מ. דלא ברירא לי' כולי האי אם בכה"ג לא תיקן ר"ג ולכך קאמר דאף אם ר"ג השוה מדותיו שלא לגרש בע"כ עכ"פ יוכל למנוע ממנה שכ"ו. וטעם הדבר אף דנראה מדברי הרא"ש דבעלמא היתה תקנת ר"ג שלא יוכל למנוע ג"כ שכ"ו. דלא כהתשו' מזרחי כמ"ש הח"מ בסי' ע"ז סק"ג ובסי' קי"ז ס"ק כ"א. מ"מ בכה"ג ס"ל להרא"ש דעכ"פ בהא שנמצא בה מום כה"ג וודאי דיכול למנוע ממנה שכ"ו. והוא משום דלכאורה קשיא על הא דכתב הרא"ש דלא תיקן ר"ג שתהי' היא עדיפא מדידי'. וכמו דבנולדו בו מומין גדולים כופין אותו להוציא. ה"נ בדידה. עיי"ש. והא התוס' בכתובות (ע"ז ע"א) ד"ה אבל כתבו דמש"ה בנולדו בו מומין כופין אותו להוציא ולא אמרי' דנסתחפה שדה של האשה. כמו דאמרינן בדידה משום דהאשה היא שדהו של הבעל ואין הבעל שדה של האש עיי"ש. משמע דאם הי' שייך לומר נסתחפה שדה של האשה לא הי' כופין אותו להוציא. וא"כ בנולד בה מומין. דהאשה היא שדהו של הבעל ושייך לומר נסתחפה שדהו. א"כ לאחר תקנת ר"ג אמאי כתב הרא"ש שיוכל לגרשה בע"כ. משום דלא עדיפא מדידי'. והא לא עדיפא כלל ממנו. דגם הוא אם הי' שייך לומר דנסתחפה שדה של האשה לא הי' כופין אותו להוציא. אלא משום דאין האיש שדה של האשה. ול"ש לומר נסתחפה שדה דידה. אבל בנולד בה מומין דהאשה היא שדהו של הבעל ושייך לומר נסתחפה שדהו. שפיר תיקן ר"ג שתהי' היא כמותו דבמקום דשייך לומר נסתחפה שדהו לא יוכל לגרשה בע"כ:
ואמנם בשטמ"ק ריש כתובות גבי חלתה היא. כתב דיש לחלק דלא אמרינן נסתחפה שדהו אלא לענין כתובה כיון דכבר נתחייב לה וזכתה כבר בהכתובה. ואם הוא בא ליפטר תולין המקרה במזלו. אבל לענין מזונות שצריך שיתחייב עכשיו תולין המקרה במזלה עיי"ש ריש ע"ב ד"ה מציא. וא"כ ה"ט דתשו' הרא"ש הנ"ל דמתחילה רוצה לומר דר"ג לא תיקן כלל שתהי' היא עדיפא מדידי'. וכיון דבנולדו בו מומין כופין אותו להוציא. גם בנולד בה מומין לא תיקן כלל. דלא תיקן רק שתהי' היא דומיא דידי'. וא"כ אף דבדידה שייך לומר נסתחפה שדהו. מ"מ ר"ג לא רצה לתקן כה"ג שתהי' היא עדיפא מדידי' יהי' מאיזו טעם שיהי'. ואח"כ כתב ואף את"ל שר"ג השווה מדותיו. דהיינו שעשה תקנה שלו דומיא דאורייתא. דכמו שהוא מדאורייתא לא הי' מוציא לרצונו אף בנולדו בו מומין אם הי' שייך לומר נסתחפה שדה דידה. ה"נ היא כיון דשייך לומר נסתחפה שדהו. דהא האשה היא שדהו של הבעל. אין יכולין לכופה שתתגרש. מ"מ יוכל למנוע ממנה שכ"ו. והיינו משום דחיוב מזונות הוא חיוב חדש בכל יום כמ"ש הפנ"י ריש המדיר. ל"ש לומר נסתחפה שדהו. כמ"ש השטמ"ק הנ"ל. דמשום זה אין יכולים לחייבו חיוב חדש בכל יום ליתן שכ"ו. משום דבכה"ג תולין המקרה במזלה כמ"ש השטמ"ק. או משום דהוי כעין אונסא רחמנא חייבי' ל"א. אבל לענין שלא לגרשה בע"כ. דחל עליו התקנה בתחילת הנשואין ולאחר תקנת ר"ג. אדעתא דהכי נישאת לו שלא יוכל לגרשה עילמית בע"כ. א"כ אם הוא בא ליפטר עצמו מחיובו זה מחמת דנולד בה מום. בזה שוב אמרינן דאינו יכול לפטור דתולין המקרה במזלו דנסתחפה שדהו:
