חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן סה
לכבוד תלמידי הרב החו"ב מו"ה משה נ"י דומ"ץ דק"ק צעשנוב:
באחד שנתן תק"כ לבתולה שישאנה ואח"כ נשתדך עם אחרת ושתיהן תובעות אותי לדין מה דינו. הנה כפי הנראה אין כאן עדים שתקע כפו אלא מה שהוא מודה. וא"כ לפי המבואר באה"ע סי' קע"ח דבזה"ז דאיכא חדר"ג אינו נאמן לומר שמאמין להעד. וגם איני נאמן לומר שראה שזינתה כמבואר בתשו' רמ"א סי' י"ב עיין בנוב"י מהדו"ת אה"ע סי' י"א והטעם הוא דהיכא דמשועבד אינו נאמן להפקיע שעבודה אף דחדר"ג לדעת הרבה אחרונים אינו רק דרבנן ול"ש שאחד"א היכא דמשועבד לה. עיין בשעה"מ פ"ט מה"א הט"ו ובכמה אחרונים. וה"נ דעם השני' התקשר עצמו בתנאים ואיכא חרם הקהלות וודאי דאינו נאמן ג"כ לדיעה הנ"ל לאסור עצמו עלי' ולשיוי' אנפשי' חד"א. ואף די"ל דהכא שאני דאינו משועבד להשני' כ"כ דהא יכול ליתן חצי נדן קנס ולפטור. ז"א חדא דהא דעת הט"ז והב"ח יו"ד סוס"י רל"ו דהיכא דכתיב בתנאים וקנס לא יפטור וכו' כמו שכותבין בתנאים דידן אינו יכול לפטור עצמו עם הקנס. ואף לדעת הסמ"ע בחו"מ סי' רמ"ה דפטור בנתינת הקנס מ"מ מי יודע אם יש בידו ליתן סך רב כזה. דנלע"ד דאף דלענין פריעת שאר חובות א"צ לשלם רק כפי המטבע היוצאת משום דד"מ כמבואר בסוס"י ע"ד בחו"מ מ"מ לענין פריעת קנס ליכא דינא דמלכותא כעין שכתב הח"ס באהע"ז סי' קכ"ו לענין כתובה עיי"ש כל התשובה. וא"כ כיון דליכא בזה דינא דמלכותא. יש מקום גדול לומר דצריך ליתן כפי שיווי המטבע אז בשעת השידוך. לפימ"ש הצ"צ תשובה ק"ב הובא במסגרת השלחן סי' ר"ז ס"ק ל"ז בענין החנ"ק הוא משום דבושת העשיר מרובה. לכך השוו מדותיהם ליתן לפי ערך הנדן. ומש"ה אם החתן חוזר בו אף דסכום הנדן שהתחייב א"ע הוא מועט מ"מ חשבינן לפי ערך הנדן של אבי הכלה כיון דהנדן שלו יותר גדול א"כ בשתו יותר מרובה עיי"ש במסגה"ש בהג"ה שהוציא דין אחר מזה עיי"ש. וא"כ כיון דהחצי נדן הוא שיווי של המתבייש א"כ למשל מי שהתחייב א"ע בשעה שהמטבע הי' טובה אלף מארק הוא מתחייב א"ע עתה מאה אלף דאז הי' האלף שוה כמו המאה אלף עכשיו. וא"כ צריך ליתן מטבע שהיא שוה כמו שהי' שוה אז שזה ערך בושתו שאז הי' נחשב זה הנדן של עשיר. ודו"ק היטב בזה. וא"כ אף אם הדבר ספק מ"מ כיון דרוצה לפטור בזה מהחרם עפי"ם הסמ"ע דכן הי' חרם הקהלות מתחילה דאם יתן הקנס יפטור מהחרם. א"כ היכא דספק הוא שמה יתן הוה ספק חרם דהוא לחומרא ואינו יוצא עד שיתן סך כזה שאין בו ספק. ומי יודע אם יש בידו. וא"כ הוא משועבד לה ואינו נאמן להפקיע שעבודה. וכעין עובדא דבת רב חסדא דאינה נאמנת לומר דנתקדשה מקודם לאחר. ובפרט לפי"מ שאמר לי המדובר שהוא אינו זוכר כלל אם נתן לה ת"כ והוא מסופק בזה. אך היא לא רצתה לירד אתו לדין עד שיבטיח לה שיאמר לפני הב"ד כדברי' שנתן לה ת"כ אבל באמת הדבר ספון אצלו מפני אריכות הזמן. וא"כ אם נאמין לו ע"י אמתלא הזאת שהדבר אצלו רק ספק. א"כ יש לו עצה להתיר לו הת"כ ע"י פתח וחרטה כמבואר בסי' רל"ט ס"ב:
ואף דהנשבע לטובת חבירו אינו יכול להתיר בלי דעתו. מ"מ כיון דאיכא שני דיעות בזה בסי' רכ"ח ס"כ אם יכולין להתיר כשמודיעין לו. א"כ בנידן דידן דהוי ספק נדר הוי ס"ס לקולא. וגם בלא"ה דעת המהר"ם פדווא הובא בש"ך שם בס' רכ"ח ס"ק נ"ה במה שנתרצית האשה להאיש לא מיקרי טובה להאיש דאיתתא בכ"ד ניחא לה ויכול להתיר בלי רצונה. ואף להש"ך שם שכתב דאין לחלק מ"מ בזה משמע שם דמודה לו דבעינן שנשבעו שניהם לישא זא"ז. דמה שנשבעת לו הוא הטובה ולא הריצוי לבד וכמשמעות לשון הרמ"א שם וא"כ כאן דמשמעות לשון השאלה שנתן לה ת"כ שישאנה. לא נשבע רק הוא. א"כ יכולין להתיר לו בלי דעתה. וא"כ נלע"ד כיון דההתקשרות של השני' הוא וודאי בתנאים וק"ס כנהוג והראשונה הוא ספק נכון להכניס א"ע שיפייס את הראשונה ברצי כסף שתתרצה להתיר לו הת"כ כי על חצי נדן קנם אין לה שום טענה כיון דלא הי' התקשרות בתנאים או ר"פ בפרהסיא רק נתן לה ת"כ בסתר וליכא בזה משום בושת כמ"ש הב"ש בסי' נ' ס"ק ט"ו וסוס"י ט"ז עיין שם. וא"כ כמה שאפשר לו ליתן לה נכון לראות שיתן לה. ותתיר לו הת"כ. ואם לא תרצה בשום אופן לדעתי יש להתיר לו הת"כ בפתח וחרטה בב"ד של שלשה וישא השני' כנלע"ד ועכ"ז הכל כפי ראות עיני הדיין בזה:
כ"ד דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.