ובזה יהי' נכון ליישב דברי הב"ש שם בסי' קי"ז סקכ"ד. גבי שאר מומין דאין כופין אותה להתגרש מ"מ אם הי' בה המומין קודם הנשואין כופין אותה כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ל"ה עיי"ש. והקשה עליו ההפלאה בקו"א אות י"ח. הא הרא"ש לא איירי שם רק בקידושין. אבל בנשואין דא"א עבב"ז ומוחל התנאי. א"כ י"ל דתו אין יכול לגרשה בע"כ עיי"ש. ולפימ"ש יתיישב שפיר. דלכאורה צריך להבין דברי הרמ"א שם דמחלק בין מומין גדולים לשאר מומין. הא החילוק בין גדולים לקטנים היא רק באיש כדאיתא שם בכתובות (דע"ז) ובשטמ"ק שם משום דאשה לא קפדה אמומין דניחא לה בכ"ד. וא"כ כיון דעיקר טעמו של הרא"ש דלא העדיף ר"ג בתקנתו כחה מכחו. א"כ באשה דבעל קפיד גם אשאר מומין. אמאי אינו יכול לגרש בע"כ גם בשאר מומין. אך לפי הנ"ל ניחא דאדרבה באמת היינו צריכים לומר דנולדו בה מומין אינו יכול לגרש משום דנסתחפה שדהו. משום דהיא שדהו של הבעל. אלא דס"ל כמ"ש הרא"ש בתחילה. דר"ג לא רצה לתקן שתהי' היא עדיפא מדידי' יהי' מאיזו טעם שיהי' אף דבדידה שייך נסתחפה שדהו ובדידי' לא. מ"מ לא רצה להעדיף כחה יותר. וא"כ במומין קטנים דגם בדידי' אין כופין. אף בדידה אין כופין. דאף דהוא קפיד יותר. מ"מ הא אמרינן נסתחפה שדהו. אלא דבעינן שיהיו שוים לגמרי. א"כ עכ"פ בכה"ג דגם בדידי' אין כופין. יהי' מאיזו טעם שיהי'. גם בדידה אין כופין. וא"כ כ"ז בנולדו אחר הנשואין. אבל קודם הנשואין דל"ש לומר נסתחפה שדהו. גם במומין קטנים כופין אותה שתקבל גט. משום דבעל קפיד גם אשאר מומין. ומיושב שפיר קושית ההפלאה הנ"ל. דלכאורה צריך להבין קושית ההפלאה מהא דמחלי' לתנאו משום דא"א עבב"ז. והא שם הדין רק דצריכה גט. אבל כתובה אין לה דלענין ממון בתנאו קאי. עיין רש"י כתובות (ע"ג ע"א) ד"ה אבל. וא"כ ה"נ נימא נהי דאינו רוצה לעשות בב"ז מספק ורוצה שיחולו הקידושין מ"מ. אבל לענין תקנת ר"ג נימא דבתנאו קאי ובאם יתוודע לו שיש בה מום יהי' יכול לגרשה בע"כ:
אך באמת לק"מ דבשלמא לענין ממון י"ל דבתנאו קאי, דכל תנאי שבממון קיים. אבל לענין איסור תקנת ר"ג א"א לומר דמקדש ע"מ שלא יחול עליו תקנת ר"ג. דזה אין בידו לעשות והוי מתנה עמ"ש בתורה, ואמנם לפי ס' הרא"ש הנ"ל. דלא העדיף ר"ג בתקנתו אותה מאותו. א"כ מן הדין הי' צריך להיות דכמו אם נולדו בו מומין גדולים כופין אותו להוציא. משום דעל מומין גדולים קפדה גם היא. א"כ ה"נ אם נולדו בה מומין. אף שאר מומין. יהי' יכול לכופה להתגרש דהא הבעל קפיד גם אשאר מומין. אלא שכבר כתבתי טעם הרמ"א משום דבלא"ה צ"ל נסתחפה שדהו כמש"ל. וא"כ כאן דהי' בה המומין קודם הנשואין דל"ש נסתחפה שדהו. לא חל כלל תקנת ר"ג. דלא התקין ר"ג שתהי' עדיפא מדידי' כמש"ל. ודו"ק היטב בכ"ז כי הוא כפתור ופרח בעזה"י. ובדברי הב"ש דס"ל דאם היו המומין קודם נשואין גם בשאר מומין כופין אותה להתגרש. דבכה"ג אין כלל תקנת ר"ג:
והנה יצא לנו מזה דאם היינו יודעים בוודאי שהאמת כדבריו שאומר שראה בעצמה שנכפית ר"ל. אז לדעת הב"ש מותר לגרשה בע"כ. ולדעת הח"מ יכול רק למנוע ממנה שכ"ו. וכאן שי"ל שספק דילמא הי' עוד החולאת קודם הנשואין. י"ל דגם הח"מ מודה. חדא דהא אחד מטעמו של הח"מ הוא דאין זה ברור דנכפה הוי מום באיש. ובכה"ג שהי' קודם הנשואין גם מום דלא הוי רק באשה כופין להוציא כמש"ל. ונכפה לכ"ע הוי מום באשה כמ"ש הב"ש סי' קנ"ד סק"ט. ועוד דהא טעם השני של הח"מ הוא משום דהרא"ש גופי' לא ברירא לי' אם כופין להתגרש. וכבר כתבתי לעיל הטעם דלענין חיוב שכבר נתחייב בשעת נשואין שלא לגרשה בע"כ לא יוכל לפטור עצמו כשנולדו בה מומין משום דתולין המקרה במזלו ואמרי' נסתחפה שדהו כמ"ש השטמ"ק הנ"ל. וא"כ כאן שיש ספק דילמא הי' עוד קודם נשואין דל"ש נסתחפה שדהו. לא חל עליו תקנת ר"ג. וא"כ אף דהוי רק ספק מ"מ תקנת ר"ג הוא לקולא כמ"ש הב"ש בסי' א'. עיין בחת"ס סי' ג' באה"ע:
אולם באמת אין זה ספק השקול דהא הספק נולד ברשות הבעל ואמרינן כנכ"ה. כדאיתא בש"ס כתובות (ע"ה). ובש"ע אה"ע סי' קי"ז ס"ח. ואף דבמום שי"ל שנולד מבטן ס"ל להפנ"י שם (בדע"ו ע"א) ד"ה ואמאי דל"א כנכ"ה. היינו דכיון דליכא רק חזקה מכח רובא ולא עדיף מרוב גמור דל"מ לענין ממון. אבל כאן לענין איסור תקנת ר"ג שפיר מהני חזקה מכח רובא לומר דהשתא הוא דנולד בה המום. ועיין בקו"א להפלאה כאן ס"ז ובב"מ כאן ס"א עיי"ש. באופן שגם אם היינו מאמינים להבעל שראה אותה נכפית ר"ל. לא הי' הדבר ברור אם מותר לגרשה בע"כ. אבל באמת לא מפיו אנו חיין ומאיזו טעם יהי' נאמן לומר כן היכא דהיא מוכחישתו. והא גם בטוען פ"פ מצאתי דטוען על מום ברור שהיתה בעולה אינו נאמן מעיקר הדין לענין הכתובה רק משום דכתובה היא דרבנן והם האמינוהו משום דא"א טורח בסעודה ומפסידה. וזה שייך רק בבעילה ראשונה דלא הי' פנאי עדיין שיתחרט על הנשואין ויתן עיניו באחרת. וכמ"ש בשטמ"ק בכתובות (ר"י ע"א) ד"ה וחכמים בשם הרא"ה וז"ל שם והכי מוכח טעמא דלא הימנוהו אלא לפי שא"א טורח בסעודה ומפסידה. וכיון דכן לאלתר הוא דאיכא למימר ה"ט. אבל בתר הכי לא דאמלוכי הוא דאימלך. ושמא עיניו נתן לגרשה ורוצה לפוטרה בלא כלום. וכל היכא דטען לאלתר שבעל אפילו אם לא בעל אלא לאחר כמה ימים אכתי איתא לה"ט וכו'. עכ"ד עיי"ש. הרי דלא מהימן אלא בבעילה ראשונה דאז עדיין לא אמרי' דנמלך ושייך לומר א"א ט"ב ומפסידה. אבל היכא שטען אחר זמן על מום אחר דשייך נמלך אינו נאמן כלל. ומזה אני תמה מאד על הישועות יעקב סי' ס"ח סק"ו שהקשה על הא דסתמו בעלי הש"ע דנאמן גם בזה"ז לומר פ"פ מצאתי. והא בסי' קע"ח כתב הרמ"א דבזה"ז דאיכא חדר"ג והוא משועבד לה שאינו נאמן לומר שזינתה. וא"כ אמאי לא הגיה גם כאן הרמ"א דבזה"ז אינו נאמן לומר פ"פ מצאתי כיון דמשועבד לה מחמת חדר"ג. וכתב שמי שיתרץ דברי הרמ"א שכר הרבה יטול מן השמים. ואנכי לא אדע מאי קשיא לי' כלל. הא שם בסי' קע"ח עיקר הטעם דלאחר חדר"ג לא עדיף הוא ממנה דאינה נאמנת לומר טא"ל ובש"ס מבואר עיקר הטעם דאינה נאמנת לומר טא"ל למשנה אחרונה משום דענ"ב. וא"כ כאן בפ"פ שכתב הרא"ה דבבעילה ראשונה ל"ח עדיין לנמלך ושעינו נתן לגרשה. מש"ה נאמן גם בזה"ז. אבל בסי' קע"ח דאומר לאח"ז שראה שזינתה חיישינן דענ"ב ומש"ה אינו נאמן. ודברי הישועות יעקב יש להם מקום רק לדברי האחרים שמביא הר"ן שם במשנה דנדרים דטא"ל. דס"ל דמדינא גם למשנה הראשונה לא היתה נאמנת גם בלאו טעמא דענ"ב. דכל היכא דמשעבדא לי' אינה נאמנת להפקיע עצמה ממנו גם ע"י שאחד"א. אלא דבמשנה הראשונה האמינוה מדרבנן דאי לאו דקושטא קאמרה לא היתה מזלזלת עצמה לומר טא"ל. ובמשנה האחרונה חשו דילמא ענ"ב. וא"כ בדידי' דאומר שהיא זינתה דלא מזלזל עצמו כלל אינו נאמן כלל גם בלאו ה"ט דענ"ב. אלא דכיון דמשועבד לה ע"י חדר"ג. לא מצי לאסרה על נפשו. אך לפי"ז אין קושיתו על הרמ"א קושיא. דהא הרמ"א כתב להדיא בסי' קע"ח הנ"ל הטעם דמש"ה לא מהימן משום דחיישינן דילמא ענ"ב. וזה ל"ש כאן בסי' ס"ח בבעילה הראשונה לדברי הרא"ה הנ"ל. וגם דברי האחרים עצמם אינם מוסכמים והתוס' חולקים עליהם כמו שהאריך בזה בשער המלך פ"ט מה' אישות הט"ו עיי"ש. וגם האחרים עצמם י"ל דמודו כאן בבעל. דבאמת דבריהם אינם מובנים כלל דהא מבואר בר"ן נדרים (דט"ז ע"א) דאף דאם אומר הנאת תשמישי עליך לא מתסרא משום דמשועבד לה מ"מ אם אומר הנאת תשמישך עלי אסור דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. א"כ ה"נ כיון דשוי' אנפשי' חד"א. הוי כאומר הנאת תשמישך עלי דאין מאכילין דבר האסור לו אך צ"ל דס"ל כס' היש"ש בפ"ב דיבמות דין י"ח שכתב וז"ל שהאשה אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכא שלא ירע שנטמאה ואפילו את"ל שהאמת אתה שזינתה התירה התורה לו והיא משועבדת לו וקרקע עולם לפניו עכת"ד עיי"ש. הובא בברוך טעם בסוגיא דטא"ל. וא"כ כ"ז באשה אבל היכא דהבעל שאחד"א ואומר שראה שזינתה אף דמשועבד לה מ"מ יכול לאסור תשמישה עליו ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. דכיון דהוא ידע שנטמאה אסורה לו מה"ת. ובע"כ הטעם דמשום דחשש דענ"ב הפקיעו חכמים הקידושין כמ"ש הר"ן ותוס' בסוף נדרים הנ"ל. וא"כ זה רק היכא דשייך ענ"ב אבל בבעילה ראשונה דל"ש ענ"ב כמ"ש הרא"ה הנ"ל שפיר מהימן. ול"ק קושית הישויע"ק. וא"כ בנ"ד דאמר לאח"ז דמצא בה מום שפיר י"ל דעיניו נתן לגרשה ומה"ת יהי' נאמן:
איברא די"ל עפי"מ שהקשו הרמב"ן והרא"ה הובא בשטמ"ק הנ"ל דאמאי הוצרכו לומר בפ"פ דנאמן משום דא"א ט"ב ומפסידה. והא בלא"ה כיון דהוא מוחזק והיא באה להוציא ממנו הכתובה. אמאי לא יהי' מהימן בטענת ברי שלו לפטור עצמו והא הממע"ה. ואמאי ל"א לה קיים תנאיך ושטריך וחות לדינא. ותירצו דמן הדין היא מהימנא משום דיש לה חזקת הגוף וגם רוב נשים בתולות נישאת עיי"ש וא"כ כ"ז לענין פ"פ דיש לה חזקת הגוף בהדי הרוב דהא וודאי נולדה בתולה ורוב וחזקה מהני גם להוציא ממון. אבל כאן באומר שנמצא בה מום דנכפה. שי"ל דמום זה נולד עמה מבטן וליכא חזקת הגוף. רק רוב לחוד. שפיר י"ל דעכ"פ יוכל למנוע ממנה שכ"ו דכיון דהוא מוחזק ל"מ רובא להוציא מיד המוחזק. כמו דאין הולכין בממון אחה"ר מה"ט כמ"ש התוס' ר"פ המניח:
ואמנם מלבד די"ל דזה אינו שייך רק לענין שאר וכסות דזה הוי דבר שבממון. ובממון ילפינן בב"ק (דס"ב) מקרא דהמע"ה. וגילה קרא להדיא דספק ממונא לקולא. ולכך גם רוב לא מהני. כמ"ש האחרונים דכיון דבעינן ראי' ורוב לאו ראי' היא דרוב ג"כ מטעם ספק כמ"ש השטמ"ק בב"מ. אבל לענין עונה דלא הוי דבר שבממון ולא גילה בזה קרא כלל. י"ל דהוה ככל מצוות שבתורה או ככל חיובים שבתורה כמו מלקות וקרבן. דספיקו לחומרא ואזלינן בתר רובא. אמנם גם בלא"ה הרבה תירוצים נאמרו על קושית הרמב"ן והרא"ה הנ"ל. הר"ן תירץ שם דאי לאו חזקה דאאט"ב הוי האשה מהימנא כדקאמר הש"ס דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. כ"א יאמר פ"פ מצאתי. כיון דא"א לברר הדבר. וא"כ ה"נ אם כל בעל יהי' נאמן לומר מום שבסתר מצאתי. מה הועיל ר"ג בתקנתו שתיקן שלא לגרש בע"כ. ושיהי' מחויב ליתן לה שכ"ו. הא יוכל לטעון מום שבסתר מצאתי. ובזה יתיישב ג"כ מה שיש להעיר לפי שיטת הרמב"ם והרשב"א שהובא בסי' ע"ז דטוענת מאיס עלי כופין את בעלה לגרשה. וא"כ לפימ"ש בתשו' הרא"ש הנ"ל. דלא העדיף ר"ג בתקנתו כחה מכחו. א"כ גם אם הוא טוען מאוסה עלי יהי' הדין דיוכל לכופה להתגרש. א"כ נהי דשם פליגי כל הפוסקים על הרשב"ם והרמב"ם וקיי"ל כוותייהו. משום דחיישינן שלא יהי' גט מעושה שלא כדין שהיא מדאורייתא באיסור א"א מ"מ בתקנת ר"ג דהוא רק מדרבנן ואזלינן בספיקו לקולא כמ"ש הב"ש בסי' א' הנ"ל. א"כ נסמוך על הרמב"ם והרשב"ם דאם טוען מאוסה עלי יהי' מותר לגרשה בע"כ. אך לפי הנ"ל ניחא דהנה התוס' בכתובות (דס"ג ע"ב) ד"ה אבל אחר שהביאו דברי הי"מ דבטענת מאיס עלי כופין אותו להוציא רצו להקשות ע"ז מהא דאמרי' בגיטין פ"ח דגט מעושה ע"י עוב"כ פסול שלא תהא אשה תולה עצמה ביד עו"כ ותפקיע עצמה מבעלה. ואם איתא דבטענת מאיס עלי כופין אותו להוציא מה הועילו חכמים בתקנתם הא יכולה להפקיע עצמה מבעלה בטענת מאיס עלי. וקשה לכאורה למה הוצרכו להביא הא דגיטין. למה לא הקשו על גוף דבריהם דס"ל דבטענת מאיס עלי כופין אותו להוציא מה הועילה תורה במה שאמרה דהאיש אינו מוציא אלא לרצונו הא יכולה להפקיע א"ע ממנו בטענת מאיס עלי. אלא ע"כ דעל דבר שהוא מן התורה אין אנו צריכים חיזוק. ואין לנו להקשות מה הועילה תורה בתקנתה. דאנחנו לא נוכל לירד לסוף דעתה של תורה. אבל תקנה שתיקנו חכמים. אין לנו לומר שיעשו חכמים תקנה שלא תתקיים כלל ולא יועילו בתקנתן כלום ולכך הקשו רק על הא דגיטין שתקנו חכמים שגט מעושה ביד עכו"ם יהי' פסול מה הועילו בתקנתן אבל לא על גוף ד"ת דהאיש אינו מוציא אלא לרצונו. וא"כ מה"ט ניחא אף לדברי הרמב"ם והרשב"א דאשה שטוענת מאיס עלי כופין אותו להוציא. מ"מ אם הוא טוען מאוסה עלי אינו יכול לגרשה בע"כ אחר תקנת ר"ג. דאל"כ מה הועיל ר"ג בתקנתו. הא בכ"ע יכול לטעון מאוסה עלי כמו שהקשו התוס' הנ"ל אבל הוא שמדאורייתא אינו מוציא אלא לרצונו לא קשה מה הועילה תורה בתקנתה דעל ד"ת אין שייך לומר כן כמש"ל. וא"כ ה"נ בנ"ד אם נאמר דהבעל נאמן לומר מום שבסתר מצאתי לא הועיל ר"ג. בתקנתו כלום במה שתיקן בין לענין גירושין בין לענין שכ"ו:
איברא דלכאורה יש לפרש דברי התוס' הנ"ל באופן אחר והוא עפי"ד הטו"ז או"ח סי' תקכ"ד שכתב לתרץ הקושיא על הא דאמרי' התם דאף דאין מפרישין תרו"מ ביו"ט ואין מקדישין וכו' מ"מ כולם אם עשאן בין שוגג או מזיד מה שעשה עשוי מ"ש מהא דאמרינן בכתובות (פ"א ע"ב) בנכסים מועטים כיון דאמרו רבנן לא תזבין אי זבין לאו זבינא. ותירץ הט"ז דהתם הטעם משום דאם נאמר דבדיעבד הוי זבינא. לא הועילו חכמים בתקנתם דכ"א ילך ויזבין כיון דלאו איסורא הוא אלא ממונא אבל שם בשבת ויו"ט דאיכא איסורא אף אם נאמר דבדיעבד מהני שפיר הועילו חכמים בתקנתם דכיון דאסרו חכמים לכתחילה אין אדם חשוד שיעשה איסור לכתחילה עכת"ד עיי"ש. וא"כ מש"ה לא הקשו התוס' על גוף הדבר דאם נאמנת בטענת מאיס עלי מה הועילה תורה במה שאמרה דאין האיש מוציא אלא לרצונו ז"א דכיון דאם אומרת שקר הוי גט מעושה שלא כדין דהגט בטל מדאורייתא ואיכא איסור א"א מדאורייתא לא חיישינן דילמא תעשה איסור ומש"ה הקשו רק על הא דתיקנו חכמים דגט מעושה ביד עכו"ם פסול שלא תהא כל אשה הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מבעלה. הרי דחיישת דילמא תעשה איסור ותתלה עצמה ביד עכו"ם שיהי' ג"כ גט מעושה שלא כדין ויש איסור א"א א"כ שפיר הקשו דמה הועילו חכמים בתקנתם הא אכתי תוכל להפקיע עצמה מבעלה ע"י שתטעון מאיס עלי וא"כ לפי פירוש זה בדברי התוס' יש לנו לומר דבתקנת ר"ג שפיר נאמן לומר דמצא בה מום בסתר ול"ש לומר מה הועילו חכמים בתקנתם דז"א דכיון דאיכא איסור חרם בדבר לא חיישינן שיעבור על איסור חרם לכתחילה כמ"ש הט"ז הנ"ל. אבל באמת ז"א דא"כ גם בכתובה הנ"ל אמאי קאמר הש"ס והחזיק הר"ן בתירוץ זה גם להלכה דמש"ה אי לאו דאאט"ב ומפסידה לא הי' נאמן דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן הא וודאי אף אם נאמר דנאמן משום דהממע"ה מ"מ וודאי צריך לישבע עכ"פ שבועת היסת דהא היא טוענת ברי וא"כ האיך חיישינן דיעשה איסור ויעבור על שבועת שקר. אלא על כרחך כיון דתקנו חכמים כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה צריכין שלא יוכל להפקיע עצמו מהכתובה בשום אופן אף אם ירצה לעשות איסור דחיישינן דמשום שיתן עיניו לגרשה לא ישגיח על שום דבר. ה"נ כיון דתיקן ר"ג שלא יוכל להוציאה בע"כ צריכין שלא יוכל להפקיע עצמו בשום אופן אף אם ירצה לעשות איסור ולטעון שקר דמצא בה מום. באופן שלפי שיטת הר"ן הנ"ל גם בתקנת ר"ג אינו נאמן לומר מום מצאתי בה לפטור עצמו משכ"ו. וגם לפי"מ שתירצו שם הפנ"י וההפלאה קושית הרמב"ן והרא"ה הנ"ל דמש"ה אי לאו דאאט"ב ומפסידה לא הי' נאמן דמשום חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה היא נאמנת יותר ממנו א"כ הכא ג"כ נאמנת היא יותר ממנו לומר שאין בה מום:
ואמנם להוציא ממון מהבעל קשה לדון כן כיון דבלא"ה איכא דעת הרא"מ והב"ח דגם לאחר תקנת ר"ג אין כופין אותו על מזונות וגם לדעת הרמב"ן והרא"ה הנ"ל שכל עיקר נאמנות האשה הוא רק מחמת חזקת הגוף כבר כתבתי דבכה"ג די"ל דהמום נולד עמה מבטן ליכא חזקת הגוף רק חזקה דאתיא מכח רובא וזה ל"מ לענין ממון כמ"ש הפנ"י הנ"ל וגם כמו שהביא כת"ה בשם הישויע"ק דבכה"ג דאיכא קצת רגל"ד ע"י עדות העמפ"ע אין יכולים לכופו על מזונות וכיון דהבעל הוא מוחזק קשה להוציא ממנו אבל עכ"פ כיון דהיא מכחישתו בברי צריך לישבע ע"ז שכדבריו כן הוא שראה אותה נכפית ר"ל. והעד לא יוכל לפוטרו משבועה כיון דהוי רק עמפ"ע דל"מ בממון וגם מפ בתולה דפסולה לעדות ואחר כ"ז יופטר רק מחיובי ממון אבל להפקיע ממנו תקנת ר"ג לגרשה בע"כ או לישא אחרת לזה לא יועיל לו מאומה דלענין איסור סגי ברוב ג"כ וכיון דרוב אנשים אין להם חולאת הזה ח"ו וודאי דאינו נאמן להפקיע ממנו איסור תקנת ר"ג. ואף לדעת הב"ח בסי' ע"ז שהביא גם כת"ה דמאיס עלי ע"י מום הוי טענה מבוררת אף שאינה מבררת ע"י עדות מ"מ הא הח"מ כתב שם בשם הב"ח גופי' דמפרש דברי התוס' דצריך רגל"ד הוא לדעת הי"מ דכופין אותו להוציא. וא"כ ל"מ לפימש"ל דלענין מאיס עלי עדיפא היא מדידי' דהיא דאתיא מכח תקנת ר"ג אמרינן דבע"כ אינו נאמן לומר מום שבסתר מצאתי דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כ"א יאמר כן אבל הוא דאתי מכח דאורייתא דאין האיש מוציא אלא לרצונו ל"א מה הועילה תורה בתקנתה דד"ת א"צ חיזוק כמש"ל. אלא אף אם באנו להשוות היא לדידי' מ"מ כיון דלענין לכוף אותו לגרש גם הב"ח מודה דאינה נאמנת רק בטענה מבוררת עפ"י ב"ד ה"נ הוא אינו נאמן להפקיע עצמו מתקנת ר"ג רק בטענה מבוררת עפ"י ב"ד ולא שיהא נאמן לומר מום שבסתר מצאתי. ובפרט דבלא"ה דחה הח"מ לגמרי דברי הב"ח הנ"ל וס"ל דגם לענין ממון צריך טענה מבוררת עפ"י ב"ד דווקא ובאמת אף אם נאמר דגם לדעת הרמב"ם והרשב"ם דמאיס עלי כופין אותו להוציא ונאמר ג"כ דנאמנת לומר מאיס עלי גם באומרת מום שבסתר מצאתי מ"מ י"ל דהיינו דווקא היא נאמנת משום דאם אומרת שקר היא באיסור א"א כל ימי' דנמצא שכפו אותו שלא כדין והוי גט מעושה שלא כדין דהגט בטל וכמ"ש בתשו' הרא"ש הובא בברוך טעם באריכות בסוגיא דטא"ל. אבל הוא דאם נוציאה עפ"י טענתו אף אם שקר הוא ועבר על תקנת ר"ג מ"מ הגט כשר בדיעבד לדעת הרבה אחרונים א"כ ליכא טעמא הנ"ל. ובוודאי אינו נאמן. ולכן הוא ברור שאינו יכול להפקיע ממנו איסור תקנת ר"ג ולענין ממון ישבע על טענתו כמש"ל:
והנה אחר כתבי כ"ז ראיתי בנוב"י מהדו"ת אה"ע סי' ח' סוף התשובה שרוצה לומר דבחדר"ג כיון שהוא דרבנן הבעל עצמו נאמן לומר שמתה אשתו ול"ח שמא ענ"ב ומביא ראי' מדברי הב"ש סי' י"ג לענין איסור מינקת חבירו דנאמן לומר ממנו נתעברה עיי"ש וגם חולק שם ובתשובות הקודמות על הב"ש בסי' קע"ח דר"ל דע"א אינו נאמן בחדר"ג כיון דאיתחזיק איסורא. דכיון דהוי רק איסור דרבנן נאמן גם באיתחזיק איסורא. ועיין בפ"ת סי' א' שהביא ג"כ הרבה החולקים על הב"ש ולפי"ד הי' מקום לומר דגם כאן שיש עמפ"ע וגם הבעל עצמו אומר ברי שיהיו נאמנים. אלא דלפי"ז תקשי על הרמ"א בסי' קע"ד שכתב דלאחר תקנת ר"ג אין הבעל נאמן לומר שמאמין לדברי העד שאומר שראה שזינתה ולדעת הרבה אחרונים גם אם הבעל עצמו אומר שראה שזינתה אינו נאמן. ולדברי הנוב"י הנ"ל אמאי אינו נאמן להתיר מעליו חדר"ג דלפי דבריו שזינתה אין כאן חדר"ג ואמאי אינו נאמן. אבל באמת לק"מ דהנוב"י לא קאמר רק אם אומר שמתה אשתו ואין כאן מי שיכחישנו אבל אם אומר שזינתה והיא מכחישתו בברי לא מיבעיא ע"א דאינו נאמן דהוי ע"א בהכחשה אלא אף הוא עצמו שאומר שראה שזינתה ואיכא עוד אחד שאומר כדבריו שלכאורה הי' צריך להיות הדין שיהי' נאמן אף דהיא מכחישתו דהא בפסולים הלך אחר רוב דעות מ"מ נ"ל דבהכחשת בע"ד גם שני פסולים אינם נאמנים דהא מבואר בתשו' הרשב"א סי תקמ"ד הובא ברמ"א סי' קכ"ז סוף ס"א דשני אחים כע"א דמי לענין איסור. וברשב"א עצמו מבואר שם דבין לענין הכחשה בין לענין העדאה כע"א דמי. א"כ נגד הבעלים גם שני עדים פסולים אין נאמנים. ואין לומר דאדרבא הבעל נאמן על עצמו לומר שאין כאן איסור כלל ואף נגד חזקה צריך להיות נאמן באומר ברי לי כמ"ש המהרש"א ביבמות (דפ"ח) עיי"ש דכ"ז אינו כלל דכיון דהוא משועבד לה מחמת תקנת ר"ג אינו נאמן להפסיד זכותה הוי כמו לענין ממון דע"א אינו נאמן וכ"מ מלשון המצאתי כתוב שהביא הב"י בסי' קכ"ז דע"א שאמר נתנסך יינך והוא מכחישו דאינו נאמן משום דמפסידו ממון ועד כאן לא קאמר המהרש"א דמהני ברי לי נגד חזקה משום שאינו משועבד לשום אדם ואינו מפסיד רק לבעל האשה דאם יבוא אח"כ תצא ממנו והוא אינו כאן שיכחישו אבל באומר על אשתו שזינתה לאחר תקנת ר"ג דמשועבד לה ורוצה להפסיד זכותה והיא מכחישתו אינו נאמן ואף אם יש עוד אחד פסול עמו אינו נאמן דשני פסולים כחד דמי וא"כ ה"נ בנ"ד אינו נאמן לומר שיש בה מום:
איברא דלפמש"ל דכאן דטוען על מום שאפשר שנולד עמה מבטן דליכא חזקת הגוף רק חזקה דאתיא מכח רובא לא מהני לענין ממון כמ"ש הפנ"י הנ"ל וא"כ לכאורה הכא מהימן ג"כ דממ"נ אם נאמר כסברא הנ"ל דהיכא דהבע"ד מכחיש ויש לו הפסד ממון אינו נאמן ע"א להפסידו הכא אף לענין ממון ממש נאמן הבעל דכיון דהוא מוחזק בעצמו וטוען ברי דאינו משועבד לה אין יכולים לחייבו מכח רובא כמו דאין הולכין בממון אחה"ר ואם נאמר דנדון ע"ז מכח איסור גרידא הרי כבר ידוע דברי הפנ"י בקו"א דע"א נאמן נגד רוב אף למ"ד דנגד חזקה אינו נאמן וא"כ מכ"ש מי שטוען ברי לי דנאמן נגד החזקה כמ"ש המהרש"א הנ"ל מכ"ש דנאמן נגד הרוב וא"כ נהי דהבעל בעצמו לא הי' נאמן מטעם אחר שכתבתי לעיל דא"כ מה הועיל ר"ג בתקנתו מ"מ אי איכא עד אחד עמו כמו בנ"ד דל"ש מה הועיל וכו' דהא הועיל שפיר היכא דליכא ע"א עמו דאם הוא חשוד כל ישראל מי הוחשדו וא"כ הי' סברא לומר דמהימן. אבל באמת ז"א דהחת"ס אה"ע בתשו' ה' בסוף התשובה והש"ש ש"ו פ"ז בחדא שיטתא קיימי דלענין זה רובא דליתא קמן עדיף מרובא דאיתא קמן ול"מ ברי או ע"א נגד רובא דליתא קמן אף לס' הפנ"י הנ"ל עיי"ש שביארו כ"א טעם הדבר בטוטו"ד. וכתב שם הש"ש דאף למאן דס"ל דע"א נאמן גם נגד החזקה כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ז מ"מ נגד רובא דליתא קמן י"ל דאינו נאמן דרובא עדיף מחזקה ואמנם אף לד' הנוב"י סי' ס"ז שהביא החת"ס הנ"ל שס"ל דברי מהני נגד רובא דליתא קמן מ"מ י"ל דכאן מודה דהנה לענין הכתובה כיון דאין הבעל יוכל לטעון ברי שהי' עוד קודם הנשואין וודאי אמרינן דכנכ"ה כיון דברשותו נולד הספק ונסתחפה שדהו. ואף שכתבתי לעיל דלהפנ"י ל"א בהא כנכ"ה דלא הוי רק חזקה מכח רובא ול"מ לענין ממון מ"מ זה רק בטוען הבעל ברי אבל בטוען שמא לכ"ע חייב כמ"ש ההפלאה בקו"א לכתובות על ש"ע סי' קי"ז סקי"א וגם הרי ידוע דברי הפנ"י דברי ושמא ורוב מהני גם לענין ממון וא"כ גם העד מפ"ע ל"מ דכיון דלענין ממון עד פסול כמאן דליתא וא"כ כיון שהחזקנו הרוב דרוב נשים אין להם חולאת הזאת ח"ו לענין הכתובה שפיר י"ל דמהני ג"כ לענין האיסור דלא יהי' נאמן נגד הרוב כמ"ש התוס' בכורות (די"ט), ד"ה ור"י דתימא לומר תרתי דסתרי בגוף אחד דלענין איסור יועיל הרוב ולענין ממון לא עיי"ש ברי"ט אלגאזי פ"ג דבכורות אות כ"ה באריכות וה"נ להיפך כיון דמועיל הרוב לענין הכתובה א"א לומר דלא יועיל לענין האיסור. ועיין ישויע"ק אה"ע סי' קע"ח כעין. זה ואתי עלה מטעם דברי הרדב"ז לענין בהמ"ז. ואמנם כיון דלע"ע אין נ"מ בזה דהא עכ"פ כתבתי לעיל דצריך הבעל לישבע לענין המזונות ובוודאי לא שכיחי בזה"ז שיניחו אותו לישבע ובוודאי יבוא לידי פשר. אבל אם יתעקש וישבע דווקא אז עדיין יהי' צריך לעיין בזה אולי יהי' נאמן להפקיע ממנו תקנת ר"ג שאין עדיין הדבר אצלי בהחלט וצ"ע בזה:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל,